במלאות שלושים שנה ל’דידן נצח’ התיישבנו להתוועד עם שליח הרבי מלך המשיח שליט”א לאו

במלאות שלושים שנה ל’דידן נצח’ התיישבנו להתוועד עם שליח הרבי מלך המשיח שליט”א לאור יהודה, הרה”ח מנחם מענדל הכהן פרידמן - שזכה להסתופף בבית חיינו בשנים תשמ”ה - תשמ”ז ו’חי’ את מאורעות הימים ההם בחצר המלך • בראיון אותנטי וגלוי-לב הוא מגולל את פרשת-הספרים מראשיתה, משתף בתחושות וברגשות התמימים בתקופה הקשה ומתאר את רגעי בשורת הניצחון והתפרצות השמחה האדירה • “כשהיו התמימים מדברים ‘כיצד תיראה הגאולה השלימה’ תיארו זאת “כמו השמחה ברגע בו התבשרנו על דידן נצח” זו אפשרות התיאור היחידה שביכולתנו לדמיין…” • התוועדות חסידית מאלפת.

ראיין וערך: ישראל כהן

הכל החל בראש–חודש תמוז תשמ”ה, אז נקראו כמה מנכבדי החסידים ל’יחידות’ בקודש פנימה. היה זה בשנים שאחרי הפסקת ה’יחידות’ בחדרו של הרבי ומטבע הדברים, הידיעה על ה’יחידות’ יוצאת–הדופן התפשטה במהירות והכתה גלים בקרב החסידים והתמימים ב–770.

מפה לאוזן התרוצצו שברירי שמועות והתלחשויות לא ברורות אודות פרשייה בלתי–שגרתית לחלוטין המתרחשת מתחת לפני הקרקע. היה ברור כי מדובר בעניין רציני וחמור ביותר הנוגע לרבי עצמו, אך אף אחד לא בדיוק ידע להבהיר ולהגדיר. השמועות דיברו על כך שבהתוועדות י”ב תמוז יחשוף הרבי את העניין…

כמובן, לקראת התוועדות י”ב תמוז הגיע קהל רב במיוחד, הן ל–770 והן למקומות בהם התקיימו השידורים מההתוועדות ברחבי הארץ והעולם. כולם עמדו וציפו בדריכות–שיא לשמוע את דברי הרבי, את המתח היה ניתן לחוש באוויר.

השיחה הראשונה עברה, גם השיחה השניה חלפה בלי אף מילה ב”עניין” הבוער, כך גם נמשכו השיחות הבאות, כאשר רק לקראת סיום ההתוועדות הטיל הרבי את ה’פצצה’ שזעזעה את קהל החסידים. בימים הבאים הקדיש הרבי שיחות נוספות, מבהילות בחריפותם, לנושא כאוב זה.

‘גזירה’ מעל ראשנו, קטרוג על עצם הנשיאות 

כדי לטעום מן האווירה ולחוש מעט את רגשות החסידים באותה תקופה, התיישבנו השבוע להתוועדות חסידית עם שליח הרבי מלך המשיח שליט”א לאור יהודה, הרה”ח מנחם מענדל הכהן פרידמן אשר זכה להסתופף בבית חיינו בין השנים תשמ”ה - תשמ”ז (במסגרת לימודיו בישיבת ‘אוהלי תורה’) ו’לחיות’ את מאורעות הימים ההם בחצר המלך.

“ההרגשה הייתה נוראית” משחזר הרב פרידמן את ימי ההלם הראשונים שאחרי חשיפת פרשת הספרים. “לפתע, נשברה ‘שיגרת’ הקדושה האלוקית אליה התרגלנו, האטמוספירה החמימה והטבעית בה חיים חסידים סביב הרבי בשיגרת תפילות–שיחות–התוועדויות–סדרים–מבצעים, נקטעה באחת.

פתאום, כאילו משום–מקום, נחתה עלינו הפרשייה הכאובה והמביכה הזו, שעצם התרחשותה ובפרט פרסומה בחוץ - היוותה פגיעה חמורה ובלתי–נסלחת בכבודו של הרבי שליט”א ובכבודה של ליובאוויטש, וד”ל…

אט אט, עם כל שיחה נוספת ששמענו מהרבי בעניין, הלכו והתבהרו הדברים, כמו גם מלוא חומרתם. התחלנו לקלוט את הנקודה הפנימית והעיקרית בכל הפרשייה - שלגמרי איננה כפי שעלול להיראות בחיצוניות ובגסות כ’סכסוך ירושה’ (ומכך גם חששו החסידים מפרסום העניין והאופן בו יפרשו אותו בעיתונות ובתקשורת), אלא מדובר כאן בקטרוג נוראי על עצם נשיאותו של הרבי, רחמנא ליצלן.

