לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

ישנם כאלו שאינם יודעים אודות דברי החיד”א והרד”ק האמורים לעיל. . שכל אחד ישלח מכתב (שבו יצטט מה שכתוב בספרים הנ”ל) לעשרה מישראל, ולהציע לו ולבקש ממנו לשלוח העתק כזה לעוד עשרה מישראל, וכן הלאה, באופן דהולך ומוסיף ואור * משיחת ליל ז’ מרחשון ה’תשמ”ו

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. בהמשך להמדובר אודות משיח צדקנו — הרי כאן המקום להזכיר ענין נוסף:

העירני חכם אחד (כלשון הרגיל בכמה ספרים) אודות דברי החיד”א ז”ל [פוסק בישראל, ועד שמביאים כמה הלכות בשמו — מספרו שו”ת חיים שאל וכיו”ב, וכמו כן מביאים בשמו ענינים השייכים לפנימיות התורה, סודות התורה] בספרו מדבר קדמות ערך קיווי, וז”ל:

“אמרו בילקוט תהלים רמז תשל”ו אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי . . ובזה פירש הרב הגדול מהר”ר יוסף דוד זלה”ה . . מטבע ברכת את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום, דאומרו כי לישועתך אינו מובן, מה נתינת טעם היא, ואם מן הדין, נזכה בלא קיווי, והן לא, מה יועיל הקיווי? אבל על–פי האמור אתי שפיר, והכי פירושה: את צמח דוד וכו’, וכי תימא שאין לנו זכות, מכל–מקום תצמיח, כי לישועתך קוינו, ויש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו”.

וכמו כן מצינו תוכן זה — בסגנון מבהיל — בפירוש הרד”ק לנ”ך [פירוש המקובל בכל תפוצות ישראל, ועד שבדפוסים הראשונים של “מקראות גדולות” נדפס גם פירוש הרד”ק] סוף שמואל ב’, וז”ל:

“ויעתר ה’ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל, וקביל ה’ צלות דיירי ארעא. ובדרש* כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא על–ידי שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא הי’ בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהי’ בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלים”, ומסיים: “אכי”ר סלה”.

ועל של פועל באתי:

כפי הנראה מהשאלות והטענות שנשמעים על–דבר הקיווי הצפי’ והדרישה לגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו — ישנם כאלו שאינם יודעים אודות דברי החיד”א והרד”ק האמורים לעיל.

ולכן, כדאי ונכון שאחד ידפיס דברים אלו ב”עיתון”,

ובהדגשה — לא בשמי, שכן, נוסף לכך שישנם כאלו שבשמעם שדברים אלו נאמרו על–ידי פלוני, יטענו “איפכא מסתברא”… (כידוע במקרים כיו”ב, ואין כאן המקום להאריך בזה), הרי בנדון דידן, ענין הגאולה, נוגע ביותר לומר את הדברים “בשם אומרם”, כדברי חז”ל “כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”,

ולכן, יש לפרסם דברים אלו בשם אומרם — הן בנוגע לדברי הרד”ק והן בנוגע לדברי החיד”א, על ידי זה שיעתיקו את דבריהם אות באות ממש, נוסף לציון המקור כו’, כדי לזכות את אחינו בני ישראל שספרים אלו אינם מצויים תחת ידם.

 

ב. ועוד ענין בזה — בהקדם מאמר המוסגר, בהמשך ובשייכות להאמור לעיל:

בין המכתבים שקבלתי לאחרונה — נתקבל מכתב מאשה אחת, מפוחדת ומבוהלת. מה קרה? קבלתי מכתב — מספרת האשה במכתבה — שבסיומו דורש כותב המכתב לעשות עשר העתקות ולשלחן לעשר אנשים, וממשיך, שבזכות זה תקבל שכר כו’, ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא תשלח עשר העתקות אלו — “איז ניט שייך צו זאגן” מה שיקרה לה… ומוסיף, שתדע ש”כבר הי’ לעולמים”, והתוצאות היו כך וכך. — תוכן המכתב מלא שטויות… כותב המכתב אינו חותם את שמו, והיא איננה יודעת מהיכן השיג את כתבתה. בכל אופן, שואלת היא, מכיון שקבלה “איום” כזה, האם כדאי לה לשלוח עשר העתקות אלו כדי לצאת מידי ספק.

עניתי לה, כמובן, שתקרע את המכתב… ותסיח דעתה ממנו לגמרי! ויתירה מזה, הוספתי, “כה אמר ה’ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה”,, כלומר, אפילו כאשר מדובר אודות “אותות השמים”, אין לבני ישראל מה לפחד, שכן, פחד כזה הוא “דרך הגויים. . כי יחתו הגוים מהמה”.

