קבוצות של נערים יהודים בראשון הרב שניאור זלמן שניאורסאהן ור’ אהרן מרדכי זילברשטר

קבוצות של נערים יהודים בראשון הרב שניאור זלמן שניאורסאהן ור’ אהרן מרדכי זילברשטרום, נמלטה מאימת הגרמנים, אך אלו רדפו אחריהם בחמת זעם, ובכל פעם ריחפה מעל הקבוצות אימת מוות. ניסים גלויים ליוו אותם בכל צעד ושעל * מתוך הספר על חייו הסוערים ופועלו המרתק של הרה”ח ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום שיצא לאור בימים אלו

א

היה זה בחודש סיון תש”א כאשר כוחות צבא גרמניה הנאצית פתחו במתקפה ארטילרית כבדה נגד צבא צרפת. הייתה זו מערכה גדולה ועקובה מדם. כשישה מיליון חיילים, משני הצדדים, נלחמו בקרב הגדול שתוצאותיו היו הרות אסון לצרפת. המערכה הסתיימה כעבור שבועות אחדים בכניעת הצבא הצרפתי, כאשר שטחה של צרפת עבר לריבונות גרמנית. חלק קטן משטחה של צרפת נשאר בידי כוחות צרפתיים שכרתו ברית עם הגרמנים, והוא כונה “צרפת של וישי”. בשטח זה שלטה ממשלה של משתפי פעולה עם גרמניה, אולם כשנתיים לאחר מכן נכבש גם שטח זה על ידי הגרמנים.

רבבות מיהודי צרפת נטשו את בתיהם והחלו נמלטים מאימת הנאצים לעבר אזור ווישי שבדרום צרפת שהיה עדיין חופשי יחסית.

משפחת זילברשטרום שהתגוררה במטרופולין הגדול פאריז, כבר ידעה היטב מי הם הגרמנים ימ”ש לאחר שהכירום היטב מתקופת מגוריהם בלייפציג. האב ר’ בנימין נחום הבין כי סכנה גדולה אורבת לו ולבני משפחתו, ומבלי להסס נטל את בני משפחתו ומעט מטלטלין ואף הם ברחו לאזור ווישי. בנדודיה הגיעה משפחת זילברשטרום לכפר בשם “סאנסוב”.

בין כך ובין כך, החיה הנאצית השתוללה בכל מקום, רודפת בחמת רצח אחר יהודים באשר הם. לאבי המשפחה, ר’ בנימין נחום, לא נותר אפוא אלא לנקוט בפעולות דחופות להצלת המשפחה. הוא נהג במידתו של יעקב אבינו, ופיצל את בני המשפחה.

את בנו הגדול אהרן מרדכי ביקש להחביא במקום שבו יוכל להסתדר, ובד בבד להמשיך בלימוד. “אבא אמר לי באותם ימים, שאני מסכן את כל המשפחה”, סיפר ר’ אהרן מרדכי, “שכן ידוע היה שמחפשים לחסל בראש ובראשונה את הצעירים בין הגילאים שבע–עשרה ועשרים–וחמש, אשר לדעתם היו מסוכנים לשלטון הרבה יותר מזקנים, ילדים או נשים”.

ר’ בנימין נחום החל לברר אחר מקום שיתאים לבנו שגם יוכל להמשיך ללמוד תורה. באחד הימים נודע לו כי רק תנועה אחת נותרה פעילה וממשיכה לפעול במלוא המרץ. היו אלו אנשי ליובאוויטש במארסיי בראשות הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, מצאצאי אדמו”ר ה”צמח צדק”. הללו הקימו מוסדות חינוך במקומות מחבוא, שם שילבו פעילות יהודית עם לימוד תורה.

