לא ‘ליפות’ את התורה

תורתו של רבי לוי יצחק, עם גאונותה ובקיאותה האדירה, העצימה את התמימות והאמונה הפשוטה של יהודי בקב״ה, כאשר גם דברים ״שוליים״ לכאורה, הרי הם תורת השם הקדושה, ויש לדקדק בה ולשמור עליה מכל משמר

תורתו של בעל יום ההילולא (כייף במנחם אב) הרהייק רבי לוי יצחק נ”ע, אביו של כ”ק אדמו״ר שליט״א מלך המשיח, מתאפיינת בחיבורים וקישורים בין נושאים שונים בלימוד הנגלה, החסידות והקבלה, כאשר רבי לוי יצחק מלמד כי התורה כולה היא קשורה, מאוחדת ומחוברת מקצה לקצה.

מלבד העמקות הנפלאה והתפארת של השילוב בין כל חלקי התורה שאין לה אח ורע ואין דומה לה בכל גדולי ישראל שלפניו, באה לידי ביטוי במיוחד בתורתו של רבי לוי יצחק, ובהרחבה ובהדגשה עוד הרבה יותר בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט״א - האמונה החזקה והאיתנה בכל אות ובכל פסיק בתורה. העובדה כי התורה כולה היא מאת ה’, ולכן חייבים כל חלקיה להתאים זה לזה ולהשלים זה את זה.

כך כותב רבי לוי יצחק (אגרות לוי יצחק ע’ רס״ג): “בקצרה אומר לך, אל תדמה שהלימוד והשכלה בענין הדיון והסברא של חכמי המשנה והתלמוד, וגם מי שאחריהם עסקו בתורה לשמה, היא בחינת לימוד והשכלה דשכל אנושי פשוט וכדומה, כמו השכל וההבנה דשארי בני אדם. לא כן הוא כלל וכלל … רק שכל אחד מהם הביט וראה בחכמה דתורה כמו שהיא למעלה, ולפי שרש נשמתו וחלקו בתורה, אם בהלכה או באגדה … שאין ספק כלל וכלל, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה … כולם ממש אמר ה’, ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש”.

כך נכתב בספר תולדות לוי יצחק (ח”א ע’ 176): “במצב ששרר אז ברוסיה, בה השפיעה הרוח הכפרנית במידה עקיפה, גם בחוגים הקשורים ליהדות - היו רבנים שהשתדלו להסביר הלכות בשולחן ערוך בנימוקים הגיוניים אשר יתקבלו על דעת ההמון. לא כן רבי לוי יצחק, אשר השמיע בעוז ובלי היסוסים את דבר ה’ - זו הלכה, בהדגשה שזהו דבר ה’ ללא הסברים ונימוקים. מסופר שפעם באה אשה אחת אל רבי לוי יצחק בשאלה על תרנגולת. כאשר נוכח, לאחר הבדיקה, שהתרנגולת טרפה, אמר אל השואלת: דעי לך שהתרנגולת בריאה, אך על פי ההלכה אסור לאכול אותה כי היא טרפה”.

לא ‘ליפות’ את התורה 

נקודה זו, כי התורה כולה היא “תורת ה’ תמימה”, היא שלימה ותמימה בתכלית ואינה זקוקה לשום הסברים ופירושים שינסו לייפות אותה ולעשותה יפה ומתקבלת יותר בעיני העולם, היא היסוד והבסיס לכל היהדות, וכמובן ופשוט לכל תורת ושיטת החסידות.

כל הגישה אל התורה, מדגישה החסידות ללא הרף, חייבת להיות ספוגה ומלאה אך ורק באמונה מוחלטת, אמונה ללא עוררין. אמונה שכל אות וכל תג וכל פסיק הוא דבר ה’ ממש, אמת אלוקית מוחלטת, שאינה עומדת למבחן או לאיזו שהיא שקלא וטריא. כל ההוכחות על אמיתתה לא יוסיפו לה מאומה, וכל הקושיות לא יזיזו מאומה מהאחיזה בה בכל התוקף וללא שום בושה ח”ו.

נקודה זו היא שהייתה לצנינים בעיני “משכילי ברלין”, יוצרי השיטה של “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”. והם אמנם נלחמו בה בכל מאמצי כוחם ועשו הכל כדי לפגוע בה ולקעקע אותה ח”ו.

שמעון הכופר מזאמוט, שליח המשכילים לצוד נפשות למולך ההשכלה, נותן “רצפט” להצלחה ולחינוך מחדש, ל”בעלי ההזיה, חסידי הרבי מליאזנא” - כאשר הוא קורא לחבריו המסיתים לתת לתלמידיהם “רשימת ספרים אשר יקראו, ספרי היתולים מהאדוקים בדת ומאמינים במלאכים, עין הרע, שדים ורוחות רעות, למען עקור מליבם את הבערות שהשרישו בהם המלמדים הנבערים מדעת” (ספר התולדות רבינו הזקן ע’ קס”ח).

