ליקוט פתגמים קצרים לל”ג בעומר

ליקוט פתגמים קצרים לל”ג בעומר

“על קברו של רשב”י היו רואים הרבה ‘מופתים’. כלומר, שנתמלאה בקשתם של המתפללים. שמעתי זאת מפיהם של זקנים שהיו בעלי המעשה. וכאשר שומעים זאת ממי שהסיפור התרחש אצלו בעצמו, הרי זה אחרת.

“האיר בו הארת אורו של משיח”

ביחס לטעם השמחה בל”ג בעומר, כותב הרבי:

“כמה טעמים נאמרו בשמחת ל”ג בעומר וחגיגתו. ואנו אין לנו אלא האמור בכתבי האריז”ל ומובא בדא”ח, אשר יום זה הוא יום הסתלקותו של רבי שמעון בן יוחאי – הילולא דרבי שמעון – אשר “הגיע בשעה ההיא לתחלת וראש כל המדריגות שלו.. וזה היה ענין לימודו עם החברים בשעה ההיא… והיה מאיר בו מבחינת.. הארת אורו של משיח. ומדי שנה ביום זה מתעורר עוד הפעם מצב זה, וכידוע”.

(אגרות קודש חלק ד’ עמ’ רעה)

צריכים ללמוד הוראה מרשב”י

בתהלוכה שהתקיימה בשנת תשכ”ו, אמר הרבי בין השאר:

“כמו רשב”י שנגזרה עליו ועל בנו גזירת מלכות רומי, ולכן התחבא במערה למשך 13 שנים, ועל ידי זה ניצל מהגזירה, כך גם אצל כל אחד ואחד: למרות שברוך השם אין גזירת מוות, בכל זאת ישנה הגזירה העיקרית שהיא גזירת היצר הרע, שמשתדל לנתק את היהודי מהתורה והמצוות.

“לכן צריכים ללמוד את ההוראה מרשב”י, שעל ידי זה שמתחבאים במערה – מתנתקים מהעולם ומתעסקים בתורה – הנה על ידי זה מתפטרים מהיצר הרע”…

לימוד זכות

פלוני סיפר לרבי הרש”ב, שישנם יהודים שהולכים לקברו של הרשב”י במירון אך אינם מניחים תפילין.

ענה לו הרבי: אם הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה חי היום, היה עושה מזה “היינג-לייכטער” (נברשת מפוארת)…

“אהל שמח”

מספר כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע:

כשזכיתי להיות אצל הרשב”י במירון, שמעתי ביטוי זה: מירון הוא “אהל שמח”, כשבאים לשם, מתחזקים. הרשב”י הוא רבי שמח, הוא לקח על עצמו כל מה שבני-ישראל מחסרים (ח”ו) בקיום התורה והמצווה.

(ליקוטי-דיבורים חלק ג’)

“הייתי אצל הרשב”י”

לכל מדינה סגנון לשון משלה, ממנו יכולים להבין מהות המדינה. בענין השחיטה יש בגמרא: בדיק אלישנא, בדיק אטופרא, ופירושו, מכירים את הנברא לפי לשונו או לפי ציפורניו.

כשהייתי בארצנו הקדושה, שמעתי אנשים מדברים: ‘הייתי אצל הרשב”י ואני הולך אל ר’ אלעזר’, או: ‘הייתי אצל ר’ חייא ואני הולך אל ר’ עקיבא’. אם אומרים זאת בתמימות – זהו עניין ההשתטחות.

(ספר השיחות תש”א)

הקשר בין שבועות לל”ג בעומר

בשיחה שנאמרה בל”ג בעומר תש”צריכים לנגן ניגון כהתחלה לשבועות. ל”ג בעומר ושבועות שייכים זה לזה. ל”ג בעומר הוא גילוי פנימיות התורה ושבועות הוא מתן תורה של גליא שבתורה.

(ספר השיחות תש”ד)

לנסוע ל”אוהל” בל”ג בעומר

בנוסח התפילות שאומרים בעת ההליכה על האוהל אומרים: “בזכות התנאים והאמוראים… אשר איתן מושבם, ובזכות הצדיקים הקבורים במקום הזה”. מזה משמע, שבציון של צדיק נמצאים גם שאר צדיקים, תנאים ואמוראים וכו’, כולל ובמיוחד (בשייכות לל”ג בעומר) רשב”י.

ולכן, הנני להציע, שביום ל”ג בעומר, יום ההילולא דרשב”י – יום שמחתו, שמחה הכי גדולה, כמו שמחת נישואין – יסעו כולם לאוהל, ששם נמצא גם הרשב”י.

