אם נשאל קהל מגוון של אנשים, ‘תגדיר לי בקיצור נמרץ את הרבי מליובאויטש’, כולם יענו

אם נשאל קהל מגוון של אנשים, ‘תגדיר לי בקיצור נמרץ את הרבי מליובאויטש’, כולם יענו פה אחד: משיח!!! בפשטות • רק המשיח בעצמו, יודע מה זה משיח. הוא לא צריך ללמוד אודות משיח, הוא לא צריך ללכת ל”חדר” לשם כך • אילו ההתקשרות לרבי נתפסת בכל מיני דברים ואת הנקודה העיקרית של משיח שוכחים, הקשר יכול להתבטל ח”ו, אבל כאשר האהבה היא עצמית, חדורה במשיח, היא אינה יכולה להתבטל לעולם! • מסה מאלפת שאסור לפספס

מאת: הרב מענדל וועכטר
משפיע וראש כולל חסידות נחלת הר חב”ד

אף על פי שהדברים שאני אומר פה הם דברים פשוטים, אבל בכל זאת, אנשים מבקשים הסברה.

אם נביט לאחור על דורות עברו, לא נימצא ואף לא צדיק אחד, בעל רוח הקודש, גדול בתורה ואיזה תואר שיהיה, שכל עניינו הוא משיח. אך אם רק נעיף מבט על דורנו אנו, נמצא, שכל עניינו ומהותו של הרבי שליט”א זה מ–ש–י–ח!

אחת הדוגמאות שניתן להבחין בה, היא במכתב הידוע של הרבי אודות חלומותיו על הגאולה העתידה, עוד בהיותו רך בשנים, וזהו לשונו: מיום הלכי ל”חדר” ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה - גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה וכחלק מגאולה זו יהי’ “נשיא זה מלך, לא נשיא שבט - אלא שאין על גביו אלא ה’ אלקיו” (הוריות יא, סוף ע”א), והכל יהי’ באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה - “יאמר ביום ההוא אודך ה’ כי אנפת בי”.

אני שואל את עצמי כל פעם מחדש: מהי ההוספה “ועוד קודם לזה”?! מה ההדגשה במילים “ועוד קודם לזה”?

ומכיוון שכל מילה של הרבי מדוייקת, ברור שמילים אלו מהוות עניין מהותי עבורנו.

ידוע שעניינו של “חדר” הוא טעם ודעת. “חדר” מתחיל עם שכל, לומדים א’, ב’, ג’, עד שמגיעים להיות גאון עולם. אך “עוד קודם לזה” רומז על טרם הכניסה ל”חדר”, לפני השימוש בעניין של שכל, לפני שהכל מובן בטעם ודעת.

הרבי, בצמד המילים “ועוד קודם לזה”, מדגיש לנו, שעניינו של משיח לא התחיל אצלו “בחדר”, ביחד עם ענייני השכל, טעם ודעת - אלא עוד קודם לכן. עניינו של משיח זהו מהותו של הרבי. זה שהרבי כותב על ה”חדר”, הרי זה מכיוון שחב”ד עניינה שכל: חכמה, בינה ודעת. אבל המחשבה של הרבי על משיח התחילה עוד קודם לכן.

במשך השנים קראתי הרבה סיפורים נפלאים על גדולי הצדיקים, ובין היתר גם על תקופת ילדותם. לדוגמא: מסופר על בעל החדושי הרי”ם מגור, שלפני שהיה מתחיל לינוק, היה מברך “שהכל נהיה בדברו” ורק לאחר הברכה החל לינוק.

סיפור נוסף קראתי על אביו של ה”אבני נזר” שבהיותו רך בשנים, היה יושב בעגלה ומקשיב לדברי התורה שנשמעו בבית המדרש. פעם אחת דנו בסוגיה סבוכה שהתקשו להבינה על בוריה, וה”אבני נזר” שהיה ילד קטן ובאותה העת שיחק בצעצועיו בעגלה, האזין לדיון התורני שלא מצאו לו פתרון, החל פתאום לדבר ולתרץ להם את כל קושיותיהם בסוגיה הסבוכה.

