ארז בנדטוביץ

אלפי ילדים חב”דיים חיים כיום בעולם השליחות, והם עצמם שלוחים צעירים. נתן אברהם העוסק בחינוך, ביקש להתוודע מקרוב לאתגרים, הקשיים כמו גם ההצלחות הקשורות בחינוכם של ילדי השלוחים בארץ ישראל ובעולם. יחד עם הרב ארז בנדטוביץ, משלוחי הרבי בעיר הדרומית אילת, הוא ניתח את התופעה ובדק אותה לעומק * המסקנה: ילד שהוא שליח, הוא ברמה אחרת מילד אחר בן גילו * בעקבות כינוס השלוחים העולמי שהסתיים השבוע

 

מקובל בין השלוחים שחינוכם של ילדי השלוחים מונח על כתפיו של הרבי מלך המשיח. ואכן, באינספור סיפורים, מכתבים והתייחסויות, ניכרים בברור האהבה והאחריות הרבה של הרבי לשלוחים הצעירים.

אין ספק שכל מי שיפגוש את ילדי השלוחים בישיבות ובמוסדות החינוך יבחין מיד, כי למרות שרבים מהם לא למדו במוסדות החינוך החב”דיים הקלאסיים, הם אינם נופלים בהבנת הנלמד ובהנהגה חסידית משאר חבריהם בני כיתתם.

אולם צריך לומר שהדבר לא בא בקלות. בחינוך נדרשת עבודה ומאמץ, ואצל השלוחים הנמצאים בסביבה לא חב”דית — ובמיוחד בחוץ לארץ כשמתגוררים בסביבה לא יהודית מובהקת — הרי שמתווספים אתגרים חינוכיים נוספים שצריך לתת עליהם את הדעת.

כדי להעלות את השאלות ולקבל עליהן תשובות, פנינו לשליח שהוא גם איש חינוך, הרב ארז בנדטוביץ, ראש ישיבת ‘תומכי תמימים’ בעיר  הנופש אילת ומהשלוחים בעיר.

מהי הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים לשליחות? 

“אצל נשיאי חב”ד ובפרט אצל הרבי מלך המשיח רואים שהנושא של חינוך ילדי ישראל הוא נושא מרכזי ויסודי שהשקיעו בו רבות, אולי יותר מכל עניין אחר. די אם נזכיר את המרכז לעניני חינוך, ארגון צבאות ה’, מבצעים מיוחדים והקמת מוסדות חינוך בכל רחבי העולם.

ידוע ששער היחוד והאמונה בספר התניא “נקרא בשם חינוך קטן”. במהדורה הראשונה של ספר התניא, אנחנו מוצאים שהיה כתוב שם בסוף שער היחוד והאמונה המילה “חסר”. בהדפסות שבאו מאוחר יותר כבר הורידו את המילה הזו. הרבי מתייחס לזה ואומר שמילה זו הוסרה על ידי רבותינו נשיאנו מפני שריבוי מאמרים ושיחות שנאמרו על ידם כבר מילאו את החסר. בדרך אפשר חשבתי לאחרונה על שלוש גישות חינוכיות שאנחנו יכולים ללמוד מאותה מילה בודדה של אדמו”ר הזקן — ‘חסר’.

גישה ראשונה: יכול אבא לבוא ולהגיד שהוא חסר, כלומר הוא לא למד ב’תומכי תמימים’, הוא עסוק בהבאת פרנסה הביתה, הוא טיפוס כועס ועצבני ואין לו כלים לחנך את ילדיו. על זה בא הרבי ומסביר שעל ידי ריבוי מאמרים ושיחות התבטל החסר, לך תלמד, חסידות תסייע לך לכוון את הדרך.

גישה שניה: עבור אנשים המבקשים לתת לילדיהם את מה שהם החסירו או החסירו אצלם בחינוכם שלהם. ידוע שהורים רבים מבקשים לראות את ילדיהם מצליחים איפה שהם כשלו, וזו טעות; ילד צריך לקבל חינוך והכוונה שתהלום את הכוחות והכישורים שלו באופן אישי בלי שום זיקה לאדם אחר. לכן המילה “חסר” הוסרה, וכדברי הרבי, יש את תורת החסידות שתתן את האיזון הנכון והדרך הנכונה לצעוד בה.

