מה נשתנה

מה נשתנה לימוד הפרשה הנוכחית מפרשיות אחרות? כיצד משפיע הדבר על עבודת התשובה? האם כשיבנה בית המקדש נביא את הקרבנות שהחסרנו בזמן הגלות? ואיזו מהפכה מטלטלת עבר הנושא בשנים האחרונות • על עבודת הקרבנות בזמן הזה, בימות המשיח ומה שביניהם

מאת: זלמן קזרנובסקי

פרשת ‘ויקרא’ עוסקת כולה בדיני הקרבנות. לפי פשוטם של דברים, מדובר באחת הפרשיות בתורה שאינן נוגעות כיום למעשה. אנו מצפים ומייחלים לרגע ביאת המשיח, אך בפועל עד שיבנה בית המקדש השלישי על ידי משיח צדקנו - אין לנו אפשרות לקיים את הדינים הללו.

אכן, עובדה זו לא פוטרת אותנו מהלימוד בחלק זה של התורה. מצוות תלמוד תורה היא גם על דינים פחות שכיחים, “דרוש וקבל שכר” אמרו חכמים¹. אבל גם בלימוד יש סדר עדיפויות: “על האדם ללמוד ולחזור תחלה הלכות הנוגעות למעשה כי יש להן קדימה על שאר כל ההלכות שאין צריך למעשה כל כך”². מכך נראה לכאורה שלימוד הלכות הקרבנות עומד כיום בחשיבות משנית.

פתרון ביניים

אלא שמצוות הקרבנות אינה מצוה פרטית בלבד, יש לה השפעה על מצוות רבות נוספות. למשל: אם אדם עבר עבירה, לא די בווידוי ותשובה, ולשלימות הכפרה יש להביא קרבן. ‘חטאת’ על ‘לא תעשה’, ו’עולה’ על ביטול ‘מצות עשה’.

וכאן נשאלת השאלה הנוקבת: האם כיום, כשאין אפשרות להקריב קרבן, אדם שעבר עבירה אין לו כפרה מושלמת?!

לדבר יש השלכות הלכתיות חמורות: בתורה נאמר³ “אל תשת רשע . . להיות עד חמס”, כל עוד האדם לא השלים את תשובתו הוא פסול לעדות. קידושין שנעשו בעד כזה פסולים לגמרי עם כל המשמעות שבזה!

מסתבר, שבזמן הזה יש תחליף לכפרת הקרבנות. הכפרה נעשית על ידי הלימוד בהלכות הקרבנות. הגמרא אומרת⁴ “כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה . . כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת”. “ולפיכך טוב לומר בכל יום פרשת העולה . . וחטאת ואשם . . אם יודע שנתחייב חטאת יאמר תחילה פרשת חטאת..”⁵.

אמירת פסוקי הקרבנות אינה פעולה סמלית בלבד, היא נחשבת ממש כפעולת הקרבת הקרבן⁶. לכן היא צריכה להתבצע בעמידה, כמו ההקרבה במקדש. ביום דווקא, כי אין מקריבים קרבנות בלילה. וכן אין לומר אותה לחינם, מחשש ל’הבאת חולין לעזרה’.

עשייה וירטואלית

הקרבת הקרבנות הרוחנית נעשית, הן על ידי אמירת הפסוקים והן באמצעות הלימוד והעיון בדיניהם. אדמו”ר הזקן כותב בהלכות תלמוד תורה⁷ שבמקביל ללימוד ההלכות הנוגעות למעשה, יש להקדיש זמן ללימוד התורה כולה. בלימוד זה, יש ללמוד תחילה “הלכות כל הקרבנות בשלימות וכל העבודות שבמקדש”. ביטוי מיוחד בנושא אומר בעל ‘באר שבע’ בנוגע לכללות המצוות שאינן ניתנות לקיום כיום - “העיון והלימוד בו יספיק לנו לעיון ומעשה גם יחד”!