הרב שניאור זלמן שניאורסאהן היה מנכבדי חסידי חב”ד. ראשו הגה רעיונות למכביר כיצד לפעול לטובת כלל ישראל. כשפלשו הנאצים לצרפת, נאלצה משפחת שניאורסאהן לעזוב את פריז הכבושה וברחו לדרומה של צרפת, תחת ממשלת ווישי. לאיזור זה הגיעו עוד רבבות פליטים יהודים שנמלטו מאותם אזורים בצרפת שנכבשו על ידי הגרמנים.

הרב שניאורסאהן, על אף שהיה בעצמו פליט, הגה רעיון: הוא פנה אל ראשי ארגון OSE  והציע להם שימסרו לו פנימיה אחת כדי שיוכל לנהל אותה ברוח ישראל סבא. הוא שכנע אותם כי יוכל לתת מענה לילדים רבים שהגיעו ממשפחות שומרות מצוות. מבוקשו ניתן לו והוא סידר קבוצה של ילדים במקום שנקרא “chateau des morelleso” (הטירה של מוראלאסו) בסביבות העיר ווישי.

כשמונים ילדים, בנים ובנות, התקבלו למוסדותיו, חלקם הגיעו אליו כשסמל שתי וערב ענוד על צווארם, והם עצמם אפילו לא ידעו שהם יהודים. הוא לא חסך במשאבים ובמאמצים כדי לתת להם את כל צרכיהם. קיומן של מוסדות חינוך אלו היו בגדר נס של ממש בשנות המלחמה.

לכאן הגיע ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום, למרות שהגיע מבית ליטאי מובהק, יצוק בתבניתה של בריסק. האב הבין שעדיף לשלוח את בנו אהובו למקום שבו ממשיכים ללמוד גם אם הוא באווירה חסידית, מאשר שיסתובב כל שנות המלחמה ללא תורה.

בכשרונותיו הברוכים תפס אהרן מרדכי עד מהרה מקום מרכזי בפעילות שעליה ניצח הרב שניאורסאהן, גם בזכות היותו דובר צרפתית רהוטה. כעבור פרק זמן לא ארוך מונה למנהל המוסד לבנים.

מכאן ואילך הרב זילברשטרום לקח אחריות על המוסד לחינוך והוביל את התלמידים בביטחה לאורך כל שנות המלחמה, תוך חירוף נפש אמיתית. לא מעט רגעי סכנת חיים חלפו מעל ראשו ומעל ראש תלמידיו - ובכל פעם חוו ניסים גלויים מחדש. הוא לקח על עצמו את האחריות העצומה לכלכלתם וללימודם עם כל המאמץ והסכנה הכרוכים בכך, גם כשהדברים היו בגדר פיקוח נפש של ממש. הסכנה באותם ימים לצאת לרחובות - בפרט בחור צעיר עטור בזקן בעל מראה פנים יהודיות - היה עצום. “כולנו גידלנו זקנים”, סיפר לימים ר’ אהרן מרדכי, “ומשום כך יכולנו לצאת ממקומות המחבוא רק בשעות החשיכה, וגם אז רק במקרים דחופים”.

 

ב

בחורף תש”ג פלשו הגרמנים גם לאזור ווישי שנהנה עד כה מאוטונומיה מסוימת, והחלו לרדוף אחר היהודים שהתגוררו באזור.

ר’ אהרן מרדכי היה בעל אזרחות צרפתית והוא שהלך כל העת עם כובע בַּרֶט צרפתי, היה נראה כאזרח צרפתי לכל דבר והוא אשר נשלח לבצע את השליחויות המסוכנות.

באותה עת שוכן מוסד הילדים בחווה חקלאית כאשר הנערים במקום עשו את עצמם כאנשי חקלאות העובדים את האדמה. יום אחד הגיעה לאוזניהם שמועה כי השלטונות מרחרחים אחר הימצאם של יהודים במקום.

