הפילטרים נמצאים בנפש שלנו

 איך מחנכים ילדים בצורה כזאת, שגם כשהם יהיו לבד ועצמאים, הם יילכו בדרך שהתווינו להם? מה הכוח שיש לנו, חסידי חב”ד בחינוך הילדים, שאין באף מקום אחר? והיכן באמת מתקינים את המסננים בעולם הטכנולוגי המתקדם? תשובות לשאלות אלו, לצד שני סיפורים מרגשים ומרתקים על הצלת נפשות רגע לפני ש… * מסה חינוכית מאלפת, חובה לכל הורה. מאת הרב נחמן יוסף טברסקי. הביא לדפוס: פ’ זרחי

 

כשהייתי פעם בשיקאגו הגעתי למלווה מלכה שבהם השתתפו הורי ומורי ה’חדר’ שבני מנהל, ודיברתי שם על נושא השבת. אחרי האירוע פנה אלי אחד המשתתפים ואמר לי שכאשר יש לו אורחים לשבת הוא מתכונן בצורה יפה, אך כשאין לו אורחים, אז ההכנות לשבת פחות מושקעות.

לאחר הדברים שדיברתי על חשיבות ההכנות וההשקעה לשבת (ראה באריכות בגיליון הקודם בחלקו הראשון של המאמר), אזי שבת המלכה היא האורחת האמיתית, וההרגשה בבית היא אחרת. מתכוננים לשבת כמו שמתכוננים לחתונה.

תארו לכם אבא שמחתן ילד והוא נרדם באמצע ה.תונה! הייתכן מחזה כזה? גם אם הוא לא ישן לילה קודם, אף אבא לא יירדם באמצע חתונת ילדו. שבת, היא כמו חתונה, מתחתנים עם הכלה, שבת המלכה. אם מודעים לעובדה ששולחנות השבת הם היסוד של חינוך ילדינו, אזי אי–אפשר להירדם.

הפילטרים נמצאים בנפש שלנו

לפני תקופה התכנסו בארה”ב כ–60,000 איש כדי לפתור את בעיות הטכנולוגיה בדורנו. כן, יש בעיה עם אינטרנט וטכנולוגיה; יש לילדים נגישות לזה, וזו סכנה. בכל האסיפות שכינסו בנושא המטריד, דנו איך אפשר לוודא שהילדים לא יושפעו מנגעי הטכנולוגיה. רבים העלו רעיונות ופתרונות, ובין היתר דובר על התקנת פילטרים (מסננים) במחשבים. השתתפתי גם אני באסיפה, ולדעתי היה חסר שם נואם אחד מליובאוויטש — או אז כל האסיפה הייתה נראית אחרת.

היה מי שהעלה שאלה נכונה: אתם מדברים על פילטר, אבל איך עושים פילטר על המח? פילטר צריך לעשות על המח ולא על המחשב! כמובן שצריכים גם פילטר על מחשב — גם הגויים, להבדיל, מתקינים פילטרים על מחשבים — אבל הילדים של דורנו יכולים לפרוץ כל פילטר, כי הם יותר מיומנים מאתנו בנבכי הטכנולוגיה. גם אנחנו, אם מישהו רוצה לצפות בדבר מסוים, אף אחד באמת לא יוכל להפריע לו. יש ‘חכמים’ שיש להם שני מחשבים, האחד עם אינטרנט מסונן והאחר פתוח; עם פילטר לילדים, ובלי פילטר לעצמו. כך שפילטר אינו הפתרון האולטימטיבי. ליצר הרע אין מעצורים והוא מוצא רעיונות לעקוף את האיסורים.

הפיתרון האמיתי, נמצא למעשה בספר התניא. כ”ק אדמו”ר הזקן כותב בהקדמתו לספר התניא, שהוא כותב ספר בו נמצאים כל הפתרונות לכל הבעיות שישנן בעולם ושיהיו בעולם. וכאשר נתקלים בקושי או בבעיה — ילמדו בספר התניא ואז ימצאו את הפתרון.

נשאלת השאלה: היכן נמצא בספר התניא פתרון לבעיית הטכנולוגיה של ימינו? כיצד מתגברים על הבעיה?

