שיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א אודות מנהג רוב בני–ישראל בדורנו זה שלא להתענות

שיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א אודות מנהג רוב בני–ישראל בדורנו זה שלא להתענות תעניות אלו • בהמשך השיחה - אודות “תהלוכות” ל”ג בעומר • משיחות שני, חמישי ושני, ח’, י”א וט”ו אייר - תעניות בה”ב - ה’תשמ”ח. בלתי מוגה 

א. איתא בשולחן–ערוך: “יש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח וכן אחר חג הסוכות”. וכן כותב רבינו הזקן בשולחן–ערוך שלו: “נהגו במדינות אלו להתענות שני וחמישי אחר פסח וכן אחר חג הסוכות, לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, לכן מתענין לתשובה ולכפרה, כפי שמצינו באיוב שלאחר שהקיפו ימי המשתה ושמחת בניו העלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וגו’”.

 ו”נוהגין להמתין להתענות אחר הפסח עד שיצא כל חודש ניסן”, ו”נוהגין לברך כל מי שיתענה בה”ב אחר קריאת התורה בשבת שלפני בה”ב”, ו”נוהגין שלא לברך בה”ב בשבת שבתוך ניסן . . לפי שבאותו שבת מברכים החודש אחר קריאת התורה . . אלא ממתינין לברך בשבת הבא, ואחר אותו שבת מתחילין להתענות בה”ב”.

ובהתאם לכך, מתחילים להתענות בה”ב (לאחרי הפסח) בקביעות שנה זו - ביום שני ח’ אייר, ביום חמישי י”א אייר, וביום שני ט”ו אייר.

והרי ידוע גודל העילוי דיום התענית - ענין של “תשובה וכפרה”, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת–התשובה ש”יום התענית הוא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב”ה . . כמ”ש בישעי’ הלזה תקרא צום ויום רצון לה’, מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון”, ובמילא נעשה כן גם אצל האדם למטה, “אתם קרויין אדם”, על–שם אדמה לעליון.

וכנהוג ביום התענית לומר “דברי כבושין”, כולל גם דברי ברכה ותפלה כו’, וכן לקשר עם השיעורים היומיים בתורה, ולסיים - כרגיל בהתוועדיויות כגון–דא - לתת לכל אחד ואחת (אנשים נשים וטף) שליחות–מצוה לתת לצדקה - כל ג’ הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמ”ח שעליהם העולם עומד (כמדובר כמה פעמים בנוגע לימי התעניות).

 

ב. ובהקדים - בנוגע לכללות המנהג דתענית בה”ב:

אף על פי שמנהג זה מובא בשו”ע, הרי, רואים במוחש שרוב בני ישראל בימינו אלו אינם מתענים בה”ב, ומספר המתענים הולך ומתמעט באין–ערוך לגבי הדור שלפני זה כו’, וגם אין מכריזים ומברכים תענית בה”ב ביום השבת שלפני זה.

ומכיון שההנהגה לא להתענות בה”ב היא גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים, שמדקדקים ומהדרים בקיום השו”ע עד לאופן של מידת חסידות - כך שבודאי אין זו הנהגה הקשורה עם חסרון ח”ו בהידור קיום השו”ע, ביראת ה’ ואהבתו כו’ - מסתבר לומר, שהעדר התענית הוא מצד העילוי.

ויש לומר ההסברה בזה - שבימינו אלו הגיע הזמן שאין מקום לחשש וספק שענין המשתה ושמחה כו’, עד ל”רוב טובה”, יגרום מצב ד”חטאו בני” (לא מבעי חטא כפשוטו, אלא אפילו חטא מלשון חסרון), כי לאחרי כל מה שעברו בני ישראל במשך כל הדורות עד לדור האחרון, בודאי שכבר נעשה אצלם שלימות הבירור והזיכוך כו’, ובפרט אחרי הכרזת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו שכבר היה “לאלתר לתשובה” ובמילא צריך להיות “לאלתר לגאולה”, ועד ש”עמדו הכן כולכם” מכיון שכבר סיימו כל העבודה כולל גם צחצוח הכפתורים.

ומכיון שכן לא זו בלבד שאין צורך בתענית, אלא אדרבה, כדי שיוכל לעבוד את ה’ כדבעי (ש”אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב כו’”), צריך לאכול ולשתות כו’, כפי המתחייב מצד בריאות הגוף (“היות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם הוא”).

ויש לקשר ענין זה עם תענית בה”ב שלאחרי הפסח בחודש אייר - כידוע הרמז ש”אייר” ראשי–תיבות “אני ה’ רופאך”, באופן ש”לא אשים עליך” מלכתחילה, כלומר, שלימות בריאות הגוף, ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו שיום שני בתרא דבה”ב חל בט”ו אייר, שבו “קיימא סיהרא באשלמותא”, השלימות דחודש אייר.