כיצד אכן בכוח הלימוד המופשט ליצור ‘מעשה קרבנות’? בתורת החסידות מוסבר⁸, שהדבר נובע מההבדל בין המצוות לתורה. המצוות ניתנו בהגבלה של זמן ומקום. המצווה לא נחשבת אם לא שוררים התנאים הגשמיים לקיומה. התורה, לעומת זאת, אף שירדה למטה במתן תורה, אינה מוגבלת במקום וזמן. כשאדם לומד חלק בתורה הוא מתחבר ומתעצם עמו, אף שהוא אדם גשמי בזמן הגלות. כך שבלימוד תורת הקרבנות האדם מתאחד עם מציאות הקרבן התורנית עד שהלימוד נחשב כמעשה הקרבה.

ממקורות אלו עולה שהכפרה מתבצעת כיום באמצעות העיסוק בתורת הקרבנות. אך הגמרא במסכת שבת⁹ מספרת על התנא רבי ישמעאל ששגג והטה את הנר בשבת ולכן כתב על פנקסו “לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה” מסיפור זה וממקורות אחרים עולה, שלמרות מעלת אמירת פסוקי הקרבנות - שלימות הכפרה תתבצע רק כאשר החוטא יקריב את הקרבן בבית המקדש.

בביקורו האחרון של הרב מרדכי אליהו אצל הרבי מה”מ¹⁰, העלה הרב אליהו את הסתירה האמורה. הרבי הסביר שחיוב הקרבן יתחדש רק כאשר יבנה בית המקדש. אך בזמן הזה, על ידי הקריאה והלימוד בתורת הקרבנות נפעלת הכפרה בתכלית השלימות והאדם הוא בעל תשובה גמור, הדבר נרמז  בביטוי “ונשלמה פרים שפתנו”, שמשמעותו גם מלשון ‘שלימות’.

בהזדמנויות אחרות הרבי הרחיב בנושא¹¹, והסביר שהקב”ה אינו מבקש מהבריות אלא כפי כוחן. בזמן הגלות, כשיהודי עושה את המוטל עליו כפי יכולתו, זוהי עבודת ה’ בשלימות ואין בכך כל חיסרון.

מוחשיות מוגבלת

יתרה מכך: באחת השיחות¹² האריך הרבי לבאר שגם כשיבנה בית המקדש לא יצטרכו להביא קרבנות על עבירות שנעשו בזמן הזה, כי העבירות הנעשות כיום פטורות מלכתחילה מקרבן כפרה. כל חיוב הקרבן הוא רק אם בשעת העבירה בית המקדש קיים וניתן להקריב בו קרבנות.

הסברת הדברים: יש כלל יסודי בתורה, שהאדם חייב רק אם הייתה לו מודעות למעשיו. לא מספיקה רק ידיעה כללית שהמעשה הוא היפך רצונו של הקב”ה. על האדם  להיות מודע בשעת המעשה לכל פרטי העבירה ולתוצאות והעונשים שיבואו מכך. לולי זאת לא ניתן לחייבו. לכן, אם אדם חילל שבת במזיד אי אפשר לחייב אותו בלי ‘התראה’, רק אם פירטו בפניו את חומרת המעשה והעונש ובכל זאת עבר - יתחייב סקילה.

על יסוד זה מחדש הרבי, כי בזמן הבית, כשאדם עבר עבירה - הוא ידע שאחר–כך יצטרך לעלות לירושלים ולהקריב קרבן לכפרתו. כיום, בזמן שאין בית המקדש קיים, כיון שחיוב הקרבן אינו ברור וממשי - האדם לא מתחייב בו. אמנם כל יהודי מאמין ומצפה שבית המקדש יתגלה בכל רגע, אבל הדבר לא מוחשי וטבעי מספיק בכדי לחייב אותו קרבן מבחינה הלכתית.