האמת היא, שכאשר יהודי לומד חסידות ותניא, הוא מגלה את ה’עצם’ שלו — מי הוא! מי ה’אני’ האמיתי שלו. וה’אני’ האמיתי של יהודי, זה שהוא דבר אחד עם הקב”ה. יהודי שלומד תורה ושומר מצוות, הרי הוא מתאחד עם הקב”ה — וממילא מגלה בתוכו כוחות נעלמים.

כאשר אנחנו חיים עם הנקודה הזאת —  הרי כל החיים הם סיפור אחר לגמרי.

ספר התניא נותן כוחות אחרים. הלימוד בספר, פרק אחר פרק, מוסיף שמחה,  מוסיף כוח ועוד הרבה דברים. הרי אנחנו חסידים וזכינו שהרבי הכניס בנו כוחות נפלאים.

הנשירה הכואבת

הנשירה שיש בחב”ד והנשירה שיש במקומות אחרים, הם שני סוגי נשירה. דיברתי עם יהודי שמנהל מוסד לא–חב”די של נושרים לשעבר שחוזרים “הביתה”. הוא אמר לי שהבעיה העיקרית של הנשירה אצלם, זה פשוט חוסר באמונה; חסר היסוד באמונה.

הוא חידד את הדברים כאשר התבטא: הלוואי על החבר’ה שלנו כשיושבים בישיבות — שתהיה להם את אותה אמונה כמו של ליובאוויטשער ש’נפל’…

אצלנו, ברוך ה’, האמונה חזקה! גם בחור שנופל — עדיין מאמין בקב”ה, רק שהיצר–הרע מתגבר אצלו, ומתוך חסרון בקבלת–עול, הוא מגיע לפריקת עול. לכן, בסופו של דבר, רובם חוזרים. אבל חבל על השנים שמפסידים בינתיים.

דיברתי עם איש חינוך שפועל עם ‘נושרים’ מכל החוגים, והוא הגדיר לי בצורה מעניינת מה ההבדל בין בחור חב”די שנופל, לבחור לא–חב”די: אחת השיטות שלו להחזיר את ה’נושרים’, היא על ידי איתור נקודת השבר שלהם. לכל אחד יש חולשה מסויימת, שהיא הגורם לנפילה, וכאשר מאתרים אותה, אפשר לפעול בקלות יותר לתיקון הבעייה. בדרך כלל, החברים העכשוויים של הבחור, שגם הם ‘נשרו’ — יודעים יותר טוב מכולם מה בעיקר מציק לו. כאשר מדובר בחב”דניקים, למרות שהם בעצמם ‘נושרים’, הם משתפים פעולה בשמחה, ומעוניינים להחזיר את החבר שלהם אל הישיבה. כי ביסוד, בעצם הנפש, הם מאמינים בהכל. לעומת זאת בחוגים אחרים, החברים לא משתפים פעולה, כי הם איבדו את האמונה הבסיסית, ולדעתם הקלוקלת כולם צריכים לעזוב את הדת ר”ל!

יש אמרה של הרה”ק ר’ פנחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב (עד כדי כך, שהיו שלוש הנהגות שהבעל שם טוב קיבל ממנו) — שאסור לשלוח ילד ל’מלמד’ שלא לומד פנימיות התורה. ומדוע? והרי לכאורה ‘מלמד’ צריך ללמד את התלמידים קריאה, סידור, חומש, משניות וגמרא. למה ‘מלמד’ צריך ללמוד פנימיות התורה כדי להקנות את כל הידע הזה לתלמידים?

וההסבר לכך הוא: כל הענין של לימוד תלמידים הוא בשביל “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” — שזה ייכנס אל תוך הנשמה שלו. איך אפשר להיות בטוחים שכשהילד לומד אל”ף בי”ת, סידור, חומש, משנה, גמרא ותניא — זה יכנס לנשמה שלו ויישאר איתו כל החיים? ידע אמנם יש לו; לאנשים רבים יש ידע אבל בפועל הם עושים מה שהם רוצים. איך אפשר להיות בטוח שזה לא יקרה לילד שלנו?

אומר ר’ פנחס מקוריץ, שכאשר ה’מלמד’ לומד פנימיות התורה אזי התורה חדורה בפנימיות שלו. כשהוא לומד אל”ף בי”ת עם הילד, או חומש או משניות וכדומה, הוא מכניס את העצם והפנימיות שלו בתוך הילד. אמנם הוא לומד עם הילד נגלה דתורה, חיצוניות דתורה, אבל הוא מכניס ללימוד את הפנימיות והעצם שלו בתוך נפש הילד.

