היתכן להקריב קרבנות בימי התשלומין כאשר בחג השבועות עצמו לא הי’ חיוב ואפשרות להקר

היתכן להקריב קרבנות בימי התשלומין כאשר בחג השבועות עצמו לא הי’ חיוב ואפשרות להקריב קרבנות? • הרי, גם כאשר משיח צדקנו יבוא תיכף ומיד לאחרי חג השבועות, יצטרכו להמתין שבעה ימים עד שיהיו טהורים? • משיחת ליל י”ב סיון תשמ”ז - בלתי מוגה

 
א. כאן המקום לתרץ מה ששאלו על המדובר בהתוועדות שלפני זה בנוגע לימי התשלומין:

בהתוועדות הנ”ל נאמרה ברכה לכל אחד ואחד מישראל, בתוך כלל ישראל, שבימי התשלומין דחג השבועות השתא נזכה להקריב את הקרבנות דחג השבועות בבית המקדש השלישי.

ועל זה נתעוררה שאלה - בכל ה”שטורעם”:  מכיון שימי התשלומין הם “תשלומין לראשון”, ו”כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני” - היתכן להקריב קרבנות בימי התשלומין כאשר בחג השבועות עצמו לא הי’ חיוב ואפשרות להקריב קרבנות, מכיון שעדיין לא נבנה בית המקדש, ובפרט כשנמצאים בחוץ לארץ?!

ובכן, דובר כמה פעמים שכל ענין יש לו רמז בנגלה דתורה, ולא עוד, אלא, שענין הנ”ל מתאים ומכוון גם על–פי נגלה דתורה, כדלקמן.

ב. ובהקדמה:

בנוגע לחג השבועות - מצינו במשנה שבמוצאי יום–טוב הי’ “יום טבוח”.

ונתבאר בארוכה בשו”ע רבינו הזקן - “במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהי’ יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום מקריבין עולות ראי’ שלא היו יכולין להקריב ביום–טוב עצמו, לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש, ואין מחללין יום–טוב בשבילם כיון שאפשר להקריבן אחר יום–טוב, שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה, ואף על פי שזה לדברי בית–שמאי, אבל לדברי בית–הלל מותר להקריבן אף ביום–טוב עצמו, מכל–מקום, כיון שבדבר זה עשו בית–הלל כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום–טוב, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום–טוב כמו יום–טוב עצמו להאסר בהספד ותענית, אם–כן אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום”.

ומצינו למדים שגם כאשר לא היתה אפשרות להקריב ביום הראשון מפני סיבות שאינן תלויות בו - מכיון שרוב ישראל נהגו כבית–שמאי שלא להקריב עולות ראי’ ביום–טוב - מכל–מקום, ישנם ששה ימים שבהם יכולים (ואדרבה - חייבים) להקריב את הקרבנות דחג השבועות.

ומזה מובן גם בנדון דידן, שאף שלא היתה אפשרות להקריב בחג השבועות מפני סיבה שאינה תלוי’ בנו, שהרי עדיין לא נבנה בית המקדש, ואין לך אונס גדול מזה (כפתגם הידוע לא מרצוננו גלינו כו’ ולא בכחותינו אנו נשוב כו’), מכל–מקום, אם יבנה בית המקדש בימי התשלומין, יוכלו (ואדרבה - יהיו חייבים) להקריב את הקרבנות דחג השבועות.

ג. אמנם עדיין צריך להבין את גדר הדברים - שהרי גם דברי הגמרא שימי התשלומין הם “תשלומין לראשון”, ובמילא, “כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני”, קאי במקרה שלא הקריב בראשון מפני האונס, ואם–כן, מדוע לפעמים אמרינן שבגלל אי–ההקרבה בראשון אינו יכול להקריב בשני, ולפעמים אמרינן שאף שלא הקריב בראשון, חייב להקריב בשני?!

ובכן, ענין זה נתבאר בתוספות בסוגיא ד”יום טבוח”, וז”ל: “יום טבוח שלו אחר השבת, ואע”ג דלא חזי בראשון מייתי לה בשני, אפילו למאן–דאמר תשלומין דראשון, כיון שאין העכבה רק בשביל היום . . חזיא מיהא קרינן בי’”.

ועדיין צריך ביאור - (א) מהו המקור בגמרא לחילוק זה - אם סיבת העכבה היא “בשביל היום”, או בשביל סיבה אחרת, (ב) ומהי הסברא שבדבר, דלכאורה, למאי נפקא מינה מהי הסיבה שבגללה ראוי להקריב?

