טור אימון אישי לימים של יציאה ממיצרים וגבולות * יש אנשים שהשינוי הנדרש יראה להם

טור אימון אישי לימים של יציאה ממיצרים וגבולות * יש אנשים שהשינוי הנדרש יראה להם גדול, כמעט מהפכני, ויש שיראו בו שינוי קטן וזעיר: שבירת פיסת דופן קטנה באות ח’ והפיכתה ל-ה’. אלו צודקים ואלו צודקים. זו עבודה קטנה, אבל מהותית ומהפכנית.

 בתקופת הסטאז’ שלי כמאמן אישי צורפתי לקבוצת מאמנים שפעלה במפעל גדול בצפון ובו כמאתיים עובדים. נתבקשתי לאמן את אחד ממנהלי המחלקות, הממונה על כשלושים עובדים ותיקים. הוא, המנהל, היה יחסית חדש במפעל. שלוש שנים בלבד, שבהן חווה חיכוכים רבים עם הצוותים שתחתיו. בהיותם ותיקים ממנו, התקשו לקבל את מרותו, ולא פלא שהתקשה לנהל את הצוות אפילו בתפקוד השוטף. 

ניהלנו כמה שיחות אימון ובדקנו לעומק את דפוס ההתנהגות שלו מולם. בשלב מסוים הבין מנהל המחלקה שהוא משדר סגירות, ריחוק ואטימות ביחסיו מול העובדים. זה החל כבר בתחילת דרכו הניהולית, כשביקש לבצע דברים מסוימים שלא צלחו. העובדים ביקשו לתקנו והיו אף שהעניקו לו מתובנותיהם ומעצותיהם, והוא פירש זאת כחולשה מולם. מאז התקבעה בתוכו תחושת הריחוק וההתנשאות. זה לא נבע משחצנות; הוא פשוט בנה חומת הגנה מפני מקום שפירש כחולשה. בשל כך, התקשה לצאת בכבוד ממצבים לא-נעימים, ובמקום לפתור את הבעיות, הגביר את לחצו על העובדים בניסיון ‘להוכיח’ את צדקתו. עובדה זו רק העצימה את ההתמרמרות כנגדו, בשיטת הגלגל החוזר. עובדי המחלקה לא היו טיפשים וזיהו את חולשתו. לא ייפלא אפוא שהפך למושא לעגם. הוא בהחלט חש בכך.

פעמים רבות אנו מבצעים טעויות מעין אלה, בסיטואציות כאלה ודומות. אנו מתקשים לצאת ממצבים מביכים, לאחר טעות או שגגה וכדומה, מתוך פרשנות שהודאה בטעות היא חולשה. כך מול האישה, מול הילדים או מול סתם חבר בשכונה. כדי להגן על “שמנו הטוב” ועל “ידענותנו” אנו מתעקשים עוד יותר על עמדתנו ובכך אנו הופכים את עצמנו למושאי רחמים במקרה הטוב, ולעג במקרה הפחות טוב.

הודאה בטעות אין פירושה חולשה. להפך, יש בה מֵמד של כוח ועוצמה. בריחה מאחריות – היא רפיסות. עמידה מול טעויות שעשינו, בקרת נזקים ובנייה מחודשת – היא עמדה של כוח. צריך הרבה כוח נפשי כדי לומר “טעיתי. אני רוצה לתקן זאת, מיד אבדוק איך לעשות זאת”.

ברוח ימים אלו, אפשר לדמות זאת להבדל הדק – אך העצום – שבין חמץ למצה. שניהם עשויים קמח ומים. ההפרש ביניהם הוא כחוט השערה: בין רבע דקה פחות לרבע דקה יותר (מח”י רגעים). ההבדל הדק שבין חמץ למצה מסתמל גם באותיותיהם: רק הפתח הקטן שבאות ה’ מבדיל בין תהום החמץ לרום מצה. הפתח הקטן הזה הוא ההבדל העצום בין “לחם עוני” המסמל ענווה וביטול לבין “לחם עושר”, הלא הוא החמץ, המסמל נפיחות, התנשאות, גאווה – הגורמות לאטימות ולחסימה, כפי שהאות ח’ היא אטומה בחלקה העליון.

