נס ופלא בלב הנהר

מילה אחת זהצילה את אדמו”ר הזקן

אילו לא הסכים הרבי [כ״ק אדמו״ר הזקן נ״ע] - לא היו אוסרים אותו. הוכחה לדבר מהנסיעה לפטרבורג, שביום ששי נעצרה העגלה השחורה, ולא עזרו ארבעת הסוסים למשוך את העגלה, היא לא זזה ממקומה, מפני שהרבי לא רצה.

שש שעות לפני זמן הדלקת נרות לא רצה הרבי לנסוע הלאה, והעגלה נעצרה באמצע הדרך, וכשהגנרל והחיילים הבינו שאין זה דבר פשוט שלפתע נשברו צירי העגלה, וכשתיקנו אותם - נפל סוס ומת, מביאים סוסים חדשים ואין הם יכולים להזיז את העגלה ממקומה — ביקשו את כ״ק רבנו שירשה לנסוע עד לכפר הסמוך, והרבי לא הסכים. רק כשביקשו שירשה להעביר את העגלה מאמצע הדרך לשדה שבשולי הדרך - הסכים הרבי על כך, ושם שבתו. היה זה במרחק של שנים–שלשה וויארסט ליד המושב סאליבע–רודניא שליד העיר נעוויל.

החסיד ר׳ מיכאל הזקן מנעוועל היה מספר, שהוא הכיר חסידים שהם ידעו והראו באצבע את המקום אשר בו שבת כ״ק רבינו הגדול, והוא בעצמו הלך לשם לראות את המקום. ובכל הדרך, משני הצדדים, עמדו אילנות ישנים ושבורים, ובמקום ההוא אשר העבירו אחר כך את העגלה שישבתו שמה, היה בסמוך לאילן גדול, אילן יפה במאד מרובה בענפים, וכשהיה החסיד הר׳ מיכאל נ״ע מדבר על זה ומסביר את פרטי המקום, היתה לו חיות, והיה בהתעוררות של יראת שמים ורגשי מדות תרומיות מראיית האילן - יותר מאשר מתעוררים בזמננו מלימוד בענין של עבודה.

(לקוטי דבורים המתורגם, חלק א’ עמוד 4–53)

אפילו כלי הכתיבה רעדו…

מספרים על אדמו״ר הזקן, כשבא ל״פעטראפאוועלסקין קרעפאסט״ [שם הכלא], כשנכנס לשם, היו יושבים כותבים וכותבות [פקידים ופקידות]. הוא נכנס לשם כשהטלית והתפילין תחת שכמו, לבוש מעיל ארוך. הפקידים שמעו שהביאו מורד במלכות, והתפלאו, האם איש כזה הוא מורד במלכות?!

אחר כך, כיוון את עצמו לצד מזרח, והניח הטלית על כתפו ובדק הציצית, ואחר כך הניח הטלית ותפילין. כשהניח את ה״של ראש״ כיוון בידיו שיונח במקום הנכון, ועמד לנגד מי שישב שם, וכל אלה שנכחו אז, הנה מי שישב לא יכול היה לקום, ומי שעמד לא יכול היה לשבת, כפי שאמרו חז״ל על הפסוק “וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ - “אלו תפילין שבראש״. גם כלי הכתיבה רעדו…

זאת סיפר אחד מנכדי החוקרים, גוי, לחסיד ר׳ דוד קאבאקאוו, שסיפר זאת לרבי ה”צמח צדק”. אמר על כך הרבי הצמח צדק: ״מה שבכוחו של יהודי לפעול״.

(ספר השיחות תר״פ–פ״ז עמוד 95; תש״ב עמוד 126)

כשהבעש”ט והמגיד ירדו שוב לעולם בגופם

בעת ישיבת רבינו הזקן במאסר במבצר הפטרופבלי (“פּעטראָפּאָוועלסק’ן קרעפּאָסט”), באו אצלו פעם אחת רבותיו, רבו המגיד, ורבי רבו הבעש”ט, מעלמא דקשוט.

יש להוסיף, שבואם היה בהתלבשות בגופים. כ”ק מו”ח אדמו”ר ביקר פעם במקום מיוחד זה, וכשחזר משם, שאל אותו אביו, כ”ק אדנ”ע, האם מדור זה מכיל מקום לשלשה אנשים! שאלה זו מוכיחה שבואם היה בהתלבשות בגופים. וידוע שהתגלות הנשמה כפי שבאה בהתלבשות בגוף הוא גילוי נעלה יותר מאשר התגלות הנשמה ללא גוף.

