ישנם דברים רבים שהרבי נותן לנו ופועל בנו ללא כל קשר מי אנחנו ואיך אנו נוהגים, דב

ישנם דברים רבים שהרבי נותן לנו ופועל בנו ללא כל קשר מי אנחנו ואיך אנו נוהגים, דברים רבים – ובמיוחד בעניין בשורת הבטחת ונבואת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – אינם תלויים בנו כלל וכלל. אבל בכל זאת לא לקחו מאתנו את הבחירה החופשית. הרבה מאד תלוי גם בנו, ובמיוחד בעובדה כיצד אנו מסתכלים.

בבואנו מיום ב’ אייר, תפארת שבתפארת, יום הולדתו של כ”ק אדמו”ר מהר”ש נ”ע, נפתח בסיפור אודותיו כפי שסיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס:

אחד מחסידיו של אדמו”ר מהר”ש היה בעל עסק, עשיר גדול, שהשקיע את כספו בעיקר במסחר עצים. הוא נהג בדרך כלל לקנות מן האצילים בעלי האחוזות את הזכות לכרות את העצים ביערות השייכים להם. לאחר מכן להביא עובדים שיכרתו את העצים וינסרו אותם לקורות. היו קושרים כמה קורות ביחד ושולחים אותם כרפסודות על גבי הנהר בדרך לעיר הגדולה, שם היו מוכרים את העצים לסוחרים המקומיים, שהשתמשו בהם לבניין וכדומה. בהיותו חסיד לא עשה שום צעד רציני בחייו מבלי לשאול את פי הרבי. בכל פעם שעמדה על הפרק שאלה האם להיכנס למסחר בנושא מסוים ולהשקיע בעסקה כלשהי, היה נכנס אל הרבי ושואל את פיו האם לעשות זאת או לא, וכדברי הרבי כך עשה תמיד ללא עוררין.

פעם הציעו לו להשקיע בעסק חדש. נכנסה אז לאופנה ברוסיה שתיה של משקה בשם “קוואס”. על פי כל התחזיות ההשקעה בייצור המשקה הזה לא הייתה יקרה כל כך, והקונים רבים מאד, כך שהרווחים הצפויים היו אמורים להיות רבים מאד. כל יועציו, חבריו וידידיו התלהבו מאד מהרעיון, וכבר ראו בדמיונם את הרווחים זורמים; כמעט התחילו כבר לספור את הכסף ולהתחיל לפזר אותו לצדקה ולצורכי צבור. אבל, מבהיר אותו חסיד, הכל טוב ויפה, אבל אינני נכנס לשום עסקה, תהא כדאית ומשתלמת ככל שתהיה, מבלי עצת וברכת הרבי.

“אין בעיה”, אמרו לו כולם, “סע לליובאוויטש. הרבי הרי בוודאי יסכים לעסקה בעלת סיכויים כה טובים, קבל אפוא את ברכת הרבי, ונתחיל בשעה טובה ומוצלחת להזיז את העניינים. רק עשה זאת מהר, כי חבל על כל יום שעובר”…

קם אותו חסיד ונסע לליובאוויטש. נכנס ליחידות אל הרבי מהר”ש, שטח לפניו את פרטי ההצעה, כשהוא  מציין שלדעת המומחים הדבר יניב רווחים רבים, וביקש הסכמה וברכה. הרבי הקשיב בתשומת לב, שמע את כל הפרטים, ולבסוף פסק ואמר לשלילה: “לדעתי לא כדאי לך להיכנס לעסקה זו”. החסיד היה די מאוכזב. הוא היה בטוח שאין כאן הרבה מה לשאול ורק לקבל את ברכת הרבי. הוא כלל לא ציפה ללאו מוחלט. אבל כשהרבי אמר לו לאו כה ברור, בוודאי לא ימרה את פי הרבי.

ללא מצב רוח חזר לביתו, כשהוא כמעט מתאבל על הכסף הרב שכמעט היה בידו והלך לטמיון. לסוחרים שבאו לסכם עמו את הפרטים האחרונים של העסקה, ענה ברוח נכאה שהוא מנוע מלהיכנס לעניין זה בגלל הוראת הרבי.

