כאשר מתקבלת איזו שהיא הוראה מהרבי - הוא היה הראשון לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.

כאשר מתקבלת איזו שהיא הוראה מהרבי - הוא היה הראשון לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. לא משנה כלל אם מדובר על לימוד עמוק או מעשה בפועל, הרצאה בפני חיילים או ארגון התוועדות בביתו. כל מה שהיה צריך לעשות - הוא עשה, ובהידור הגדול ביותר • בהתאם למנהג שקבע הרבי שליט”א מלך המשיח לספר סיפורים אודות הנפטר, אספר מעט בנימה אישית אודות החסיד ר’ לייבל זלמנוב ע”ה, שבימים אלה מלאו ‘שלושים’ לפטירתו.

בית חב”ד בלב בני ברק

הכרתי את ר’ לייבל עוד בהיותי ילד קטן שגדל בבני ברק. אבי ע”ה התפלל תחילה בבית הכנסת חב”ד הראשון בבני ברק ברחוב הרב קוק, שר’ לייבל הי’ ממייסדיו, והיה חבר טוב של ר’ לייבל (אחר כך היה אבי ע”ה בין המייסדים של בית הכנסת ברחוב רש”י, שהוקם בערב חג השבועות תשכ”ה, ור’ לייבל נשאר ברחוב הרב קוק, אולם הידידות והפעולות המשותפות נמשכו כמובן). שניהם היו נוסעים הרבה לחזור חסידות בכל הסביבה, לפעמים ביחד, ולפעמים כל אחד לחוד. שמותיהם מופיעים פעמים רבות בביטאון חב”ד וב”שיחות לנוער” שיצאו לאור באותן שנים והיו כלי התקשורת החב”דיים היחידים, ובהם דווח על הפעולות שנעשו באותם ימים בהוראת הרבי.

בעקבות כך נפתחו לא מעט שיעורי חסידות ונערכו התוועדויות, כאשר חלק ניכר מהם התקיימו בביתו של ר’ לייבל ברחוב בן זכאי, לא הרחק מישיבת פוניבז’.

בשלב מאוחר יותר, למדתי חצי שנה בישיבה קטנה ב”היכל אברהם אלימלך” ברמת אהרן, שהייתה ישיבה ליטאית וההנהלה לא ראתה בעין יפה שיעורי חסידות. בכל זאת, היינו מתגנבים אחד אחד פעם בשבוע לבית כנסת חב”ד ברחוב רש”י כדי לשמוע שיעור תניא במחתרת מפי הרה”ח ר’ ברוך דב לשס, שהיה אז בחור בישיבה בכפר חב”ד.

זכורני במיוחד כשבא ר’ אליהו ע”ה פרידמן לישיבה בה למדתי כדי לפגוש אותי על מנת שאסייע לארגן את השיעור. לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי, וחששנו לשאול אי מי, כי פחדנו מאד שמישהו יידע מכך. אולם חזות פניו החב”דית הסגירה אותו, וכשראיתי אותו, הייתי כמעט בטוח כי זה הוא. שאלתי אותו לשמו, וכך התחיל השיעור. עם הזמן הגענו לשנים–עשר משתתפים קבועים, ביניהם ר’ עוזר ואחיו ר’ יוסף ליפא אלפרוביץ’ ועוד.

בהמשך התקיים עבורנו שיעור חסידות מדי ליל שבת בביתו של ר’ לייבל זלמנוב, שאף מסר בעצמו את השיעור (תקופה מסוימת נמסר השיעור על ידי הרב החסיד ר’ גד ונקרט, ובביתו), ושם למדנו ‘תורה אור’ ו’לקוטי תורה’.

בהמשך עברתי ללמוד בישיבה הקטנה בלוד, ובנו ר’ שמואל שי’, היה חברותא שלי בחלק משעות היום, וכך הגעתי לביתו עוד פעמים נוספות.

פעם אחת נחרתה אצלי עמוק עמוק בלב עד היום הזה. באותה תקופה לא הייתה כמעט תקשורת עם 770, מלבד השידורים מהתוועדויות שארגן דודי הרה”ח ר’ איצ’קה גנזבורג. טלפון לניו יורק עלה אז כסף רב וגם השיחות לא היו ישירות. היו צריכים לחייג בחוגה שוב ושוב 18 למרכזיה הבין–לאומית שהייתה כמעט תמיד תפוסה. רק אחרי אין ספור ניסיונות, נשמע סוף סוף התקליט הגואל “כל העמדות תפוסות, אנא המתן ותיענה לפי התור”. רק אז, אחרי המתנה ארוכה (שגם ממנה עלולים שוב ליפול ולשמוע מחדש את הצליל תפוס), קיבל נציג את השיחה, והיה אפשר להזמין שיחה אישית “פערסן טו פערסן” ל”מיסטר מאמר” או ל”מיסטר פארבריינגען” והיו מאושרים לשמוע שהוא יגיע בעוד כחצי שעה. ואז היה צריך לרוץ לר’ שמואל (מוליק) ריבקין שיארגן את השידור.