אותו דבר אצלנו. כאשר אבא שלומד תניא וחסידות מדבר עם הילד, יש לו את הפנימיות. בחסידות יש עושר פנימי בלתי–נדלה, ואם בדורות קודמים העושר הזה לא היה בהישג ידם של כלל החסידים (שכן רק ספרי חסידות בודדים נדפסו), הרי בדורנו, כאשר הרבי הדפיס את ספרי המאמרים של כל רבותינו נשיאינו — העושר הגדול הזה הוא בהישג ידינו, ועלינו החובה להשתמש בו!

פעם שאל הרבי, מדוע אומרים “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” — האם אנחנו מעוניינים שגם כאשר הילד יתבגר, הוא יישאר בהשגותיו הילדותיות?

הסביר הרבי, שכאן לא מדובר על פרטים בחינוך, אלא על שורשי החינוך, יסודות החינוך. צריכים לחנך את הילד שכאשר הקב”ה אמר “אנכי ה’ אלוקיך” בלשון יחיד, הוא התכוון אליו ממש, שהקב”ה הוא אלוקים שלו, וכביאור החסידות “כוחך וחיותך”. שלך ממש! כך גם כאשר מלמדים את הפסק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, צריכים להבהיר שהקב”ה מדבר ממש אליו, והקב”ה רוצה שהוא, הילד היהודי, יהיה ‘ממלכת כהנים’ בכל ענייני תורה ומצוות, ו’גוי קדוש’ גם בעניינים הגשמיים שצריכים לקדשם.

היסודות הללו, אמר הרבי, צריכים להשאר אצל כל יהודי לכל חייו, גם כי יזקין, בדיוק כפי שחינכו אותו בנערותו!

היה לי פעם תלמיד מאתגר מאוד, והייתי צריך להשקיע כוחות רבים כדי לעבור איתו את השנה. בסוף השנה אמר לי אביו רעיון יסודי מאוד: הגמרא מספרת שבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לכאורה, איזו הוראה אנחנו יכולים ללמוד מכך? אלא, לכל אחד מאיתנו יש לבושים, והלבושים משתנים עם הזמן. לילדים יש לבוש של ‘תמימות’, ובבגרותם הם משילים מעליהם את לבוש הבגרות ולובשים לבוש של ‘בגרות’. הבעייה היא בגיל הביניים, כאשר פושטים את בגדי הילדות, ועדיין לא לובשים את בגדי הבגרות. זה זמן מסוכן. ומה עוזר אז — ברית מילה, הרומז על יסודות החינוך, על הקשר העצמי של היהודי עם הקב”ה. יסודות אלו מסייעים לנו לעבור את התקופה הזאת.

הכוח ששואבים מהרבי

היום הציבור אוהב “פרסום ראשון”. דעו שבליקוטי שיחות יש הרבה “פרסום ראשון.” למי שלא למד שיחה, זה בהחלט פרסום ראשון. ללמוד את סדרת ההתוועדויות של הרבי — זה פשוט חוויה רוחנית של השתתפות בהתוועדות עם הרבי, וזה חודר באופן מיוחד.

קחו לכם שיחה מכל שנה, ותחושו שאתם יושבים בהתוועדות עם הרבי ואתם חיים את זה! כאשר יושבים בבית וחוזרים על זה עם הנשמה — זה נכנס בנשמתם של הילדים.

לנו יש את “כוחו של אותו זקן” — כוחו של הרבי!  אנחנו לא צריכים שום דבר; לנו יש את הכוחות הכי גדולים.

הגמרא במסכת מגילה אומרת שהמן הרשע עשה גורל וחודש אדר עלה בגורל לביצוע הגזירה של “להשמיד להרוג ולאבד”. המן שמח שמחה גדולה כי זה חודש שבו מת משה רבנו. שואל ה”מאור עיניים”, הרה”ק רבי נחום מצ’רנוביל: הגמרא אומרת שהוא לא ידע שבאותו יום גם משה נולד. נו? נכון שהמזל של האדם מתחיל להאיר כשהוא נולד, אך הוא מסתיים כשהוא מת — ואם כן, מה החידוש שמשה נולד, אם ברגע שהוא מת נגמר המזל?

ועוד שאלה: אם המן ידע את ההיסטוריה של עם ישראל וידע מתי משה מת, איך הוא לא ידע מתי משה נולד?

