כ”ק אדמו”ר הזקן:

ובקשתי — גם מלשון בקשה

כ”ק אדמו”ר הזקן: בחרבי — זוהי קריאת שמע, שיש בה רמ”ח (248) מילים. רמ”ח מלשון רומח וחרב. כי הנה המילים הקדושות של קריאת שמע מבטלות את קליפת “אמורי”, מלשון אמירה ודיבור של הקליפה והסטרא אחרא. ובקשתי הוא מלשון קשת ומלשון בקשה, והוא עניין הבקשות שבשמונה עשרה.

(תורה אור, הוספות לפרשת ויחי, קג, א)

שעת תפילה — שעת קרב

כ”ק אדמו”ר האמצעי: שעת תפילה היא שעת קרב. וכמו שכתוב: בחרבי ובקשתי. ותרגם אונקלוס: בתפילתי ובבקשתי ( “בצלותי ובבעותי”). ומי שהורג את היצר הרע במלחמה זו, זוכה שנותנים לו משמים גילוי של שורש נשמתו, שזה כמו רוח הקדש וגילוי אליהו, כמבואר בספרי הקבלה.

(שערי תשובה, שער התשובה ה, ב)

יגיעת נפש ויגיעת בשר

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: עניין התפילה הוא שיעבוד האדם את ה’ במוחו ובליבו ביגיעת נפש ויגיעת בשר, וכמו שכתוב בזוהר “שעת צלותא — שעת קרבא” (שעת התפילה היא שעת קרב). וכן תרגם אונקלוס: בחרבי ובקשתי — בתפילתי ובבקשתי. אולם כל זה הוא בתפילה שבימי החול. אך בשבת, ישנה התגלות שם הוי’ והתפילה היא מתוך עונג.

(אור התורה, במדבר כרך ג, הוספות, עמ’ 78)

מ”שכם” — נעשה “אחד”

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: נאמר: “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”. עניין מה שישראל לוקחים מיד האמורי, הוא: הבירורים שעם ישראל מבררים על ידי תורה ותפילה, שמעלים ניצוצים שנפלו מעולם התוהו. ואז — פועלים ישראל שמ”שכם” — בחינת אחוריים, יהיה בחינת “אחד”, שהכל מתכלל ומתאחד בה’.

(תורת שמואל תרכ”ט, עמ’ רעג)

חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: בחרבי  ובקשתי — זוהי חרב של שלום בעבודת התפילה. שתחילה צריכה להיות חקיקה מבחוץ, שיתרומם ממצבו והרגליו הגסים, בהתבוננות שבפסוקי דזמרה, ואחר כך חקיקה מבפנים בהתבוננות שבבירור פרטי כוחות הנפש הבהמית.

(אגרות קדש, כ”ק אדמו”ר מהורש”ב חלק א, עמ’ קסח)

ויקח רומח בידו

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: יש שלום ויש חרב של שלום. והנה עניינם בעבודת האדם לקונו: שלום — זוהי העבודה בלימוד התורה. חרב של שלום — זוהי עבודת התפילה. וזהו “בחרבי ובקשתי”: חרב היא העבודה בקריאת שמע, כמו שכתוב בזהר על הפסוק: “ויקח רומח בידו” — אלו רמ”ח תיבין דקריאת שמע (248 מילים שבקריאת שמע).

(ספר המאמרים תש”ד עמ’ 83)

רע גלוי ורע הנעלם

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: כך היא עבודת הבירורים “בחרבי ובקשתי”: על אויב הקרוב, דהיינו גסות הרע, שמגולה הוא, ויודעו ומכירו שהוא אוייב, על כך מספיק בחינת חרב. אולם על אויב רחוק, שהוא “קליפה דקה”, והוא רע הנעלם, שאין האדם יודע ממנו, על כך צריך לקשת. שכן הקשת, ככל שימשוך האדם את המיתר לעצמו, כך ילך החץ למרחק רב יותר וביתר דיוק. כך הוא ברוחניות: ככל שהאדם הוא בשפלות וביטול עוד יותר, יוכל להגיע ולברר את הרע הנעלם יותר.

(מאמר ד”ה ואני נתתי לך שכם וגו’, ש”פ ויחי ה’תשל”ב, סה”מ בראשית ח”ב עמ’ רלג ואילך)

“סמך מלך בבל” - באופן של טוב הנראה והנגלה

בימינו אלה . . נעשה הצירוף והזיכוך בשלימות, “די והותר” - נעשה הענין ד”סמך מלך בבל” אך ורק באופן של טוב הנראה והנגלה לעיני בשר, ובלשון חז”ל שהקב”ה אומר לישראל “בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם”. ובדורנו זה
. . צריכה להיות עיקר ההדגשה . . בהענין ד”סומך נופלים”, לחזק ולעודד את רוחם של בני ישראל . . כולל ובמיוחד - החיזוק והעידוד על–ידי האמונה בביאת המשיח, ובטחון גמור ש”הנה זה (משיח צדקנו) בא”.

(משיחות ש”פ ויחי ה’תנש”א)