בין חילופי הדברים (אריכות הדיבור) שהיו ביניהם, שאל אצלם רבינו הזקן מהי סיבת ישיבתו במאסר? והשיבו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על כך שמגלה דברי חסידות - רזי תורה, כתרו של מלך - ברבים. רבינו שאל אצלם כיצד יתנהג לאחר שיצא מהמאסר, האם לשנות או להמשיך דרכו בגילוי החסידות ברבים? והשיבו לו: כיוון שהתחיל לגלות חסידות ברבים, עליו להמשיך ולהוסיף עוד יותר.

נמצא, שסיבת המאסר למטה היתה כתוצאה מהקטרוג שהיה למעלה על גילוי החסידות ברבים, שלכן נעשה קטרוג גם למטה. וסיבת השחרור והגאולה היתה כתוצאה מזה שבטל הקטרוג למעלה, והסכימו למעלה לשיטתו של רבינו הזקן בנוגע לגילוי והפצת תורת החסידות ברבים.

וזהו תוכן היו”ט די”ט כסלו - דידן נצח - לא רק הנצחון על הממשלה הרוסית, אלא גם ובעיקר הנצחון למעלה, ששיטת רבינו הזקן שצריך לגלות ולהפיץ תורת החסידות ברבים נעשתה שיטה מקובלת והלכה פסוקה.

(שיחת י”ט כסלו תשי”א)

 

על כל אחד לשאול את עצמו - “איכה”?

כאשר רבינו הזקן ישב בתפיסה, חקר אותו ממלא–מקומו של השר (“טאָוואַרישטש–מיניסטר”), שהיה בקי בתנ”ך ומלומד בעניני יהדות.

אחת השאלות שהפנה אל רבינו הזקן היתה אודות פירוש הפסוק “ויקרא ה’ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה” - וכי לא ידע הקב”ה היכן נמצא אדם הראשון, שלכן שאל אותו “איכה”?

כאשר רבינו הזקן השיב לו על פי פירוש רש”י, אמר לו השר: פירושו של רש”י יודע אני, אבל רצוני לשמוע פשט מהרבי.

וענה לו רבינו הזקן: כאשר אדם הוא בגיל מסויים, למשל כך וכך - בנקבו את מספר השנים המדוייק של השר - שואל אותו הקב”ה: “איכה”? האם הנך יודע מהי תכלית בריאתך בעולם, מה הנך צריך לעשות, ומה עשית כבר?

וסיים כ”ק מו”ח אדמו”ר: המענה של רבינו הזקן לשר, הציל אותו - את רבינו הזקן - מכלות הנפש, כי, רבינו הזקן היה בשמחה גדולה על כך שזכה לשבת בתפיסה ולמסור נפשו על תורת הבעש”ט והרב המגיד, והיה לו מזה תענוג גדול עד כלות הנפש. אלא שבשעה שהתבונן שהקב”ה שואל אצל כל אדם: “איכה?” האם עשה את מה שצריך לעשות - הרי זה פעל עליו להישאר למטה, נשמה בגוף, ולפעול את הענינים שבשבילם ירדה נשמתו למטה.

ענין שמתרחש אצל נשיאינו רבותינו הקדושים, שנשיא ורועה ישראל סיפר ומסר לנו - מהווה הוראה לצאן מרעיתו, לעדת החסידים, ועל ידם - לכל בני ישראל.

כל יהודי צריך לדעת שהשאלה “איכה” -  שואלים תמיד אצל כל אחד, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים.

אלא ששאלה זו נשאלת אצל כל אחד לפי מהותו: אצל אחד תובעים בשאלה “איכה” - להמנע מכלות הנפש (על דרך מה שכתוב בבני אהרן “בקרבתם לפני ה’ וימותו”) כי אם למלא את השליחות והעבודה שלו למטה, להשלים את הכוונה דדירה בתחתונים; ואצל אחד תובעים בשאלה “איכה” - שלא להשקיע את עצמו בתאוות וכדומה שעל ידי זה יפול לגמרי, כי אם להתחזק בלימוד התורה וקיום המצוות.

ותביעה זו מהוה נתינת–כח שכל אחד יוכל למלא עבודתו ולהשלים את הכוונה שבשבילה נברא, בשמחה ובטוב לבב.

(שיחת י”ט כסלו תשי”ח)

נס ופלא בלב הנהר

פעם אחת סיפר הרב ר׳ דוב זאב, רבה של יקטרינוסלב, שבסטאראדוב היו שני זקנים, שלקו בשמיעתם, ועליו היה לחזור לפניהם חסידות בקול רם. כדי ‘לפצותו’, היה הזקן מספר לו סיפור לפני כל מאמר חסידות.