תשובתו של המאור עיניים יסודית מאוד ונוגעת אלינו: לפני ז’ באדר, היה איש אחד שקראו לו משה — משה איש אלוקים. אחרי ז’ אדר, אותו משה רבנו נהיה אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא — ניצוץ משה שבכל אחד ואחד.

אומר כ”ק אדמו”ר הזקן בתניא שכתוב בפסוק “מה ה’ אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה” שואלת הגמרא: אטו יראה מילתא זוטרתא היא? האם יראה זה דבר כל כך פשוט? עונה הגמרא: כן, לגבי משה זה דבר פשוט. מה פירוש “לגבי משה?” הרי הפסוק מדבר אלינו, אנשים כערכנו?! מסביר אדמו”ר הזקן בתניא, שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבנו, לכל יהודי יש את הכוח של משה רבנו שצריכים לגלות, וממילא, זה הופך להיות “מילתא זוטרתא”.

וזוהי כוונת הגמרא, שהמן לא ידע שמשה נולד: לא מדובר על הלידה של משה 120 שנה לפני שהוא נפטר, אלא הוא לא ידע שמשה נולד בז’ אדר ביום פטירתו גופא, בתוך כל יהודי.

לנו יש את הרבי בתוכנו. הרבי נמצא אצל כל אחד ואחד! ורואים את זה בגלוי! יהודי שעושה היום את העניינים של הרבי, יהודי שפועל ב’מבצעים’ של הרבי, לומד את תורתו של הרבי, מקיים את ההוראות של הרבי, אזי הרבי נמצא בתוכו.

ולכן, הוא רואה סייעתא דשמיא בילדים וסייעתא דשמיא בכל מעשה ידיו; שלוחים הכפילו והשלישו את העבודה שלהם. היו תקופות שתורמים ספגו אבידות, עסקיהם נסגרו והשלוחים תמהו לגבי עתידם. היה חשש שחצי מהמוסדות ברוסיה ייסגרו, אך למעשה, שום שליח לא נאלץ לסגור מוסד. יש כוחות! הרבי נמצא עם כל חסיד, עם כל אחד. הרבי נמצא עם כל אבא ואמא שצריכים לחנך את ילדיהם וקשורים לרבי.

כדי שהילדים ירגישו את הרבי, עלינו ההורים לחיות את העניינים של הרבי בכל פרט בהנהגת הבית. בשולחן שבת, כאשר חוזרים על שיחה של הרבי — לא כל כך נוגע אורך השיחה. לפעמים מספיק ווארט קצר מהרבי — בעיקר נוגע החיות בה נאמרים הדברים. כאשר האבא חוזר מבית הכנסת במוצאי שבת, לאחר שראה ‘מראות קודש’, והוא מספר לאשתו והילדים בהתלהבות נקודה מתוך מה ששמע, מהשיחה או מחלוקת הדולרים וכדומה — זה מחבר את המשפחה כולה לרבי.

חינוך הילדים — שלא יהיה אוברדרפט

אמנם הרבי נמצא בתוכנו, אבל זה לא פוטר אותנו מלעשות. כאשר אנחנו פועלים באמת ובכנות, אנחנו מגיעים למטרה אותה כותב הרבי הריי”צ באחד ממכתביו, מה הם התנאים של בנין בית יהודי? ראשית כל “פארשטאנד (הבנה), אנרגיה, איבערגעגעבנקייט (מסירות), געדולד (סבלנות), גוט הארציקייט (טוב לב), ריינקייט (ניקיון), געלאסענקייט (מתינות), ארדענונג (סדר), פריילעכען שטימונג מיט א גוטע פנים און א חברה’ישע באציאונג (שמחה ופנים יפות לזולת)”.

חינוך הילדים זה היסוד של כל התורה והמצוות. הרבי הרש”ב אמר שכמו שיש חיוב להניח תפילין, כך יש חיוב לחשוב חצי שעה על הילדים בכל יום. מה יש לחשוב על חינוך כל יום חצי שעה? העניין הוא: שלמעשה במשך עשרים וארבע שעות עלי לדעת שאני מהווה דוגמה ומודל לחינוך, דרך המעשים שלי, ההתנהגות שלי ואיך שהילדים רואים אותי וכפי שהם מתנהגים. הכל זה חינוך. אבל לחשוב באופן ספציפי על הילד הזה ועל ההוא, זה לפחות חצי שעת התבוננות ביום, וזה חובה כמו הנחת תפילין.

