ת.נ.צ.ב.ה.

“הרבי שליט”א שר ממש כמו אחד שבוכה. כולם ראו, וגם אני ראיתי, איך שהרבי שליט”א מנגב בידיו הקדושות את העיניים הקדושות שלו. כולם בכו, וגם אני ממש בכיתי. דמעות זלגו מעיניי. רואים ממש איך שהרבי שליט”א הוא כמו אבא לחסידים שהם הילדים שלו…” * קוים קצרים לדמותו של הרה”ח הרב ראובן-שלמה שניאורסאהן ע”ה שנלב”ע בליל חג הפורים

הכותב בדמע: חתנו ישראל אלפנביין

הרה“ח הרב ראובן–שלמה שניאורסאהן ע”ה נולד בו’ טבת תש”ט לאביו יבלחט”א הרב שמואל מנחם–מענדל שליט”א, מצאצאי כ”ק אדמו”ר הזקן נ”ע. נקרא על שם הסבא–רבא שלו, הרב ראובן–שלמה יונגרייז ע”ה.

משחר ילדותו קיבל בבית אביו חינוך חסידי חב”די מובהק. בכ’ מרחשון ה’תשי”ב כתב כ”ק רבנו נשיאנו לאביו, “ש”ב הרה”ח הוו”ח אי”א נו”נ וכו’ מהו”ר שמואל מנחם מענדל שי’”: ובמענה על הודעתו אשר ביום ו’ טבת הבע”ל יתמלאו שלש שנים לבנם, יהי רצון שיגדלוהו לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה […] בברכת מזל טוב וחסידישן נחת מבנו שי’ הנ”ל ומכל יו”ח שיחיו.

בג’ אייר תשי”ד כתב הרבי לאביו שי’: בנועם קבלתי מכתבו מכ”ה ניסן ובתחלתו מודיע אשר בנו ראובן שלמה שי’ התחיל ללמוד חומש, ויה”ר מהשי”ת אשר מלימוד המקרא יגדל לבן עשר למשנה וכו’ והוא וזוגתו שיחיו ירוו ממנו רוב נחת חסידותי מתוך פרנסה טובה והרחבת הדעת.

בשנות נעוריו עוד לפני הבר מצוה, נשלח מירושלים ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד ואחר כך למד בישיבת ‘עץ חיים’ בירושלים. בתקופת לימודיו ב’עץ חיים’ ייצג בכבוד את הרבי ואת חסידות חב”ד, ובשעת הצורך אף ניהל ויכוחים והגן על כבוד הרבי וכבוד חב”ד. הוא לא התפעל גם מול רבנים שדיברו באופן מזלזל כלפי חב”ד, אם בנוגע ל’מבצע תפילין’ או בנוגע לשאר העניינים. גם בשנים הבאות, בכל הזדמנות של פגישה עם אנשים מחוגים אחרים, תמיד ייצג בכבוד את עמדת חב”ד והגן בעוז על דרכו של הרבי. מעולם לא השאיר מישהו ללא מענה הולם.

לאחר שמלאו לו ח”י שנים נסע סבו ר’ ברוך–בענדט איזאק ע”ה, מחסידי סאטמר, לביקור בארה”ב. באותה תקופה נכנס הסבא ל’יחידות’ אצל הרבי ובין היתר דיבר עם הרבי על נכדו ראובן–שלמה. הסבא אמר שלדעתו הגיע הזמן שהנכד יתחיל לחשוב על התעניינות בשידוכים, אבל הרבי אמר לו שבשלב זה חשוב שהנכד ימשיך ללמוד בישיבה עוד שנים אחדות ועודד את הסבא לתמוך בו בצעד זה.

בשנת תשל”א נשא את רעייתו תבלחט”א מרת מתיה תחי’ בת הרה”ח ר’ דוד גרשוביץ ע”ה, וזכה להקים בית חסידי מפואר, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובחסידות.

 

“גדול המְעשה יותר מן העוֹשה”

במשך שנים רבות עסק כשד”ר למען ‘כולל חב”ד’ בארץ הקודש ומוסדות חב”דיים נוספים. בנסיעותיו בחו”ל ביקר בבתי נדיבים באירופה ובארה”ב, הביא סכומים הגונים ל’כולל חב”ד’ והקפיד מאוד על יושר מקסימלי בכל ענייני הכספים. “כשיצא לאסוף כספים לטובת מוסדות ‘בית חנה’ בירושלים”, מספר מנהל המוסדות הגה”ח הרב טוביה בלוי שליט”א, “ידעתי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אם קרה פעם שהיה לו ספק לגבי סכום כלשהו, תמיד ‘החמיר’ על עצמו ונתן לי עוד קצת כסף, כדי להיות בטוח שלא נשאר אצלו סכום של כספי צדקה”.

