זהו חסיד

הביטוי המיוחד שבכותרת, נאמר על ידי הרבי הריי”צ על אחד מראשוני ונחשוני השלוחים בארצות הברית, ר’ שלמה זלמן העכט ע”ה. מעט מזעיר על האיש של הרבי בקהילה היהודית השניה בגודלה בארצות הברית בכתבה שלפנינו

אברך אמריקאי בתומכי תמימים פולנית

ר’ שלמה זלמן העכט נולד לאביו ר’ יהושע, מראשוני החסידים שחיו בארצות הברית. כבר בתור בחור, התקרב ר’ שלמה זלמן ביחד עם – יבלח”ט – אחיו ר’ אברהם דוב לר’ ישראל יעקובסון, אשר היה מוסר אז שיעורים לקבוצת בחורים שהיו מגיעים אליו מספר פעמים בשבוע ללמוד תניא ושאר ספרי חסידות. הקבוצה נקראה ‘אחי תמימים’.

בג’ ניסן תרח”ץ, בא ר’ שלמה זלמן בקישורי התנאים עם ב”ג, ביתו של ר’ ישראל יעקובסון, מי שלימד אותו חסידות. ר’ ישראל, שבדיוק פעל על הבחורים לחזור דא”ח בכל שבת, תיאר רק שבוע קודם לכן את חזרת הדא”ח על ידי החתן המיועד במכתב שכתב אל השד”ר ר’ מרדכי חפץ: “הנה בש”ק העבר חזר שלמה יחי’ [העכט] את המאמר נעשה נא, והפליא את כל השומעים כזקן ורגיל חזר המאמר. שמחתי עברה כל גבול. על כל התלמידים עשה זאת רושם גדול עד מאד. והתקרבות והתחזקות כזה ללימוד דא”ח”. מיד לאחר התנאים, הפסיק החתן את גילוח זקנו, דבר שעשה רושם גדול על כל בחורי הישיבה – הנשמע כדבר הזה – נער אמריקאי לא מגולח?!

החתונה התקיימה בג’ אלול באותה שנה. על פי ההסכם עם החותן לעתיד, מיד לאחר שמחת השבע ברכות, עלו הזוג הצעיר על האניה לכיוון פולין – החתן הצעיר נוסע ללמוד בתומכי תמימים. עוד לפני השבע ברכות כתב ר’ ישראל לר’ יחזקאל פייגין מכתב, ובו ביקש כי ידאג לחתנו. ר’ יחזקאל עונה לו במכתב מו’ אלול תרח”ץ: “בדבר שכתבת כי בדעתך שיבואו הנה, אי”ה מצדי כל האפשרי באופני קירוב לא יחסר, ואשתדל לפעול על הנהלת הישיבה שישימו אליו לב ביחוד”.

ר’ יחזקאל אמנם השתדל לקיים את הבטחתו, אולם הזוג הגיעו כה סמוך ליום טוב, שלא הספיקו לארגן להם דירה והם שכרו חדר במלון כלשהו, אך הרבי אמר כי הם צריכים לקחת דירה, וזה טוב עבורם בגשמיות ורוחניות. לאחר שבועיים כבר יכל ר’ יחזקאל לדווח לר’ ישראל כי בתו וחתנו שכרו דירה בחצר שבה גרים הרבנית, מר דובין והוא עצמו, מה שיועיל לביתו בזמנים שבהם בעלה בישיבה. מספר שבועות לאחר שיצא, יצאו עוד שני תמימים בדרכם מארצות הברית לפולין, וכמה חודשים אחר כך הגיע גם ר’ ישראל עצמו ביחד עם עוד שישה בחורים. 

בבואם גילו הבחורים כי יש הבדל עצום בין צורת החינוך וההדרכה ורוח החיים בישיבת תומכי תמימים בפולין, לבין תנאי החיים והחינוך להם הסכינו בארצות הברית. נקל להבין מה היה מצב הרוח שלהם בתקופה הזו. מלבד זאת הפסימיות הטבועה בו גרמה לו לחוש כל הזמן כי הוא אינו מתקדם בלימוד הנגלה והחסידות, זאת למרות שישב והתמיד במשך כל היום כולו, עד כי ראש הישיבה, ר’ יהודה עבער כתב לחמיו: “אני רואה את חתנך כל היום בישיבה ואני מאד מרוצה ממנו”. החברותא שלו, אגב, היה בנו של העסקן החסידי הידוע ר’ מרדכי דובין.

