“כשתראו שהגוף בוער, אל תרחמו!”… אירועי פורים תרפ”ז - 90 שנה א “את אשר שמענו וראי

“כשתראו שהגוף בוער, אל תרחמו!”…
אירועי פורים תרפ”ז - 90 שנה

א

“את אשר שמענו וראינו בעת סעודת פורים הזאת לא שמענו ולא ראינו לא אנחנו בכל ימי חיינו, לא אבותינו ואבות אבותינו, דיבורים ודברים נוראים מאוד מבהילים ומפחידים את רואם ושומעם” - במילים אלו מתאר הרב החסיד ר’ אליהו חיים אלטהויז ז”ל, במכתב לבנו וחתנו, את אירועי חג הפורים תרפ”ז תחת שלטונם הרודני של אנשי הג.פ.או. הארורים.

“השנים האפלות” - כך מכונה אותה תקופה שעברה על עם ישראל לאחר עלותם של הקומוניסטים לשלטון. אלה, בעזרתם של חברי היבסקציה היהודים רדפו כל דבר שרוח יהדות נודף ממנו. הם הכריזו מלחמת חורמה נגד מוסדות הדת, “כלי הקודש”, רבנים, שוחטים, מוהלים ומלמדים - שבמעשי מסירות–הנפש שלהם המשיכו את שלשלת הזהב של עם ישראל.

אחד מאירועי מסירות הנפש המובהקים, התקיים בהתוועדות פורים תרפ”ז - התוועדות שנחרתה בדיו של אש בהיסטוריה היהודית למודת התלאות והסבל.

ב

רחוב מאחוויא 22, לנינגרד.

מבית זה מנהל הרבי את הרשת המסועפת להפצת היהדות. בית זה שבפינת הרחוב מוכר היטב לאנשי הג.פ.או. האורבים לרבי על כל צעד ושעל.

בתחילת חודש אדר ראשון תרפ”ז, מגיע בבהלה אחד החסידים ומספר לרבי כי נקרא למשרדי הג.פ.או., ושם התעניינו יתר על המידה בצעדיו של הרבי. החסיד אומר כי מתרבים הסימנים שאנשי הג.פ.או. החליטו לעקור את הכול מהשורש.

אם לא די בכך, הרי שבאותם ימים אוסרים אנשי הג.פ.או. את מזכירו של הרבי הרב אלחנן דוב מרוזוב. לילה שלם נערכו החיפושים בביתו, ואף למחרת, כאשר בתום החיפושים נטלו עמם את ר’ אלחנן למאסר, ואיש לא יודע אנה נלקח. הסימנים והרמזים הולכים ומתרבים, כי הרשעים הולכים ומתקרבים לקדקוד…

באותם ימים נכנס לרבי מרגל מטעם המשטרה החשאית, שמנסה להוציא מהרבי הוראה, כי עליו לעזוב את רוסיה ולנסוע לארץ ישראל. הוראה כזו תוכל להפליל את הרבי. אך הרבי נועץ בו מבט נוקב, וכשבת–שחוק נסוכה על שפתיו הוא עונה תשובה מתחמקת המשתמעת לפנים רבות.

ג

חג הפורים בפתח.

על אף המצב הקשה מגיעים ללנינגרד הרבה אורחים, יחסית, כדי להיות עם הרבי ביום החג. לפנות ערב מגיעים הכול להתוועדות המתוכננת בביתו של הרבי כשהלבבות הומים בהתרגשות.

בשעה 4 אחר–הצהריים נכנס הרבי לטרקלין הגדול ברוב כבוד והדר ומתיישב על כיסאו שבראש השולחן. כמאתיים חסידים ואנשי מעשה מצטופפים בחדר, ומייחלים למוצא פיו של הרבי.

הרבי נוטל את ידיו, אומר “לחיים” ומברך את הנוכחים בשפע ברכות. הוא מדבר על מהות פורים, על מסירות–נפש למען לימוד תורה ויהדות. מדי פעם הוא מפסיק והנוכחים פורצים בניגון ולאחר מכן הרבי ממשיך בדבריו. הרבי גם אומר מאמר דא”ח והנוכחים מטים אוזן קשבת.

