נקודה משותפת, מיוחדת במינה, בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה במהרה בימינו, היא

נקודה משותפת, מיוחדת במינה, בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה במהרה בימינו, היא - שבשני האירועים מדובר על גאולה של עם ישראל כולו: כשם שביציאת מצרים לא נותר אף יהודי אחד ויחיד בגלות מצרים, כך גם בגאולה העתידה, כאשר משיח צדקנו יוציאנו מן הגלות, לא יישאר אף יהודי אחד, איש ואשה וילד, בגלות

– תרגום מאידיש – 

ב”ה, א’ פ’ ויהי ביום השמיני,

י”א בניסן, נשיא לבני אשר, ה’תשמ”ב

ברוקלין, נ.י.

                 אל בני ובנות ישראל

                   בכל מקום שהם

                   ה’ עליהם יחיו

שלום וברכה!

בהמשך למכתב ממוצש”ק מברכים חודש ניסן, ומאחר שאנו עומדים כבר לאחר שבת הגדול ונכנסנו לשבוע של חג המצות, זמן חירותנו, ודאי השעה מתאימה להתעמק בעניני חג הפסח בכלל, ובמיוחד באותן נקודות שנידונו במכתב האמור, בחלק מהן לפחות,

החל בנקודה המרכזית, שיציאת מצרים, כלומר הגאולה מגלות מצרים, קשורה בגאולה השלימה מן הגלות הנוכחית, וכאמור: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, הקב”ה מבטיח לעם ישראל, כי כפי שהי’ בימי יציאת מצרים כך גם יראה נפלאות בגאולה האחרונה, הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו. בהקשר לזה אף אומרים חכמינו זכרונם לברכה: “בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל”, כשם שהגאולה הראשונה היתה בחודש ניסן, כך גם הגאולה האחרונה, מן הגלות הנוכחית האחרונה, תהי’ בחודש ניסן. וכפי שמסבירים חכמינו זכרונם לברכה, אף יעלו הנפלאות של הגאולה האחרונה על הנפלאות של יציאת מצרים.

•      •      •

ידועה השאלה: מדוע נאמר בפסוק “כימי צאתך”, בלשון רבים, והרי היציאה ממצרים היתה במשך יום אחד, וכפי שהדבר נאמר גם באשר למצוה של זכירת יציאת מצרים: “זכור את היום הזה (לשון יחיד) אשר יצאתם ממצרים”?

– אחד ההסברים לכך הוא שלמן היום שבני ישראל יצאו ממצרים, מ”בית עבדים”, יצאו מן “הגדר” של עבדות ונעשו בני-חורין, אך המעבר מעבדות לחירות אינו דבר חד-פעמי, כי אם פעולה נמשכת. זה תהליך הדורש התבוננות תכופה ומתמדת במשמעות הענין של יציאה מעבדות לחירות, והסקת המסקנות המתאימות מכך, מסקנות הצריכות לבוא לידי ביטוי לא רק במחשבה ובדיבור, כי אם בעיקר בתחושה עמוקה וחודרת, המקיפה את כל האדם, עד לידי מעשים בפועל, בכל הפרטים ופרטי הפרטים של ההתנהגות היום-יומית.

לפיכך, למרות שהיציאה ממצרים, של כל ישראל, ושל כל אחד מהם בתור יחיד, התקיימה במשך יום אחד – הרי ההשתחררות האמיתית והשלימה, היציאה לחירות רוחנית, גם מן ה”מיצרים וגבולים” (כפי שמתפרש המושג “מצרים” במקורות), היא ענין של התבוננות וזכירה יום-יומית, כאמור: “בכל דור ודור, וכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים”, דבר התואם את החובה לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים בכל יום, ובאופן שבו צריכה להתקיים זכירה של תורה: “נזכרים ונעשים”, זכירה שתוצאותי’ מעשים, כפי שהדבר הודגש תכופות, גם במכתב האמור.