לאחר ששתי הגישות הראשונות הן גישות של ‘לא תעשה’, חשבתי בדרך המליצה על גישה שלישית שאף היא מסבירה את המילה ‘חסר’. עלינו לגשת לכל הנושא של חינוך בתחושה של חסר, וכשם שאדם שחסר לו דבר מה הוא עמל למלא את צרכיו, כך גם בחינוך, כשאדם הולך בתחושה שעדיין חסר, הוא פועל כל הזמן כדי להוסיף ולהעצים, כדברי הרבי אינספור פעמים: תלכו מחיל אל חיל. לא להסתפק במה שנעשה עד כה. עבודת החינוך היא עבודה בלי גבול ומידה, וכשמחנכים בצורה כזו אזי גדלים ילדים מחונכים.

זה אולי מסביר איך לחנך ילד בכלל לתורה ולמצוות ולדבוק בדרך החסידות. אבל איך זה מלמד כיצד לחנך ילד לשליחות?       

באגרת הקודש מסביר אדמו”ר הזקן שעיקר ההשפעה של האבא על בנו היא על ידי ספירת היסוד, התקשרות מתוך אהבה ותענוג. ככל שהילד גדל במרחב של אהבה והנאה, כך הוא גדל בצורה מוצלחת יותר, וזו התשובה לשאלתך.

ההימצאות בשליחות נותנת הנאה ותענוג יום יומי. כשאני מגיע הביתה בערב לאחר יום עמוס בשיעורים, בשיחות אישיות עם מקורבים ולאחר אינספור ‘מבצעים’, אני חש כאילו חזרתי מהתוועדות חסידית בה ישבו טובי המשפיעים וזקני חסידים. מעלתה של התוועדות חסידית שהיא חודרת ללבבות השומעים ומניעה אצלם שינוי. אותו הדבר מתרחש כשאתה עוסק בהפצת המעיינות ועונה לאנשים תשובות ובכל שאלה אתה חושב מהי שיטתו ודרכו של הרבי בנושא. צריך להבין שעבודת השליחות עוסקת בנקודות המהותיות של חיינו בצורה מעשית וכשהשליח שב הביתה וחדור בנקודה זו, הוא חוזר עם תענוג והנאה והדבר מורגש בבית ומשפיע על הילדים. ילד שגדל בבית כזה שבו כל יום אבא שב הביתה עם תענוג והנאה, הוא לא יכול להיות שלא מושפע.  

ובכל זאת, ההימצאות בשליחות יכולה גם לעורר קושי בחינוך הילדים.

שליחות לא יכולה לעורר קושי אמיתי, להפך, שליחות מסייעת. הרבי אומר באחת השיחות ששליח מצד עצמו רוצה להיות ב–770 ובסביבה חסידית, וזה בסדר לגמרי, אך המצב מצריך שנהיה מוכרחים לצאת לשליחות. אז כמובן שיש קשיים אך הם הופכים לאתגרים, אם נצמדים לדרכו של הרבי.

הנה דוגמה לכך —  בעבר היה נהוג שבנות ישראל היו נמצאות יותר בבית ואבי המשפחה היה יוצא החוצה לצורך פרנסתו, כך שמלאכת החינוך במשפחות רבות הייתה מונחת על כתפי האימא. אך בחב”ד, הרבי הריי”צ, וביתר שאת הרבי מלך המשיח, הוציאו גם את הנשים מהבית להתעסק בהפצת המעיינות. רעייתי עסוקה לא פחות ממני במסירת שיעורים ובשיחות אישיות עם מתקרבות, כך שהזמן שאנחנו נמצאים עם הילדים הוא ממש מעט. לא רק אבא אלא גם אמא עסוקה.