קבוצת הנערים בראשות הרב שניאורסאהן עזבה את מארסיי ברכבת האחרונה בטרם פשטו הנאצים על המקום. ר’ זלמן לא הותיר אף אחד מאחור. הוא יצא למסע נדודים עם קבוצה גדולה של ילדים וילדות ובחורים רבים שביקשו ממנו בתחנונים להצטרף למסע גם כדי להינצל מהנאצים וגם כדי שיוכלו להמשיך להיות באווירה יהודית ודתית הכוללת גם מניין לתפילה, צרכי דת, ושאר הדברים.

על תלאותיהם בימים הבאים סיפר ר’ אהרן מרדכי עצמו: “באותו לילה היסטורי יצאנו עם מכוניות עמוסות גברים, זקנים, נשים וטף. זכיתי למקום “טוב” מעל לערימות חפצים אישיים מינימליים, כאשר רק בניסים לא נפלתי מהרכב במשך נסיעה לילית ארוכה “בדרך לא דרך” בין הרי האלפים כשמצד ימין פעורה תהום. הגענו לניס בשש בבוקר, חלק מצאו אכסניה בבתי מלון המפוארים שבעיר (בכסף מלא) וחלק התפזר בחדרים בדירות פרטיות.

“אך השמחה לא ארכה זמן רב, שכן בלילה השלישי בשעות המוקדמות של הבוקר, כותרה העיר על ידי הגרמנים. בשעה שלוש לפנות בוקר התפרצה בעלת הדירה היכן שאני וחבריי התאכסנו, וצעקה בקול גדול רק מילה אחת “הגרמנים”!!

“בתוך שניות ברחנו דרך הדלת האחורית, עברנו בריצה את החצר טיפסנו במהירות על חומה גבוהה, ולאחר רגעים אחדים כבר היינו מעברה השני של החומה. עוד הספקנו לשמוע את קולות הגרמנים צועקים על בעלת הדירה “איך הם הספיקו לברוח??…” (עם תום המלחמה שב לבית זה והשתאה לראות את החומה ואת גובהה. הוא התקשה להאמין כי אכן טיפס ודילג מעל חומה זו. הוא ניסה לטפס שוב על החומה כדי לבדוק את יכולתו, אך למרבה הפלא לא הצליח לטפס יותר מאשר גובה אדם. או אז הבין את ההסבר המובא בתורת החסידות, כי בשעת סכנה מתגלים באדם כוחות נפשיים עמוקים שאפילו הוא לא ידע על קיומן).

“בניסי נסים הצלחנו לצאת את העיר במשאית קטנה עמוסה בארגזי פירות וירקות, כשחבריי חבויים מתחת לארגזים ואני יושב ליד הנהג הגוי, לבוש כאחד האיכרים. תפקידי היה העברת הודעות ואזהרות לאלה שמתחת לארגזים. הגענו ליעד שנקבע מראש עם הנהג, תחנת רכבת כפרית, שעה שהפועלים חוזרים מעבודתם בשדות ועולים על הרכבת.

“לא היה זה דבר של מה בכך, קבוצה גדולה של כחמישים–שישים יהודים נוסעת ברכבת מרחק של מאות ק”מ. בדרך ראינו ניסים רבים על כל צעד ושעל.

“הקבוצה שלנו התפזרה פיזור מירבי, לא יותר משניים בכל קרון. כעת החל השלב האחרון של הנסיעה, בחזרה אל המוסד ממנו נמלטנו באישון לילה.

“בעודנו נוסעים ברכבת רוקמים תכניות, נעצרו הקרונות בתחנה עירונית. פועלים עלו וירדו, אולם הרכבת לא זזה ממקומה. היה ברור לכל שמאחורי עיכוב זה עומדת הוראה של הגרמנים. הבנו שהסכנה קרובה, וחיש מהר החלטנו להתכונן לכל אפשרות של ביקורת הגרמנים ברכבת.