•      •      •

נקודה משותפת, מיוחדת במינה, בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה במהרה בימינו, היא – שבשני האירועים מדובר על גאולה של עם ישראל כולו: כשם שביציאת מצרים לא נותר אף יהודי אחד ויחיד בגלות מצרים, כך גם בגאולה העתידה, כאשר משיח צדקנו יוציאנו מן הגלות, לא יישאר אף יהודי אחד, איש ואשה וילד, בגלות.

ומגאולת הכלל לגאולת הפרט – שהרי, כפי שהוסבר, גם היחיד מהווה “כלל”, “עולם מלא”, המורכב מנשמה וגוף, מכחות רבים ושונים, רוחניים ופיזיים, גלויים ונסתרים, המתבטאים במחשבות, דיבורים ומעשים. אף פרט אחד, משום יהודי יחיד, לא יישאר בגלות כי כל פרט כזה יגיע למצב של חירות אמיתית ומלאה, בכל הפרטים ומכל הבחינות.

הרי הגאולה השלימה העתידה, הן של הכלל והן של הפרט, תלוי’ “במעשינו ועבודתינו”, בפעולות ובעבודת השם של כל יהודי ושל כל היהודים במשך זמן הגלות, ובמיוחד בתקופה האחרונה של הגלות, תקופת “עקבתא דמשיחא”. ואם תמיד ישנה ההבטחה של “הקב”ה עוזרו”, עזרתו של הקב”ה מובטחת לאדם בכל מעשה טוב שהוא מחליט לבצע, והקב”ה מעניק לו את כל הכחות הדרושים לכך – על אחת כמה וכמה בתקופה שבה אנו מתקרבים ממש לימים של “אראנו נפלאות”, נפלאות גם באופן ובמדה של “הקב”ה עוזרו”.

•      •      •

נקודה נוספת שאנו מוצאים במשותף הן בגאולה ממצרים והן בגאולה העתידה, היא השאיפה והפעילות של כל יהודי למלא את שליחותו האלוקית במלוא המדה – הן כיחיד, כעולם מלא, והן כחלק מן העם כולו, “עם עולם” המורכב מכל דורות בני ישראל עד סוף כל הדורות (כפי שנכתב באריכות במכתב האמור). בענין זה ישנן תקופות שונות: תקופה שבה ההדגשה היא יותר על הפעילות של האדם כיחיד, ותקופה שבה ההדגשה היא יותר על פעילותו כחלק מן הציבור.

כללית, מודגש ביציאת מצרים הענין של “ציבור”, יהודים כעם וכ”צבאות השם”, למרות שבראשיתה של גלות מצרים, וכן מאוחר יותר, לאחר יציאת-מצרים ומתן-תורה, אנו מוצאים הדגשה בחלוקת בני ישראל למשפחות, שבטים, דגלים, כהנים ולויים וישראלים וכו’, כשבכל אלה קיימת גם החלוקה של עשרת הסוגים למן “ראשיכם שבטיכם וגו”’ ועד “שואב מימיך”.

כך גם באשר לגאולה העתידה – ההדגשה היא על איחוד והתאחדות כל אחד עם הכל ל”כלל ישראל”, כפי שהדבר מצויין בפסוק: “קהל גדול ישובו הנה”, וכפי שחכמינו ז”ל אומרים במדרש: “אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת”.

•      •      •

המסקנה מן האמור, במעשה בפועל – שהרי “המעשה הוא העיקר” – היא: באותו חלק של “מעשינו ועבודתינו” הקשור ישירות לגאולה הזאת, הגאולה השלימה, צריך יהודי להיות חדור בשאיפה ובפעולות המתרכזות באופן מיוחד במתן ביטוי גלוי לעובדה שכל היהודים הם “עם אחד”, אפילו כשהם עדיין “מפוזר ומפורד בין העמים”, מאחר שהוא “גוי אחד בארץ”, כלומר – שאחדותו מתבטאת לא רק בענינים רוחניים כתפלה בצבור, לימוד תורה ברבים וכו’, כי אם גם בדברים גשמיים-ארציים (“בארץ”), כאכילה ושתי’, מסחר, פרנסה וכו’. בכל הדברים “בכל מעשיך” ו”בכל דרכיך” מתגלה שעם ישראל הוא “גוי אחד”, משום שכל יהודי מתאחד עם כל היהודים על-ידי כך שגם עניניו הגשמיים נעשים על פי “תורה אחת”, תורה זהה לכל יהודי ולכל היהודים. אז הרי לא זו בלבד שהשוני הקיים בין יהודים לסוגיהם, מ”ראשיכם שבטיכם” עד “שואב מימיך”, אינו מפריע חלילה, לאחדות, כי אם, להיפך, הדבר מנוצל לכך שכל סוג משלים את הסוג השני ואת כל הסוגים. הדבר מביא גם לשלימותו של כל יחיד כ”עולם מלא”, יחד עם השלימות של “עם אחד”, ושתיהן במלוא המדה – דבר שהוא, כאמור לעיל, תנאי והכנה עיקרית לגאולה השלימה בקרוב ממש.

