‘עונת הרישום’ בישיבות קטנות, היא הזדמנות נפלאה לשוחח עם הרב משה אסולין, אחד המחנ

‘עונת הרישום’ בישיבות קטנות, היא הזדמנות נפלאה לשוחח עם הרב משה אסולין, אחד המחנכים המרתקים ביותר במוסדות חב”ד שנחשב למומחה בייחוד בהכנת תלמידי הכיתות הגבוהות לעולם הישיבות * על החששות “הפחד לא חיובי, המתח דווקא כן”, על הקשיים “כל תלמיד יכול. יש ‘לא רוצה’”, על אחריות ההורים “לעמוד עם יד על הדופק” ועל סוד החברותא “הילד יצליח יותר – אם ילמד עם חבר מתקשה” * ראיון נוקב עם תובנות מעשיות. אהליאב אבוטבול, ישראל לפידות. צילום: שניאור שיף

פגישה עם הרב משה אסולין היא חוויה מיוחדת. חסיד נטול גינונים, חם ולבבי, כנה ומעשי. במשך השנים כיהן כר”מ בישיבות קטנות בכפר חב”ד ובבני ברק, והיום משמש כמחנך בכיתות הגבוהות במוסדות החינוך בכפר חב”ד. בתור אחד שלימד גם בישיבות וגם בתלמוד תורה הוא צבר ניסיון רב בהכנת והכוונת תלמידי הכיתות הגבוהות לעולם הישיבות.

הוא מעורה ומעורב בלא מעט יוזמות חינוכיות, מגלה אכפתיות וזוכה להערכה רבה. לא לחינם מאות תלמידיו שומרים עימו קשר עד היום ומעריצים אותו. שיעוריו הבהירים מחד, והעמוקים מאידך — לא טישטשו את ההסברה הברורה, ההתעקשות על כך שכל אחד יבין ובעיקר: שימת לב אישית. לא לפספס אף אחד.

במהלך השיחה העמדנו בפניו שורה של שאלות ממוקדות בנושא המעבר מתלמוד תורה לישיבה, על ההתמודדויות שנכונו לתלמיד בצעד המשמעותי הראשון שעושה בחייו וכיצד נוכל אנחנו — ההורים — לעזור לבנינו לצלוח את השלב הזה בקלות ובהצלחה.

ככל שהשעון נקף והשיחה התארכה, הבנו טוב יותר שה’מעבר לישיבה’ הוא שלב קריטי ומשפיע מאין כמותו על חייו של הנער הצעיר. הרב אסולין מסביר:

“מהרגע שהילד מסיים את ה’חדר’ ונכנס לעולם הישיבות, הוא בעצם פותח מסלול של שבע שנות עצמאות, שבסופו של תהליך בונה אותו להיות אברך ואב משפחה. מה שקורה בשנים האלה — הוא הופך להיות יותר ויותר עצמאי וכך הוא נבנה.

“אם עד עכשיו הוא היה תחת עיניהם הפקוחות של מורה/הורה, תנאי הישיבה מותירים לו זמנים חופשיים שבהם הוא מעצב את האישיות שלו בכוחות עצמו. אי לכך, התאמת הישיבה קטנה הנכונה, תשפיע איזה ‘אברך’ הבן שלכם יגדל להיות”.

הגורמים לחרדה: עלייה חדה ומעבר דירה

מה עובר על נפשם של התלמידים העולים לישיבה?

לפני כמה שנים, בעקבות פיגועי טרור במטוסים, התעורר וויכוח: היו שהציעו לנעול את תא הטייס, והיו שטענו שדווקא אסור לנעול — מכיוון שזה יעצים את הפער בין הטייס לנוסעים, וכך זה יעצים את הפחד בקרב הנוסעים, כי דברים לא מוכרים ומנותקים נוטעים פחד מהלא ידוע. כך גם ילד מפחד ממה שהוא לא מכיר.

הילדים מתרגשים מאוד. הם הולכים לקראת משהו חדש ולא–ידוע, ולמעבר הזה יש השפעה ישירה על נפשם. זה גורם להם להיות מבולבלים, מרוגשים ומתוחים מהכניסה הראשונה שלהם לעולם שהם כלל לא מכירים; הן בתחום הלימודים והן בניתוק הפיזי מבית ההורים.