“לא ייתכן – הגיבו הידידים – שהרבי יתערב ויפריע לך להרוויח כה טוב בהשקעה מועטת יחסית. לבטח לא הסברת מספיק טוב את העניין לרבי, לא הבהרת לו עד כמה הדבר כמעט וודאי שעסק זה יניב רווחים רבים, וכפתגם הידוע שכפי ששואלים כך מקבלים תשובה. עסק זה כה חבל להפסידו שכדאי לעשות בעבורו נסיעה מיוחדת נוספת לליובאוויטש. סע אפוא פעם נוספת אל הרבי, הסבר היטב לרבי את כל הצדדים החיוביים, ולבטח תקבל את הסכמת וברכת הרבי להצלחה”.

החסיד לא היה שלם עם הנסיעה אחרי שכבר קיבל את הלאו, אבל בכל זאת החליט לעשות כפי שאמרו לו. הוא קם ונסע שוב לליובאוויטש. בתור גביר, הצליח להיכנס שוב ליחידות אל הרבי, ושוב שטח לפני הרבי את פרטי ההצעה, כשהוא מוסיף פרטים שלא היו קודם ואינו שוכח לציין שלדעת כל המומחים הדבר כדאי מאד ויניב רווחים רבים, ולבסוף ביקש הסכמה וברכה. הרבי הקשיב שוב בתשומת לב, שמע את כל הפרטים, ולבסוף פסק ואמר שוב: “לא. כבר אמרתי לך שלדעתי לא כדאי לך להיכנס לעסקה זו”.

החסיד התאכזב בשנית. נכון שגם בתחילה הרבי אמר לו כך, אבל הוא היה בטוח שאחרי שנסע במיוחד והוסיף את כל הפרטים וההסברים, הרבי בוודאי יקבל את הדברים ויסכים. הוא שאל את עצמו שוב ושוב ‘במה חטאתי ולמה לא זכיתי, מדוע הרבי מונע ממני להרוויח ולעשות חיל בעזרת ה”. אבל תשובת הרבי הייתה ברורה ומוחלטת והחסיד חזר שוב לביתו ברוח נכאה.

הידידים והחברים, וגם בני המשפחה, לא קיבלו את הדברים. הם לא פסקו לתאר בפניו את העושר הרב שיזכה בו, ושזוהי הזדמנות פז, הזדמנות חייו שלא תחזור עוד אם לא יעשה זאת עתה, ומישהו אחר יגרוף את כל הרווחים.

לבסוף נכנע החסיד, קם ונסע לליובאוויטש בפעם השלישית, נכנס ליחידות אל הרבי, וכמעט בכה והתחנן: “רבי, כולם אומרים לי שזו הזדמנות חיי שלא תחזור, רבי, מדוע חטאתי ואינני יכול לעשות דבר כה כדאי, הרי כשבעזרת ה’ ארוויח, אתן גם הרבה יותר לצדקה”. הרבי הקשיב שוב בתשומת לב לכל דבריו, שמע את כל הפרטים, ולבסוף נענה ואמר: “כבר אמרתי לך פעמיים את דעתי, שלא כדאי לך להיכנס לעסקה זו, ולא נותר לי אלא לחזור על כך פעם נוספת”.

בלב שבור חזר החסיד לביתו. הוא הבין שדעתו של הרבי נחרצת, אבל דברי ידידיו ובני משפחתו חזקו עליו, ולא יכול היה לעמוד בניסיון. בפעם הראשונה בחייו עשה את העסקה מבלי לקבל את הסכמת וברכת הרבי, ואפילו בניגוד לדברי הרבי. הוא ניחם את עצמו שזו אמנם הפעם הראשונה, אבל גם הפעם האחרונה שהוא נוהג כך, פשוט אין הוא יכול לוותר על ריווח כה רב. אך כאשר בעזרת ה’ ירוויח כראוי, ייתן לצדקה הרבה יותר ממה שהיה רגיל לתת, וכך “יכפר” על הנהגתו זו.

