העלאת האותיות כ ” ק אדמו ” ר הזקן : עניין הקטורת במקדש הוא – להעלות לקדושה את הא

העלאת האותיות

כ”ק אדמו”ר הזקן: עניין הקטורת במקדש הוא – להעלות לקדושה את האותיות שבמחשבה דיבור ומעשה שאותיות אלו הן בבחינת דומם, שהרי אינן אלא לבושי המידות, ולא המידות עצמן. ומכיוון שסממני הקטורת היו מדברים שאין בהם טעם כלל, ואינם ממין מאכל כלל, והרי הן בבחינת דומם – לכן בהקטרתן נמשך אור עליון, המעלה את האותיות ומשיבן לקדושה.

(תורה אור בראשית כט, א)

הקטורת – “ממשיכה” רחמים עליונים

כ”ק אדמו”ר האמצעי: מקור הרחמים הרבים בא בגילוי אור בקטורת שבמזבח הפנימי שכלול מכל המדרגות של חסד וגבורה, המתכללים בבחינת התפארת. וגילוי אור זה נעשה על-ידי הקטורת דוקא, שכן בריח העולה מן הקטורת הייתה נפעלת המתקת כל הדינים, עד אשר נהפך מ”ארור” ל”ברוך”, באחד עשר סממני הקטורת, שהן כנגד “אחד עשר ארורים” דקליפת נוגה. המתקתם נפעלת על ידי בחינת הרחמים הרבים העליונים שבאים בגילוי ע”י הקטורת. 

(תורת חיים שמות ח”ב עמ’ שח, ב)

העולמות נקשרים זה בזה

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: עניין הקטורת הוא בחשאי. קטורת – מלשון  התקשרות, שהעולמות נקשרים זה בזה, והוא על דרך מה שאמר רבי שמעון בן יוחאי: “בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא” (“בקשר אחד התקשרתי בו בקדוש ברוך הוא”), כלומר: התקשרות נפלאה, שגם אם הצדיק כבר הפריד את כל הרע שהתערב בטוב, יוסיף אומץ והתקשרות בה’, בקדושה עצמה בלבד “לאשתאבא בגופא דמלכא” (להתכלל בגוף המלך)! זהו “קטורת בחשאי” – בפנימיות הלב, התקשרות נפלאה לה’.      

(דרך מצותיך מצות בנין מקדש עמ’ 172)

מעשה משה דווקא

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: אהרן הכהן הגדול, עליו נאמר: “ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים”. זאת משום שאהרן הוא בחינת ממוצע בין המאציל לנאצלים. והנה, ממוצע – בהכרח שיש בו בחינה תחתונה שבמאציל, ואם כן הוא “קודש” אפילו ביחס לבחינת “קדושים”. הכהן הגדול היה משים בשמן המשחה. ומה שהיה מרובה בבגדים, הוא בכדי לקבל גילוי בחינה זו. וענין עבודתו היה פעם אחת בשנה – להקטיר קטורת, בחינת אחד עשר סממנים, שהלבונה היא בחינת ה”אחד עשר”, שמאירה על ידה דרגת המקיף העליונה. והנה ה”חיצונים” יכולים לקבל יניקה מבחינת המקיף, אולם כאשר הכהן הגדול מקטיר קטורת ביום הכיפורים, נעשית המשכת וקירוב האור המקיף לקדושה, ועל ידי זה, אין מקום לחיצונים לקבל יניקתם ובקדושה נעשה תוספת אור.  

(“תורת שמואל” תרל”ב ח”ב עמ’ תקפ)

“בווין תתקטר”

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: מה שאומרים אנו בפיוט “אזמר בשבחין” (שחיברו האר”י ז”ל החי) – בווין תתקטר, פירושו: בווין = באותן חמש עשרה ווין של אמת ויציב – תתקשר הנשמה באין סוף ברוך הוא.     

(המשך תרס”ו עמ’ קמד– קמה)

אליהו נענה בתפילת המנחה

כ”ק אדמו”ר הריי”צ: תפילת המנחה היא כשהאדם טרוד בעסקיו ו”מעתיק”, את עצמו לעמוד ולהתפלל, ומפנה דעתו מהמחשבות הטורדות אותו, ולכן הרי זה ענין גדול, וה’ מתענג על כך. וזהו שאליהו נענה בתפילת המנחה, שאף שאליהו התפלל בכוונה שלימה גם בשחרית, בכל זאת נענה דווקא בתפילת המנחה, מפני שהיא כמו הקטורת, שהיא עבודה גדולה ופנימית יותר, ועל ידה ממשיכים מבחינת עצמות אור אין סוף. זאת משום שהיכולת להינתק מעסקיו, נובעת מתוקף האמונה והביטחון בה’, שמעצם נשמת היהודי.  

(סה”מ תרפ”ח עמ’ לד-לו)

מה הקשר בין ה”קטורת” ל”נרות”?

כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח: הקטרת הקטורת נעשית “בבוקר – בבוקר” בעת הטבת נרות המנורה, ובין הערביים בעת הדלקת נרות המנורה. ויש לבאר: מה הקשר בין ה”נרות” – ל”קטורת”? אלא ש”נרות” – אלו נשמות ישראל “נר ה’ נשמת אדם” שהטבתן והדלקתן היא על ידי התורה והמצוות – “נר מצוה ותורה אור”. וכן: על ידי הדלקת הנרות נמשך ומתגלה אור הקדושה גם בעולם, כדברי חז”ל: “שתהא אורה יוצאת מהיכל, שתאיר לעולם”… “עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל”. וזהו הקשר בין עבודת הקטורת לזמן הטבת והעלאת הנרות: ששלימות ההתקשרות וההתחברות עם הקב”ה מצד בחינת היחידה, אשר בעבודת הקטורת, נמשכת ומתגלה ומאירה, על ידי הנרות, בכל פרטי הדרגות שבנפש, “נר ה’ נשמת אדם”, גם בכוחות הפנימיים של הנפש, ובכל פרטי העבודה של “נר מצוה ותורה אור”, עד שממשיכים ומגלים את אור ה’ גם בעולם להאירו באור ה’.

(דבר מלכות פ’ תצווה תנש”א)

פתגם השבוע בענייני גאולה

כל יהודי צריך להוסיף .. בלימוד התורה בעניני הגאולה, בתורה שבכתב, “שכל הספרים מלאים בדבר זה”, ותורה שבעל פה, משנה וגמרא ומדרשים וכו’. – ויש לומר הדיוק ב”מלאים” (ש”מלא” על-פי התורה פירושו – שמלא כולו), שגם הפסוקים ב”כל הספרים” שאינם מדברים (בגלוי) בעניני גאולה, או אפילו שתוכנם הפכי (לכאורה) מענין הגאולה – הרי, לאמיתתו של דבר, תוכנם האמיתי הוא “דבר זה” – ענין הגאולה.  ועל-ידי עיון והעמקה בפירוש פסוקים אלו (במפרשים וכו’) נראה בגלוי ש”כל הספרים מלאים בדבר זה”.

(משיחות ש”פ אחרי-קדושים ה’תנש”א)