שואל הרבי, למה החיוב לחשוב על חינוך הילדים הושווה דווקא להנחת תפילין ולא מצוות אחרות כמו למשל לימוד התורה? עונה הרבי: יש מצוות שאפשר “להלוות”. כאשר יהודי רוצה לעשות מעשי חסד — הוא יכול לעשות היום קצת פחות, ומחר להשלים ולעשות קצת יותר. במצוות הנחת תפילין, לעומת זאת, אין “הלוואות”. אי אפשר להגיד היום לא אניח תפילין ומחר אשאיר את התפילין על הראש במשך שעתיים במקום שעה. יש חיוב להניח תפילין כל יום ויום בפני עצמו.

זה הדיוק של הרבי הרש”ב נ”ע — כמו שיש חיוב הנחת תפילין בכל יום, יש חיוב לחשוב על חינוך הילדים כל יום למשך חצי שעה ואי אפשר לדחות זאת למחר.

שמעתי פעם שחסידים אמרו כך: התקנה היא בכל יום חצי שעה. במקרה שאי–מי לא שמר על התקנה, החצי שעה שהוא החסיר נכנס ל”חשבון בנק” והוא צבר אוברדרפט של חצי שעה. אם שוב אירע לו שהחסיר לקיים את התקנה, עוד חצי שעה מצטרפת לאוברדרפט, וכך זה מצטבר. אחר כך ישנן בעיות, ומחסירים שעות שינה, או שבכלל לא יכולים לישון… שעות השינה שהוא מחסיר הן חצאי השעות שהוא פספס, וכך הוא משלם את האוברדרפט…

אחד שחושב בכל יום על הילדים, אין לו אוברדרפט בבנק. אין לו בעיות, והוא יכול לישון רגוע כל החיים.

מי שמשקיע את עצמו בחינוך, הוא גם יצליח. ועם זאת, יש דברים שצריכים לחשוב, להתייעץ עם מי שצריך, כי סוף כל סוף אנחנו קרובים לילדים ואוהבים את הילדים.

עצור רגע, שים לב!

הנה סיפור שהיה לי באופן אישי עם תלמיד לפני שנים, ומהסיפור הזה לומדים מה צריכים להיזהר.

היה לי תלמיד בכיתה שלא ידעתי מה יהיה אתו. חמש פעמים ביום הוא היה נשכב על הרצפה, צועק ומקלל את חבריו. מאוד ריחמתי עליו. פעם היה מבחן והילד היה מאוד עצבני לפני המבחן. אמרתי לו שאבא שלו תלמיד חכם ושיבקש שילמד אתו.

ענה הילד: אבא שלי?! הוא השונא הכי גדול שלי!

התפלאתי ועניתי לו שאני מכיר את אבא שלו בתור יהודי חביב ונחמד, ואיך הוא השונא שלו?  אולם, הילד התעקש וחזר על מילותיו: הוא השונא שלי! שאלתי את הילד מאיפה הוא יודע שאביו שונא שלו, והוא ענה שהאבא לא מדבר אתו.

הבנתי שמשהו לא בסדר, צלצלתי לאביו ואמרתי לו שבלי להיכנס לפרטים יש מצב שדרוש תיקון וכי הבן טוען שהוא, האב, שונא אותו. האב היה המום וענה: אני השונא שלו? חלילה וחס!  המשכתי בשיחה ושאלתי אם הוא, האב, מדבר עם בנו והוא ענה בחיוב. כן, בוודאי שהוא מדבר עם הבן.

המשכתי ושאלתי אותו האם הוא מדבר עם בנו בסעודת ליל שבת? האב חשב וחשב וענה: “הרב טברסקי, אכן עוררת אותי. בסעודת ליל שבת אני באמת לא מדבר אתו. ולמה? יש לו אחים גדולים ואחים קטנים. זה בית עם עשרה ילדים, והילד הזה באמצע. הגדולים באים מ–770 עם החדשות והשטורעם, והם מדברים ומספרים. הקטנים באים עם הדפים של פרשת השבוע וצריכים לבחון אותם. ואילו הבן, תלמידי, הוא בן ארבע עשרה, נמצא באמצע. אין לו את החדשות מ–770 ואין לו את הדפים של פרשת השבוע, כך יוצא שלא דיברו אתו.

