א ביום השישי ערב שבת קודש פרשת צו, שבת הגדול תרע”ה, היו רחובותיה של יקטרינוסלב ה

א

ביום השישי ערב שבת קודש פרשת צו, שבת הגדול תרע”ה, היו רחובותיה של יקטרינוסלב הומים כרגיל; מלאים באנשים הממהרים לעיסוקיהם ולעבודתם בשגרת יום.

רק בקרב יהודי העיר שררה אווירה של חג. כמו הרגשה סמויה שממלאת את הלב, אך אין לה ‘אישור’ באופן רשמי להתפרץ החוצה כפי שהיא ביום טוב רגיל, ממועדי ישראל.

היום! היום מלאו שלוש עשרה שנה לבנו הבכור של רב העיר הרב לוי יצחק שניאורסאהן, עלם חמודות צעיר שכבר מזמן אינו רק ‘הבן של’, אלא הפך בזכות עצמו לגאון עולם. זה היום בו “חזקת והיית לאיש”, למרות שכל רואיו ומכריו מעידים כי עוד קודם לכן, בהיותו בגיל צעיר, כבר היה ‘איש’ בוגר, רציני, מופנם ושתקן, העסוק תמיד בתורתו ובעבודתו.

לא רבים מיהודי העיר היו בעלי שיעור הבנה, עד כמה היום הגדול הזה חשוב ונכבד, אולם בני הקהילה בהחלט התרגשו בשמחתו של הרב, עם כניסת בנו בכורו לעול המצוות. השמועה נפוצה כי חגיגת בר מצווה רבתי תתקיים בביתו של הרבי במהלך יום השבת הסמוך לי”א בניסן.

מבעוד יום פונו רהיטים מן הבית והוכנסו עוד ספסלים ושולחנות כדי לארח את המוני בני הקהילה המבקשים לשמוח עם הרב ורעייתו הרבנית חנה ובנם.

מאה ואחת שנה חלפו מאז אותם ימי שישי ושבת קודש שבהם נחגג יום היכנסו לעול המצוות של העלם שעתיד היה להאיר את שמי ישראל בתורתו, בקדושתו ובהנהגתו. באותם ימים השמחה הייתה אמיתית, כנה ופנימית, ואשר על כן, כמעט ואין תיעוד מאותה חגיגה, מלבד רישומיה הכתובים בעט זהב של אמו, הרבנית הצדקנית מרת חנה. אולם למרות חוסר המידע על החגיגה, הרי שמתיאורים קצרים שכתבה במשך השנים, זעיר פה זעיר שם, מתבהרת תמונה של נער צעיר וקדוש משכמו ומעלה, אשר חרף הנהגתו בדרך של “הצנע לכת עם ה’ אלקיך” יכלו הקרובים אליו לראות כי נועד הוא לגדולות.

בין הנכבדים שפיארו את חגיגת הבר מצווה, היה הסב הרב ברוך שניאור שניאורסאהן, שהגיע במיוחד לכבוד חגיגת הבר מצווה. אל החגיגה הגיע היישר מליובאוויטש, שם ביקש ברכה עבור נכדו החביב ליום היכנסו למצוות. ואכן, הנשיא החמישי לשושלת אדמו”רי חב”ד, אדמו”ר הרש”ב, שיגר את ברכתו למי שעתיד יהיה להיות הנשיא השביעי: “השם יתברך יעזור לו, למענדל [הרבי מה”מ], שיהיה יהודי תמים, ושיהיה לו [לאביו, רבי לוי יצחק] נחת ממנו וגם משאר בניו”.

מצוייד בברכת הרבי, הסב המאושר להשתתף בחגיגת הבר מצוה ביקטרינוסלב.

ב

את אשר אירע בחגיגת הבר מצווה, ניתן לקרוא מתוך יומנה של האֵם הדגולה, הרבנית חנה, על כך כתבה בהזדמנויות שונות. “כל חגיגות בר המצוה של ילדינו יפות היו, אך זו שלו, היתה משהו אחר, בלתי רגיל, אירוע של התרוממות גדולה”, פותחת הרבנית, וכמעט אפשר למשש את התרגשותה למרות עשרות השנים שחלפו בין המאורע המיוחד לבין כתיבת זיכרונותיה.