ולהעיר: מובן וגם פשוט שאלו הנוהגים להתענות בה”ב - ותבוא עליהם ברכה - צריכים להמשיך במנהגם הטוב, ובפרט שיש בזה שאלה של התרת נדרים, ואין להתיר אלא לצורך כו’, כמו, מפני החלישות בבריאות הגוף ח”ו - אשר בודאי יברכם הקב”ה בשלימות הבריאות כאמור, “לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה’ רופאך”, ובמילא, יוכלו להמשיך במנהגם הטוב להתענות בה”ב. והאמור לעיל אינו אלא ביאור הנהגתם של רוב בני ישראל בימינו אלו, שאינם מתענים בה”ב.

וביחד עם זה, מובן, שגם אצל אלו שאינם מתענים בה”ב ישנו העילוי בהימים דבה”ב - ימי רצון, ולכן, צריכים לנצל ימים אלו להוסיף בכל עניני התורה ומצוותיה, תורה עבודה (תפלה) וגמ”ח (כמנהג ישראל בימי התעניות) - הוספה על הסדר הרגיל, ובלשון הידוע “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”, אלא, שכל זה נעשה אצלם בקו של טוב ושמחה בגילוי, אכילה ושתיה כו’, על–דרך ובדוגמת “יום טוב”, הקשור עם אכילה ושתיה כפשוטה, טוב ושמחה בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות - “אין טוב אלא תורה”, “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”.

 

ג. ומכאן באים לתוספת ביאור בהאמור לעיל על–דבר הנהגת רוב בני ישראל שאין מתענים בה”ב - בדורנו זה דוקא, דור האחרון:

בסוף הלכות תעניות כותב הרמב”ם: “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד, אלא, שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה”, וכמדובר כמה פעמים אודות ב’ השלבים שבדברי הרמב”ם - ביטול הצומות, והפיכתם לימים טובים - בהתאם לב’ התקופות בימות המשיח.

ויש לומר, שמכיון שנמצאים בסמיכות ממש לימות המשיח - נעשה כבר מעין ודוגמת זה בנוגע לתענית בה”ב, הן בנוגע לביטול התענית, והן בנוגע להוספה בעניני טוב ושמחה (על–דרך ובדוגמת “יום טוב”), הן בגשמיות, והן - ועל אחת כמה וכמה - ברוחניות, כנ”ל…

 

ד. כאן המקום לעורר גם אודות הפעולות בקשר לל”ג בעומר, יום הילולא דרשב”י - שבודאי התחילו כבר לעסוק בהם, ובאופן דמוסיף והולך מיום ליום, ככל שמתקרבים לל”ג בעומר, ובפרט בשני בתרא, שקביעותו באותו שבוע שבו חל ל”ג בעומר, ובסמיכות ממש, ביום החמישי (לאחרי ההפסק דיום שלישי ויום רביעי בלבד).

ובהקדים - הקשר והשייכות דשיעור חומש היומי (דשני בתרא) לל”ג בעומר:

בשיעור חומש דשני בתרא מדובר אודות ענין הקרבנות - “לחם אלקיו”, “קדשים”, עד ל”קודש הקדשים”, ובב’ הקצוות: “כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן . . את לחם אלקיו לא יגש להקריב”, ואף על פי כן: “לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל”.

והשייכות לרשב”י - שעבודתו כל ימיו היתה באופן ד”בחד קטירא אתקטרנא בי’ בקב”ה כו’ בי’ אחידא בי’ להיטא בי’ אתדבקת”, שזהו תוכן ענין הקרבנות - “לחם אלקיו”, ובאופן ד”אשי ה’” (“בי’ להיטא”).

ובהמשך לזה - יש לנצל את ה”עת רצון” דימי התעניות [ובפרט תענית חמישי, שיש בו עילוי לגבי תענית שני (קמא ובתרא) להיותו “יום (שנאמר בו) טוב”], לעורר ולזרז עוד הפעם על–דבר קבלת החלטות טובות בעניני הפעולות דל”ג בעומר, נוסף על ההתעוררות ביום הש”ק (“מפקחין על צרכי ציבור בשבת”), שהיה בה גם נתינת–כח מיוחדת מצד ה”עת רצון” דיום הש”ק. כולל גם הנתינת–כח ממוצאי שבת קודש, “סעודתא דדוד מלכא משיחא”.