•      •      •

נקודה זו מודגשת גם, מיד עם תחלת ימי חג המצות, ב”סדר של פסח”, הקשור באכילה (מצה) ושתי’ (ד’ כוסות), והוא קשור “כנגד ארבעה בנים”: מכנסים את כל הבנים ליד שולחן הסדר לשם קיום סדר הפסח כהלכתו. למרות שלפני כן היו מחולקים לארבעה סוגים שונים ונפרדים: “אחד חכם” וכו’. כשכל סוג הוא “אחד” לעצמו, עם סדרי הנהגתו העצמאיים וכו’ – הרי כאשר מקיימים עם כולם יחד אותו “סדר”, ומסבירים להם את המשמעות של פסח, מצה ומרור, ושל ענין יציאת מצרים מעבדות לחירות, מתבטלת ההפרדה, וכולם נעשים כאחד, עד שמסיימים את ה”סדר” בהכרזה – מצד כולם יחד, בקול רם, בהתרגשות ובשמחה – של ההבטחה האלוקית: “לשנה הבאה בירושלים”! -

אין בכך סתירה, חס וחלילה, לצפייתנו למשיח צדקנו “אחכה לו בכל יום שיבוא”, שכן הכוונה היא שה”סדר” הבא יהי’ בעלי’ לרגל לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש, “מקדש אדנ-י כוננו ידיך”, המקדש השלישי שאותו יבנה הקב”ה בעצמו, בקרוב בימינו ממש, לאחר היום הנוכחי –

ונראה, עין בעין, כי “אנכי ה’ אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו”, הקב”ה, שהוציא והעלה, את כל יהודי במיוחד ואת כל עם ישראל יחד, ממצרים, הוא ימלא, “כימי צאתך מארץ מצרים” את כל משאלות וצרכי כל יהודי וכל היהודים, באופן של “הרחב”, “בני, חיי ומזוני – רויחי” (בנים, חיים ומזונות – כולם ברווחה), שכן הדבר בא על-ידי כך ש”השם אלקי צבאות יאר פניו אלינו” – באמצעות “באור פניך”,

וכאמור בסיום המזמור: “ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך”, הקב”ה מאכיל אותו בשומן של חיטה (כלומר, מיטב דכל הצרכים החיוניים), ומן הצור הוא משביעו, באופן של שביעות רצון, ב”דבש” (כלומר, כל עניני תענוג),

בהתאם להבטחה האלוקית: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב בימינו ממש.

בכבוד ובברכת חג הפסח כשר ושמח, זמן חירותנו

       מנחם שניאורסאהן

 

הערות

ויהי ביום השמיני: (ע”פ מחז”ל (יומא כח, א. תמיד פ”ג מ”ב. ירושלמי יומא פ”ג ה”א) לומר “עד שהוא בחברון”, בלשון לעורר זכות (ירושלמי שם. פרש”י יומא שם, ב)) שאותו היום נטל עשר עטרות (פרש”י עה”פ מסדר עולם (פ”ז). וראה שבת פז, סע”ב. פרש”י עה”פ נשא ז, יב). וראה ד”ה ויהי ביום השמיני תרע”ח, תש”ד.

י”א בניסן, נשיא לבני אשר: ראה לקוטי לוי”צ אגרות ע’ שכד-שכה. תיד. תיט.