ויש לומר הביאור בזה:

בביאור הפלוגתא ד”תשלומין לראשון” או “תשלומין זה לזה” - מבארת הגמרא: “מאי בינייהו . . חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני”, למאן–דאמר “תשלומין לראשון”, “כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני”, ולמאן–דאמר “תשלומין זה לזה”, “אע”ג דלא חזי בראשון חזי בשני”.

ולכאורה אינו מובן: הדוגמא “דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני” - אינה מעשים שבכל יום, ואדרבה, דבר בלתי רגיל לגמרי, כפי שרואים בפועל (ואין צריך להביא ראיות מש”ס כו’) שמי שהי’ חיגר ביום ראשון דיום–טוב, אין זה רגיל כלל וכלל שיתרפא ביום שני, ואם–כן, מדוע נקט בגמרא דוגמא זו דוקא?!

ועכצ”ל שכוונת הגמרא להדגיש שכל הפלוגתא בלא חזי בראשון אם חזי בשני אם לאו, אינה אלא כאשר סיבת העכבה תלוי’ בהגברא, דוגמת “חיגר”, שפטור מן הראי’, כפי שלמדים ממה שנאמר “רגלים”, “פרט לחיגר כו’”, שאינו יכול להלך ולעלות ברגליו, שאז, הגברא “לא חזי בראשון”, ובמילא, למאן–דאמר “תשלומין לראשון”, “לא חזי בשני”; מה שאין כן כאשר סיבת העכבה אינה תלוי’ בהגברא, אלא, שיש מניעה בעולם, כמו, “בשביל היום” (כדברי התוספות), או כאשר המניעה היא מפני שעדיין לא נבנה בית המקדש וכיו”ב, הרי, הגברא מצד עצמו “חזי”, ולכן, גם למאן–דאמר “תשלומין דראשון”, מקריב בשני.

ד. אמנם, עדיין נשאלת שאלה נוספת בנוגע לאפשרות ההקרבה בימי התשלומין:

כדי להקריב קרבן - צריכים כהנים ולוים כו’ טהורים. ומכיון שבזמן הזה כולם טמאים טומאת מת, וזקוקים לטהרה דפרה אדומה, הזאה בשלישי ובשביעי כו’ - הרי, גם כאשר משיח צדקנו יבוא תיכף ומיד לאחרי חג השבועות, יצטרכו להמתין שבעה ימים עד שיהיו טהורים, ובינתיים יעברו כבר ימי התשלומין?!

ויש לומר הביאור בזה - בהקדים:

מצינו בגמרא בנוגע להלבשת בגדי כהונה, “כיצד הלבישן (סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה), מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבוא נמי, לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם”.

כלומר, אין כל צורך בשקו”ט “כיצד מלבישן לעתיד לבוא” - שכן, תיכף ומיד כשירד ויתגלה בית המקדש, שבו ביום יחול החיוב דהקרבת הקרבנות, הדלקת המנורה וכיו”ב, יהיו משה ואהרן עמהם, והם יורו כיצד צריכים לעשות את כל פרטי הדברים.

ועל פי זה מתורצת גם השאלה מניין יהי’ להם בגדי כהונה [שהרי העבודה בבית המקדש צריכה להיות בבגדי כהונה דוקא, ומכיון שהעבודה אינה יכולה להעשות בכהן אחד (כמבואר במשנה בנוגע לסדר ואופן הקרבת התמיד), יש צורך בבגדי כהונה לכל הכהנים שיעסקו בעבודה] - דמכיון שתחיית המתים היא באופן שעומדים בלבושיהם, יקומו אהרן ובניו עם בגדי הכהונה שלהם.

[וגם בנוגע לאהרן, שאף שנאמר “ויפשט משה את אהרן את בגדיו (בגדי כהונה גדולה) וילבש אותם את אלעזר בנו”, הרי, מובן וגם פשוט שלא יתכן שאהרן יקום ללא לבושים ח”ו, אלא ודאי יהיו לו לבושים, ולא סתם לבושים, כי אם, לבושים הראויים לו - בגדי כהונה, “לכבוד ולתפארת”].

ידועה השקו”ט שהיתה בזמנו של ר’ יחיאל מפריז - כשרצה לעלות לארץ ישראל ביחד עם קבוצה מגדולי ישראל - אם יכולים וצריכים להקריב קרבן פסח, שהרי קרבן פסח מקריבים אף על פי שאין בית, וגם בטומאה, ולאידך, הרי צריכים בגדי כהונה, כולל גם התכלת, שנעשית מדם החלזון כו’, ואם–כן, איך יוכלו להקריב קרבן פסח, ובכן, במה דברים אמורים - בנוגע לעלי’ של ר’ יחיאל מפריז, בזמן הגלות וכו’, מה שאין כן כשמדובר אודות הגאולה העתידה, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אפילו בשבת ואפילו בלילה כו’ - הרי מכיון שמשה ואהרן ובניו עמהם, יקומו הם, אהרן ובניו, עם בגדי כהונה שלהם, שישנם כבר מן המוכן, כשם שבית המקדש עומד מוכן כו’.