אותו זקן היה פעמים רבות אצל רבינו הזקן, אצל הרבי האמצעי, ואצל אב הסבא, הרבי ה’צמח צדק’.

אחד הסיפורים שסיפר היה - שליד העיר סטאראדוב חי פריץ שאביו הפריץ הזקן היה הפקיד על הסירה שהיתה מעבירה את הרבי הזקן מהמבצר הפטרופובלבסקי על הנהר ניווא אל ה״טאיינע סאוועט״ (כפי הנראה לחקירות).

פעם אחת, בנסעם בסירה, רצה רבנו הזקן לקדש את הלבנה, וביקש את הפקיד לעצור את הסירה, והפקיד סירב.

אמר לו רבנו הזקן, שביכלתו לעצור את הסירה בעצמו. לאחר שהפקיד עמד עדיין בסירובו, נעצרה הסירה מעצמה, והרבי אמר ״הללו את ד׳ מן השמים״ [שאומרים בשעת ׳קידוש לבנה׳ לפני הברכה], עד לברכה, ואת הברכה עצמה לא אמר, והסירה התחילה שוב לנסוע.

רבנו הזקן ביקש שוב את הפקיד לעצור את הסירה, שאל הפקיד: מה תתן לי? נתן לו הרבי הזקן פתק בכתב יד קדשו עם ברכה. הפקיד עצר את הסירה ורבנו הזקן קידש את הלבנה.

הפתק בכתב יד קדשו של הרבי נמצא אצל בנו של הפקיד, משובצת במסגרת של זכוכית עבה, ומקושטת בכסף או זהב, והוא מייקר את זה.

הרב ר׳ דוב זאב נ״ע ראה בעצמו את הפתק וסיפר על תוכן הברכה הרשומה עליו…

בשמעי סיפור זה, בהיותי בן תשע - מספר אדמו”ר הריי”צ - הרהרתי, מכיוון שרבנו הזקן כבר העמיד בעצמו את הסירה, מדוע לא אמר גם את הברכה, ולא הי׳ צריך להזדקק לטובתו של הגוי? לאחר מכן, כשהשי״ת עוזר, מתבגרים ולומדים חסידות, מבינים שזה ענין שלם בעבודה, ושרק כך צריך להיות, שמצוה צריכים לקיים דוקא כשהיא מלובשת בדרכי הטבע.

ברם כללות הענין, שכתב יד קדשו של הרבי יהי׳ בידי אינו יהודי - הוא גם כן מפליאות תמים דעים יתברך ויתעלה.

(לקוטי דיבורים המתורגם חלק ה’ עמוד 1098)

היסורים הגדולים שאחרי הגאולה

המאסר היה מלווה ביסורים רבים וגדולים. וכידוע שהרבי לוי יצחק מבארדיטשוב תבע מאדמו”ר הזקן בנוגע למאסרו: מדוע לקח כל כך הרבה על כתפיו - “כל כך הרבה יסורי כלל ישראל, יסורים של מעלה, יסורי הנפש ויסורי הגוף שלכם, הרי היה אפשר לפעול זאת על ידי מקיפים”. דברים אלה אמר הרב לוי יצחק מבארדיטשוב בנוגע ליסורי המאסר גופא, ולאחרי זה - היסורים שהיו לרבינו הזקן עצמו בג’ השעות תיכף לאחרי המאסר, שהיו אצלו “צער גדול יותר מכל המאסר”.

למרות שקשה לומר כן, אף על פי כן, הרי כן היא המציאות - שגילוי האור שבא לאחרי פטרבורג, היה על דרך מאמר רז”ל “הזית כשכותשין אותו מוציא שמנו”.

(ש”פ וישלח תשכ”ה)

המאמר הראשון שנאמר אחרי הגאולה

למחרת יציאתו של רבנו הזקן מהמאסר - רבנו הזקן יצא מהמאסר ביום שלישי בשבוע, י”ט כסלו, ולמחרתו, ביום רביעי בשבוע, כ’ כסלו - אחר התפלה, אמר רבנו הזקן: “אור שנברא ביום ראשון שימש ג’ ימים - ג’ דורות: הבעש”ט, הרב המגיד, והפסיק בדבריו. (וסיים:) ביום הרביעי ניטלו המאורות, אבל בו ביום נתלו המאורות”.

במשך יום זה - יום רביעי, כ’ כסלו - נתוודע בכל העיר הבשורה הטובה שרבנו הזקן השתחרר ממאסרו, והתחילו להתאסף יהודים, המונים המונים, בדירה שבה התאכסן רבנו הזקן.