1. בחור שעולה מכיתה ח’ לישיבה, לא דומה לעולה מכיתה ז’ לכיתה ח’, שזה עליית מדריגה יחסית למשהו מוכר. בישיבה הוא נכנס לעולם לימודים שונה לחלוטין; רמת לימודים גבוהה יותר, לימוד עצמי של גמרא עם תוספות ומפרשים, סדרי לימוד מהבוקר עד הלילה.

2. הכניסה לישיבה זה כמו מעבר לבית חדש. יוצאים מהבית של אבא ואמא, ומתחילים לנהל את החיים לבד. עד כה, כשהוא נמצא ליד הבית הוא מרגיש שבמקרה הצורך, יש לו לאן לחזור. ואילו בישיבה אין לו את זה בטווח המיידי.

הדריכות והמתח באים לידי ביטוי בעוצמה רבה בימים הראשונים של התלמיד בישיבה.

כך תסייעו לילדיכם בשלושה מישורים

אפשר לסייע להם להתגבר על הקשיים הללו?

בוודאי. במישור הראשון — לבחור את הישיבה שתתאים לנפשו של הילד. במישור השני — שההורים יגלו עירנות ויעמדו עם יד על הדופק, לפחות בתקופה הראשונה, והמישור השלישי — זה תלוי בילד בכוחות עצמו.

המישור הראשון:

מה שיקבע את ההצלחה של הבחור בישיבה זו ההתאמה שלו למקום. ברוך ה’, יש מגוון רחב של ישיבות. יש כאלה שמשקיעים על היחס האישי, ויש כאלה על ההשגחה הכללית, ולכל אחד יש את הישיבה שתתאים לו.

מאוד חשוב לשים לב שבחור הולך לישיבה המתאימה ביותר עבורו ולא לפי הטרנד הכיתתי, כי אז תנאי הפתיחה שלו יהיו קלים הרבה יותר.

זכורני כשהתחלתי לעבוד בישיבות, הציעו לי להתחיל ללמד בישיבה, פחדתי מאוד והייתי לחוץ ומתוח. ניגשתי לכל הרמ”ים בישיבה בכפר חב”ד — הם כולם אמרו לי פה אחד: הפחד צריך להיעלם, והמתח צריך להישאר. המתח מראה על רצינות וממילא תשקיע בלימוד. והפחד הוא שאולי לא תצליח, אבל ברגע שתשקיע — תצליח.

גם במקרה דנן, בחורים יש להם פחד מהישיבה. ככל שהישיבה תתאים יותר כך הפחד ייעלם מהר יותר. אך המתח חשוב מאוד שיישאר, שתהיה אחריות להשלים את הלימודים כל הזמן.

המישור השני:

הקשר עם ההורים והאחריות להיות שם למען הילד. כל אבא מכיר את נפש בנו, וסביר להניח שהילד יגיע מתוך מה שאומרים בכיתה ולא מתוך היכרות עם הישיבות. התפקיד של האבא הוא לכוון את הילד לישיבה המתאימה.

הילד לא מכיר את עולם הישיבות, מידי פעם באים משפיעים להתוועד בתלמוד תורה אבל זה לא מספיק בשביל להכיר את הישיבה. אך האבא שמכיר את הישיבה אמור לכוון למקום טוב, ואם הוא לא מכיר — הוא יכול להתייעץ.

והתפקיד של ההורים לא מסתיים בבחירת הישיבה, אלא גם בכניסה לישיבה. ככל שההורה יודע שהילד שלו צריך הכוונה, הוא מבין שאסור לו לשבת בבית. בפרט בימים הראשונים הוא צריך להרים טלפונים, לבוא לבקר בישיבה, ולראות שהכל בסדר.

חשוב מאוד שההורים יהיו במעקב צמוד. יעמדו בקשר וישתפו פעולה עם ההנהלה — וכך יקלו על הילד שלא תמיד יודע ופתוח לשתף פעולה.