מקורבי בית הרבי מבחינים כי הרבי מרבה באמירת “לחיים”. מאן–דהו פוצח בניגון חב”די נשמתי עתיק, ואחריו נסחפים כולם, מתעלים מעל המציאות הקודרת אל עולמות טהורים. הדבקות והמרירות השזורות בנעימת הניגון נשמעות היטב, ולא בכדי.

הרבי יושב בראש, ראשו שעון על ידו והוא תפוס בהרהוריו. לימים סיפר ביומנו כי באותה שעה חזר במחשבותיו הקדושות אחורה, אל ימי האור והתפארת של ליובאוויטש, בעת שמקדש–מעט עמד על תילו בליובאוויטש, ואביו הרבי ניהל את החסידות והחסידים ביד רמה. מה נהדר היה המראה כשמאות חסידים ואנשי מעשה היו חונים סביב מקדש–מעט ליובאוויטשי זה, ומאות תלמידים ממלאים את ה’זאל’ הגדול, וכולם יוקדים באש של קדושה והתלהבות חסידית.

המחשבות רצות בזו אחר זו. גלותה של ליובאוויטש לרוסטוב. הדירה של אבא ברוסטוב, החסידים האהובים, מאמרי הדא”ח הענוגים, ועד להסתלקות המאור הגדול, היתמות והבדידות, החולי והרעב, וסגירת הכתר הליובאוויטשי ישיבת ‘תומכי תמימים’, החיפושים התכופים וכתבי המלשינות, העלילות והבריחה.

אהה? - כיצד ניטל כבוד מבית חיינו?! כיצד גלו כבודה ותפארתה של חסידות?!

השעה כבר חצות הלילה. מעיניו של הרבי נושרות הדמעות בזו אחר זו ומרטיבות את המפה הצחורה. הכול מבחינים כי הרבי נתון בסערת נפש, ולא קשה לנחש בשל מה. הנוכחים מגבירים את ניגון הדבקות עוד יותר, ונעימת המרירות אף היא מתחזקת.

לפתע הרבי מזדקף ונעמד באחת, פניו להבות אש ועיניו רושפות. ניכר כי גופו הקדוש רועד מהתרגשות.

“אחים! יהודים בכלל ואנ”ש והתמימים בפרט; כולנו הנמצאים ברוסיה עומדים באותו מצב שבו עמדו אבות אבותינו כשיצאו ממצרים; המדבר משני הצדדים, הים מלפנים ופרעה וחילו מאחור. כל יהודי צריך לדעת וכל אחד ימסור זאת בשמי לחברו - לפי חוקי הממשלה, יכול כל יהודי לקיים את כל המצוות בלי שום הפרעות, כל אחד יכול לתת את בנו ללמוד אצל מלמד.

“אחים יהודים! המדבר השומם הוא משני הצדדים, והמצרים, היבסקציה, נוגשים מאחור. מר לנו מאוד, אין לנו שום דרך ושום ברירה מלהשליך את עצמנו בתוך ים של מסירות נפש, בים של ביטחון! כל יהודי הנמצא ברוסיה מבלי הבדל עדה, גיל ומעמד, בעלי בתים ואינטליגנטים, צריכים לזכור את תקופת האינקוויזיציה שבה נשרפו ונשחטו בעבור תורה ובעבור מצוות. כל יהודי צריך לומר רק זאת שהוא יהודי ושיראה זאת בפעילות של השתתפות בייסוד ‘חדר’. כל יהודי שיזכור רגע זה: יהודים! בואו ונשליך את עצמנו בתוך אש מסירות–נפש!

“ראוי שכל אחד יזכור שלוקחים ממנו את ילדיו. רוצים לעשות מכולנו ערירים רחמנא לצלן. מחויבים אנו כולנו מבלי הבדל אם רבנים, שוחטים, מלמדים, בעלי בתים, סוחרים רוכלים, משפטנים, רופאים, אנשים ונשים, כולם ביחד צריכים למסור את נפשנו בפועל ממש, להישרף חלילה בעבור תורה ומצוות, ולזכות - לבנים ולבני בנים.

