מה גדר האמונה בביאת המשיח - האם מספיקה אמונה כללית בבוא הגואל בעת מן העתים, או ש

מה גדר האמונה בביאת המשיח - האם מספיקה אמונה כללית בבוא הגואל בעת מן העתים, או שמא צריכים לדעת פרטי פעולותיו בעולם, ולהאמין בכל הפרטים הללו?

בפרק הקודם נתבארה הגדרתו ההלכתית של מלך המשיח, ובלשון הרמב”ם “להחזיר מלכות דוד לישנה . . וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם . . ככל מצוותה האמורה בתורה”.

ובפרק זה¹ יתבאר בעזרת ה’ המשך דברי הרמב”ם, שכתב שם:

וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו².

ומבאר הרבי שדברים אלו באים בהמשך ישיר לנאמר לפני כן, ההגדרה ההלכתית של ענינו של משיח. שלפי ההגדרה מהו משיח, נקבעת ומוגדרת מהי האמונה והציפיה לביאת המשיח:

ויש לומר שזוהי גם נפקא מינה להלכה בפועל, לגבי האמונה בו ובנוגע למה צריך להיות המחכה לביאתו: מאחר שזהו הגדר של משיח, צריכה האמונה להיות לא רק שהוא יבוא בכדי לגאול את ישראל מהגלות, אלא “מאמין בו” שהוא מחזיר “מלכות דוד ליושנה . . וחוזרין כל המשפטים”.

ועל פי זה יתבאר בפרק זה בעזרת ה’, מדוע אכן קבע זאת הרמב”ם כעיקר באמונה.

כי המושג ‘יסוד אמונה’ פירושו שעל רעיון זה עומדת האמונה ובנפול הרעיון נופלת האמונה. ואכן שאר היסודות הקשורים למציאות ה’ והאמונה בתורה, מובן היטב שהם ראויים להיחשב כיסודות אמונתנו, כי בנפול האמונה במציאות ה’ או בתורתו, מאבדת האמונה את כל משמעותה. אך בנוגע לביאת המשיח צריך להבין, מדוע היא נחשבת לענין כה עיקרי ויסודי, והאם אכן אי אפשר לצייר את אמונתנו בה’ אחד ובתורתו מבלי האמונה בביאת המשיח.

ואמנם במשך הדורות גדולי ישראל שדנו בדברי הרמב”ם התחבטו בדבריו ולא עמדו על סוף דעתו, עד שחלקו עליו וטענו שאין בביאת המשיח תוכן מרכזי ומשמעות עמוקה שראוי לעשות מזה עיקר באמונתנו. אך על פי הביאור הנ”ל יובנו דבריו של הרמב”ם בפשטות.

ונקודת הדברים, שהאמונה בביאת המשיח מבטאת את האמונה בנצחיות עם ישראל, נצחיות מלכות דוד, ונצחיות מצוות התורה. שענינים אלו, כל אחד בפני עצמו נחשב ליסוד באמונתנו. והאמונה בביאת המשיח מבטאת אותם בצורה הכי ברורה, ולכן קבע זאת הרמב”ם כיסוד באמונתנו. וכדלקמן.

נצחיות עם ישראל

ישנו כלל פילוסופי המתייחס לכל הנמצאים שעל פני כדור הארץ, וקובע שכל הווה נפסד וכל קיבוץ סופו להיפרד³. ולכן המושג נצחיות בכלל אינו קיים במסגרת הטבע של עולמנו זה.

וכלל זה תקף גם לגבי קיבוצים גדולים, כמו מציאותה של כל אומה המורכבת מקיבוץ אנשים רבים, שסוף כל סוף כל אומה וממלכה עובר זמנה ותחתיה קמות אומות וממלכות חדשות.

אמנם בנוגע לבני ישראל ישנה הבטחה אלקית שהם יתקיימו לנצח, כי בחירת הקב”ה בהם היא בחירה נצחית, והיא הנותנת להם קיום נצחי, וכמאמר חז”ל⁴ “אין הציבור מתים”.