נשיא לבני אשר: שהקריב קרבנו ע”ש הבחירה שבחר הקב”ה בישראל מכל האומות כמ”ד (ראה יד, ב) ובך בחר ה’ אלקיך להיות לו לעם סגולה וגו’ (במדב”ר פי”ד, יו”ד. וראה ד”ה ביום עשתי עשר יום די”א ניסן תשל”א ותשל”ב).

לאחר שבת הגדול: שהוא השבת שלפני החג, ו”נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו . . והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה’ וללמד להם המעשה אשר יעשון” (שו”ע אדה”ז או”ח סתכ”ט ס”ב. וש”נ).

שבת הגדול: ראה תוד”ה ואותו – שבת פז, ב. טושו”ע (ואדה”ז) או”ח ר”ס תל. לקו”א להה”מ (הוצאת קה”ת) סקכ”ד. או”ת עה”פ משכו וקחו (ל, סע”א ואילך).

חג המצות: ראה הגש”פ עם לקוטי טעמים וכו’ (קה”ת תשל”ט) ע’ תפד בהערה.

פסח: להעיר שבשנה זו הקביעות דניסן וחג הפסח היא כימי צאתך מארץ מצרים – בחמישי בשבוע (שבת שם. שו”ע אדה”ז שם).

כימי .. נפלאות: מיכה ז, טו.

בגאולה האחרונה: שאין אחרי’ גלות (תוד”ה ה”ג ונאמר – פסחים קטז, ב).

אומרים חכמינו: ר”ה יא, א. שמו”ר פט”ו, יא. וראה אוה”ת בא ע’ רסד ואילך. המשך מים רבים תרל”ו פקל”ד ואילך. ד”ה החודש ה’ש”ת.

מסבירים חכמינו זכרונם לברכה: ראה פע”ח שער חג המצות פ”ו בד”ה מהר”י ז”ל. אוה”ת נ”ך עה”פ (ע’ תפו-תפז).

ידועה השאלה: זח”ג קעו, א. ד”ה כימי צאתך תש”ח.

זכור  .. ממצרים: בא יג, ג. ובפרש”י שם ע”פ המכילתא. ומסיים במכילתא (בפרטי הזכירה): בלילות מנין שנאמר למען תזכור גו’ כל ימי חייך כו’. וראה רמב”ם הל’ ק”ש פ”א ה”ג. אדה”ז בסידורו (שש זכירות). ואכ”מ.

מבית עבדים: בא שם. ועוד.

מן הגדר של עבדות: ס’ גבורות ה’ (למהר”ל מפראג) פרק סא.

היציאה לחירות רוחנית, גם מן ה”מיצרים וגבולים”: ראה תניא פמ”ז. תו”א יתרו עא, ג ואילך. ובכ”מ.

כאמור: פסחים קטז, ב (במשנה).

וכל יום ויום . .  היום: הוספת (ביאור) כ”ק אדה”ז בתניא רפמ”ז. ובביאור יותר – שער האמונה לאדהאמ”צ לט, א ואילך. – וראה הגש”פ הנ”ל ע’ תלד בשוה”ג.

החיוב .. להזכיר את יציאת מצרים בכל יום: ביום ובלילה (ברכות יב, ב (במשנה). רמב”ם שם. טור או”ח סי סו וסי’ רלו. שו”ע אדה”ז או”ח סס”ז ס”א. וראה לעיל בהערה ד”ה זכור).

נזכרים ונעשים: ל’ הכתוב – אסתר ט, כח.

גאולה של עם ישראל כולו: ראה לקו”ש חי”ז ע’ 438. וש”נ.

גאולת הכלל לגאולת הפרט: ששייכים זל”ז, כתורת הבעש”ט (תוי”י ריש דברים).

כפי שהוסבר: במכתב הנ”ל.

עולם מלא: סנהדרין לז, סע”א (במשנה). וראה לקו”ת במדבר ה, סע”א ואילך.

הגאולה .. תלוי’ במעשינו ועבודתינו: תניא רפל”ז. וראה לקוטי לוי”צ בהערות לתניא שם.