החלה אז תקופה מתוחה וקשה בתולדות חב”ד בדור השביעי, שלוותה בתחושה כי ‘גזירה’ מרחפת מעל ראשנו (תרתי משמע…). השיחות המבהילות שהשמיע הרבי בנושא, ההליכות התכופות ל’אוהל’ והשמועות שהתרוצצו על המשפט העומד להתקיים - כל אלו שיוו לפרשייה אופי של ‘מאסר’ כביכול, בו שרוי הרבי.

התעוררות ופעילות רוחנית למען הניצחון 

בי”ט כסלו תשמ”ו נפתח משפט–הספרים. בימים שקדמו לו נתלו מודעות מיוחדות שעוררו את הציבור להגיע למניין אמירת התהילים בבוקר המשפט, אליו אכן השכימו אלפי חסידים. 770 היה מלא עד אפס מקום, הרבה יותר מהקהל שהיה מגיע בשבת–מברכים, באופן שיכל להידמות רק למניין התהילים בליל הושענא–רבה ב–770. כולם אמרו תהילים בהתרגשות והתעוררות עצומה.

במהלך תקופת המשפט, שרר מתח גדול מאד בקרב אנ”ש והתמימים, שחשו כי כל פעולה והוספה רוחנית מצדם, במנייני התהילים הכלליים ובהחלטות–טובות הפרטיות - חשובים למען הניצחון בפועל ממש. בימים בהם התקיימו הדיונים נשלחו התמימים (בקבוצות מסודרות ע”פ הא–ב של שמות המשפחה) על מנת ‘להראות נוכחות’ של הצד שלנו בבית המשפט, שם ישבו התמימים ואמרו תהילים.

זכורני שאחד מחברי התמימים, שלמשך כל תקופת המשפט עד לדידן נצח, הוריד את המזרון ממיטתו בפנימיית הישיבה והיה ישן רק על ה’דיקט’ כאות ‘הזדהות’ עם כאבו של הרבי בימים אלו…

גם בהתוועדות זאת חנוכה תשמ”ו, כשהרבי דיבר בשיחה על הקטרוג שהיה על חסידות בזמן הרב המגיד ממזריטש שאחרי ביטולו התעורר קטרוג נוסף בזמן אדמו”ר הזקן וכו’ - התחזקה ההרגשה בקרב החסידים שהמשפט המתנהל בעיצומם של ימים אלו הוא קטרוג שצריך לעמול ולבטל…

ביום חמישי שלפני שבת–מברכים אדר א’ תשמ”ו, הרבי הגיע ל–770 וראינו שהרבי הולך מאוד לאט, דבר שחזר על עצמו כשהרבי יצא ל’אוהל’ בהמשך אותו יום. חיש קל התפשטה השמועה ברחבי השכונה וכשהרבי חזר מה’אוהל’ כבר המתין מחוץ ל–770 קהל עצום וגדול מהרגיל, כולם היו לחוצים לראות ‘מה קרה לרבי’…

לאחר מכן בשבת–מברכים הקרובה, מניין התהילים ותפילת שחרית התקיימו למעלה בזאל הקטן וכשהרבי ירד למטה (בליל שבת ולהתוועדות שבת ביום) שמו שולחנות לכל אורך השביל כדי שהרבי יוכל להישען בהליכתו. בשבועות הבאים התקיימו כל התפילות ואף קריאת המגילה בפורים - למעלה בזאל הקטן.

[כך נמשך עד א’ דחג הפסח, אז נכנס הרבי לתפילת החג בזאל הגדול למטה - כששמחת החסידים בעקבות כך הייתה עצומה. בכל שנה בחג הפסח אני נזכר שוב במעמד הזה, שהרבי יורד למטה - אחרי חודשיים וחצי שהתפילות היו למעלה - השמחה הזו בלתי–נשכחת…].