ר’ שלמה זלמן נכנס ליחידות לרבי הריי”צ, שהגיב על כך במשפט קצר: “אין ליובאוויטש האט מען זיך ניט געטאפט אין נאקען [= בלובביץ’ לא היו ממשמשים בעורף]. הרבי התכוון למשל החסידי אודות אותו בן אדם שהרופא אמר לו שהוא חייב לעלות במשקל, ועל כן הוא צריך לאכול מאכלים מסויימים. הלך אותו יהודי בזריזות לשוק, קנה את המאכלים הנדרשים, בישל והכין, והתיישב לאכול. תוך כדי סעודה, החל הוא ממשמש בצווארו, לנסות להרגיש האם הוא כבר השמין…

את אותה נקודה אמר הרבי גם לר’ ישראל יעקובסון כאשר נכנס ליחידות: אין צורך לחפש כל הזמן ולראות האם כבר השתנית. עצם העובדה שאתה חי בדרכי החסידות ולומד חסידות תפעל. ואכן, כשחזר ר’ שלמה זלמן ראו עליו שהוא בן אדם אחר.

הצלה כפולה לספרית הרבי

בתרצ”ט, הודיעה השגרירות האמריקאית לאחים העכט כי עליהם לעזוב את אוטווצק, כיון שענני מלחמה מרחפים מעל אירופה. בברכת הרבי, עלו התמימים על האניה, כאשר אליהם מצטרפים בהמשך שאר הבחורים שהגיעו מאמריקה לישיבה. בחורים אלו, היו כמעט היחידים שניצלו מכבשן האש הנאצי. כמעט כל שאר תלמידי הישיבה, נהרגו במלחמה הארורה.

מיד לאחר הגעתו של ר’ שלמה זלמן העכט לארצות הברית, זכה והתקיים בו הפסוק “ואת יהודה שלח לפניו גושנה”. באותם ימים, ימי המלחמה הארורה, ניסה הרבי הריי”צ להוציא את ספריו מיבשת אירופה ולהעבירם לארצות הברית. על מנת כך, רשם הרבי את הספרים באופן חוקי על שם ר’ ישראל יעקובסון וחתנו ר’ שלמה זלמן העכט. לאחר המלחמה, כאשר ניסה למצוא את הספרים, כתב על כך הרבי הריי”צ לורשה, בציינו כי כתבי היד רשומים על שם שני חברי אגו”ח.

שנים אחר כך, היה מכתב זה של הרבי הריי”צ לאחת הראיות המכריעות במשפט הספרים, כאשר הצד שכנגד טען כי הספרים היו רכוש פרטי ולא שייכים לאגודת חסידי חב”ד.

שליחות בשיקגו

לעיר שיקגו, היסטוריה חסידית ענפה. חסידים רבים שהיגרו מרוסיה, כמו הרבה יהודים אחרים, הגיעו לעיר עוד לפני למעלה ממאה ועשרים שנה. בעיר היו קיימים לפחות חמישה בתי כנסת בנוסח האר”י, כשהגדול והמפורסם שבהם היה בית הכנסת ‘בני ראובן’. עוד לפניו היה קיים בית הכנסת ליובאוויטש, שיוסד כבר בשנת תרנ”ג, עוד בימי הנשיאות של אדמו”ר מהורש”ב. כאשר הגיע הרבי הריי”צ לארצות הברית בשנת תרפ”ט, ערך ביקור בעיר, שריגש אלפי חסידים לשעבר. 

על חשיבותה של העיר, ניתן ללא ספק ללמוד מהעובדה כי בתש”ב, יצא הרבי הריי”צ לביקור היחיד שלו מאז שהגיע ל-770, לשיקגו. בשיקגו באותה תקופה התגוררו כמעט שלוש מאות אלף יהודים, והיא היוותה הריכוז היהודי השני בגודלו בארצות הברית, אחרי ניו יורק. 

את מצבה הרוחני של העיר, מסכם בעגמימות ר’ יעקב הימלפרב, במכתב אותו כתב לקובץ  ליובאוויטש, ובו הוא מעלה את זכרונותיו מבתי הכנסת הפעילים של שנות הפ’: “אבל לצערנו עלינו לשכוח מכל זה; חורבן בא על כל היהדות בשיקאגו”. יהדות שיקגו המפוארת, כמעט ונעלמה. דור שני של יהודים דתיים, כמעט ולא נשאר בשיקגו. זה היה המצב בשנים הראשונות להגעת הרבי הריי”צ לאמריקה.