זו גאונות אדירה של ילד קטן!

אבל לא ראיתי או שמעתי על אף גדול בישראל במשך הדורות ש”עוד קודם לזה”, לפני גיל שלוש, אולי שנתיים ואולי אפילו שנה וחצי, חלם ורקם בדמיונו אודות הגאולה העתידה וביאת המשיח! ולא סתם על משיח, אלא על כל הפרטים שהרבי מפרט במכתב. “אודך ה’ כי אנפת בי”, ממתי ילד קטן יודע מצרות וקשיים? הוא יושב בבית, ונותנים לו כל מה שהוא זקוק לו.

לא מצאנו, ולא נמצא אף אחד, שבגיל כה קטן כל עניינו בא לידי ביטוי במשיח! וההסבר לזה הוא פשוט, כי רק המשיח בעצמו, יודע מה זה משיח. הוא לא צריך ללמוד אודות משיח, הוא לא צריך ללכת ל”חדר” לשם כך. זה כל מהותו! אז ממילא משיח זה טבעי אצלו. כמו שטבעי לשמוע, ולראות, ולא צריך ללמוד את זה - כך למשיח עצמו לא צריך להגיד על משיח, אצלו זה עניין של יחידה.

אך אצל שאר גדולי ישראל עניין של משיח בא אצלם מאוחר יותר, אחרי לימוד מעמיק בעניין, שהנחיל להם את האמונה בביאת משיח.

הרבה שואלים, הרי הרבה מגדולי ישראל אמרו “קיצים” על זמן בוא הגאולה, ולפועל לא בא, אז מהיכן יודעים כעת בימינו אנו שאכן הגיע זמן הגאולה?

אחד הדרכים שאני מסביר לאנשים בצורה שתתקבל אצלם, זה באמצעות משל פשוט: פרופסור שהתמחותו היא בבעיות לב, זקוק גם לידע כללי ברפואת הגוף כולו, אך ההתמחות שלו בטיפול בחולי לב דווקא, ואם יגיע אליו חולה שיבקש טיפול לבעיות ברגליים, יהיה באפשרותו לעזור ולסייע מתוך המידע שצבר ברפואה הכללית, אך גם יוכל לטעות. לעומת זאת בבעיות לב, הוא ידע לטפל בפרטות ובשורש הבעיה, והוא לא יטעה כמעט לעולם, כי בזה הוא הרי מתמחה.

הנמשל הוא בעל ערך עמוק בהרבה מהמשל: גדולי הצדיקים שיסודותם בהררי קודש, לא חיו את העניין של משיח כמו הרבי. ללא צל של ספק הם האמינו באמונה שלימה בביאת המשיח, והיו מחכים לו בכל יום שיבוא, אך זה היה דבר נוסף למציאות שלהם, זה לא היה העצם שלהם. ממילא, גם אחרי שהאמינו וציפו ועוררו את כלל ישראל לגאולה, אזי התמחותם העיקרית לא הייתה בזה דווקא.

לעומת זאת אצל הרבי, משיח זה לא דבר נוסף, זה כל המציאות שלו! המהות שלו זה משיח ובזה הוא המתמחה הכי גדול! ואפשר לראות את זה בתורתו של הרבי, עוד הרבה לפני השיחות שהרבי אמר בשנים של תנש”א–תשנ”ב והעידודים הנמרצים של “יחי אדוננו”.

אם נישאל אדם שמתמחה בביוגרפיות של גדולי ישראל, או אפילו נבקש מכל אדם שיגדיר במילה אחת את ה”חפץ חיים”? מה יענו כולם? איסור לשון הרע! למרות שידוע שה”חפץ חיים” פתח כולל ללימוד מסכתות קדשים, ובספריו ניתן ללמוד רבות גם על צפייתו למשיח - אך אף על פי כן, העניין המהותי שלו הוא לשון הרע.