“יהודים! הסבירו זה לזה את המצב האיום למה שהובילונו השקצים היבסקציה יימח שמם, זכרו מי הם שונאיכם. כל אחד מכם שיעורר הרגשתו האלוקית הנמצאת בו ויילחם עם השונא המר - עוכרי ישראל היבסקציה יימח שמם. יהודים סבלו רבות, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב”ה מצילנו מידם. רוצים ח”ו לשמד יהודים, זכרו והצילו את עצמכם כשעוד יכולים להציל, הקימו חדרים, לכו לבתי כנסת ולמדו בהם בכל יום, החזיקו בדרך ישראל סבא וייתן לכם ה’ בנים ובני בנים”.

לפתע פתח הרבי את כותונתו וחשף את מקום לבו הקדוש, ובאגרוף קמוץ הכה על לבו בכוח רב.

הנוכחים נרתעים אחורה בבהלה, אולם הרבי לא שת ליבו. הוא פנה אל החסיד הנודע הרב אליהו חיים אלטהויז שעמד בסמוך ואמר לו בקול רועם ותקיף: “אליהו חיים! אליהו חיים!” - כפל את קריאתו - “בשנה החולפת אמרתי לכם לכתוב ולא צייתם! במילא סובלים אתם כל השנה צרות, כעת אני מצווה אתכם לכתוב לכל הערים והעיירות בזה הלשון: היה לנו רבי והוא השאיר לנו בן - איזה פרי הוא?!”

הנוכחים לא יכלו לקבל את הדברים הללו, אולם איש לא העז לומר מילה. פניו של הרבי בערו כלפיד אש.

הרבי סיים את דבריו הרועמים, התיישב על כסאו ופרץ בבכי מר. כל גופו הקדוש רעד בעווית של בכי והתרגשות גם יחד.

הלם של פחד אחז בנוכחים. מאתיים החסידים עמדו קפואים על מקומם, ולא ידעו מה לעשות. הכול הבינו כי באלו הרגעים מוסר הרבי את נפשו עבור כלל עדת ישראל. החסיד הישיש הרב מאיר שמחה חן מנעוול זע לפתע ממקומו, התקרב פסיעה מול כסאו של הרבי, ומבלי להתאפק קרא בקול מר: “רבי, אין אנו יכולים. אין אנו רוצים לשמוע דברים כאלה. צריכים אנו רבי כאן למטה ממש”, ברמזו כי מילים אלו מסכנות את חייו.

כעין אנחת רווחה חשאית פרצה מלבות החסידים. בקול כאוב ונחרד פנו לרבי מאיר שמחה חן ובלשון של מחאה עקיפה אמרו: “אכן, אכן, מאיר שמחה, כולנו סבורים כך”.

הרבי הרים את עיניו הטהורות והביט בנוכחים, כאילו זה עתה שם לב כי הם נמצאים עמו.

בהמשך שוב חזר הרבי לדבריו התקיפים.

“זלמן!” - פנה הרבי אל אחד החסידים שהגיע במיוחד מנעוול - “זלמן, כשיעשו מדורה מעצים יבשים ויציבו בפניך את הברירה אחת מהשתיים, או שתמסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם, או שתשליך את עצמך אל האש, היודע אתה מה לעשות? - עליך להשליך עצמך אל תוך האש ובלבד שלא למסור את ילדיך לבתי הספר שלהם!” - - -

ד

דומה היה שכשל כוח סבלם של החסידים. הלבבות והמוחות לא היו ‘כלים’ לעכל דברים חריפים מעין אלו.

“אימה ופחד נפלה עלינו כולנו” - מתאר החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז במכתבו המפורסם - “לא כל מוחא סביל; כשל כוח הסבל, ולא היה מעצור לרוחנו לשמוע עוד דברים חדים ובוערים כאלה, הפחד אשר פחדנו היה בכפליים”.

בקצה השולחן, ממש מול פני הקודש, עמדו - להבדיל - שליחיהם של אנשי היבסקציה והקשיבו היטב לכל הדברים. כבכל התוועדות ביומא דפגרא, גם עתה ‘הם’ הגיעו, ובלי צורך להסתתר עמדו בפנים חמורות סבר והקשיבו לכל מילה היוצאת מקודש הקודשים. אך הרבי התעלם מהם כליל; הוא ידע על מהותם של אותם צוררים ועל כוונותיהם, אלא שהללו היו בטלים אצלו כעפר הארץ.