עוד לפני הגיעו של הרבי הריי”צ לביקור השני, כבר שמם בית הכנסת אנשי ליובאוויטש. האנשים שהתפללו בו היו אמנם חסידים לשעבר או בניהם של חסידים, אולם מכיון שהרמה הדתית לא היתה כה גבוהה, ורב חסידי לא היה בנמצא, כבשו המתנגדים את המקום, ובבית הכנסת אנשי ליובאוויטש נשבה רוח ליטאית.

מיד עם הגיעו של הרבי לאמריקה, ניסה הוא להחזיר את תפארת הרבנות החב”דית לבית הכנסת, כאשר ר’ משה לייב רודשטיין שנשלח לשיקגו הקפיד לחזור שם חסידות בכל שבת. הוא גם ניסה לדחוף לרבנות את ר’ שלמה זלמן העכט, אולם שעת הכושר לכך באה רק בשנת תש”ג, כאשר בית הכנסת חגג חמישים שנה להיוסדו. לחגיגית היובל שלח הרבי את ר’ שלמה זלמן העכט כבא כוחו להשתתף בשמחה. הפעולה הצליחה. הרב העכט נשא חן בעיני אנשי בית הכנסת, ומיד עם חזרתו לניו יורק נבחר לכן כרב בבית הכנסת זה.

כבר למחרת כתב הרבי לחסיד ר’ שלום פויזנר שהתגורר בשיקגו, מכתב בו הוא מבקש ממנו לקרב ולכבד את החסיד הצעיר שמגיע לעיר, “כי אחיו הוא, והסכים לפקודתי להעתיק מושבו ולקבל עליו כהונת הרבנות בביהכנ”ס הנ”ל למז”ט, והי’ זה מס”נ מצדו לעזוב את הוריו והורי זוגתו יחיו…”. במכתב נוסף מאותו היום ברך הרבי את אנשי הקהילה “לרגלי מנותם לרב את ידידי עוז תלמידי יקירי וחביבי הרב המצוין במידות נעלות ובמזג טוב אוהב את הבריות ומקרבן בטוהר לב ובמתק שפתים, לחבב עליהם את התורה ואת המצוה ומידות נעימות, עסקן חרוץ בעל פעולות כבירות בשדה החינוך ובחיזוק היהדות הוו”ח אי”א מהור”ש זלמן שי’ העכט . .”.

לפני נסיעתו, נכנס הרב הטרי לרבי ליחידות, שם התווה לו הרבי את הדרך בה הולכים שלוחי חב”ד עד עצם היום הזה: “כל עבודתך שם צריכה להיות רק עם קירוב”.

לקראת סוף חודש שבט תש”ה נכנס ר’ שלמה זלמן העכט ליחידות בקשר עם שליחותו לשיקגו. ביחידות דיבר עימו הרבי הריי”צ אודות השליחות, אבל ר’ שלמה זלמן יצא נסער מאד ממשהו אחר. במהלך היחידות אמר לו הרבי: “הרופאים אמרו לי שהתרופה שלי היא לדבר פחות ולשמוע יותר בשורות טובות”.  הרבי שאל אותו אודות חתונת אחיו, ר’ יעקב יהודה שהתקיימה מספר ימים קודם, וכאשר סיפר לרבי על החתונה, הרים הרבי את ידיו ואמר: “ברוך ה’”.

באותה יחידות, סיפר לו הרבי כך: “אבי, היה במוסקבה ומשם נסע לפגישה בפטרבורג. שבעים כופרים השתתפו בפגישה, ואבי ביטל את כולם עם אור האמת שלו. עורך הדין שהשתתף בפגישה הזו – כמובן באישור הממשלה – הגיע עם הצעה לבטל את הגיטין והחליצה ולהנהיג נישואי תערובת. אבי פנה אליו ושאל: “מנין יהודי מבטן ולידה מקבל את החוצפה לדבר כך?”. כאשר שמע את השאלה הנוקבת הזו, פרץ עורך הדין בבכי והודה כי ביום הכיפורים האחרון אכל חזיר.