למעשה, היתה זו השמחה הראשונה בבית רבה של העיר הרב לוי יצחק, לאחר שהגיע לכהן פאר ברבנות העיר הגדולה יקטרינוסלב. קשיים לא מעטים ליוו את כניסתו של הרב לתפקיד הנכבד, לאחר התנגדותם של ה’מתנגדים’ ו’הציונים’ מיהודי העיר לבואו של הרב החסידי. אולם כעת, ערב שבת קודש י”א בניסן תרע”ה, מלאו שבע שנים לשהות משפחת שניאורסאהן בעיר, והכל כבר קיבלו את מרותו של הרב הצעיר. חגיגת הבר מצווה הייתה “הזדמנות לשני הצדדים להפגין את רגשותיהם”, מציינת הרבנית. “עבור ידידינו הקרובים היתה זו שמחה אמיתית, אחוות–רעים מענגת, טעם מחיה–נפשות”.

דירתו הגדולה והמרווחת של הרב פונתה מרהיטי הבית, ולאחר תפילת מוסף בבית הכנסת, התמלאו כל החדרים ביהודי העיר שהגיעו לאחל באופן אישי ‘מזל טוב’ לרב ולבנו. השולחנות היו ערוכים בהרחבה, והשתיה כדת אין אונס. מדי פעם עזבו חלק מהנוכחים את הסלון הגדול כדי לפנות מקום לחברי הקהילה שהגיעו זה עתה, והשמחה גאתה.

גם בחדר האוכל ישבו מספר נשים, חלקן צעירות, שהגיעו לשמוח עם הרבנית ביום שמחת–לבה.

בשלב מסוים של ההתוועדות הגדולה, הושלך הס. הכל נשאו עיניהם אל חתן הבר מצווה, עלם צעיר שרצינות עמוקה נשקפה מעיניו, ופניו הטהורות והעדינות העידו כאלף עדים על נפשו הזכה של הילד ששמו כבר נודע כתלמיד חכם העולה על רבותיו. החתן נעמד על רגליו והחל לשאת דרשתו, דרשת הבר מצווה, כשקולו הזך קולח בדברי תורה משיבי נפש בצורה ברורה ובטוחה. “כמדומני שנשא שתי דרשות - בנגלה ובנסתר”, כותבת הרבנית. “אני עצמי לא הייתי בחדר שבו נישאו הדרשות, אבל הכל התהלכו בהתפעלות מתוכנן, התפעלות שלא ניתנת לתיאור”.

מי שהתפעל במיוחד מדרשתו של החתן, למרות שלא היה בין אלו שחבשו בקביעות את ספסלי בית המדרש, היה שמריהו (“שמערל פייטל’ס”), או בשמו המקובל בעיר - סרגיי פוולוביץ’ פאליי. הלה היה מבעלי ההון הנכבדים בקהילה היהודית ביקטרינוסלב, יהודי מוכשר מאד. הוא היה ממנהיגי ההסתדרות הציונית.

בילדותו קיבל חינוך יהודי מקורי, ובין היתר זכה ללמוד אצל החסיד המפורסם רבי הלל מפאריטש. לאחר שנשא אישה ונולדו לו שני ילדיו, שנה ופירש מדרך מסורת אבותיו, והחל להתמסר ללימודי חול, כאשר הוא מתמקצע בעיקר במקצוע הנדסה. לאחר שקיבל את התואר, זחה עליו דעתו, והוא הפך את שמו לסרגיי פוולוביץ. למרבה הצער, ילדיו כבר התרחקו לגמרי מתורת ישראל ודרכיה, ואפילו צורת אותיות עבריות כבר לא ידעו.

את הידע הלמדני שלו, גירסא דינקותא, לא שכח, וכיוון שידע לפלפל בלימוד, עקב בעניין רב ובהשתאות אחר מבנה הדרשה שנשא החתן הצעיר. הוא לא יכול היה לכבוש את התרגשותו, ובטרם עזב את בית משפחת שניאורסאהן, מפנה מקום לבאים אחריו, ניגש אל חדרה של הרבנית ואמר בהתפעלות: “מזל טוב רעבעצין! לא אתאפק מלומר לך, כי זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומע דברים שכאלה מפי נער בגיל זה”… לא נחה דעתו של סרגיי, והוא הוסיף בהתלהבות “אח! מרגיש אני את עצמי מאושר על שהיה לי חלק בהבאת רב כזה לעירנו, וממילא גם בן יניק וחכים שכזה”.

ג

אחד הרגעים המרטיטים במעמד הבר מצווה היה, כאשר פנה האב הדגול אל בנו החתן, ושאלו שאלה קצרה, אך חוקרת תהומות לב: “דו ווייסט וואס דו ווערסט היינט? [= היודע אתה מה אתה נהיה היום?]