כך שבנושא הכמותי ייתכן וחלק מהשלוחים שהם אישי ציבור וזמנם מוקדש לציבור, פוגשים את ילדיהם הרבה פחות ממה שקורה במשפחות אחרות, אך אין ספק שהאיכות מפצה על הכמות. חשוב מאוד לשלוט בגישה שהזמן המועט שיש לילד עם אבא או האימא יהיה זמן איכותי בו הוא מקבל השפעה נכונה. בסופו של דבר, ילד שנמצא באטמוספירה של שליחות, חי את עולם התוכן החסידי הפנימי בגיל הרבה יותר מוקדם ובשופי. ליד שולחן השבת בו יושבים מקורבים צפות שאלות ומתקבלות תשובות, כך שהחינוך שהוא מקבל ונחשף אליו הוא פנימי יותר.

אנחנו יודעים שישנם שלוחים שמצבם הכלכלי לא שפיר. האם זה יכול להשפיע על ילד שיגדל בתחושה שכשאגדל, אינני רוצה לחיות בצורה כזו?

אני חולק על ההנחה שמצוקה כלכלית יכולה לפגוע בחינוך. באחת השנים הראשונות שהגעתי לליובאוויטש, התארחנו כמה בחורים אצל משפחה בכפר חב”ד והם כנראה לא ציפו לבואנו וניכר היה שיש מחסור באוכל. לא אשכח איך האבא לקח את הצלחת האישית שלו והגישה לאחד הבחורים. הבן שלו שישב לידו קיבל את החינוך הכי טוב בעולם לנתינה.

מובן וברור, וזו אף דעתו של הרבי, שכל יהודי, ובפרט שלוחים, צריכים לחיות בהרחבה; אך גם כשיש מצוקות, מאוד תלוי איך השליח מתייחס אליהן. זו הזדמנות טובה דווקא להראות לילדים איך אנו עסוקים בנתינה גם שקשה, גם כאשר הנפש הבהמית לא נהנית מהנתינה. זו הזדמנות ללמד באופן מוחשי איך אנו מסתפקים במועט ומתמלאים באמונה ובשמחה למרות המצב. כשילד נחשף להתנהלות כזו, המצב הכלכלי לא באמת מעכיר את האווירה.

אתם מתגוררים באילת, סביבכם כל השכנים אינם שומרי תורה ומצוות, ובכלל בעיר הזו הנוכחות הדתית לא כל–כך גדולה. איך מצליחים לשמור על הילדים בסביבה כזו? 

צריך להגיד ביושר ובכנות שאין לנו תעודת ביטוח מפני פרצות הרחוב. מי שחושב שיש, טועה. תפקידנו כהורים בשליחות הוא לחנך את הילד להישמר מפגעי הרחוב. מחנכים אותם לתחושה והבנה שתפקידנו הוא להפוך את החושך ברחוב לאור. הבן שלי הקטן חי מגיל מאוד צעיר בתחושה שהוא משפיע ולא מושפע. יחד עם זאת, מה שמסייע מאוד הוא שהילדים נחשפים מדי יום ליהודים שהגיעו מהרחוב ורצונם להתקרב. ילדים נחשפים לתהליכים מלאים של חזרה בתשובה; בחור שמגיע אלינו עם עגילים וקוקו ובתוך כמה חודשים הוא כבר הולך עם כיפה, וחולפים עוד כך וכך חודשים והוא כבר מגדל זקן ורוכש חליפה ומגבעת, או אישה שמתחילה לכסות את ראשה — כל אלה, לצד מסקנות מתבקשות, נחרטים בנפשם של הילדים.

קראתי לאחרונה מחקר של סוציולוגית מאוניברסיטת בר אילן. פרק שלם מהעבודה שלה הקדישה לילדי השלוחים והקביעה שלה היא, שילדי השלוחים נחרצים ואדוקים יותר בשמירת תורה ומצוות מאשר חבריהם בני גילם.      

ומה לגבי הבדידות? הקהילה החב”דית הכי קרובה אליכם נמצאת בבאר שבע, במרחק של שלוש שעות נסיעה?