“ירדתי מהקרון כביכול לקנות עיתון ברציף, בעוד כולם הביטו אחרי דרך החלונות. מראש סיכמנו על סימן; אם אראה גרמנים מתקרבים לקרונות הרכבת, עלי לוודא אם הם באים רק כדי לנסוע או למטרת חיפוש. בהתאם למצב, היה עלי להתכופף ולקשור את שרוכי נעלי. קשירת שרוכי הנעל הימנית - פירושה שאפשר להירגע, והגרמנים רק מצטרפים לנסיעה. קשירת הנעל השמאלית פירושה - סכנה מיידית, ומוכרחים לברוח בכל מחיר אפילו בסיכון חיים תחת איום הנשק הגרמני הדרוך תמיד.

“לעולם לא אשכח את אשר ארע בדקות שלאחר מכן, כאשר הבחנתי במספר חיילים גרמניים חמושים. הקשבתי לדבריהם והבנתי מה הם מתכננים. מסתבר שהם קבלו פקודה לעכב את הרכבת הארוכה עד גמר חיפוש מדוקדק בכל הקרונות.

“נוכח הסכנה הצפויה, אחזתי בעיתון תחת זרועי והתכופפתי לקשור את הנעל השמאלית אבל בתנועה עצבנית ומהירה שהייתה אמורה להמחיש לחברי עד כמה חמור המצב.

“הגרמנים הארורים עשו את מלאכתם בחישוב מדויק. הם עלו לכל הקרונות בו–זמנית, והשאירו חלק מחבריהם על הרציף למקרה שמישהו ינסה להימלט. בעמדי עדיין על הרציף, הבחנתי היטב בדמותו של חברי היקר שהיה עמי בקרון כיצד הוא מתרחק במהירות מדלת היציאה מתוך כוונה לברוח משם, אך כשראה את הגרמנים עולים לקרון, חזר והתיישב באמצע הקרון ממש. הבנתי שהוא רוצה להרוויח עוד כמה דקות של חיים עד שיגיעו הגרמנים לאמצע הקרון.

“בנס שאיש אינו יכול להסבירו, עצרו פתאום הגרמנים את הביקורת וירדו מהקרונות בטרם סיימו את מלאכתם. לאחר שיצאו משטח התחנה, הרכבת החלה לזוז, ואני הספקתי אך בקושי לקפוץ חזרה לקרוני.

“חברי קידם את פני כשהוא חיוור כסיד, אולם לא הצליח ממנו להוציא הגה מפיו. רק לאחר שחזר מעט לאיתנו, סיפר לי כי באותו רגע שהתכונן לגרוע מכל, קיבל בלבו החלטה, שאם היו דורשים ממנו לימוד גמרא במשך תקופה ארוכה ללא הפסק כלשהו, אפילו בדיבור אחד, פרט לשינה ולאוכל, היה מקבל עליו זאת בשמחה.

“לבסוף הגענו כולנו בחזרה למוסד” סיפר הרב זילברשטרום.

 

ג

המצאותה של קבוצת יהודים כה גדולה, היוותה סכנה מוחשית, אך ר’ זלמן לא ויתר על אף אחד, הוא שיתף את כולם במהלכים ונדד עמם ממקום למקום, עד שהגיעו לאזור גרנובל שבדרום–מזרח צרפת. שם, סמוך לעיירה קטנה בשם ‘דמו’ איתר הרב זלמן שניאורסאהן ארמון גדול מימדים שעמד ריק. הגוי בעל הארמון שמח לקבל את כסף השכירות. עד מהרה כל אחד מצא את מקומו. “הסתדרנו שם בצורה שלווה שלא הכרנו כבר זמן רב”, סיפר ר’ אהרן מרדכי.

עת צרה היא ליעקב, ולא רק אימת הגרמנים ריחפה מעל ראשם, אלא גם אימת אנשי ה’מיליס’, המיליציה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים. הגרמנים סמכו רבות על אנשי המיליס שיעשו בעבורם את הרדיפה כנגד יהודים כמו גם נגד אנשי המחתרות הצרפתיים. ואכן, יום אחד עצרו הללו את ר’ זלמן שניאורסאהן, אולם שיחררוהו לאחר שעות ארוכות.