כאמור, כל זאת בעקבות מה שהיה לרבי ברגל באותו זמן, כשההרגשה בקרב החסידים הייתה כי גם עניין זה קשור למשפט הספרים. באותה תקופה גם נפטרו לפתע כמה מהחסידים ל”ע.

בגדי–שבת בימי שלישי ובקבוקי ‘משקה’ מוכנים…

מה שאפיין מאד את אותם ימים, היה הדריכות של החסידים לכל מילה ששמעו מהרבי. כלומר, מלבד השיחות וההזדמנויות בהם התייחס הרבי במפורש לפרשיית הספרים ולמשפט וכו’, התמימים היו מדקדקים ו’חורשים’ בכל שיחה של הרבי כדי למצוא התבטאויות ורמזים הקשורים לנושא, גם כשלא היה נראה קשר ישיר וברור.

אחד העניינים שהיו אז בתקופת טרום ה’דידן נצח’, שהרבי כמה פעמים דיבר בשיחות על המעלה של יום שלישי בשבוע, ובחלק מהשיחות הזכיר זאת גם בקשר לעניין של ‘פדה בשלום’ שבשיעור תהילים של יום זה וכו’. בעקבות כך הייתה בקרב התמימים תחושה ברורה שהניצחון יהיה ביום שלישי.

עד כדי כך, שהיו כמה מהתמימים שבכל יום שלישי היו לובשים חולצות לבנות וחליפה וכובע שבתיים - לכבוד ה’דידן נצח’ שאולי יתרחש ביום זה… [באותם שנים עוד לא היה נהוג כמו היום שהתמימים בישיבות לובשים רק חולצות לבנות, אלא בימי החול היו לובשים חולצות צבעוניות וכדו’ ורק בשבתות וביומי דפגרא לבשו חולצות לבנות].

רבים מהתמימים גם הכינו מראש בקבוקי ‘משקה’ אותם שמרו בתאיהם כדי שיוכלו לשלוף מיד בהיוודע בשורת ה’דידן נצח’. הדריכות הזו הורגשה גם בכל התוועדות, מפגש–רעים, שיחת–טלפון ואפילו סתם חסידישע דברים–בטלים של הבחורים - היו מסתיימים בקיווי ובתפילה “שנזכה כבר לדידן נצח” (קצת בדומה ל”יחי המלך המשיח” של היום…). 

להוכיח ש”ליובאוויטש איז אקטיב” [חיה ופעילה]

העניין העיקרי אליו מיקד הרבי שליט”א את מרכז הכובד של פרשיית הספרים היה בשטורעם גדול ובתנופה מחודשת לכל מערך הפעילות החב”די ברחבי העולם - כמענה לטענות ‘הצד האחר’ שכאילו “ליובאוויטש איז ניט אקטיב” ח”ו.

היה זה צעד שלכאורה, במבט ראשון נראה בלתי מובן בעליל: אחרי שבמשך עשרות שנים, ליובאוויטש היא התנועה היהודית הפעילה ביותר, עם שלוחים בכל רחבי העולם, עם פעילות הפצת יהדות וחסידות לכל שכבות הציבור ולכל הגילאים. העולם כולו רועש וגועש עם בתי חב”ד, טנקים, מבצעים, דוכנים ברחובות ו”שלוחים” נמרצים. ופתאום בא מישהו, שלצורך מטרתו הזדונית ולמען תאוות הגזל והממון שלו ממציא טענה אווילית ומופרכת כמו “ליובאוויטש איז ניט אקטיב”…

וראה זה פלא: הרבי לא התעלם מהדברים ודחה אותם על הסף. הרבי בא ותבע מהחסידים להוכיח את עוצמת הפעילות של ליובאוויטש ולהגביר אותה עשרת מונים. הרבי יוצא בשורת מבצעים והוראות מיוחדות, מבקש שכל שליח יצלם את החנוכיה המרכזית בעירו כששם ליובאוויטש עליה וישלח את התמונה עבור הפקת אלבום מהודר של חנוכיות ציבוריות בכל רחבי העולם - כדי להוכיח שליובאוויטש פעילה. 

בכך חינך אותנו הרבי שכאשר ישנם קטרוגים והעלמות והסתרים ונשמעות טענות על חוסר בפעילותה של ליובאוויטש, אף שכמובן וכפשוט - אלו דברי הבל ורעות רוח שאין בהם קורטוב אמת כלל - עבורנו זה סימן שצריך להוסיף ולהגביר את האור.