גם איכות השמיעה הייתה ירודה. שמעו לא ברור והשידור נקטע הרבה פעמים לזמן רב. לא היה גם שום תרגום לעברית לאלו שלא ידעו אז אידיש, ואני ביניהם. כשהתעקשנו לשאול את המבוגרים מה הרבי אמר, אמרו לנו רק שהרבי אמר שצריך לעשות ‘מבצעים’ ולקרב יהודים ושמשיח עומד לבוא…

גם הקלטות מהרבי כמעט לא הגיעו לארץ ישראל. אפילו השיחות שכבר כן הגיעו באיחור רב, הגיעו רק באידיש, בדפים של “סטנסל” במכונת כתיבה עם מחיקות רבות ואיקסים באופן שהפרוץ היה מרובה על העומד. לא היה אז כמעט שום כלי תקשורת חב”די, מלבד ביטאון חב”ד שיצא אחת לחצי שנה ויותר, ולפעמים היה מצורף אליו דפי “חדשות” של “הרשת”, בו דווח על פעילות חב”דית.

גם הנסיעה לרבי באותן שנים לא הייתה חזון נפרץ, למרות שהיה זה כמה שנים אחרי הצ’ארטר הראשון, והיו שנסעו מידי כמה שנים. זכורני שיום אחד לא אמרו תחנון בבית הכנסת בכפר חב”ד, משום שבאותו יום נסע לרבי הת’ זלמן פריז ע”ה (ולא משום שלא הקפידו על אמירת תחנון, אלא שהשמחה הייתה גדולה שמישהו נוסע לרבי).

במצב כזה מובן שמלבד השידורים מהתוועדויות של הרבי, אף אחד לא העלה על דעתו להתקשר טלפונית לשמוע מה קורה ב–770.

על רקע זה אפשר להבין את גודל השמחה כשהגיע אלינו סליל מסתובב של “טייפרקורדר” (קלטות, שהיום כבר יצאו מהשוק, עדיין לא היו קיימות אז) מתפילה של הרבי שליט”א בתור שליח ציבור משנת תשכ”ה, בו הרבי מתפלל את כל התפילה בקול. דא עקא, שכמעט לאף אחד לא היה את המכשיר הענק “טייפרקורדר” שבו נוכל לשמוע את הרבי מתפלל. ואז הגענו לביתו של ר’ לייבל זלמנוב שהשיג איכשהו את המכשיר היקר, ואיפשר לנו, הילדים מהישיבה הקטנה בלוד, לשמוע את הרבי.

ישבנו שעות ארוכות והקשבנו שוב ושוב לכל התפילה מההתחלה עד הסוף ללא הפסקה. לא יכולנו להתנתק מלשמוע את הקול המתוק המתנגן הנפלא של הרבי כשהוא מתפלל. לאחר כמה ימים שוב באנו להקשיב ולשמוע, ושוב ישבנו שם שעות רבות. עד היום מתנגנת באוזניי בלי הפסקה אותה מנגינה נפלאה של הרבי מתפלל וזה פעל ופועל בי מאד.

אולי בזכות זה (גם אחרי ההדרכה היסודית של הרה”ח ר’ מונקע ע”ה גרוזמן להתפלל עם מאמר חסידות), ניסיתי בהמשך להתפלל בעיקר עם מאמרים ושיחות של הרבי מלך המשיח שליט”א, ובמיוחד עם המאמר של קבלת הנשיאות, “באתי לגני” תשי”א, ובשנים מאוחרות יותר - עם ה’דבר–מלכות’ תנש”א–תשנ”ב.

זה גם מה שאני מבקש להעביר בשיעורים ובהתוועדויות לכל אלו שזכיתי ללמוד עמם וללמדם בישיבה בכפר חב”ד, בישיבה בראשל”צ, ובשיעורים ובהתוועדויות עד היום, כולל ובמיוחד בהתוועדות כאן ב”בית–משיח”.

ראשון להתייצב

את ר’ לייבל עצמו לא הכרתי כל כך לעומק. אני רק זוכר אותו כחייל מסור, שברגע שצריכים לעשות דבר מסוים - ובפרט כאשר מתקבלת איזו שהיא הוראה מהרבי - הוא היה הראשון לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. לא משנה כלל אם מדובר על לימוד עמוק או מעשה בפועל, הרצאה בפני חיילים או ארגון התוועדות בביתו. כל מה שהיה צריך לעשות - הוא עשה, ללא שאלות וספקות ובהידור הגדול ביותר.

ומכאן אלינו: כאשר ההוראה היא לפרסם לכל אנשי הדור אודות שופט ויועץ הדור ונביא הדור, ונבואתו העיקרית - לא רק בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות - הנה זה משיח בא. ואם זה בא לפיו כנביא, אזי “בוודאי יקוים בלי ספק” גם בגשמיות ובפשטות. והרבי קורא לכולנו “עשו כל אשר ביכולתכם” לפרסם ולהכריז  ולהרעיש כדי לפעול זאת - בוודאי שכל אחד מאתנו יעשה כל מה שנדרש מאתנו כדי להביא זאת בפועל ממש ותיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.