למרות זאת, חשש כבד מילא את לבו של הרב שניאורסאהן שמא יתפרסם באיזור דבר שהותם. ושוב נאלצו ליטול את מקל הנדודים ולעבור לעיירות שונות וקטנות שהיו פזורות באזוריה הירוקים של דרום צרפת.

בצהרי יום ראשון אירע אירוע קשה שהעיב על כל האווירה. הרבנית שניאורסאהן גילתה כי בשל העזיבה החפוזה, לא לקחה עמה בגדים מספיק עבור הרב. היו אלו דברים שבימי המלחמה אי אפשר היה להשיגם אפילו לא בכסף מלא. היא הפצירה והתחננה בפני בעלה שיתיר לה לצאת לדירה אותה עזבו רק כדי לקחת אותם. בתחילה סירב ר’ זלמן לכך, אך משזו התעקשה, התיר לה לבסוף, לא לפני שהבטיחה כי תעשה זאת במהירות מירבית.

ברשותה היה מפתח של המקום. היא תכננה להיכנס חרש, להוציא את מה שביקשה ומיד לחזור בחזרה. ההליכה ממקום המחבוא החדש עד לארמון היה מרחק של ארבעה ק”מ.

היא אכן יצאה לדרך, אך לא שבה. הלילה ירד וככל שנקפו השעות, הדאגה בלבו של הרב שניאורסאהן הלכה והתעצמה. “הרב היה מאוד לא שקט”, סיפר ר’ אהרן מרדכי. “לפתע פנה אלי - ‘אני חושש שמשהו אירע לה. היכנס בבקשה למי שהשכיר לנו את הדירה הקודמת ובקש ממנו לנסוע לשם עם הסוס והעגלה שלו לביקורת שגרתית כביכול, כדי שיברר עבורנו מה קרה - ואם הוא יכול, שיסיע אותה בחזור שכן היא עייפה’.

“עשיתי כמצוותו, והלכתי לביתו של בעל הבית וסיפרתי לו דברים כהווייתם. הוא יצא עם העגלה שלו לעבר הארמון בעוד אני ממתין בביתו כדי לקבל דיווח על הנעשה. כשהגיע לשם מצא גרמנים שומרים מסביב לבית. כבר מרחוק הבחין בהם, והוא הבין שדבר מה נורא קרה. לא ייפלא אפוא שחשש להתקרב על אף שהיה זה ביתו שלו. הוא הצליח לברר אצל השכנים מה קרה, ואלו סיפרו לו כי כשנודע למיליציה הצרפתית שברחנו, הסיקו שיש לנו מה להסתיר מהם, ולכן ארבו סביב הבית מתוך תקווה שנחזור לקחת משהו. ואכן, הרבנית הגיעה לבית באישון לילה; פתחה את הדלת עם המפתח שבידה, ומיד לאחר מכן הדלת נסגרה אחריה כששני שוטרים עוצרים אותה.

“כששמעתי את הדברים, חזרתי במהירות למקום המחבוא החדש. היה זה בערך בחצות הלילה כאשר בעל כורחי נאלצתי לספר לר’ זלמן את הבשורה הלא–מרנינה. הבטתי בו באותה שעה ואז למדתי משהו לכל חיי.