בשורת ה’דידן נצח’ הגיעה באמצע המבחן בישיבה

“לעולם לא אשכח את הרגעים הללו, בבוקר ה’ טבת, אחרי תפילת שחרית וארוחת בוקר בישיבת ‘אהלי תורה’ בה למדתי אז, התקיים בזאל הישיבה מבחן על החומר הנלמד לאחרונה. בעיצומו של המבחן נכנס בחור לזאל כשבפיו הבשורה שהקפיצה את כולנו מהכיסאות: ד–י–ד–ן נ–צ–ח!

המשגיח חשש שאולי זהו ‘תרגיל’ שעשו הבחורים להתחמק מהמבחן והורה להישאר במקומות עד שיוודא את העניין, אך ברגע צאתו מהזאל, אצו רצו כל הבחורים ל–770. 

הגענו תוך כמה דקות, כשבדרך ראינו איך מכל רחוב מגיעים חסידים בריצה, במקביל הגיעו רבים גם במכוניותיהם (ש’חנו’ על כביש איסטערן פארקווי וחסמו לתנועה את חלקו…), בחצר 770 כבר הספיקו האחים פיאמנטה להוציא את כלי נגינתם וליוו את שירת ‘דידן נצח’ האדירה של הקהל שהלך וגדל מרגע לרגע. בבת אחת, התפרצה שמחת הניצחון כמו לבה רותחת מהר געש, ומיותר לציין כי ה’משקה’ נשפך כמים…

בשעות הריקודים הבאות שרו החסידים את המילים ‘דידן נצח’ על כל מנגינות ניגוני חב”ד - (בדומה למה שנהגו לאחר מכן בתשנ”ג וכפי שנוהגים גם בשנים האחרונות ‘להלביש’ את הכרזת יחי אדוננו על מנגינות ניגוני חב”ד נוספים…)

את השתלשלות המאורעות מכאן ואילך ניתן לראות גם בתיעודי הוידיאו מאותם שעות, הריקודים, תפילת מנחה עם הרבי, השיחה שלאחריה והמשך הריקודים. לקראת חצות הלילה הגיע מקליפורניה השליח הרה”ח שלמה קונין שניגש ישר לארון הקודש ופתח ב”אתה הראת” של שמחת תורה… הימים הבאים היו ימי שמחה והלל, ימי ריקודים והתוועדויות, ימים שאי אפשר לתארם במילים.

ה’דידן נצח’ של הספרים חייב להתבטא בלימוד

זכורני ווארט שאמר אז ר’ יואל כהן באחת ההתוועדויות על מהות הגזירות והניסיונות אותם צלחו היהודים במהלך הדורות, שהתגברו והחמירו מפעם לפעם: מנס פורים, שהגזירה הייתה על הגופים לנס חנוכה בו הגזירה הייתה על הנשמות.

ומנס י”ט כסלו בו הקטרוג היה על ה’אור’ - על תורת החסידות עצמה, כשאדמו”ר הזקן ישב במאסר 53 יום כנגד נ”ג פרקי התניא ועד לנס הגדול ביותר של ה’ טבת, שבו הייתה הגזירה והקטרוג על ה’מאור’ בעצמו - על נשיאותו של הרבי שליט”א, וגם בזה זכינו ל’דידן נצח’ - כשבהתאם לכך השמחה בגאולה מגזירה זו היא כפולה ומכופלת וה’ טבת זהו החג הגדול ביותר!

בסיום ‘שבעת ימי המשתה’, אמר הרבי את השיחה הידועה של י”ב טבת על ההכנות הנדרשות לקראת י’ שבט והלימוד בשקידה והתמדה הנדרש מהתמימים, הרבי גם הודיע כי ייערכו מבחנים שתוצאותיהם ידווחו לו והדגיש כי ה’דידן נצח’ של הספרים - חייב להתבטא בלימוד בהם בפועל.

אחרי השיחה הזו הסתובבנו ב–770 ברגשות מעורבים, מצד אחד חשנו את הקירבה והאכפתיות של הרבי כלפינו ומצד שני הייתה גם תחושת מבוכה ואי–נעימות כזו כמו שילד מרגיש אחרי שאביו גוער בו… בשעות הבאות הגיעו המנקים, הכניסו בחזרה את הכיסאות והשולחנות והשיבו את 770 למראהו הקודם מלפני שבוע…

בהמשך לכך הייתה התעוררות עצומה בלימוד, אני זוכר את סדר חסידות בבוקר שלאחר מכן כשהזאל היה מלא כפי שלא נראה אף פעם. היו אז בחורים שלראשונה בחייהם (אחרי ישיבה קטנה וגדולה וכו’) פתחו ברצינות את הספרים והחלו ללמוד וזה מה שהכניס אותם ללימוד באופן קבוע.