מה שקרה בפועל היה די צפוי: הסוחר השקיע כמעט את כל רכושו בייצור המשקה, תוך ציפייה לרווחים גדולים, אבל הללו בוששו לבוא. הדברים לא הלכו לפי התחזיות, חלק מהסחורה הלך לטמיון, חלק אחר נשאר תקוע במחסנים, והוא יצא נקי כמעט מכל נכסיו.

כאשר ראה כיצד דברי הרבי התממשו כל כך בדיוק, קם החסיד ונסע שוב לליובאוויטש, הפעם לא בגאון כגביר גדול וסוחר מצליח, אלא בשפלות רוח, כמי שסרח וקיבל את עונשו.

החסיד נכנס אל הרבי מהר”ש ושהה זמן רב ביחידות. בצאתו עטו עליו החסידים וניסו לדלות ממנו מה אמר לו הרבי. את רוב הדברים שאמר לו הרבי לא הסכים החסיד לספר, ורק אימרה אחת היה מוכן לחזור מן הדברים ששמע:

“אנשים באים ושואלים אותי – סח הרבי מהר”ש – שאלות שונות בענייני מסחר ופרקמטיא ובנושאים שונים מענייני העולם, שלכאורה אין לי שום ידע ומומחיות בהם, ואיך יכול אני לתת עצות בנושאים אלו?! אלא, ישנם שלושה סוגי חסידים, עם שלושה סוגי תירוצים לשאלה זו: ישנם ה”טיפשים” שאומרים כי לרבי יש רוח הקודש, כל מילה שהוא אומר זהו דבר ה’, שכינה מדברת מתוך גרונו, ומזה באות התשובות שהוא עונה. ולכן ציות לדבריו הוא ציות לדבר ה’ אשר בפיו.

ישנו סוג שני של אנשים שאינם מגזימים עד כדי כך. אלא, אומרים הם, הרבי לומד הרבה תורה ועוסק כל כולו בעבודת ה’, כך שכל חייו הם חיים של תורה ועבודת ה’. כל ההסתכלות שלו בכל נושא נובעת מהסתכלות התורה על הדבר, ומכאן נובעות ידיעותיו ועצותיו.

וישנם השפויים לגמרי (“די גאר אויפגעקלערטע”) שמסבירים את העניין הרבה יותר פשוט: הרבי נפגש עם המון אנשים, מסוגים שונים ומאופקים שונים וכל אחד מגולל בפניו את כל פרטי ענייניו, כך שבמשך הזמן צבר ידע רב בכל התחומים, ומכאן תשובותיו ועצותיו בכל התחומים.

מאיזו קבוצה של חסידים שלא תהיה, אמר הרבי מהר”ש לאותו חסיד, הרי אחרי ששלוש פעמים אמרו לך שלא כדאי לעשות עסקה זו, היה עליך להבין שזה אכן לא כדאי ולא לנסות להתחכם, להתחנן כדי “לבטל את רוע הגזירה”, ולבסוף לעשות את העסקה – ולהפסיד בה”.

עד כאן אותו קטע מדברי הרבי מהר”ש שהסכים החסיד לספר לחסידים שסובבו אותו.

לאחר מכן ישבו החסידים והתוועדו סביב אמרה זו של הרבי מהר”ש, וכה אמרו: הרבי הוא טוב, אך ורק טוב. הוא דואג לטובתו של כל אחד ואחד גם בגשמיות כפשוטו. “הנשיא הוא הכל” וישנם בו כל הבחינות, אלא שהדבר תלוי בך איך יהיה היחס אליך ומה אתה תקבל. הרבי לא לוקח ממך את הבחירה החופשית. כפי שאתה תסתכל על הרבי, באותו אופן ובאותה מידה הרבי נראה אליך ומשפיע אליך.