ההבדל הוא לא רק במהות העצמית, אלא גם ביחסנו כלפי הסביבה: הפתיחות (“מצה” – לחם עוני) מאפשרת לנו לקבל את הזולת, להקשיב, להבין, לגלות פתיחות ואמפתיה, להכיר בטעויות, לתמרן, להיפתח ולגלות גמישות במצבים משתנים. הרבי מה”מ מציין גם את היכולת לערוך חשבון נפש עצמי כֵּן ולתקן. לעומת זאת, החמץ (ח’ סגורה וחתומה) מסמל את היחס השלילי לסביבתנו: חוסר קבלת הזולת, חוסר הקשבה וממילא הבנה לקויה, אי הכרה בטעויות ואי הודאה בהן, עקשנות, חוסר יכולת תמרון, קושי להתמודד במצבים משתנים. הגאווה ואהבת עצמו הן הגורם לכך שהאדם נותר תקוע במצבו, ללא יכולת לראות את פגמיו וממילא לערוך חשבון נפש על כך.

התיבות “מצה” ו”חמץ” מורכבות מאותיות זהות, אלא, שהתיבה “מצה” היא באות ה”א והתיבה “חמץ” היא באות חי”ת. אות ה”א דומה לאות חי”ת: שתיהן מורכבות משלשה קוין ופתוחות מלמטה. ההבדל ביניהן הוא בכך, שהאות חי”ת סתומה בכל שלשת הצדדים לגמרי, ואילו האות ה”א יש לה פתח מלמעלה.

הסתימות מכל הצדדים – באות חי”ת – משמעותה, שלא קיים מקום ליציאה מ”לפתח חטאת רובץ”. הפתח מלמעלה – באות ה”א – משמעותו, שהאדם נמצא אמנם במצב של “לפתח חטאת רובץ”, אבל אף על פי כן, יש לו פתח למעלה – שעל ידו יכול לצאת ממצבו ולעשות תשובה. 

שבירה ראשונית

אז איך עושים את השינוי?

יש אנשים שהשינוי הנדרש יראה להם גדול, כמעט מהפכני, ויש שיראו בו שינוי קטן וזעיר: שבירת פיסת דופן קטנה באות ח’ והפיכתה לה’. אלו צודקים ואלו צודקים. זו עבודה קטנה, אבל מהותית ומהפכנית. אפשר לומר כי היא מתבטאת בדבריו של הקב”ה “פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם”. הפתיחה צריכה להיות קטנה, ראשונית, אבל מתוך מאמץ אישי שלנו. התוצאות תהיינה גדולות ועצומות, ממש שינוי מהותי.

אף על פי שהפתח למעלה (באות ה”א) הוא פתח קטן ביותר – הרי אמרו רז”ל “פתחו לי כחודו של מחט”, ועל ידי זה – “ואני אפתח לכם כפתחו של אולם”, שכן, על-ידי הרהור תשובה אחד יכול האדם להשתנות – ברגע אחד – מרשע גמור לצדיק גמור.

[…]וזוהי הבטחתו של הקב”ה – שכאשר יהודי יעשה מצדו משהו, “כחודה של מחט”, נקב קטנטן (“א קליינע לעכעלע”) בהמציאות והישות שלו, אזי יפתח לו הקב”ה “כפתחו של אולם”, פתח הכי גדול שאי אפשר לסוגרו!… כך שנשאר חלל שדרכו נמשכת השפעת אלקות, הן בענינים רוחניים, והן בענינים גשמיים, בבני חיי ומזונא רויחא, לכל אחד ואחד בהמצטרך לו. אבל, את ה”חודה של מחט” – צריכים לעשות לבד.