אדמו”ר הזקן הודיע שלא יאמר חסידות. לפנות ערב, דהיינו אור ליום השלישי (מי”ט כסלו) כ”א כסלו, נגשו אל רבנו הזקן שני יהודים, אנשים פשוטים, ואמרו אליו: “דרים אנו בעומק רוסיא, ועד ה’ בנו שהננו עובדים את ה’ ככל שידיעתנו מגעת. וכאשר הרבי יאמר חסידות - יחיה את תורתנו ועבודתנו”.

דברים אלו עוררו ופעלו אצל רבנו הזקן שיאמר חסידות, ואמר מאמר על הפסוק: “כמים הפנים לפנים”.

בתור הקדמה למאמר אמר: “זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה”.”זה דור” - זהו דור ש”דורשיו” - מנהיגי ופרנסי הדור, הם “מבקשי פניך” - מבקשים את פנימיות אין–סוף, וגם “יעקב” - אנשים פשוטים, יו”ד עקב, הם בכל מקום ובכל זמן בבחי’ “סלה”, חזקים בתוקף ובנצחיות דאין–סוף. לאחר הקדמה זו אמר את המאמר הנ”ל - ד”ה “כמים הפנים לפנים”.

ועל פי סיפור זה, נמצא, שהמאמר הראשון שאמר רבנו הזקן לאחר צאתו ממאסרו - היה ביום השלישי לצאתו, דהיינו כ”א כסלו.

(שיחת כ”א כסלו תשח”י)

כך התחיל חג הגאולה הראשון

בהתוועדות י”ט כסלו לפני עשרים שנה, סיפר כ”ק מו”ח אדמו”ר אודות הסדר שהיה אצל אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו תק”ס, כלומר, בי”ט כסלו הראשון לאחרי גאולת אדמו”ר הזקן.

בגלל תוכנה של אגרת הקודש “קטנתי” שכתב אדמו”ר הזקן אחר ביאתו מפטרבורג, שבה הזהיר ביותר שלא יהיה רעש וכו’ - לא ידעו חסידים כיצד יהיה הסדר בי”ט כסלו הראשון שלאחר הגאולה. ידעו רק שבי”ט כסלו לא יאמרו תחנון, אבל יותר מזה לא ידעו.

כאשר הגיע מכתבו של הדוד מהרי”ל (אחיו של אדמו”ר הזקן) שחסידים לא יבואו לשבת שלפני י”ט כסלו (בתקופה ההיא כבר בטלו אמנם התקנות דליאזני שהגבילו את הזמנים שבהם יכולים לבוא לאדמו”ר הזקן, אבל אף על פי כן הייתה השבת הנ”ל יוצא מן הכלל, בהתאם לאגה”ק קטנתי הנ”ל, בגלל החשש מפני ענינים בלתי רצויים כו’).

בעקבות המכתב, התחזק עוד יותר אצל החסידים הספק כיצד יהיה סדר ההנהגה בי”ט כסלו.

ואז הציע החסיד ר’ יעקב מסמיליאן, שהיה השלוחא–דרבנן של כולל חב”ד - שהחסידים ימסרו לו את הכספים בהקדם האפשרי, ובמילא יוכל להגיע לאדמו”ר הזקן בהקדם יותר כדי למסור את הכספים, ובהיותו שם, אולי יעלה בידו לבטל את הגזירה.

עצה זו התקבלה אצל החסידים, ואכן הצליחה העצה ובטלה הגזירה, ולקראת י”ט כסלו באו חסידים רבים, ונערכה סעודה, ואדמו”ר הזקן התוועד, ואמר מאמר ד”ה “לשנה הבאה קבעום”.

כיון שאדמו”ר הזקן אמר אז המאמר ד”ה “לשנה הבאה קבעום”, הנה מיני אז נעשה י”ט כסלו יום–טוב הקיים לעד ולעולמי עולמים.

•

כ”ק מו”ח אדמו”ר סיפר פעם אודות הסעודת–הודאה הראשונה די”ט כסלו שערך רבינו הזקן, שלש שנים לאחרי הגאולה - שהרי הגאולה בפעם הראשונה היתה בשנת תקנ”ט, ובי”ט כסלו שנת תק”ס אמר רבינו הזקן מאמר חסידות, ד”ה ברוך שעשה נסים, אבל עדיין לא נערכה סעודת הודאה, עד לשנת תקס”ב, וכמסופר בהשיחה, שבאותה שנה אמר רבינו הזקן, שמצד טעמים רוחניים מסויימים לא ערך עד עתה סעודת הודאה - ואז אמר רבינו הזקן מאמר ד”ה “פדה בשלום נפשי”.

(שיחת י”ט כסלו תשי”ז, תשכ”א)