אחר כך התחלתי לחשוב לעצמי: אינני מכיר את האשה שכתבה את המכתב, וגם היא לא מכירה אותי, בסך–הכל שמעה את שמי, ושאלה עצה כו’. ואם–כן, מהי הכוונה בכך שמאורע כזה הגיע לידיעתי?! עד שתפסתי שהכוונה היא — כדי לנצל ענין זה לקדושה.

ובהקדמה:

כל דבר ודבר שבעולם צריך יהודי לנצלו לקדושה. בנוגע לדבר איסור — צריך לשלול ולבטל את הדבר מכל וכל; אבל בנוגע לדבר הרשות — עליו לחפש את הדרך המתאימה כיצד לנצל דבר זה לקדושה, באופן ד”כל מעשיך יהיו לשם שמים”, שכן, דבר ברור הוא שתכלית ומטרת בריאתו בעולם היא — שעל ידו תהי’ תועלת בעניני קדושה.

ויתירה מזה: אפילו דבר הרשות שהשתמשו בו עד עתה באופן בלתי–רצוי יש לחפש דרכים כיצד ניתן לנצלו לקדושה, בהתאם לתכלית ומטרת בריאתו, אפילו אם עד עתה השתמשו בו עבור ענינים שהם היפך הקדושה.

דוגמא לדבר: אמרו חז”ל “לא הי’ העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא — בשביל בית המקדש”. ואף על פי כן, במשך כ”ו דורות שקדמו לעשיית המשכן כו’ השתמשו בזהב עבור עבודה–זרה!

ובנוגע לעניננו:

כאשר רואים בעולם שקיים מושג ששולחים מכתב לעשר אנשים, ומבקשים מכל אחד מהם לשלוח העתק כזה לעוד עשר אנשים, וכן הלאה (ובלשון המדינה: “טשעין–רערקשן”) — יש לנצל זאת לעניני קדושה, כדי לפרסם דבר טוב בין אחינו בני ישראל (כל זמן שישנו ספק וספק–ספיקא אולי ישנו מי שעדיין אינו יודע אודות דבר טוב זה).

ובנדון דידן — לפרסם דברים האמורים לעיל אודות הקיווי הצפי’ והדרישה לביאת משיח צדקנו, על ידי זה שכל אחד ישלח מכתב (שבו יצטט מה שכתוב בספרים הנ”ל) לעשרה מישראל, ולהציע לו ולבקש ממנו לשלוח העתק כזה לעוד עשרה מישראל, וכן הלאה, באופן דהולך ומוסיף ואור.

ולהעיר: ישנם כאלו הנקראים “שפיץ–חב”ד’ניקעס”… ובשמעם דברים אלו שנאמרו ברבים, בבית–הכנסת ובבית–המדרש, יניחו את כל עניניהם על הצד, ויעסקו אך ורק בכתיבת מכתבים לעשרות עשרות יהודים. ולכן, הנני חוזר ומדגיש שמספיק שכל אחד יכתוב לעשרה מישראל בלבד, ואם יש לו זמן פנוי — ילמד תורה!… ובנוגע לכל שאר בני ישראל (מלבד העשרה שכתב אליהם) — יכתוב אליהם מישהו אחר, או אחד מהעשרה שכתב אליהם, וכיו”ב.

ג. ופשוט, שאך למותר להבהיר ולשלול ענין של “איומים”. — רחמנא ליצלן מכתיבת “איומים” ליהודי, או אפילו לאינו–יהודי! כאשר כותבים ליהודי — יש לכתוב ברכות בלבד.

וכאשר שואל מניין יש בכחו לברך יהודי, ומה גם שאינו מכירו ומעולם לא ראהו?!

הנה על זה אומרים לו: מכיון שיהודי זה הוא בן אברהם יצחק ויעקב, בת שרה רבקה רחל ולאה — חלה אודותיו הבטחתו של הקב”ה “ואברכה מברכיך”!

זאת ועוד:

כל יהודי רוצה לקבל את ברכותיו של הקב”ה בכל המצטרך לו, וחושב לעצמו, שאם מגיע לו בתור “שכר” — מה טוב, ואפילו אם לאו — שיתן לו הקב”ה בתור “מתנה”.

ובכן, העצה היעוצה היא — לברך יהודי, ואז מובטח לו שיקבל את ברכתו של הקב”ה: “ואברכה מברכיך”!

ובנוגע לעניננו:

מובן וגם פשוט שיש לכתוב בדרכי נועם ודרכי שלום, ותוכן הדברים — שאינו כותב מאומה מדעת עצמו, כי אם מעתיק מדבריהם של גדולי ישראל אודות גודל העילוי והנחיצות להתפלל ולתבוע מהקב”ה שיחיש וימהר את גאולתנו, ובהתאם לכך, מציע לו ענין של זכות [לא בסגנון של תביעה, ועל אחת כמה וכמה קבלת–מרות, או לדרוש דין–וחשבון, ויתירה מזה: אין צורך אפילו לציין את הכתובת של שולח המכתב] — להעתיק מכתב זה ולשלחו לעשרה מישראל, ולבקשם שגם הם יעשו כן, ולסיים את המכתב — ש”תבוא עליו ברכה”, כל הברכות האמורות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כאשר יעשה פעולה שתקרב את ביאת המשיח!