המישור השלישי:

ההתמודדות של הילד עצמו. צריך לדעת שהפחד של הילד מהישיבה זו תגובה טבעית למשהו שלא מכירים.

ככל שהילד יכיר יותר את חיי הישיבה, כך יפחתו חששותיו. צריך לראות שיכיר — בכוחות עצמו — את המנהגים של הישיבה, את הסדרים של הישיבה, את סגנון הלימודים והחזרות בישיבה. אם החסיר משהו בשיעור — שידאג להשלים. לא לוותר על שום קטע, ולאט לאט מתוך זה הוא יתחיל להכיל את הישיבה בתוכו, ואז הנעלם הופך ליותר מוכר.

מה ההבדל בין בחור בשיעור א’ לשיעור ב’?

בחור משיעור ב’ כבר מכיר את הישיבה ולכן הוא לא מפחד. ככל שהילד ילמד להסתער על הבעיה ולהשתלט עליה זה יעזור לו לפתור אותה. הבעיה היא הפתרון — זה לא מוכר?! תכיר! כאן מונח הפתרון.

ולכן חשוב כבר בימים הראשונים להיות בשליטה. כי ככל שההתאקלמות של הבחור בישיבה מהירה יותר —  זה משפיע מאוד על ההמשך אחר–כך.

צריך לזכור שגם הצוות בשיעור א’ רגיש יותר לנושא הזה, והוא מאוד מעוניין לעזור. הם מודעים לבעיות האלה. איש הצוות רוצה שייגשו אליו והוא ייגש אל הילד. ככל שהילד יפתח את עצמו יותר, כך זה יילך וייעשה קל יותר.

מה עדיף - ישיבה יותר מתאימה, או עם חברים?

אבל בדרך כלל ילדים נגררים לישיבה בעקבות ‘טרנד כיתתי’?

ההורה צריך לשקול את שני ההיבטים אחד מול השני. מצד אחד הילד יתנתק מהחברה בתלמוד תורה, מצד שני אם הילד יגיע לישיבה שלא מתאימה לו — ברור שאין סיכוי שהוא יצליח.

בחור שהולך למקום שלא מתאים לו, אפשר להבחין עליו שהוא לא בעניין בכלל. הוא טובע שם. הוא לא מרגיש טוב עם זה.

ועדיין, הרי החברים הולכים לישיבה טובה?

אין מושג כזה של ישיבה טובה וישיבה לא טובה. הכל זה עניין של התאמה. יש ישיבה שמתאימה לאחד ולשני היא לא מתאימה.

יש ילד עם קשיים חברתיים או מנטליים. אם הוא לא מספיק עצמאי והוא צריך שיעזרו לו, צריך לחפש ישיבה שמשקיעה בתחומים אינדיבידואלים עם חונכים וכדומה. מצד שני, יש בחורים שלא מתאים להם היחס האישי, להיפך הם מעוניינים בעצמאות. ולהם מתאים ישיבה מסוג אחר.

התקנונים בישיבות - בהתאם לבעיות התקופה

אם בעולם הישיבות עסקינן, מה דעתך על תקנונים הדוקים של ישיבות, השגחה צמודה עם מצלמות. זו השיטה?

הישיבה מתקינה מצלמות או מחתימה על תקנון נוקשה, זה בגלל שהם רואים שיש פרצה שצריכים לגדור. הישיבה לא רוצה להקשות על חייהם של התלמידים, אם ההנהלה עושה זאת — כנראה שזה מתוך הכרח וצורך, לתחום ולגדור. יחד עם הבנה שתמיד אפשר לעגל פינות כשיש צורך להתגמש מול בחור.

מהיכרותי רבת השנים, ברור אצלי שיש מטרה אחת שעומדת מול עיניו של כל ראש ישיבה ובזה הוא משקיע את מיטב כוחותיו — ההצלחה של הבחורים.

זה שהתקנונים הופכים לנוקשים יותר, זו תוצאה מכך שהרחוב פרוץ יותר מבעבר. ולכן בשביל לסנן רעשי רקע מבחוץ, צריכים לעשות יותר סייגים, אבל בפירוש אומר זאת — אף אחד לא בא להיות שוטר על הבחורים. המטרה היא להקל על בחור לסנן לו את הרעשים מבחוץ בכדי שיוקל לו להיות ממוקד במה שצריך.