להיות בטוחים בוודאות שהרבי שליט”א ינצח 

אחת הנקודות שנחקקו בזכרוני מתקופת משפט הספרים היא המאבק שהתחולל במקביל בנפשנו פנימה. במהלך ימי הדיונים בבית המשפט, היו בסוף כל יום ב–770 התגודדויות חסידים שסיפרו ודנו בתוכן הדיונים שהתקיימו היום. וכדרכו של כל דיון, יש צדדים לכאן ולכאן.

היו ימים בהם היה נראה בבירור שידינו על העליונה וטענות וסברות הצד שלנו מצליחים ומתקבלים, אך לעומת זאת היו ימים בהם היה נראה כאילו ח”ו הצד שכנגד מצליח להסביר את טענותיו וכביכול ‘לגבור’ רח”ל על הצד שלנו…

גם בנפשנו פנימה, מצד אחד האמנו ובטחנו שבוודאי האמת - הרבי - ינצח במשפט, אך מצד שני לפעמים התגנבו לליבנו ‘מחשבות זרות’ באופן של ספק (בגימטריא עמלק) שמא חלילה ייתכן שהצד האחר… או שהניצחון של הרבי יהיה באופן חלקי ולא במאת האחוזים…

וזו הייתה כמין ‘מלחמה פנימית’ בתוכנו, לבטוח ולהאמין בלב שלם ובוודאות שהרבי ינצח באופן ברור ומוחלט! במידה רבה ניתן לומר כי הכרעתה הסופית של אותה מלחמה פנימית - הייתה לקראת סוף התוועדות י”ט כסלו תשמ”ז, אז התבטא הרבי שיהיה ‘דידן נצח’ בקרוב ממש. היה זה רגע מרעיד–לב שנסך בכולם את הוודאות בניצחון הקרוב. בסיום שיחה זו שרו ‘דידן נצח’ בהתלהבות גדולה וכמדומני אף בעידוד הרבי שליט”א.

אותה נקודה חשובה והכרחית עבורנו כיום, בעמדנו במלחמה האחרונה על ביצוע השליחות היחידה של הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו. כאשר לעתים עלולים להתגנב ללב חששות וספיקות, עלינו להיזכר שוב בהבטחת הניצחון הברורה של הרבי שליט”א ובעידודיו הנמרצים במסירות נפש לשירת ‘יחי אדוננו’ - ולשאוב מהם את הכוחות לעמוד בניסיון ולחיות בביטחון מוחלט שהרבי שליט”א ינצח ויכבוש את העולם כולו במלכותו.

וכפי שהתבטא הרבי באחת משיחותיו אז, שנזכה ל’דידן נצח’ האמיתי והשלם שיהיה בגאולה בבית המקדש השלישי.

השמחה בהתגלות - כמו בדידן נצח, ויותר

מה’ טבת תשמ”ז ואילך החל הרבי בתנופה חדשה בכל הנושא של משיח וגאולה בסגנון ובביטויים מיוחדים וחזקים, שהלכו וגברו עם השנים ובפרט לאחר מכן ב”שנה שמלך המשיח נגלה בה” - תנש”א ואילך. 

די אם נזכיר את דברי הרבי בשבת פרשת ויגש: “יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, בלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר: עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא”.

בשנים הבאות, כאשר היו התמימים מדברים ביניהם על ‘כיצד תיראה הגאולה’ ו’מה יקרה שהרבי יתגלה’ תמיד היו מתארים זאת “כמו השמחה ברגע בו התבשרנו על דידן נצח בה’ טבת”. זו אפשרות התיאור היחידה שביכולתנו לדמיין, אך אין ספק שההתגלות המלאה והמושלמת תהיה הרבה יותר מזה, ובוודאי כבר נזכה לה עוד לפני ה’ טבת זה, תיכף ומיד ממש.

לחיים חסידים, לחיים ולברכה. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד. דידן נצח!