וכפי שביאר זאת הרמב”ם באגרת תימן:

הבטיחנו הבורא על ידי נביאיו שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה, ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה. וכמו שאי אפשר שיתבטל מציאותו של הקב”ה, כן אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם. שכן אמר אני ה’ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתים.

וכמו כן בשרנו והאמיץ אותנו יתברך שמו, שנמנע אצלו למאוס אותנו בכללנו, ואף על פי שנכעיסהו ונעבור על מצוותיו. שכן כתוב⁵ כה אמר ה’ אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי הארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה’.

 וכענין זה בעינו הבטיחנו בתורה ע”י משה רבנו ע”ה, שכן כתוב ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה’ אלקיהם”. 

ובמקום אחר⁶ ביאר הרמב”ם יותר, שאין הכוונה רק שבני יעקב יתקיימו לעד בגופם ואויביהם לא יצליחו לכלותם, אלא שיהיה להם גם קיום נצחי ברוחם, שהם יתקיימו לעד כאומה שלימה המאוחדת בינה לבין עצמה ומובדלת משאר האומות.

ובזה ביאר את הפסוק⁷, “כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה’, כן יעמוד זרעכם ושמכם”. “שפעמים ישאר הזרע ולא ישאר השם, כמו שאתה מוצא עמים רבים אין ספק שהם מזרע פרס או יון, אבל אינם ידועים בשם מיוחד אלא נטמעו באומה אחרת”. וזהו החידוש המיוחד של עם ישראל, שלא רק שלא יושמד חלילה זרע יעקב (“יעמוד זרעכם”), אלא יתירה מזו, שיעמדו לנצח כעם בפני עצמו, עם שם מיוחד בפני עצמו (“יעמוד . . שמכם”)⁸.

ומהתבוננות בדבריו הנ”ל אפשר לראות שהוא מזכיר כאן כמה ענינים. א. שהקב”ה עצמו הוא נצחי “שאי אפשר שיתבטל מציאותו”. ב. שבחירתו של הקב”ה בישראל, היא בחירה נצחית. ג. שמציאותם של בני יעקב היא נצחית. ד. שמציאותם נצחית לא רק כיחידים, אלא כקיבוץ של אומה שלימה מאוחדת.

ומובן שהא בהא תליא, שהקיום הנצחי של בני ישראל הוא מכח קיומו הנצחי של הקב”ה ונצחיות בחירתו בישראל⁹.

וענין זה, קיומו הנצחי של בני ישראל, הוא לדברי הרמב”ם¹⁰ “שורש גדול מאד משרשי האמונה”.

נצחיות ישראל על ידי מלכות דוד

והדברים הנ”ל אודות נצחיות עם ישראל, קשורים עם ההבטחה האלקית לנצחיות מלכות דוד.

וכפי שיעקב אבינו הבטיח בברכתו לבניו “לא יסור שבט מיהודה . . עד כי יבוא שילה¹¹”, שבדברים אלו ישנה הבטחה למלכות נצחית של זרע יהודה על ישראל עד ביאת משיח.

ולאחר שנמשח דוד ומלך על ישראל נאמר לו על ידי נתן הנביא “והקימותי את זרעך אחריך . . והכינותי את כסא ממלכתו עד עולם¹²”, וכדבריו של דוד עצמו, “ויבחר¹³ ה’ אלקי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם, כי ביהודה בחר לנגיד, ובבית יהודה . . בי רצה להמליך על כל ישראל. ומכל בני  . . ויבחר בשלמה בני, ויאמר לי שלמה בנך. . והכינותי את מלכותו עד לעולם”.

וכך פסק הרמב”ם להלכה, “כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם . . מלכי בית דוד הם העומדים לעולם¹⁴”.

וכנ”ל, נצחיותו של עם ישראל קשורה ותלויה בנצחיותה של מלכות דוד. כי כנ”ל, קיומם הנצחי של עם ישראל הוא לא רק הקיום הגשמי של כל אחד בפני עצמו, אלא בעיקר הקיום של כלל האומה, היינו שאותם יחידים קשורים זה עם זה ושם ישראל נקרא עליהם.