וכאמור, ח”ו שדבר זה יהי’ על חשבון לימוד התורה וקיום מצוותי’, או על חשבון אהבת ישראל ואחדות ישראל, אדרבה: כל ענינים אלו יכולים צריכים ומוכרחים ללכת בחדא מחתא, כמובן מכל האמור לעיל.

 

ד. אמנם, עדיין יכול לבוא מישהו ולשאול: מה קרה שלפתע נתעוררו על ענין זה — הרי ספרים אלו נדפסו כבר כמה וכמה שנים לפני זה?!

ובכן: לכל לראש — מכיון שרק לאחרונה העירני חכם אחד, כאמור, על ענין זה, הרי זה בודאי בהשגחה פרטית, שעכשיו צריכים לעורר ולפרסם אודות ענין זה. וכמו כן בנוגע לאופן הפירסום על–ידי כתיבת עשר מכתבים — אשר, גם דבר זה הגיע אלי לאחרונה בהשגחה פרטית, כנ”ל בארוכה.

ועוד ענין בזה:

בתקופה האחרונה מתרחשים מאורעות שאין עליהם כל ביאור בדרך הטבע. ובב’ הקוין — מעולם לא שיערו שאצל פלוני בן פלוני ישנם תכונות טובות כל כך, ומעולם לא שיערו שאצל פלוני בן פלוני ישנם תכונות כאלו שהם באופן הפכי!

ובכן, הביאור היחידי שמצאתי לעת–עתה בענין זה, הוא — שדבר זה הוא אחד הסימנים דביאת משיח (ובפרט כאשר מחפשים סימנים כאלו):

בסוף דניאל ישנו פסוק המתאר את הזמן שלפני ביאת המשיח — שאז “יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים גו’”, ובנדון דידן: כל זמן שישנו מצב של ערבוביא — הרי יתכן שיהי’ אצל מישהו טוב או הפכו באופן של העלם. אמנם, כשמתקרבים לזמן דביאת משיח — אזי מתבררים ומתלבנים כל הענינים, ובמילא, מתגלה הענין הטוב אצל פלוני בן פלוני, והפכו — אצל פלוני בן פלוני, וכל זה — בגלוי וברבים כו’, ואין כאן המקום להאריך בזה.

בעצם, הי’ מספיק כבר בסימנים שנתבארו בסוף מסכת סוטה ובמסכת סנהדרין מבלי שיצטרכו בסימנים נוספים… אמנם, כאשר הקב”ה רואה שנמצאים בגלות ואף על פי כן ישנים שינה עריבה (“מ’שלאפט געשמאַקערהייט”)… הרי זו הוכחה שיש צורך ב”סימן” נוסף.

ובכן, הי’ גם סימן נוסף — שנתגלה דבר טוב שמעולם לא שיערו! אמנם, כאשר גם סימן זה לא הועיל — הי’ סימן הפכי!!

וכאמור, זהו הביאור היחידי למאורעות אלו — בה בשעה שאף אחד (לא אני ולא מישהו אחר) לא הי’ יכול לשער אודות הטוב דפלוני והפכו אצל פלוני.

ובנוגע לפועל:

יש להשתדל לעצור את הדבר. ובכן, מה שאנכי יכול לעשות בענין זה, ומה שכל אחד ואחד יכול לעשות בענין זה הוא — לפרסם (בפה או בכתיבה) את דבריהם של גדולי ישראל אודות הקיווי הצפי’ והדרישה לביאת משיח צדקנו,

כולל — פסק–דין הרמב”ם בסיום וחותם ספרו: “באותו הזמן . . יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”, אשר, גם ענין זה הוא חלק מספר של “הלכות הלכות”, ותוכן ההלכה — שההכנה לדבר ומעין זה צריך להיות כבר ב”עקבות משיחא”, על–ידי העבודה דהפצת המעיינות חוצה, היינו, שה”מעיינות” עצמם באים באופן של הפצה, גם במקום ה”חוצה”, שהרי צריכים כבר לפעול ביאת משיח כפשוטו.

 ה. ועל–ידי מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים — בודאי יקויים פסק–דין הרמב”ם בשיעור היומי: “(פרה) העשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה”, וכפי שמוסיף — “אמן כן יהי רצון”,

ובפרט כאשר כל אחד ואחד ילמד הלכה זו, ובסיימו “אמן כן יהי רצון” — יאמר זאת “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”,

ולא עוד, אלא שיזכר ויתבונן בדברי חז”ל ש”כל הקורא ושונה הקב”ה קורא ושונה כנגדו”,

כך שכאשר קורא ושונה ש”(פרה) העשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי”ר” — אזי הקב”ה קורא ושונה כנגדו: “המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון”!