“לרגע הוא איבד עשתונותיו, הוא הלך בבית אנה ואנה נסער מאוד, אך כעבור דקה או שתיים, כך היה נדמה לי, הוא תפס את עצמו, השליט את המוח על הרגש. ר’ זלמן היה בעל מוחין גדול עם הבנה עמוקה בנגלה ובחסידות וידע מיד להשתלט על בהלתו. הוא הביט בנו ומיד נתן לנו הוראות פינוי. אמרנו לו ‘שוב לעבור מקום?’ אבל הוא עמד על דעתו ואמר: “הדירה הזו שאנו גרים בה עכשיו נהפכה למקום שמסוכן לשהות בו אפילו עוד רגע. המיליציה עצרה את אשתי כדי להוציא ממנה איפה אנו גרים. הם עלולים לענות אותה עד שתישבר ותספר הכל, לכן עלינו לעזוב מיד את המקום. אם בנס ישחררו אותה, אני סומך על בינתה שתצליח להתאחד אתנו במקומנו החדש”.

דיירי הדירה ארזו במהירות את מעט מטלטליהם, ובשעת לילה כה מאוחרת פתחו בהליכה נמרצת. היה זה לילה אפל במיוחד. מסיבות מובנות הם לא הלכו על הדרך הסלולה מחשש שפטרול גרמני יעבור במקום עם רכב ויבחין בהם.

“קבוצת האנשים שהתגוררה בבית: הרב, בתו מרת הדסה, בנו שלום בער, דוד משה ליברמן, אני והמבשלת שהייתה עמנו, יצאנו לדרך לא לפני שלקחנו אתנו כל מה שביכולתנו מלבד הטלית ותפילין של הרב שהוא נשאם בעצמו, והלכנו דרך הרים וגבעות כדי שלא ניתפס. מכיון שאי אפשר היה למצוא באמצע הלילה גוי שישכיר לנו בית חדש, החליט הרב שניאורסאהן ללכת לאחד הבתים ששכרנו עבור קבוצה נוספת, הבית היה בקרבת מקום יחסית וקראנו לו “דער מיטעלער” (“האמצעי”), שכן שם התגוררו צעירים בגיל הבינוני, מגיל שתים–עשרה ועד ארבע–עשרה, לא ילדים קטנים אך לא בחורים עדיין. בדירה זו התגוררו כשמונה–עשר נערים כשעליהם מופקד האחראי הרב ברוך רובינסקי, צעיר צרפתי נמרץ שהתקרב לחב”ד, מסור מאוד, שידע ללמוד היטב, והוא ניהל את הבית ברמה. לשם שמנו פעמינו. כיון שלא היה טלפון בשום מקום, לא יכולנו להודיע על בואנו.

 

ד

“הדרך עברה ברכס הרים שמעברם האחד הייתה העיירה שעזבנו ומעברם השני העיירה שאליה רצינו להגיע. אחרי שעתיים של מאמצים על אנושיים, ראינו כבר ממול את הכפר שרצינו להגיע אליו.

“לפנות בוקר כוחותיו של הרב שניאורסאהן עזבוהו. הוא התיישב אפוא על פיסת קרקע בלב ההר, ואמר לכולנו ‘עד כאן’. ידענו כולנו שהרב שניאורסאהן סובל כבר מילדותו מכאבים ברגלו, שכן הייתה לו רגל אחת קצרה מרעותה, וכשהוא הלך ברחוב הייתה ניכרת צליעתו. זו החריפה ביתר שאת בהליכה במשעולי ההרים בחושך מוחלט. קשה היה לנו להיענות לבקשתו ולעצור, שכן חיינו היו תלויים בזה.

“ר’ זלמן שהבין את המצב לאשורו, נתן לנו הוראה להתקדם הלאה, אך ר’ דוד משה ליברמן אמר לי ‘אהרן מרדכי, לא זזים בלעדיו, איננו משאירים איש מאחור’. החלטנו אפוא שלא לשמוע להוראתו ולהישאר עמו. עמדנו במקום שותקים וממתינים שיאזור כוחותיו. אך הוא שפך עלינו ‘מקלחת של צוננין’ - ‘גראבע יונגען’ שלא מצייתים להוראות המבוגרים! כשאני נותן לכם פקודה, אתם חייבים לציית לי! אני יחיד ואתם רבים והצלת נפשות רבים קודמת להצלת נפש היחיד, וכאן אתם מכניסים את כולכם לסכנה גדולה רק בגללי’.