ובמנהגו של עולם, הדבר שמקשר את היחידים להיות עם אחד, הוא לא רק זה שהם ממוצא משפחתי משותף (שזה היה גם קודם יציאת מצרים), אלא זה שהם יושבים במקום אחד, תחת הנהגה אחת, ורואים את עצמם כחלק ממציאות אחת של עם שלם עם ערבות הדדית וגורל אחד לכולם.

ולכן בחירת הקב”ה בעם ישראל, קשורה עם בחירת הקב”ה במלכות דוד על ישראל, שהיא העושה מבני ישראל עם אחד שלם, עם ה’.

וכדברי הרבי¹⁵:

הגמר והשלימות של עם זהו דוקא כאשר הם נעשים לעם אחד ביחד, לא כאשר כל אחד הוא בפני עצמו. וזה נעשה על ידי המלך, ובלשון הרמב”ם אודות המצוה של מינוי מלך, “שצונו למנות עלינו מלך יקבץ כל אומתנו וינהיגנו”.

ולכן מתבטאת הבחירה בכללות עם ישראל כעם אחד בזה שהקב”ה בחר מלך על ישראל לעולם, הבחירה בדוד ושלמה - “מלכי בית דוד הם העומדים לעולם”, שעל ידם באה “מלכות ה’ על ישראל”.

ומזה מובן כנ”ל, שההבטחה על נצחיותה של מלכות דוד, היא על אותו משקל וקשורה עם ההבטחה על נצחיות עם ישראל. וכדברי הרבי באותו ענין:

זה ש”מלכי בית דוד הם העומדים לעולם” - זהו היות שכתר מלכות אצל דוד קשור עם בחירת הקב”ה, הרי לא שייך בזה שום הפסק (אמיתי) ושינוי.

וזהו על דרך ההבדלה של בני ישראל מצד זה שהם בני אברהם יצחק ויעקב . . עד סוף כל הדורות. כי בחירת הקב”ה “אשר בחרת באברהם” לא שייך בזה שום שינוי¹⁶.

וכנ”ל בפרק הקודם, הרמב”ם קבע גם את האמונה במלכות דוד כיסוד באמונתנו, וכתב ש”כל החולק על מלכות זאת המשפחה, כפר בה’ יתברך ובדברי נביאיו”. ועל פי הנ”ל מובן יותר, כי האמונה במלכות דוד ונצחיותה, קשורה עם האמונה במלכות ה’ על ישראל ונצחיותה, ובקיומו הנצחי של עם ישראל עצמו. 

נצחיות התורה

וענין נוסף הקשור לכל הנ”ל:

כתב הרמב”ם ביסוד התשיעי מי”ג עיקרי האמונה, “התורה הזאת מועתקת מאת הבורא ה’ יתברך, לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע”.

וכן כתב בביאור יותר בהל’ יסודי התורה¹⁷, “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת. שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם”.

ועד”ז בהלכות מלך המשיח¹⁸, “ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, אין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן. וכל המוסיף או גורע או הוציא דברים של מצוות מפשוטן, הרי זה בדאי רשע ואפיקורוס”.

וגם ענין זה קשור עם הענינים הנ”ל אודות נצחיות מלכות ה’ על ישראל. כי כנ”ל ציווי התורה הם גזירות המלך על עמו, וכיון שמלכותו עליהם היא נצחית, לכן גזירותיו עליהם נצחיות.

וכדברי הרמב”ם עצמו, שקישר בין הענינים הנ”ל בדרך דומה. שלאחר שביאר את הפסוק “כן יעמוד זרעכם ושמכם”, שפסוק זה מורה על נצחיות קיומו של עם ישראל כעם בפני עצמו עם “שם” בפני עצמו, הוסיף וכתב “וזה גם כן אצלי הערה על נצחיות התורה, אשר בעבורה יש לנו שם מיוחד”. שנצחיותו של ישראל היא מכח נצחיות התורה.

ונמצא, שג’ ענינים הנ”ל, נצחיות ישראל, נצחיות מלכות דוד, ונצחיות התורה, כולם קשורים זה בזה, וכולם באים מכח נצחיותו האמיתית של הקב”ה עצמו, וכולם הם יסוד באמונתנו.

המשך יבוא אי”ה