מדוע אם כן התנא ר’ ישמעאל ציין לעצמו שעליו להקריב קרבן? רבי ישמעאל נמנה על יחידי סגולה שאצלם המוחשיות בביאת המשיח הייתה בבחינת ‘ראייה’. כך לדוגמא מספר הרבי על רבי מנחם מענדל מהורודוק, שבהיותו בארץ הקודש היה נוהג לפתוח את החלון ו’להריח’ את האויר, האם משיח כבר הגיע. בעלי מדרגה כזו אכן שייכים להתחייב בקרבן גם בזמן הגלות.

מעניין, אך גם בימות המשיח כשבית המקדש כבר יעמוד על מכונו, לא תהיה בפועל הקרבת קרבנות לשם כפרה. הרבי מה”מ מסביר¹³ שקרבנות אלו באים בעקבות עבירות, אך בימות המשיח עצמם, כשיתקיים היעוד “את רוח הטומאה אעביר מן הארץ” לא תהיה מציאות של חטא. לא רק שבאדם לא תהיה בפועל נטייה לחטא, אלא תתבטל כל האפשריות לדבר שהוא היפך רצון הקב”ה. מובן שגם עבירה בשוגג לא תהיה שייכת אז, כך שאז יקריבו רק קרבנות נדבה וכדומה.

לבנות את המקדש!

למרות המעלה שבלימוד הלכות הקרבנות, ברור הדבר שמדובר בפתרון ביניים השייך לזמן הגלות. אין תחליף למימוש ההקרבה הגשמית. בחסידות מבואר¹⁴ שעבודת הקרבנות הרוחנית על כל מעלותיה הנשגבות, שייכת רק לדרגת ה’גילויים’. אך כוונת ה’עצמות’ היא שתהיה דירה לו יתברך בעולם הזה הגשמי דווקא. דווקא בעולם הגשמי מתבטא שהקב”ה אינו מוגדר כלל ויכול לשרות בדברים גשמיים.

אך לאמיתו של דבר לימוד דיני הקרבנות אינו שייך רק לזמן הגלות, הדבר נוגע מאד לזירוז הגאולה. על ידי הלימוד ‘נבנה’ בית המקדש ברוחניות והדבר מזרז את התממשות הבית הגשמי. הרמב”ם אומר¹⁵ “תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהן. ולפיכך ראוי לאדם לעסוק בעניני הקרבנות ולהתבונן בהן”.

אולם, טעם זה נוגע לכללות זמן הגלות. אך בדורנו, ובפרט בתקופה האחרונה, מבאר הרבי מה”מ¹⁶,  שכבר “כלו כל הקיצין” בפועל ממש, ועומדים על סף הגאולה. לכן הלימוד הוא לא רק בתור סגולה לבניין המקדש ומתוך רגש השתוקקות לבנייתו. בזמננו מדובר בלימוד מתוך ידיעה והכרה ברורה שמדובר בהלכה למעשה ברגע הבא, כיון שהמקדש מוכרח להתגלות תיכף ומיד ממש.

1) סנהדרין עא, א.

2) הלכות תלמוד תורה לאדה”ז פ”ב ס”ט.

3) משפטים כג, א. וראה שו”ע חו”מ סוף סל”ד.

4) (מנחות קי, א)

5) שו”ע אדה”ז או”ח סי’ א’ סי”א.

6) ראה לקו”ש חח”י ע’ 415.

7) פרק ב’ סע’ יא.

8) סה”מ מלוקט ח”ד ע’ קעח.

9) דף יב, ב.

10) ו’ חשוון תשנ”ב - התוועדויות תשנ”ב ח”א ע’ 239.

11) ראה לקו”ש חכ”ב ע’ 143. ועוד.

12) התוועדות ו’ תשרי תשמ”א - שיחות קודש ע’ 75.

13) ד”ה מזמור לתודה תשי”ז - תורת מנחם–התוועדויות חי”ח ע’ 248.

14) ראה לקו”ש ח”ג פ’ תרומה.

15) פירוש המשניות סוף מסכת חולין, וראה בלקו”ש חי”ח שם.

16) שיחת ש”פ בלק י”ז תמוז תנש”א סע’ ט. ועוד.