בשליחות יש גם מחיר שמשלמים. אנחנו פועלים באילת וזה לא קל, הבה נחשוב מה עובר על ילדים שנמצאים בפינות נידחות על גבי הגלובוס. הבדידות היא בהחלט המחיר הכי קשה. אבל בשנים האחרונות פועל בית הספר הווירטואלי שמאוד מסייע בעניין הזה.

אנחנו מקפידים גם לשלוח את הילדים למחנות קיץ חסידיים, וכמה פעמים בשנה נמצאים אצל הסבא והסבתא בכפר חב”ד שם הילדים חווים חוויה של קהילה. לעיתים יש מבני המשפחה שבאים לבקר אותנו והילדים מאוד מצפים לביקורים הללו.     

ישנן כמה משפחות של בעלי תשובה עם ילדים קטנים המתגוררים בעיר, והילדים של כולנו הפכו לחבורה קטנה שנפגשת יחד. אני ורעייתי מקפידים בכל מוצאי שבת להיות יחד עם הילדים בזמן איכות, וזה משהו שמאוד חשוב ומסייע. האחים גם משחקים ביניהם ונמצאים רבות ביחד, כך שהבדידות יחסית לחיים בקהילה מורגשת מאוד, מנסים להתגבר עליה ולא להכחיש אותה.

עד כמה הילדים עצמם שותפים בשליחות? והאם נכון לחשוף אותם לעבודת השליחות בגיל מוקדם?

הילדים אצלנו הם הנשק הסודי של השליחות. עיסוקינו העיקרי בשליחות הוא קירוב יהודים, וכשיושבים אצלנו זוג לא דתי בשולחן שבת או חג, ואני שומע מהם על הרצון שלהם שגם בביתם תהיה חוויה כזו של שולחן שבת עם ילדים שמסייעים בעריכה ובפינוי השולחן, אומרים דברי תורה ומדברים בצורה מנומסת, או אז אני יודע שעשינו איתם חצי מהדרך ובקרוב תצטרף לליובאוויטש עוד משפחה חסידית.

הילדים כמובן מגיעים איתנו למבצע לולב, חנוכה, משלוח מנות, וזה עוצמתי. אנשים מבינים שיש כאן אמירה שגם דור ההמשך מתעסק בשליחות וזה מאוד משפיע.

פעמים רבות אנחנו המבוגרים מתקשים לפעול, ואז באים הילדים ובתום הילדות שלהם מצליחים יותר מאתנו. הבנות שלי מחלקות מדי יום שישי נרות שבת על–יד המשביר לצרכן בעיר, ולא פעם שמענו מנשים שהתרגשו מפועלן והחליטו להתחיל להדליק נרות שבת.

הבה נחשוב מה מציאות כזו של נשים שהתקרבו על ידן מחולל ופועל בנפשן של הבנות שלנו עצמן. כשאני צועד עם הילד יד ביד לבית הכנסת עם הלבוש החסידי, יש לזה השפעה עצומה. אני שומע על כך בלי סוף מאנשים שהדבר מזכיר להם תקופות אחרות בחייהם ומעורר אותם. עצם המראה שאבא וילד הולכים יחד יד ביד לבית הכנסת וממחיש את החיבור שבין אבא לילד, מעורר אצלם רגשות של קנאה ורצון לחקות, שכן החיבור הזה מאד נשחק בעולם הלא דתי.

בשיחה של כינוס השלוחים בתשנ”ב אומר הרבי שמשיח צריך להיות חדור בכל עניין. עד כמה העיסוק במשיח מסייע לחנך ילד לשליחות?  

החינוך לחיות משיח הוא מחויב המציאות בשליחות. אם אנו לא פועלים כדי לזרז את התגלותו של הרבי, אז מאיפה יגיע אלינו כל התוקף לקרב ולפעול בצורה כזו? כשילד גדל באווירה שהנה עוד מעט מגיעה הגאולה וכל פעולה שלנו מזרזת את ביאתו, אז כל עבודת השליחות שלו נראית אחרת לגמרי.