לא קלה היתה מלאכתו זו. פעם תיאר לפניי כיצד הסביר אחד ה’משולחים’ לגביר גדול את דברי חז”ל ‘גדול המְעַשה יותר מן העושה’: נכון שאתה תורם מכיסך הפרטי אלפי דולרים, ואני רק מעביר אותם ליעדם, אבל האם היית מוכן לספוג ולו מעט מן ההשפלה שאני עובר? אילו חשת את פרפורי לבי בעודי ממתין בחדרי מדרגות ומתפלל שאיענה בחיוב, אילו ידעת כמה דלתות נטרקו בפניי בטרם זכיתי לקבל את תרומתך, אילו שמעת את כל אותם חרפות וגידופים שקלטה אוזני בטרם קידמת אתה את פניי בסבר פנים יפות - סביר להניח שהיית משיב בשלילה. לכן אמרו חז”ל ‘גדול המְעַשה’…

לא קשה היה לי באותו רגע לנחש עד כמה הוא עצמו מזדהה מאוד עם הדברים. בימי ה’שבעה’ סיפרו שבאחת מנסיעותיו לחו”ל הגיע להתארח בבית מסוים בחו”ל ומישהו מבני–הבית העליב אותו מאוד וצעק עליו: ‘אל תיכנס אלינו הביתה עוד לעולם!’ בני המשפחה סברו שהוא לא יגיע אליהם עוד, אך הוא מחל על כבודו והגיע שוב לביתם, משום שידע שבני הבית מצטערים על התקרית והדבר יציק להם אם לא יגיע עוד לביתם. ואכן, כשהגיע לביתם ביקש ממנו הפוגע מחילה, וכולם שמחו מאוד על כך שחזר אליהם. כזו הייתה דרכו גם בכל מקום. אם קרה שמישהו צעק עליו, לא היה עונה לו אלא שתק והבליג. גם כאשר פגעו בו, לא היה ניכר כלל שנפגע מכך. מאידך גיסא, זהירותו שלו בעניינים שבין אדם לחברו הייתה באופן נפלא. נזהר מאוד שלא לפגוע בזולת ולא לכעוס על מישהו.

בביקוריו בחו”ל התארח לעיתים קרובות בבתיהם של חסידי חב”ד המקומיים ותמיד נהנה לשמוע סיפורי חסידים ולקבל חיזוק רוחני. חלק מביקוריו באירופה היו אצל יהודים קשישים, פליטי השואה, ומדי פעם ניהל איתם שיחות חיזוק בענייני אמונה והשקפה. תמיד היה מדבר אחר כך בהתפעלות על גודל מעלתם של יהודים אלה, שאחרי כל הייסורים שעברו, נשארו מאמינים בה’, איכפת להם לומר קדיש על יקיריהם וכן הלאה.

אהוב על הבריות, אוהב את הבריות

היה אדם ידידותי והציבור אהב אותו מאוד. כולם ידעו שהוא אינו מסוג האנשים שמסוגלים לעשות ‘קונצים’ ו’שטיקים’. לא היה אצלו מושג של ‘אחד בפה ואחד בלב’. כשלא רצה לומר משהו - לא אמר אותו. אבל כשאמר משהו - אמר את כל האמת, לא כמו ‘פוליטיקאי’. הוא לא ידע לדבר בתיחכום או ‘לעגל פינות’ לצורך אינטרסים אישיים. רק אמת ותמימות לאורך כל הדרך, בלי ‘חוכמולוגיה’. 

‘מידת השמחה שלו היא דבר שאין לתאר’, מספר אחד המתפללים בבית–הכנסת חב”ד ברמת שלמה בירושלים. ‘בכל פעם שהיה נכנס לבית–הכנסת, שימח את כולם עם החיוך שלא מש מעל פניו בכל המצבים’.

במסכת אבות נאמר: ‘אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות’. כזה היה ר’ שלמה. אהוב על הבריות ומשמח את הבריות. אהב לשמח אנשים, לא רק בעת שבא לרקוד ולשמח בחתונות אלא בכל עת מצוא.

לפני שנים סיפרו שפעם הגיע אליו הצעה מפתה במיוחד: להופיע באירוע גדול מאוד של רקדנים שנועד להתקיים בחו”ל, כשהוא יהיה נציג הרקדנים מהארץ ויקבל כמובן שכר הגון ביותר. הוא בירר מראש וגילה שאין שם חילול שבת והתכונן להשתתף באירוע. אחר כך נודע לו שבאותו אירוע מתוכננת שירת נשים, ועל אף שהיה יכול לצאת מהמקום בשעת מעשה, החליט לבטל את השתתפותו באירוע.