כשנכנס אותו משכיל כופר לרבינו הזקן, שאל אותו רבינו (ספר התולדות שם ע’ קע”ו) כיצד הוא מפרש את הפסוק “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד”, ויען שאינו מפרש כפירושו השני של רש”י, “שראה גהינם פתוחה מתחתיו”, לפי “שאין להלאות את מוחות התינוקות הרופפים בדברי אגדה בכלל, ומה גם בדברים המפחידים, כמו גהינם והדומה”. ועל כך אמר לו רבינו הזקן כי נתפס למינות אשר כל באי’ה לא ישובון.

הוא כותב במכתביו לחבריו המשכילים אודות החסידים כי עדיין לא קרה מעולם שהאשה הפשוטה ביותר תאמר איזו שהיא מילה מהרבי לפני שתרחץ ידיה ג’ פעמים ותקנחם באלונטית. הוא מכיר בעובדה שזהו סוד כוחם של החסידים, ולכן הוא מטכס עצות איך לפגוע חייו באמונה תמימה זו, כי כל זמן שאמונה זו בתוקף, הוא כותב, “לשווא כל עמלנו”.

לעומתם, להבדיל בין קודש הקדשים לחולי חולין, רבותינו נשיאינו עמלו והתייגעו ומסרו נפשם בפועל ממש פעמים רבות במשך כל התקופות, שלא לשנות בשום אופן ח”ו, ולו בשינוי הקל ביותר, את החינוך היהודי עם ה״מלמד הישן” ועם שיטות הלימוד היימיושנות” של “קמץ אל”ף א” והשרשת קדושת האותיות והנקודות, יחד עם סיפור מעשי ניסים, דווקא ל”מוחם הרופף של התינוקות”. וכידוע הסיפור על המלמד החסיד שלא מצא לנכון לספר לבנותיו של הרבי הריי”צ סיפורי מופתים ומסים, והורה הרבי הרש”ב נ”ע לפטרו מיד מעבודתו ללא טענות ומענות, שכן עמן זה נוגע לכל החינוך ודרך החיים “כל ימי חייך”.

ספר הזכרונות, כמו רשימות ושיחות רבות של הרבי הריי”צ, מלאים בסיפורי מופתים, אודות היחס לחפצים של צדיקים ועל ניסים ונפלאות שנעשו על ידם, ואפילו סיפורים על שדים ורוחות - כל זה כדי להשריש בלב היהודי את האמונה שלמעלה מן השכל, את הקדושה האלוקית, ללא התחשבות בעניני העולם.

התרופה - אמונה פשוטה

התרופה לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו כאמור יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל, האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות. רק זה היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול ואדיר של שכל רגש ותענוג, בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

ולנו, שזכינו וראינו גם בעיני בשר כיצד הרבי שליט”א מעודד בכל כוחו במסירות נפש (כי לפי הנראה לעיני בשר בפשטות הייתה כל תנועה כרוכה בייסורים קשים) את שירת והכרזת הקודש ואת כל מה שהיא מבטאת - אין ספק במה מתבטאת האמונה הפשוטה אצלנו, ועל מה עלינו להתעקש ללא לאות, גם אחרי פעמים רבות שלא ראינו לעת עתה את התוצאות. וכפי שהרבי שליט”א אומר בדבר-מלכות דברים דבר מדהים, שאפילו אם הקב”ה בעצמו יאמר לנו ח”ו להפסיק עם משיח - גם אז אסור כביכול לציית לכך. וכפי שנהג משה רבינו גם אחרי שהקב”ה אמר לו “רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה”. שכן “כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא”. ולכן אפילו אם בעל הבית האמיתי, הקב”ה בכבודו ובעצמו, יאמר לך “צא”, להישאר בחוץ, בגלות, ולהפסיק את הזעקה וההכרזה שתביא את הגאולה, עליך בכל זאת להמשיך בכך, עד שתצליח ותביא את הגאולה. ומכל שכן כאשר בעל הבית האמיתי מבקש ותובע להמשיך לזעוק ולהכריז, והוא מוסיף ש”הדבר היחיד שמחכים לו הוא שיהודי יצעק עוד צעקה, ועוד בקשה ותביעה, ועוד תזכורת” - בוודאי ובוודאי שצריך להמשיך בזה בכל התוקף ללא הרף. ובוודאי שסוף סוף הדבר יפעל ויצליח, ותיכף ומיד ממש נראה את ההתגלות המלאה לעיני כל בגאולה האמיתית והשלמה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.