הקב”ה עוזרו: סוכה נב, רע”ב. קידושין ל, ב. וראה תניא רפי”ג. וראה (בנוגע ליצי”מ) כש”ט (הוצאת קה”ת) סי”ד. וראה אוה”ת בא כרך ז ע’ ב’תרלג ואילך – ע”ד חצות לילה דיצי”מ.

צבאות השם: בא יב, מא.

עשרת הסוגים למן “ראשיכם שבטיכם וגו’” ועד “שואב מימיך”: ריש פ’ נצבים. וראה לקו”ת שם (מזח”ב פב, א).

קהל גדול ישובו הנה: ירמי לא, ח. – אף ד”תלוקטו לאחד אחד” (ישעי’ כז, יב).

במדרש: תנחומא נצבים א (בסופו).

המעשה הוא העיקר: אבות פ”א מי”ז.

עם אחד .. מפוזר ומפורד בין העמים: אסתר ג, ח.

גוי אחד בארץ: ש”ב ז, כג. דה”א יז, כא. וראה אגה”ק ס”ט. תו”א תולדות כז, ד. מקץ לה, א. ויקהל פז, סע”ג.

בכל מעשך .. בכל דרכיך: אבות פ”ב מי”ב. משלי ג, ו. וראה רמב”ם הל’ דעות ספ”ג. טושו”ע או”ח סרל”א. שו”ע אדה”ז או”ח סקנ”ו ס”ב. וראה רמב”ם שם רפ”ה.

משלים .. כל הסוגים: ראה לקו”ת ר”פ נצבים.

כנגד ארבעה בנים: הגש”פ פיסקא “ברוך המקום”, מירושלמי פסחים פ”י ה”ד. מכילתא ס”פ בא.

מסבירים להם את המשמעות של פסח, מצה ומרור: שהרי “כל שלא אמר (“שלא פירש טעמן” -) שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור” – פסחים קטז, סע”א (במשנה) וברשב”ם שם. הגש”פ פיסקא “רבן גמליאל”.

מעבדות לחירות: הגש”פ פיסקא “לפיכך”, מפסחים שם, ב.

אחכה לו בכל יום שיבוא: אני מאמין עיקר הי”ב. וראה יסוד הי”ב בפיה”מ להרמב”ם ר”פ חלק.

הכוונה היא: ראה הגש”פ הנ”ל ע’ שע.

מקדש אדנ-י כוננו ידיך: בשלח טו, יז.

יבנה הקב”ה בעצמו: זהר ח”א כח, א. ח”ב נט, סע”ב. קח, סע”א. ח”ג רכא, א. וראה לקו”ש חי”א ע’ 185 וש”נ בהע’ 39.

אנכי .. ואמלאהו: תהלים פא, יא. וראה רשימות הצ”צ עה”פ (יהל אור ע’ רצד ואילך. ובקובץ “י”א ניסן – שנת השמונים” ע’ 28 ואילך. וראה שם ע’ 46).

הרחב פיך .. כל משאלות .. רויחי: ראה פרש”י וספורנו (ועוד). ובירושלמי תענית פ”ג ה”ו: לא תהא מיצר פיך כו’ אלא הרחב כו’ והקב”ה ימלא משאלותיך. – ואין בזה מחלוקת בין הבבלי (ברכות נ, א. הובא ונת’ ברשימת הצ”צ שם ע’ רצו. קובץ הנ”ל ע’ 30) לירוש’ כי בהבבלי מדובר “על הרוב”, שבימי המעשה (שאז דוקא שייך בקשת צרכיו) אינו פנוי לסדר תפלתו בהרחבה ובפרט בבבל, אשר במחשכים הושיבני (– זה תלמוד בבלי (סנהדרין כד, א)), אבל “אתם המעט”, ולאחר בקשת (ועזר) השם “הרחב פיך” – מסדרים ומרחיבים, ומתקיימת ההבטחה “ואמלאהו”.

השם אלקי צבאות יאר פניו: ע”פ תהלים פ, כ”ף.

בסיום המזמור: פסוק יז. והכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א).