וכאשר יתנהג באופן האמור – יעזור לו הקב”ה שבעגלא דידיה, היינו, בחייו בעלמא דין, ובהקדם היותר אפשרי, יראה אלקות בעיני בשר במוחש ממש, גם בעניניו הפרטיים, בבני חיי ומזונא; אבל, ההתחלה צריכה לבוא מצדו הוא, ובלשון חז”ל שהקב”ה אומר לבני ישראל “פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם” (שיחת פורים תשי”א).

בראש ובראשונה צריך לזהות את הקושי: בעבודה זו, כמו בכל עבודה אישית, המכשול הראשוני הוא הפחד מפני השינוי, מפני המקום הלא-מוכר. פתיחות עצמית מצדנו יכולה להתפרש פעמים רבות כהסרת מחסומי הגנה וממילא כחשיפה וחולשה. אולם הפחד הזה רק נדמה כפחד אמיתי.

האמת היא הפוכה. הודאה בטעות אינה חולשה אלא עוצמה, שכן היא מבטאת עמידה נחושה מול המצב ולא בריחה ממנו. מותר לנו לטעות, שכן אנחנו בני אנוש, והצמיחה האישית נעשית דווקא מתוך תיקון הטעויות. פתיחות פנימית כנה מאפשרת לנו להכיר בטעויות, להודות בהן, ולמצוא את הדרך האחרת כדי להמשיך הלאה ולהתקדם. התנאי לכך הוא ידיעת מקומנו האמתי מתוך ענווה אישית – כמו המצה – ופתיחת פתח להמשך תנועה בחיים.

זאת, לצד הידיעה כי הכוח האמתי נמצא בתוכנו, ולא מגיע מהסביבה (“מה יאמרו”, “מה יחשבו” ו”איך אשתקף” וכו’). הכרה, הודאה, פתיחות וזרימה מעצימים בראש ובראשונה את עצמנו, וזה כבר הרווח שלנו.

כדי לבצע עבודה זו, של שבירה ראשונית את החסימה האישית שלנו, צריכה להיות “יציאת מצרים” – שבירת החסומים והמיצרים האישיים; יציאה ממקום של צרות מוחין למקום של הרחבה וגדלות. צריך רק להעז לצאת מהמיצרים, וזו הרי בדיוק אופי העבודה שלנו בימים אלה.

חג חירות אמיתי.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה. לשאלות, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com

*

כאשר האדם הוא בבחינת ביטול (זהו עניין המצה), הרי, אפילו אם חטא, ח”ו – הרי הוא חושב אודות עשיית תשובה (שזהו עניין דאות ה”א); אבל כאשר האדם הוא בבחינת ישות והתנשאות (שזהו עניין החמץ) – אינו חושב אודות עשיית תשובה (בהתאם לתוכנה של אות חי”ת).

וטעם הדבר – לפי שכאשר האדם הוא בטל, אינו משתדל להצדיק את עצמו, ובמילא הרי הוא עושה חשבון צדק מכל מעשיו, וכאשר נוכח לדעת שהנהגתו אינה באופן הראוי – עושה תשובה; לעומת זאת, כתוצאה מהרגש הגאוה וההתנשאות – מוצא האדם חשבונות להצדיק את כל הנהגותיו.

יתר על כן: לא זו בלבד שלאחרי שעשה דבר בלתי רצוי מוצא הוא תירוץ לכך (כיון שרוצה להשאר צודק בעיני עצמו), אלא יתירה מזה, שגם לכתחילה, כשמגיע לידי קיום מצוה שבשבילה צריך הוא לכפות את עצמו (“ער דארף זיך א בויג טאן”), הנה בגלל הרגש גאותו והתנשאותו, מוצא הוא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיימה (ש”פ ויקהל פקודי תשי”א).