כתוצאה מכך, הילד בנה בנין שלם במוחו והסיק מסקנה מוטעית שאביו שונא אותו. זה גרם להתנהגותו הקשה, ששכב על הרצפה בכיתה חמש פעמים ביום. הוא נהיה מזה מטורף ר”ל במידה מסוימת, ואף קילל את חבריו.

האב קיבל על עצמו מהיום והלאה להקפיד על קשר עם הילד, ולמרות שהוא עבד קשה מאוד להביא טרף לחמו לביתו והוא מגיע הביתה רק בשמונה בערב, מכל מקום הוא הקדיש לו זמן בלילות, והיו זמנים שלמד אתו ארבע פעמים בשבוע כדי להחזיר לו את השנה–שנתיים שהילד הרגיש שאביו שונא אותו.

היום התלמיד הנ”ל הוא אברך יקר ועדין שנישא והקים משפחה על הצד הטוב ביותר. אם האבא לא היה תופס את עצמו אז, מי יודע מה היה קורה, בעוד שהאבא לא הרגיש את זה בכלל.

זו הכוונה לחשוב על חינוך הילדים: מה קורה עם כל ילד וילד, ולתת תשומת לב אישית ופרטית לכל ילד.

רגע לפני השריפה ששרפה את נפש הילד

והנה עוד סיפור עם אב ובנו: היה ילד שזרקו מהמתיבתא בגלל מעשיו. הילד דווקא למד, אך עם זאת היה גם קצת שובב. הייתי באותו לילה ב”יגדיל תורה”, והילד ישב שם ולמד. הכנתי לעצמי כוס תה כאשר ראיתי את אביו נכנס עם רצח בעיניו, כולו עצבני וכועס, כשהוא מחפש את בנו. הוא הרגיש שבנו מבייש אותו.

עצרתי את האבא וביקשתי לשוחח אתו לפני שהוא ניגש לבנו. אמרתי לו: אל תשכח שהוא הבן שלך. לא משנה כרגע אם הוא כן עשה או לא עשה. אל תשכח שהוא הבן שלך! תשמע מה שיש לו להגיד. גם אם הוא כן עשה את המעשה, הוא נשאר הבן שלך. יש אמרה שאומרת שאין תקנה על סטירה אחת מיותרת; נשיקה אחת מיותרת אף פעם לא מזיקה!

הרגעתי את האבא, אמרתי לו שאם הוא אכן אשם, מקסימום הישיבה תיתן לו קנס, אבל הוא מול הבן שלו, אסור לו לשכוח שהוא אביו; עליו לעמוד לצדו ולא לתת לכעס לשלוט בו.

זה אכן מה שקרה. הוא ניגש לבן בצורה יפה, ביקש שיבוא הביתה, ושוחח עמו ברגיעה על העניין. הילד טען שלא הוא האשם, והוא לא עשה את המעשה החמור, אלא ילד אחר. למחרת, כאשר חקרו את העניין לעומק, התברר שאכן ילד אחר היה אשם במעשה, ואותו ילד אף הודה במעשה.

אם האב היה נותן לילד את הסטירה או מוציא עליו את כעסו — איך היה האב סולח לעצמו? הוא בא ואמר לי “הרב טברסקי הצלת אותי!”

זו רק דוגמה המלמדת על הכלל. חובה עלינו לשמוע את הילד. נכון שאולי הילד בייש אותנו, אבל המקום שלנו, הוא פחות משמעותי. אנחנו צריכים לשמוע את הילד מה יש לו להגיד. הסיפור שהבאתי הוא אכן קיצוני, אבל בכל מקרה צריכים לדבר יפה עם הילד, אפשר לעזור לו ולהציל אותו. אם אנחנו נתנהג אתו בצורה חיובית והוא ירגיש שאנחנו טובים אתו, שחושבים עליו — אז הנפש שלו תהיה בטוחה, רגועה ויציבה.

לפני מתן תורה נדרשנו להביא “ערבים”, ואלו היו “בנינו ערבים בעדינו”, ורק אז שמענו את ה”אנכי ה’ אלוקיך”. כי זה יסוד התורה, הילדים שלנו.

יעזור ה’ יתברך, ש”הערבים” שלנו יהיו בבחינת ערבות ומתיקות, והשכר שלנו יהיה שהם יחנכו את ילדיהם בצורה הזו, ויתקיים בנו הפסוק “לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה’”.