הדרגא הגבוהה ביותר, אמרו החסידים, הם ה”טיפשים”, מי שמסתכל על הרבי כמו טיפש, מי שיודע ש”ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך” – כלומר, יודע הוא כי רבי הוא אלקות, שכינה מדברת מתוך גרונו ודבריו הם דבר ה’ ממש, כך שכל ניסיון להתחכם עם הדברים ולערב בזה את מה שאני מבין והיועצים שלי והידידים שלי אמרו וכדומה, הוא נואל ואווילי, שהרי לגבי הרבי כולנו אין ואפס לגמרי  – אחד כזה זוכה שגם הרבי מתייחס אליו כך, וממילא “ואני תמיד עמך”.

יש את הקבוצה השניה, אלה שאינם מסוגלים להסתכל על הרבי בביטול כה מוחלט, אלא הם מסבירים ששכלו של הרבי הוא שכל התורה וההסתכלות שלו היא ההסתכלות של התורה, כך שהוא קולע אל דעת התורה בתשובותיו – גם הרבי מתגלה אליו באופן כזה, וכך הוא היחס מן הרבי אליו; אמנם הוא גבוה ונעלה, אבל בכל זאת גם אני קצת תופס מקום ולא אין ואפס ממש. כאן כבר קשה יותר לעמוד בניסיון כשדברי הרבי אינם תואמים את מה שאני מבין וכל היועצים והמומחים שלי אמרו.

אבל כשמסתכלים על הרבי רק בתור אדם חכם ורחב אופקים, שצבר ידיעות רבות בכל התחומים והצליב אותם אצלו – אז קשה מאד לעמוד בניסיון כזה. כי למרות שאתה מבין שהרבי יודע ומבין יותר ממך, אבל מכיוון שנדמה לך שאתה והרבי נמצאים בכללות באותה מדרגה, “כותל אחד לשניהם”, הרי גם אתה מבין משהו, והרי כ-ו-ל-ם אומרים אחרת, אז אולי בכל זאת יש כאן איזושהי טעות.

הקב”ה הוא טוב והרבי הוא טוב, אומר הרבי שליט”א מלך המשיח (בשיחת ש”פ עקב תשי”ג). מי שמסתכל על הרבי כמי שנמצא מעל הרקיע השביעי, אזי גם הרבי יתראה אליו כמי שנמצא למעלה מן הרקיע השביעי – גבוה, נעלה ונשגב עד מאד, אבל – רחוק. ואילו מי שרוצה להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי, הרבי הוא טוב והוא נמצא אתו עמו בעולם הזה הגשמי והחומרי – קרוב, קרוב מאד, וביחד.

לא לקחו מאתנו את הבחירה החופשית

ברור הדבר שישנם דברים רבים שהרבי נותן לנו ופועל בנו ללא כל קשר מי אנחנו ואיך אנו נוהגים, דברים רבים – ובמיוחד בעניין בשורת הבטחת ונבואת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – אינם תלויים בנו כלל וכלל, ושום דבר שיבוא מצד הנבראים אינו יכול כלל וכלל ח”ו “לקלקל את התוכניות” למלך מלכי המלכים הקב”ה ולמשה עבדו, הרבי מלך המשיח.

אבל בכל זאת לא לקחו מאתנו את הבחירה החופשית. הרבה מאד תלוי גם בנו, ובמיוחד בעובדה כיצד אנו מסתכלים.

הרבי הוא רבי של כ-ו-ל-ם. גם של אלו שאינם שומרי מצוות לעת עתה, גם של המתנגדים, גם של הנלחמים נגד יהדות ונגד חסידות, וגם נגדו אישית, גם “הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים” מקבלים את חיותם ממנו מבחינת אחוריים, כמבואר כבר בתחילת ספר תניא קדישא. בוודאי שהרבי הוא הרבי של כל אשר בשם חסיד חב”ד יכונה, יהיה מי שיהיה, ואפילו אם אין זה שמו העצמי אלא רק כינוי בלבד. אבל את הבחירה החופשית לא לקחו מאתנו. את ה”כלי” שלנו לקבל את הטוב הזה איש לא לוקח.