שמעתי מספר פעמים מהרב מרדכי שמואל אשכנזי ע”ה: “לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת”, רז”ל הקדימו את שמאל דוחה לימין מקרבת. כי לא ייתכן ללכת בשיטה שהיא רק ימין מקרבת. ילד צריך לדעת שיש גם שמאל דוחה — ישנם כללי ברזל שאותם לא עוברים, רק כך יצליח למתן את הסיפוקים הטבעיים שלו.

אדרבה, ייאמר לזכותם של הנהלות הישיבות, שיש תופעה מדהימה: כמעט ואין נשירה של תלמידים מכותלי הישיבה, דבר שלא היה בזמננו.

אין כזה דבר ‘ילד שלא יכול להצליח’!

ויש ילדים שלא יכולים להצליח בישיבה?

אין דבר כזה. אין ילד שלא יכול להצליח בישיבה. נקודה. יש פסיכולוגים שטוענים שיש אחד ש’לא יכול’ ויש אחד ש’לא רוצה’. אך אנחנו דוגלים בזה שאין דבר העומד בפני הרצון. אי לכך, אין ‘לא יכול’, יש רק ‘לא רוצה’.

מי שלומד ומשקיע — מובטח לו שיראה הצלחה בלימודים.

זכורני כיצד לפני ‘מבחן כללי’ שהתקיים בישיבה, הבחנתי בבחור שהיה לו ממש קשה בלימודים, יושב בפינת ה’זאל’ בשעה שתיים לפנות בוקר, ובוכה בדמעות שליש. ניגשתי והתיישבתי לידו. הוא סיפר לי שהוא מנסה ולא מצליח להבין את החומר הנלמד.

אחרי שנרגע מהבכי, ישבנו ביחד וגיליתי שעברו דקות ספורות והוא גילה הבנה מפתיעה. מסתבר שהוא ידע הכל, רק הלחץ חסם אותו. הקב”ה שראה את הקושי שלו, האיר לו את העיניים, והוא ידע לענות על כל השאלות במבחן.

כל אחד שרוצה יכול להצליח. זה רק עניין של השקעה.

להתחיל את ההכנות כעת!

מה יש להורה לעשות בשלב הזה — חצי שנה לפני הכניסה לישיבה?

כהכנה לישיבה יש לעזור לו למצוא חברותא מתאימה. שייערך כראוי. כי כשמגיעים מתלמוד תורה, יש הרבה דקלום בלימוד ופחות הבנה יסודית. ולכן חשוב לחבר לו חברותא בהקדם האפשרי. אם יש לו מישהו שמגיע איתו מהחדר, טוב. אך אם לא, ביום הראשון בישיבה צריך מיד להתאים לו חברותא.

כיצד לבחור חברותא?

מה הסוד לבחירת ‘חברותא’ טובה?

הכרח המציאות שילד חזק ילמד עם ילד שמעט מתקשה. הורה צריך להכיר את ילדו ולהתאים ילד מתקשה לילדו שמצליח יותר בלימודים. זה צריך להיות אידיאל שנחנך את הילדים. וזה לא רק מצד אהבת ישראל, זה יסייע לחזק את עצמו.

חשוב להסביר את זה להורים. כי כשהוא לומד עם הילד החזק, הוא למד בראשי תיבות. הם לא לומדים לפרטים ולעומק. אבל כאשר הוא לומד עם השני שזקוק לו, זה חודר בו. מתעוררות בו שאלות, וזה מחדד את המחשבה.

כתוב בגמרא: “חזור חזור ואל תצטרך לבלזור” זה עוף שהיו אוכלים אותו כסגולה לזיכרון. אם הילד טוב ייתן מעצמו, הוא ילמד ויחזור על החומר בצורה אינטנסיבית יותר, ויגלה שהוא בעצם נתן לעצמו יותר ממה שהוא היטיב עם הזולת.