והתקוה חזקה שהדיבור בכל זה (מיוסד על המבואר בתורה שבעל–פה, במאמרי חסידות ושיחות–קודש של רבותינו נשיאינו) יפעל פעולתו, ובפרט שמדברים על זה יותר מג’ פעמים, ועוד והוא העיקר, שכבר עסקו בפעולות אלו בשנים שלפני זה יותר מג’ פעמים (“הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים”), ואפילו אלו שמסיבה שונה ומשונה לא עשו “שטורעם” בהכנות לל”ג בעומר בשנים שלפני זה, וצריכים עכשיו להתחיל - יש להם הנתינת–כוח וההבטחה שיצליחו בכל ענינים אלו, ובפרט על–פי המובן מדברי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו שכבר סיימו כל עניני העבודה, כולל גם “צחצוח הכפתורים”, ועכשיו, “עמדו הכן כולכם”, מכיון שכבר הגיע הזמן ד”לאלתר לגאולה” (כנ”ל ס”ב), הרי בודאי שיש הכל מן המוכן, ולא רק מן המוכן, אלא מוכן ומזומן ממש, כולל (בנדון–דידן) בנוגע להכנות לל”ג בעומר, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לל”ג בעומר עצמו.

ה. ובנוגע לפועל:

יש להשתדל של”ג בעומר, יום שמחתו של רשב”י, יהיה “יום שמחתנו” דכל בני ישראל בכל מקום שהם (בחוץ–לארץ, ועל אחת כמה וכמה בארץ ישראל) - על ידי עריכת חגיגות ותהלוכות כו’, שבהם ישתתפו האנשים והנשים (בנפרד, בתכלית הצניעות, כמובן) והטף.

ובמיוחד בנוגע לטף, כמנהג ישראל (תורה היא) מדורי–דורות שבל”ג בעומר ממעטים בלימוד התינוקות של בית–רבן, חצי היום או שליש היום, ויוצאים לשמוח עם הילדים בעניני הרשות (לכאורה), אלא, שמכיון שמדובר אודות תינוקות של בית רבן (שנתחנכו כדבעי כו’), עושים זאת בתמימותם בתור “מנהג ישראל תורה היא”, ועד שעל ידי זה ניתוסף בתשוקתם ללימוד התורה (לאחרי ל”ג בעומר ובתור הכנה - גם לפניו, בידעם שענינו של רשב”י - “תורתו אומנתו”)….

 

ו. ובפרטיות יותר:

כנהוג בשנים האחרונות - ישתדלו שבכל מקום ומקום תתקיים בל”ג בעומר “תהלוכה”.

ותוכן הענין - על פי המבואר בדרושי חסידות (מיוסד גם על נגלה דתורה) שתכלית ירידת הנשמה למטה לבוא מבחינת עמידה, “עומדים”, לבחינת הליכה, “מהלכים”. וענין זה בא לידי ביטוי (בין השאר) גם בתהלוכה כפשוטה - שמזמן לזמן (ב”עת רצון”) מתאספים והולכים כולם יחדיו (כל הציבור כולו, “אל תפרוש מן הציבור”), להדגיש ולהראות באופן גלוי לעין–כל, גם לעיני עמי הארץ, שיהודים הולכים לעשות רצון קונם ובאופן של הליכה מדרגא לדרגא, “ילכו מחיל אל חיל”.

ובפרט כאשר נמצאים - בחסדי השם - במדינות הרווחה (כמדינה זו וכיו”ב) שיכולים לקיים תורה ומצוות ללא רדיפות והפחדות כו’, ואדרבה, מקבלים עזר וסיוע ממלכות המדינה - הרי בודאי שצריכים לנצל מצב זה בתכלית השלימות.

ובהדגשה יתירה - כשיכולים להראות באצבע ולומר: הנה עומד יהודי, יחד עם אשתו, אשר, במשך יובל שנים היו במדינה שלא הניחה ליהודים לעסוק בתורה ומצוות, על ידי הפחדות ורדיפות כו’ וכו’, ואף על פי כן, שום דבר לא מנע מהם לילך מחיל אל חיל בעניני יהדות, ועכשיו זוכים לראותם (מראה באצבעו ואומר זה) כאן, בד’ אמות אלו, בבית–הכנסת ובית–המדרש - הרי בודאי ש”החי יתן אל לבו” ללמוד מהנהגתם במדינה ההיא שתהיה “דוגמא חיה” בנוגע להנהגתו במדינה זו, לאחרי שהקב”ה גאל אותנו ממעמד ומצב של ממשלה הרודפת כו’, והביאנו למעמד ומצב של ממשלה שעוזרת ומסייעת בכל עניני יהדות.

ובנוגע לעניננו - יש לנצל את העובדה שנמצאים במדינות הרווחה, כדי לערוך תהלוכות פומביות שבהם יתבטא תוכן הליכתם של בני ישראל בעניני יהדות, תורה ומצוותיה.