אם נשאל קהל מגוון של אנשים, לא חשוב את מי, לא דתי, מסורתי או דתי, ‘תגדיר לי בקיצור נמרץ את הרבי מליובאוויטש’, כולם יענו פה אחד: משיח! בפשטות. כי כולם יודעים וזה לא מהיום, אלא כבר לפני עשרות שנים, כי זוהי האמת, זה המהות של הרבי.

לאלה שטוענים שאמנם הרבי היה משיח, אך “לא זכינו”, נאמר שאנו יודעים וסומכים על הרבי שהוא פרופסור מומחה בעל שם עולמי, והוא ריפא אלפי אנשים, וההשקעה שהשקיע במשך כל חייו, זו המומחיות הכי גדולה שלו. ועל כן, לא יתכן שלא יהיה צודק בתחום ששייך לו. כי זה כל המציאות שלו. הרבי ומשיח זה דבר אחד. משיח זה הרבי והרבי הוא משיח. זה לא שהרבי רצה להביא את משיח, רק רצה להביא? הרי היו עוד צדיקים רבים שרצו להביא משיח. אלא אצל הרבי זה כל המומחיות שלו, הוא מומחה במשיח. זה כל מהותו.

ממילא, לא שייך להביא דוגמא מצדיקים אחרים שניסו להביא משיח ולא הצליחו - כי זה לא היה העניין העיקרי בה”א הידיעה שלהם. אבל אצל הרבי שלנו זה כל העניין. לכן, חס ושלום מי שחושב שהרבי לא הצליח, שהרי כאילו הוא אומר ח”ו - אני לא רוצה להוציא מהפה דבר כזה - שכל הארבעים שנה… אז במה הוא רבי? במה?

נתאר לעצמינו, שאם יבוא אחד ויגיד שהרבי נתן לו עצה בעסקים ולבסוף הרבי חס ושלום לא היה צודק. הרי ברור לכולנו שלא יתכן שיקרה מאורע שכזה. אך אם יש מישהו שטועה בזה, אפשר להבין אותו שכך הוא חושב.

אבל בעניין של משיח, זה לא יכול להיות. כי זה כל המהות של הרבי. הרבי הוא לא רק המומחה הכי גדול בדורנו, אלא הרבי המומחה הכי גדול בכל הדורות בעניין משיח, וזה כל העצמות ומהות של רבי. וכל שאר הדברים - מובילים לאותה נקודה.

בפרק ל”ב בתניא מובא על עניין אהבת ישראל, כי כל זמן שאדם מסתכל על החומר, אין הוא יכול להגיע לידי אהבה, ורק כאשר יגביה את הצורה על החומר ואת הנפש על הגוף, יוכל להגיע לידי אהבה אמיתית, מכיוון שכאשר האהבה תלויה בדבר, כידוע, בטל הדבר - בטלה האהבה.

ועל–כן, בזמן שאדם מסתכל על החומר, האהבה יכולה להיתלות בכל מיני סיבות חיצוניות, אך ברגע שאדם מרגיש שאין סיבה שגורמת לאהבה, אלא שזה עניין עצמי, אזי במילא הוא מרגיש את השני כמו את עצמו.

לענייננו, הרגש העצמי והאהבה העצמית של הרבי - זה משיח! אילו ההתקשרות לרבי נתפסת בכל מיני דברים ואת הנקודה העיקרית של משיח שוכחים, הקשר יכול להתבטל ח”ו, אבל כאשר האהבה היא עצמית, חדורה במשיח, היא אינה יכולה להתבטל לעולם!

והלוואי שתיכף ומיד יתבטל החלום של הגלות, והרבי יתגלה ונהיה כולנו בבניין בית המקדש השלישי.