אפשר להסתכל על הרבי כבשר ודם, שאמנם הוא נעלה ונשגב עד מאד, אבל גם הוא יש לו אי אלו הגבלות. וכפי פתגם החסידים הידוע המיוסד על הסיפור אודות חכמי חלם ששמעו על הפלא החדש, רכבת שנוסעת ממש ללא סוסים, ולא יכלו להאמין למשמע אוזניהם שאכן ייתכן דבר כזה. שלחו אפוא משלחת וועדה מכובדת לעיר הגדולה ורשה שתבדוק את אמיתותן של השמועות. בדקה הוועדה המיוחדת ומצאה שאכן כן הוא, הרכבת נוסעת ממש ללא סוסים כלל וכלל. נתקבצו חכמי חלם לאסיפה רבתי, נשאו ונתנו בדבר שבעה ימים ושבעה לילות, ולא יכלו למצוא פתרון, עד שלבסוף הגיעו למסקנה המתבקשת מאליה: לומר שאכן ייתכן פלא כזה, רכבת שנוסעת ממש ללא סוסים, זו שטות מוחלטת. לא ייתכן דבר כזה כלל וכלל. כנראה שיש איזה שהוא סוס קטן המתחבא אי שם בראש הרכבת, גם אם איננו רואים אותו.

כך, היו חסידים אומרים, ישנם כאלו שלא מתקבל אצלם בשום אופן כלל וכלל לומר שאכן ישנו מישהו, בשר ודם, שאין לו כל הגבלות, בהיותו מחובר ודבוק ומיוחד במלך מלכי המלכים הקב”ה שאין לו קץ וגבול. ומה שרואים שאכן ישנו מישהו כזה – כנראה צריך לומר שישנו כאן בכל זאת איזה שהוא “סוס קטן”. אי אלו הגבלות “מוכרח” שיהיו לו (ח”ו), גבול קטן קטן, אבל בכל זאת איזשהו “סוס”… לחשוב שמדובר כאן על מי שאינו “סוס” כלל וכלל, זה לא ייתכן, לא יעלה על הדעת.

מדוע זכו תלמידיו של רבינו הקדוש לראותו לאחר ההסתלקות?

כבר התפרסמו כמה פעמים דברי ה”בן יהוידע” (שמחברו הוא ה”בן איש חי”) אודות רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שהיה בא לביתו אחרי הסתלקותו בכל ערב שבת בבגדי חמודות ועושה קידוש ופוטר את הרבים – שהנהגה זו אצל רבי הייתה בגלל העובדה שתלמידיו של רבי לא הסכימו בשום אופן להשלים עם העובדה של הסתלקותו (אף ששם אכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף), ואמרו ש”כל האומר מת רבי – יידקר בחרב”. ובגלל זה זכו שגם לאחר פטירתו הוא נהג עמם כאדם חי, בא ועשה קידוש ופטר את הרבים.

כאשר יהודים עומדים בכל התוקף העצמותי של יהודים בכלל, של חסידים בפרט, ושל “הדור השביעי” בפרטי פרטיות; כאשר לא מתביישים לבוא ולהכריז בריש גלי בפה מלא ומעל כל בימה אפשרית “אז אידן אנערקענען ניט אין גלות” (שיהודים אינם מכירים בגלות) – איננו רוצים ואיננו יכולים לחשוב בשום אופן באופן אחר. מאמינים אנו בכל לבנו ובטוחים בכל מאת האחוזים שהרבי חי וקיים, ואיננו מוכנים בשום אופן לשמוע על שום נתינת מקום לאיזו שהיא שקלא וטריא בעניין זה. לא הייתה ולא יכולה להיות בשום אופן אצל הרבי הסתלקות הנשמה מן הגוף.

כאשר נוהגים כך בפועל ובגלוי, וברבים ובצבור, ובפרסום ובדפוס, ובכל האופנים האפשריים, גם לפי המושגים הנמוכים ביותר של התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו,

– זהו ה”כלי” החזק ביותר לגלות גם לעיני כל בשר כאן למטה בפשטות ממש ותיכף ומיד ממש את העובדה האמיתית והנצחית, את מציאות קיומו הנצחי של הרבי שליט”א מלך המשיח כשהוא עומד וגואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה “נאו” ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.