 

ז. ופשוט, שבמהלך התהלוכות ידברו עם הילדים (והמבוגרים) ויספרו להם אודות רשב”י וכו’ וכו’, ויעוררום להוסיף בכל עניני יהדות, תורה ומצוותיה.

ובמיוחד - ללמוד מהנהגותיו של רשב”י, ומהם:

א) לימוד התורה באופן ד”תורתו אומנתו” - דאף שהנהגה ד”תורתו אומנתו” כפשוטה ממש שייכת רק ל”רשב”י וחבריו” (כמובא גם בשו”ע), מכל מקום, מעין ודוגמת זה שייך גם אצל כל אחד ואחד מישראל, שבזמנים הקבועים ללימוד התורה יכול וצריך להיות במעמד ומצב ד”תורתו אומנתו”, שמפנה לבו ודעתו מדאגות הפרנסה כו’, על–דרך מאמר רז”ל: “לא ניתנה תורה כו’ אלא לאוכלי המן”, דמכיון שקיבלו כל צרכיהם מן המוכן, לחם מן השמים, מים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו שפים בכסותם, לכן היתה דעתם פנויה ללימוד התורה מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

ב) כללות העבודה באופן ד”בחד קטירא אתקטרנא בי’ אחידא כו’”, אשר, כתוצאה מזה נעשית העבודה גם בעניני הרשות (לא רק באופן ד”כל מעשיך יהיו לשם שמים”, שמשתמש בהם לאחרי זמן לעבודת ה’, אלא יתירה מזה) באופן ד”בכל דרכיך דעהו”, היינו, שב”דרכיך” (דרכים שלך, בעניני הרשות) גופא נעשה “דעהו” (ידיעת ה’).

ובודאי ניתן למצוא גם ללא יגיעה גדולה, ואפילו בקלות - בכל ענין פרטי הקשר והשייכות ד”דעהו” (“בי’ אחידא”), נוסף על ענין העיקרי והכללי - חידוש ההתהוות דכל מציאות הבריאה מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע (כתורת הבעש”ט), “המחדש בטובו בכל יום תמיד (בכל רגע ורגע) מעשה בראשית”, אשר אין לך “בי’ אחידא” גדול מזה, כשמתבונן שברגע זה ממש מתהווית מציאות הבריאה כולה ממהותו ועצמותו ית’ שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח”ו, “אמיתת המצאו”!

ונקודה זו - יכולים וצריכים להסביר לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים, ואפילו טף, עד לקטן שבקטנים, שגם אצלו יהיה הענין ד”בכל דרכיך דעהו”, אשר, עם היותם דרכי קטנות, “חנוך לנער על פי דרכו”, מכל מקום, נעשה בהם ועל ידם הענין ד”דעהו” באמיתיות, עד להשלימות ד”ידעתיו הייתיו”.

- ואדרבה אצל הקטנים מתקבל הדבר יותר, כידוע בענין “אני מתפלל לדעת זה התינוק” שאינו יודע אודות עניני ספירות, סדר השתלשלות וכו’, כי אם, ממהותו ועצמותו ית’, על דרך לשון רבינו הזקן בעת דביקותו: “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ”, “איך וויל מערניט דיך אַליין” -

וכן לאידך - שיכולים וצריכים להסביר גם לגדולים, אשר מצד ההשתדלות להבין כל דבר בשכל (להיותם “עם חכם ונבון”), ובריבוי סברות, סברות שלו, וסברות שקיבל מרבו, מחבריו, מתלמידיו יותר מכולם, צריכה להיות השתדלות יתירה שהשכל לא יעלים וכו’.

ובבקשה נפשית - להשתדל גם להוסיף בהסברת הדברים באותיות ובסגנון המתאים, החל מהמסביר עצמו, שיונח אצלו, ובמילא, יהיו הדברים יוצאים מן הלב, שאז נכנסים ללב השומע, נוסף לכך שאומר הדברים בשם אומרם - אם משער שעל ידי זה יתוסף בקיום הענין, כראות עיניו ולפי הבנתו, לתועלת הצלחת הפעולה במעשה שהוא העיקר.

וכל זה - לאחרי הקדמת הפעולה בענינים אלו בעוגע לעצמו, כציווי והוראת חז”ל “קשוט עצמך” (תחילה), כולל גם הפירוש “קשוט” מלשון קישוט, היינו, לא רק העבודה המוכרחת (על–דרך “לחם לאכול ובגד ללבוש”), אלא גם באופן של קישוטין, ועד לתכלית השלימות דכ”ד קישוטי כלה, אשר, על ידי זה ממהרים ומזרזים יותר את נישואי הכלה - זו כנסת ישראל, לבעלה - זה הקב”ה, בגאולה העתידה, הקרובה לבוא בפועל ממש.