הרב מטעם, ר’ יעקב מאזה, שהיה נוכח בישיבה התרשם מאד מתשובתו של עורך הדין. זמן מה לאחר מכן, פגש ר’ מענל חן את עורך הדין, ושאלו מה הביא אותו אל הדרך הנכונה. “הרבי מלובביץ’!” השיב עורך הדין. “דבריו חדרו לתוך ליבי, ראיתי יהודי שישב שם ודיבר אמת”.

“הרבי חי גם עכשיו”, סיכם הרבי הריי”צ. “היכן שחסיד חי, חי גם הרבי, אבל חייבת להיות מחויבות ומסירות, השאר כבר יהיה טפל”.

במשך ארבעים שנות שליחותו בשיקגו, השפיע ר’ שלמה זלמן העכט על חייהם של אלפים, ועורר בהם את ניצוץ חיי היהדות עם החום והחיוניות החב”דיים שלו. בכל אותו הזמן בו הסתובב בין משרדיהם של בעלי בתים ושאר אנשים חשובים ועד לשיעורי תורה ליהודים שלא יודעים כמעט כלום, נשאר בו הציור של ‘תמים’, חסיד שמקושר לרבי ומה שמעניין אותו הוא לימוד החסידות.

ר’ שלמה זלמן, שמוחו היה מלא תמיד ברעיונות לפעולה, הצליח עד מהרה להתחבב על הצעירים היהודיים תושבי המקום, וכך משך אותם לשיעורים אותם סידר עבורם. כשהודיע על כך לרבי, זכה  למכתב מלא תשבחות לעבודתו, ובו הורה הרבי הריי”צ לר’ שלמה זלמן העכט הוראה מעניינת, וכפי הנראה, היתה זו הפעם הראשונה בה הורה הרבי דבר מעין זה, למרות פשטותו: “הנאני לקרוא מהסדר אשר עשה בלימוד הצעירים והצעירות יחיו וברכות יחולו על ראשו וזכותו גדול מאד ויוסיף אומץ בעבודתו זאת בסדר מסודר לא להאריך בזמן הלימוד וההטפה לפניהם והעיקר ההתעוררות לשמור הטהרה הכשרות והנחת תפילין ולהתפלל בכל יום”. הרבי ממשיך ומברך את ר’ שלמה זלמן על כך שעסק לתקן את ענין המילה בבתי היולדות, שתינוקות יהודיים ימולו במילה כשרה.

באחד ממכתביו, כתב ר’ שלמה זלמן בכאב לרבי אודות בני משפחתו של אחד היהודים שהיו קשורים עם הרבי הריי”צ, ואשר מצבם הרוחני אינו כדבעי. במכתב ארוך ומרתק (אג”ק חי”ד ע’ שצח ואילך), מסביר לו הרבי מהו לב יהודי, אשר ער הוא לעבודת ה’ יתברך אלא שמכוסה בכל מיני לכלוכים, ומהי הדרך להסירם.

באחד ממכתביו, הציע ר’ שלמה זלמן לרבי הריי”צ שאגו”ח תצא בקול קורא ללימוד הלכות שבת ביום השבת. הרבי קיבל את הרעיון, אלא שכתב לו כי עדיף שהקול קורא יצא על ידי מחנה ישראל שהוא שם כללי, ולא על ידי אגו”ח שהוא ארגון המיועד רק לחסידי חב”ד. הרבי ביקש ממנו לדאוג לכך ש’מרכז הרבנים’ יוציא קריאה בנידון. 

כאשר יצא הרבי במבצע מזוזה, החל ר’ שלמה זלמן העכט באופן מיידי במבצע גדול ורחב בכל שיקגו, כאשר עוזר לו מר ישראל נתן. לאחר מספר שנים עלה ישראל נתן לארץ הקודש, ואת התפקיד הקדוש בשיקגו ממשיך עד עצם היום הזה הרב אהרן וולף.

בתוכניות הרדיו השבועיות שלו, בהם סקר בהרחבה נושאים במחשבה היהודית, וכמרצה מבוקש, ניצל הרב העכט בצורה יוצאת דופן את כושר הנאום שלו, והגיע ליהודים מכל שכבה ורקע.

מפורסמות במיוחד היו ההתוועדויות שאותם ערך בכל מוצאי שבת מברכים בימות החורף. חייהם של רבים השתנו מהתוועדויות אלו בהם היה הרב העכט מרצה בשטף על תורת החסידות, כשהוא מתבל את דבריו בסיפורים על רבותנו נשיאינו. בכל פעם שהרבי יצא עם הוראה חדשה, התמקדה ההתוועדות בהוראה זו.