בכל פעם שהזכיר את שמם, היו אי–אלו חסידים מגניבים מבט לעברם כדי לבחון את תגובתם. בתחילה חשו הללו שלא בנוח כמו נתפסו במעשה הריגול, אולם עד מהרה התחלפה ארשת המבוכה בכעס. מעיניהם בקעו ניצוצות של כעס רצחני וזעם עד כדי טירוף.

בשלב מסוים ביקש החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז מאמו של הרבי, הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה, שתכנס אל בנה ותפציר בו להפסיק את ההתוועדות. לא היה צורך להרבות במילים כדי לשכנעה כי סכנה עצומה מרחפת מעל ראש בנה היחיד. היא רצה בחיפזון אל הטרקלין המלא ונכנסה פנימה.

כשהבחין הרבי באמו, הזדקף לכבודה מלוא קומתו. “אמא” - הקדים הרבי לומר עוד בטרם הצליחה האם הדואגת לפצות את פיה - “לכי נא לחדרך לומר פרק תהילים ולבכות. זה עוזר!” ותוך כדי דיבור זלגו מעיניו הקדושות נחילי דמעות חמות וטהורות. וכשראתה האם בשיברון לב בנה, אף היא עמדה מולו ופרצה בבכי חנוק אך סוער - - -

מסביב עומדים החסידים, וכיוון שראו את השניים בוכים מי לא יבכה?! ומעיני כל פורצות דמעות מרות. רק בתווך עומדים אותם רשעים, ולבם לב אבן. עיניהם חוקרות–בולשות רוויות שנאה.

“אמא” - נרעד לפתע קולו של הרבי - “אין אני עושה מאומה מעצמי, כל זאת פעלתי אצל אבא”. הרבי מפסיק מדבריו, הוא לא יכול להמשיך עוד בשל פרץ הבכי.

“יוסף יצחק”, מצליחה האם הדגולה לומר בתוך סערת הבכי, “אנא הפסק. רחם על בריאותך למענך, למעני ולמען קהל עדת החסידים. אנא, היכנס אל החדר הסמוך והינפש, שמור על בריאותך, במטותא ממך”. אולם הרבי עומד מולה, מביט בה ביראת כבוד אך מסרב לפוש.

ולפתע - - - הרבי מתעלף!

בעמל רב מצליחים לעוררו בחדר הסמוך. חשובי החסידים מנסים לעוררו בדרכים שונות. רק לאחר עשר דקות שנדמות כנצח, הרבי מקיץ.

החסידים לא יודעים נפשם. נראה שהכול חשו כי אי–שם, כבר נכתבה הגזרה ונחתמה.

רק כעבור שעתיים של מנוחה, חזר הרבי לשולחן ההתוועדות, והמשיך לומר שיחות ודברי חסידות מעניינא דיומא, בדיבורי התעוררות וניגונים בסדר הרגיל עד השעה שבע וחצי בבוקר.

חמש–עשרה שעות של התוועדות שכולה מסירות–נפש!

•    •    •

“אחרי הפורים הזה נפלה ונשפלה רוח כל אחד ואחד מאתנו, הרגשנו כי עלינו לחכות לאסון. כל אחד מיצר ודואג בפני עצמו ומתאפק שלא לגלות לחברו את הרהורי לבו כדי שלא להוסיף עוד עצב. לא אגזים אם אומר כי בחוש היה ניכר הפחד על פניהם של בעלי הרגש. פעמיים בכל יום היינו מבקרים את בית רבינו, והדרים חוץ לתחום היו שואלים על–ידי הטלפון כמה פעמים ביום לשלום הרבי, האם עדיין הוא בבית?!” - כותב ר’ אליהו–חיים אלטהויז.

הרבי הריי”צ סיכם ביומנו את תוצאותיה של אותה התוועדות נסערת במילים אלו: “השיחה של חג הפורים עשתה רושם עד כי נשלחו הידיעות בכמה מקומות, ותודה להשם נסתדרו שיעורים חדשים, וכן גם חדרים ובתי לימוד”…

(מעובד על פי רשימותיו של הרבי הריי”צ ומכתבו של רא”ח אלטהויז; לקוטי דיבורים חלק ה’)