ועל פי זה יש לתרץ גם השאלה מהענין דטהרת פרה אדומה - מכיון שמשה ואהרן ובניו לא יצטרכו להטהר, שכן, אף שבנבואת הגאולה נאמר “וזרקתי עליכם מים טהורים גו’”, הרי, לא מצינו בשום מקום שכאשר יקומו משה ואהרן (ועל דרך זה אברהם אבינו, ושאר הצדיקים) יצטרכו להטהר באפר הפרה, ואדרבה, מפשטות הסוגיא בנוגע ללבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא, משמע, שכל הענינים, בנין בית המקדש ולבישת בגדי כהונה כו’, ותחיית המתים, יהיו בבת אחת (ולא באופן שיצטרכו להמתין להזאה בשלישי ובשביעי).

ה. על פי זה מובן שהמדובר אודות הקרבת הקרבנות דחג השבועות בימי התשלומין - אינו על–דרך הצחות בעלמא, או על כל פנים באופן ד”אלו ואלו דברי אלקים חיים” בנוגע לרוחניות הענינים בלבד, אלא גם בפשטות על–פי נגלה - שהרי המדובר (לא בנוגע לעלי’ של ר’ יחיאל מפריז, כי אם) בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, באופן ד”אחישנה”, ביחד עם בית המקדש השלישי שירד ויתגלה מן השמים, ומשה ואהרן עמהם, כנ”ל בארוכה.

ולא עוד, אלא, שענין התשלומין יהי’ אז בתכלית השלימות - מכיון שההקרבה תהי’ בבית המקדש השלישי, “מקדש אדני כוננו ידיך”, שלימות דבית המקדש, ועל–ידי אהרן כהן–גדול, והלוי (לוים בדוכנם) יהי’ משה רבינו.

ועל–דרך שמבאר אדמו”ר האמצעי בנוגע לכללות הענין דעבודת הקרבנות לעתיד לבוא - “ושם נעשה לפניך . . כמצות רצונך” - מפני שהעולם כולו יהי’ בתכלית השלימות (ולא רק תמימות ושלימות ביחד למצב העולם בזמן הזה, כי אם, לפי–ערך השלימות דלעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”), ובמילא, יהיו גם כל פרטי הקרבן בתכלית השלימות, כל ג’ הסוגים דחי צומח ודומם, הבהמה עצמה (חי), סולת שמן ויין דנסכים (צומח), והמלח, “על כל קרבנך תקריב מלח” (דומם), ועל אחת כמה וכמה השלימות דהאדם (מדבר), “אתם קרויין אדם” על–שם אדמה לעליון, כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם (כדאיתא בספרים שבכל קרבן הי’ צריך להיות מכל הסוגים דדומם, צומח, חי ומדבר), ומכיון שלעתיד לבוא יהיו כולם בתכלית השלימות, לכן, תהי’ עבודת הקרבנות “כמצות רצונך”.

וכן תהי’ לנו - בביאת משיח צדקנו בקרוב בימינו ממש, שאז תהי’ עבודת הקרבנות בבית המקדש השלישי, “מקדש אדני כוננו ידיך” במעמד כל בני ישראל, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, “כאיש אחד בלב אחד” - “ישראל במעמדם”, אנשי מעמד שהם שלוחים דכל ישראל, ועל דרך זה “כהנים בעבודתם”, שהכהנים דמשמר זה (שנחלק אף הוא לשבעה חלקים כנגד שבעת ימי השבוע) עובדים בשליחותם של כל הכהנים, ועל דרך זה בנוגע ל”לוים בדוכנם”.

ויהי רצון, אשר, מהדיבור בכל זה יומשך במעשה בפועל ממש, וכסיום ברכת העבודה בכל יום ויום [הן בשבתות וימים טובים, והן בימי החול, ועל אחת כמה וכמה בימי התשלומין, כאמור, מלשון שלימות, עד לתכלית השלימות, “יום אחד”, “שהוא בחי’ יחידה שלמעלה מהתחלקות ז’ מדות שנק’ ז’ ימים למעלה”] - “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, במהרה בימינו ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”, בפשטות, למטה מעשרה טפחים.