הבטחה של הרבי לא תשוב ריקם

שפרה הנדרי, היתה נערה יהודיה אמריקאית ממוצעת בסוף שנות הל’. סבא דתי שהגיע מאירופה, אחרי שהוריו, השאירו במסירות נפש עילאית את בניהם הצעירים באירופה בעת שעקרו לאמריקה לצורך פרנסת המשפחה. הילדים הצעירים נשארו מאחור בשביל להבטיח את עתידם כיהודים שומרי מצוות. רק לאחר עשר שנים אוחדה המשפחה.

אבל זה היה הסבא. אבא ואמא כבר לא שמרו תורה ומצוות, וכך גם כל הדודים. לכן, כאשר אחיה הצעיר של שפרה, נער בן 15 החליט שהוא חוזר בתשובה, היא נסתה להסביר לו כי יהדות, זה דבר ששייך לסבא. אולם בסופו של דבר, הצליח הנער לשכנע את אחותו הגדולה לבוא עימו להתוועדות אחת. שתראה מה זה. היתה זו התוועדות י’ שבט תשל”ט, ר’ שלמה זלמן העכט הוזמן להתוועד עם נוער יהודי בעירה פול שבמינסוטה.

מיד כאשר פתח ר’ שלמה זלמן את פיו, החלה שפרה להקשיב בריכוז. הוא דיבר כה מרתק! הוא פתח ואמר שההשגחה העליונה זימנה את כולנו לפה, ואין זה מקרה שכל אחד מאיתנו יושב פה היום, והחל לספר על הרבי הריי”צ. בין הסיפורים, סיפר הוא את הסיפור הבא:

“בחודשים והשנים שלאחר השואה, היה לנו קרן. אספנו כסף כדי לעזור לפליטים הנואשים שנשארו באירופה לאחר המלחמה. כנשיא הקרן כיהן יהודי בשם מר שמואל ברוידא, שהיה בעלים של חברת אריזת בשר כשר בשיקגו. הצלחנו לאסוף 180,000$, סכום עצום במושגים של אותם ימים, ומר ברוידא התנדב לנסוע לאירופה להעביר את הכסף. כשחזר, סיפר שקרה לו משהו שאותו לא ישכח לעולם.

“כשהייתי בפאריז”, סיפר מיסטר ברוידא, “פגשתי ילד כבן שמונה, רעב ועצוב. שאלתי אותו מה אני יכול לעשות בשבילו? חשבתי שהילד יבקש ממני בגדים, נעליים, אוכל, ממתקים, משהו. טעיתי. הילד יישר אלי את עיניו ואמר: “אני רוצה לסוע לאמריקה ולראות את הרבי מליובאוויטש’”.

אינני חסיד של הרבי ומעולם לא שמעתי יותר מידי על גדולתו”, אמר מר ברוידא, “אבל אם ילד עני ורעב, שלא ראה אותו מאז שנולד, מבקש לראות את הרבי, גם אני רוצה לראות יהודי כזה שעשרים שנה אחרי שעזב את רוסיה עדיין משאיר כזה רושם על היהודים שיצאו ממנה”.

“למרות מצבו הבריאותי של הרבי, הצלחתי לארגן יחידות עבור מר ברוידא”, המשיך הרב העכט בסיפורו, “והוא יצא ממנה המום. הוא אמר שזו היתה אחת החויות העמוקות ביותר בחייו. אבל אז קרה משהו מדהים שמעולם לא קרה לי: הרבי קרא לי לי לקודש פנימה, והחל לספר לי מה היה ביחידות! מעולם לא קרה דבר כזה שרבי יספר בעצמו מה שדיבר ביחידות עם יהודי אחר!

הרבי סיפר, כי שאל את מר ברוידא על העסק שלו, הקהילה שלו וכדומה, והתנהלה שיחה. אבל כאשר שאל אותו אודות ילדיו, פרץ מר ברוידא בבכי, ואמר לרבי שששת ילדיו אינם שומרי מצוות. “הבטחתי לו”, סיפר הרבי, “כי הנכדים שלו עוד ישובו לברכי היהדות”.

“לעתים קרובות תהיתי מאז”, סיכם הרב העכט, “מה קרה להבטחה של הרבי. מר ברוידא נפטר לפני שנים ואני לא יודע מה קרה למשפחתו. אבל דבר אחד אני כן יודע. הבטחה צדיק, של הרבי, מעולם לא שבה ריקם”.