“באותה שעה של אשמורה שלישית, כבר אפשר היה לשמוע את קול קריאות התרנגולים ונביחות הכלבים שהשכימו. היה עלינו לרדת בזהירות מההר ולהגיע למקום המחבוא שם הייתה קבוצת הילדים. השעה עדיין הייתה בסביבות שלוש או ארבע לפנות בוקר, החושך שלט בכל. באותו רגע שמענו לא הרחק מתחתינו, נהמת מנוע של שתי מכוניות. הערכנו שמדובר במרחק של עשר דקות הליכה בלבד עד למיקומן. ר’ זלמן המשיך להפציר בנו: ‘הנה אתם שומעים כבר את מכונית החלב ומכונית הלחם שנוסעות, עוד כמחצית השעה יאיר היום ואז יגלו את כולנו וניתפס. אני אומר לכם פעם אחרונה שתרדו ותתחבאו שם, ומה שיהיה איתי, שיהיה’.

“ניסינו להרים אותו כדי לסייע לו בהליכה, אך לא הצלחנו. ר’ זלמן אמר: ‘אתם רואים - מן השמים רוצים שאשאר פה’. על אף ההיגיון בדבריו ועל אף הסכנה שריחפה מעל כולנו, לא זזנו ממקומנו, וחיכינו עד שכוחותיו ישובו אליו.

“כשעה לאחר מכן כבר האיר היום במידה כזאת שאפשר היה לראות קדימה. ר’ זלמן נעמד שוב על רגליו והמשכנו להתקדם בזהירות לעבר בית המחבוא.

“כשהגענו לשם, התפלאנו לראות את הדלת פתוחה. ר’ זלמן החל לשוטט בין חדרי הבית, וכשהגיע לחדר ששימש כבית כנסת - קפא על מקומו. הוא הבחין שהפרוכת שעל ארון הקודש קרועה; הייתה זו פרוכת עשויה מנייר פשוט בצבע כחול. הפרוכת הזאת הייתה קרועה לשניים.

“כולנו שתקנו, ואז שמענו את קולו של ר’ זלמן האומר בשקט: ‘כשבורחים מרוצחים לא קורעים פרוכת של ארון קודש’. כעבור שתיקה קצרה הוסיף: ‘אני חושש שלקחו אותם’…

“יצאנו כולנו החוצה, שם עמדו שתי כפריות גויות שהביטו בנו בתימהון. אחת מהן פנתה אלינו ואמרה - ‘מה אתם עושים פה שוב, יקחו גם את אתכם! הרי לפני זמן קצר לקחו מכאן את כל הילדים!’ כעת הבנו באופן סופי שהייתה הלשנה והגרמנים אכן לקחו אותם וכי שתי המכוניות שעברו כאן קודם, לא היו של מובילי הלחם והחלב אלא של הגסטאפו.

“בבת אחת חדרה בנו ההכרה כי בזכות נכותו של ר’ זלמן, ניצלנו כולנו. הבנו שר’ שניאור זלמן היה חולה בייסורים ארבעים שנה פלוס כדי שנציל את חיינו, שכן אם היה ממשיך ללכת כרגיל, היינו נופלים כפרי בשל לידיהם של הגרמנים.

עוד שנים רבות זכר ר’ אהרן מרדכי את אותו לילה: “היה זה ליל כ”ח באדר תש”ד. אי אפשר לשכוח תאריך כזה. כזכר להצלה ליום הזה, היו שצמו בכל שנה בתאריך זה, היו שלמדו כל היום והיו שקיבלו על עצמם מה שקיבלו”. ר’ אהרן מרדכי לא פירט, אך באחת מרשימותיו שכתב בשנים מאוחרות יותר, ציין: “במשך שנים ארוכות, יום זה היה בעבורי יום תענית”…