חתן הבר מצווה הצעיר לא השיב מאומה; תשובתו היחידה היתה בצורת שני זרמי דמעות שפרצו מעיניו.

מסתבר שהרבה דמעות נשפכו באותה חגיגה, חלקן של התרגשות וחלקן לא. טיבן לא ידוע עד עצם היום הזה.

כשסיים החתן לשאת את דרשתו שהותירה רושם עז על כל שומעיו, פרץ לפתע החתן בבכי גדול. רבים מהאורחים כשראוהו בכך, הצטרפו אליו והתחילו לבכות אף הם. איש מהם לא הבין מדוע פרץ החתן בבכי ביום שמחת–לבו, אולם הבינו כי לא בכדי. קודם לכן נכחו בפניה לא–שגרתית של האב לבנו בכורו, והיה ניכר כי האב דורש במפגיע מבננו שיבטיח לו הבטחה מסויימת.

הבן, למרות אהבתו הגדולה את אביו והערצתו אותו, לא ניאות להסכים. שעות ארוכות עמד העניין הבלתי–פתור ביניהם, והיה תלוי בחלל האוויר. לא היה מי מהנוכחים שלא חש בתעוקה הכבדה שהייתה בחדר. כבר בשעה 3–4 בצהרי יום השבת, יצאו מהחדר הגדול אנשים מבוגרים וצעירים, ופני כולם בוכיות.

האֵם הדגולה, הרבנית חנה ישבה בחדר האוכל עם חברותיה. אט אט הבחינה כי משהו אינו כשורה. הפנים הסמוקות מבכי של המשתתפים, גרמו לה להבין כי קרה דבר–מה. היא קמה ממקומה וניגשה אל סף החדר הגדול בו נערכה השמחה, מנסה להעיף מבט כדי להבין על מה הרעש והכאב, אך האולם היה דחוס בראשים רבים כל כך, עד שלא היה אפשר להבחין מה נעשה בשולחן בו ישבו בעלה ובנה.

הרבנית פנתה אל אחד המשתתפים ושאלה לפשר הדבר. הלה משך בכתפיו. “בעלך הרב ביקש דבר–מה מהחתן, אך הוא מסרב להסכים” השיב הלה. האיש לא הסתיר את התפעלותו מעוז רוחו של הבן ומגדלותו, אשר למרות שנותיו הצעירות, היה מחושב וזהיר בתשובתו ולא מיהר לתת את הבטחתו לאביו.

“אין בפי מילים לתאר את האווירה ששררה שם”, מציינת הרבנית בזיכרונותיה.

פרשה זו נמשכה שעות ארוכות, ורק לקראת צאת השבת, “בשעה שש–שבע, כאשר בחוץ כבר לא היה אור מלא”, נתן החתן לאביו את תשובתו החיובית. בבחינת “אין שמחה כהתרת הספיקות” יצאו האב ובנו ואליהם מצטרפים הנוכחים כולם, בריקודי שמחה עליזים. “אותן פנים בוכיות שראיתי קודם לכן התמלאו שמחה רבה, ומתוך האולם נשמעו קולות של ריקודים ושירה סוחפים כל–כך… השמחה הפכה גדולה כל–כך עד שהשפיעה גם על אלו שלא היו שם. הורגש שבתוך–תוכה של התלהבות זו טמון תוכן רב משמעות, והן השאלה והן נותן התשובה עשויים להיזכר לאורך ימים”, כותבת הרבנית בזיכרונותיה.

* * *

ריקודי השמחה לצד החגיגה הגדולה נמשכו עוד שעות ארוכות לאחר צאת השבת, כשכבר נכנס יום י”ג בניסן - יום ההילולא של הרבי ה”צמח צדק” שעל שמו אף נקרא חתן הבר מצוה ומי שלימים מילא את מקומו בשושלת נשיאות אדמו”רי בית חב”ד.

חלק מאירועי הבר מצווה סיפרה הרבנית בראיון שהעניקה לסופר החסידי הרב ניסן גורדון. כשסיים את כתיבת קורות אותה חגיגה, הוסיף וציין בנימת רגש חסידית: “מי יודע? אולי כבר אז התקיימו דיבורים חשאיים בין האב לבנו בעניינים העומדים ברומו של עולם, עולמו של בית ליובאוויטש”….

 

הסיפור מוקדש לזכות בני דוד שי’, ליום היכנסו לגיל מצוות, ביום שישי, כ”ט באדר, ערב שבת קודש פ’ תזריע.