(על פי שיחת ל”ג בעומר תש”י)

‘חלאקה’ במירון

מנהג נפוץ בישראל לערוך את התספורת הראשונה (‘חלאקה’) לילדי ישראל, בהגיעם לגיל שלוש, במירון. ב”פרי-עץ-חיים”, שער ‘ספירת העומר’, כותב רבי חיים ויטאל בעניין ההליכה בל”ג בעומר למירון, שראה את מורו האר”י ז”ל שהלך למירון עולה לגלח את בנו בשמחה בימים ההם.

הרבי ענה לשואליו שיש להתיר לערוך תספורת לילדים שהגיעו לגיל שלוש, ביום ל”ג בעומר במירון, ואף הדגיש ש”הרי פשיטא שכל אלו שמסתפרים אז לא כולם נולדו ביום זה במכוון, ובכל זאת מגלגלין עניין זה ליום זכאי”.

(“אגרות קודש”, מכתב ב’תרעא).

אל”ף בית

בשנת תשי”ג, הורה הרבי לנצל את מנהג ה’חלאקה’ כדי להחדיר יהדות בקרב המוני בית ישראל:

“בל”ג בעומר מביאים למירון הרבה ילדים לתספורת מצווה… ניצול עניין זה להשפעה בחינוך והוא על-ידי שמחלקים חוברות או לוחות אל”ף בי”ת, ושמצד השני נמצאת הכתובת שלהם ואיזה סיסמאות דשייך גם לההורים”.

(“אגרות קודש” חלק ז’ עמוד עדר)

בעקבות הוראתו של הרבי, לנצל את ה’חלאקה’ לחינוך תורני, צרפו פעילי חב”ד לראשונה בשנת תשי”ד, לוחות אל”ף-בי”ת לשקיות הממתקים עבור הילדים, בעלי השמחה.

וכך סופר: “עצום היה הרושם כשהילדים הרכים רכבו על כתפי אבותיהם לריקודים המסורתיים הנערכים שם, כשהם מנפנפים בלוחות האלף בית שבידיהם”.

(“בטאון חב”ד”, חוברת ו’)

מעין הנהגת האר”י

האריז”ל וגוריו היו עולים למירון לכבוד ל”ג בעומר, והיו נמצאים במקום שלושה ימים.

בשנת תש”מ התוועד הרבי שלוש פעמים בסמיכות לל”ג בעומר – בשבת קודש ערב ל”ג בעומר, ביום ראשון ל”ג בעומר בעת ה’תהלוכה’, ובמוצאי ל”ג בעומר. בהתוועדות האחרונה מבין השלוש, אמר הרבי שהנהגתו זו היא בבחינת “מעין ודוגמה ושמץ מנהו” מהנהגת האריז”ל האמורה.

מופתים על קבר רשב”י

סח כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע:

“על קברו של רשב”י היו רואים הרבה ‘מופתים’. כלומר, שנתמלאה בקשתם של המתפללים. שמעתי זאת מפיהם של זקנים שהיו בעלי המעשה. וכאשר שומעים זאת ממי שהסיפור התרחש אצלו בעצמו, הרי זה אחרת.

(ספר השיחות תרצ”ט)

שמחה שלא בדרך הטבע

בשיחת קודש שאמר הרבי במוצאי שבת קודש פרשת אמור, אור לפסח שני תשל”ח, הביא הרבי את הנאמר בספרי הקודש, על אודות דבר פלא, שאותם שהיו בל”ג בעומר במירון, הרגישו שמחה מופלגה, עד שאין זה מובן כלל בדרך הטבע, אך כך הוא הרגש האדם שם בפשטות. ומבאר הטעם, מפני שאז התקיים ברשב”י “בחד קטירא אתקטרנא…” כלומר, בדוגמת דרגת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל.

מאכלי ל”ג בעומר

ביום ל”ג בעומר – יש שנהגו לאכול ביצים. כך נהג אדמו”ר הרש”ב, וכך גם הרבי שנוהג היה לאכול ביצים שקליפתן נצבעה בשעת הבישול בצבע חום.

בדרך כלל עשה זאת הרבי בחדרו. אך בהתוועדות ל”ג בעומר תש”ל היתה מונחת ביצה קשה על השולחן, ובשעת ההתוועדות חתך אותה הרבי לארבעה חלקים, ואכל חלקה.

הרבי סיפר כי בבית אביו נהגו לאכול חרובים, לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב”י ורבי אליעזר בנו במשך זמן היותם במערה.