הרב העכט סיים את נאומו, והקהל התפזר ופנה ללכת. שפרה נשארה נטועה במקומה ודמעות זולגות על פניה. מר ברוידא, היה סבא שלה…

חודשים ספורים אחרי ההתוועדות הזו, נפטר ר’ שלמה זלמן העכט. היה זה ביום שישי, ערב שבת קודש פ’ ראה, כ”ד מנחם אב תשל”ט. בשעות הבוקר הגיעה למזכירות הידיעה כי ר’ שלמה זלמן נפטר. על הפתק שמסר המזכיר בשם אחיו ר’ יעקב יהודה, כתב כי לא יוכלו לסדר את ההלויה היום. הרבי כתב על אותו פתק מענה אותו ביקש שימסרו תיכף ומיד: “?! וראה כתובות קג: כו’ ובפרש”י שם” [לכאורה כוונת הרבי למאמר הגמרא שם: “מת בערב שבת סימן יפה לו”, וכפי שמפרש רש”י: “שיכנס למנוחה מיד”].

בסופו של דבר הצליחו לסדר שהלוייה תתקיים אכן באותו היום. הרבי הורה למזכיר ר’ לייבל גרונר למסור להנהלת הישיבה שלא בשמו שרצוי שהתלמידים ישתתפו בהלויה, ולומר לחברא קדישא לפרסם לאנ”ש בשמו שיעשו כל שביכלתם בכדי להשתתף בלויה.

לאחר מכן, התברר כי לא יספיקו להעביר את הארון משדה התעופה לקראון הייטס, אלא יקחו אותו ישירות לבית החיים ‘מונטיפיורי’. הרבי אמר כי אם יתברר שיוכלו לחזור לקראון הייטס קודם הדלקת נרות, יסע אף הוא לבית החיים. וכך הוה – הרבי נסע לבית החיים בשעה ארבע וחזר בשעה עשרה לשש, אולם לא נכנס לתוך בית החיים אלא עמד במשך כל הזמן בחוץ מול מקום הקבורה. היתה זו אחת מבין מספר לויות בודדות ביותר, שבהם נסע הרבי לבית החיים ובמיוחד אחרי האירוע בלב בשמחת תורה תשל”ח, שאז הפסיק הרבי בכלל לצאת ללוויות. אות לחביבות העצומה של ר’ שלמה זלמן אצל הרבי מלך המשיח.  

מקורות: אגרות קודש, תולדות חב”ד בארצות הברית, זכרון לבני ישראל, ניצוצי אור, חסיד נאמן, תשורות, אלגעמיינער זשורנאל, כפר חב”ד, בית משיח

 

זהו חסיד

 

סיפר ר’ שלמה זלמן העכט: “יום אחד הגיע לשיקאגו האדמו”ר רבי יואל מסטמר זצ”ל, ובמהלך ימי שהותו בעיר התיידד עמי מאד. בערב שבת פנה אלי הרבי מסטמר בבקשה: כיוון שהוא מתכונן לשאת דרשה במוצאי שבת בבית הכנסת הגדול שלי, לצורך מגבית והתעוררות, וכיוון שיש לו כלל שהוא מקפיד לא להיכנס לבית הכנסת שבו המחיצה לא גבוהה בגובה מסוים, לכן הוא מבקש רשות ממני להגביה מעט את המחיצה לקראת הדרשה שלו במוצאי שבת. מיד עניתי לו שאינני מוכן לזה. שאל אותי האדמו”ר בתמיהה ובפליאה גדולה: “מה איכפת לכם? הרי מדובר במוצאי שבת אחת ומה יקרה עם המחיצה תהיה לכמה שעות יותר גבוהה!” עניתי לו: “הרבי הריי”צ נ”ע התפלל בבית-הכנסת זה (בזמן ‘ביקור שיקאגו’ המפורסם) ואם לרבי הספיק הגובה הנוכחי של המחיצה, וזה היה מספיק מהודר בשבילו – אינני מוכן בשום אופן לעשות אותה יותר גבוהה ומהודרת אפילו לשעה אחת”. 

“האדמו”ר מסטמר זצ”ל, לא רק שלא נפגע מהסירוב, אלא הפטיר בהתפעלות גדולה לעבר גבאיו ומקורביו שהיו עמו: “דאס איז א חסיד!”