 

“כולם בכו וגם אני ממש בכיתי”…

נסיעתו הראשונה לרבי הייתה לחודש תשרי תשל”ד. לאחר פטירתו מצאנו בביתו מכתב ששלח לבני ביתו בז’ תשרי תשל”ד, בו הוא מתאר באופן מפורט את החוויות הרוחניות להן זכה במחיצת הרבי. להלן קטעים אחדים מתוך המכתב, המשקפים כבדרך ממילא את אישיותו החסידית:

“אתמול היה יארצייט, יום השנה לאמא של הרבי שליט”א. הרבי שליט”א התפלל לפני העמוד ועמדתי קרוב ליד הרבי שליט”א. שמעתי איך שהרבי שליט”א מתפלל התפילות, חזרת הש”ץ וכו’ וכו’.

“הייתה אתמול התוועדות, מאוד יפה ונעים. הרבי שליט”א אמר, שאלה שבאו מאחורי מסך הברזל (פירוש: מרוסיה) ישירו איזה שיר. הם התחילו לשיר ‘ניע בא יוסא’, וכולם התחילו לשיר. אחרי זה הרבי שליט”א אמר שאלה שהם לפני גיל 13 יתחילו לשיר איזה שיר, והתחילו לשיר ‘בך ה’ חסיתי’, וכולם התחילו לשיר אחריהם. הרבי שליט”א עשה תנועות עם ידיו הקדושות, וכולם התחילו לשיר ולרקוד יותר חזק. אחר כך הרבי שליט”א אמר לשיר ‘אבינו מלכנו’, וגם פה כולם התחילו לשיר.

“אחר כך הרבי שליט”א שר לבד ‘צמאה לך נפשי’, ואחריו שרו כל הקהל את הקטע של הניגון בלי המלים, ואחר כך הרבי שליט”א שר לבד את המלים ‘כן בקודש חזיתיך’, ואחרי זה שרו כל הקהל את הקטע של המשך הניגון בלי המלים. אחרי זה כל הקהל המשיך לשיר את זה עוד כמה פעמים לפי התנועות של הרבי שליט”א. בשיר הזה הרבי שליט”א שר ממש כמו שאחד בוכה, וגם בשיר הקודם של ‘אבינו מלכנו’ ראו כולם, וגם אני ראיתי, איך שהרבי שליט”א מנגב בידיו הקדושות את העיניים הקדושות שלו. כולם בכו, וגם אני ממש בכיתי. דמעות זלגו מעיניי. רואים ממש איך שהרבי שליט”א הוא כמו אבא לחסידים שהם הילדים שלו.

“אחר כך הרבי שליט”א התחיל לשיר ניגון שמחה ‘ושמחת בחגך’, וכולם אחריו התחילו לשיר. הרבי שליט”א התחיל למחוא כפיים, כשהוא מוחא כף יד אחת על כף יד שניה, ואז כולם התחילו למחוא כפים, לשיר ולרקוד.

“הרבי שליט”א אמר בהתוועדות לתת צדקה בשביל ‘קרן חנה’. ומי שאי אפשר לו לתת עכשיו, שיתחייב עכשיו ואחר כך יקיים מה שהתחייב. הרבי שליט”א אמר שכל אחד ייתן לפי נדיבות לבו, כמה שהוא יכול. מסתמא היו כאלה שהתחייבו, והיו אחרים שנתנו מיד. וגם אני כמובן נתתי מיד. חילקו מעטפות וכל אחד שם במעטפה כמה שהוא יכול, והיה שם גם פתק לרשום את שמו ושם אמו. גם אני כתבתי את שמי ושם אמי ושמתי את זה במעטפה עם הכסף”.

בי”ז טבת תשל”ה כתב לו הרבי במענה למכתבו: “בטח משתתף הוא בחמשת המבצעים ודנש”ק, וה’ יצליחם”. כשיצא ל’מבצעים’ עשה זאת בכל ההתמסרות. לדוגמה, מדי שנה יצא ביום הושענא רבא למדרחוב ברח’ בן–יהודה בירושלים כדי לזכות יהודים במבצע לולב והיה נשאר שם כמעט עד סוף היום.

“הוא היה סמל מיוחד של חסיד ומקושר לרבי, המאמין ברבי ללא סייג ושיור”, מעיד הגה”ח הרב טוביה בלוי. “כל מלה של הרבי היתה אצלו קודש קדשים”. “אהבתו לרבי היתה ברמה גבוהה מאוד, משהו לא סטנדרטי”, מעיד ידידו הקרוב יבלח”ט הרב חיים–יוסף וייספיש. “כמעט בכל שיחה שהיתה לנו, עיקר הדיבור מצידו היה על הרבי. גם כשביקרתיו בשבועות האחרונים לחייו, בכל פעם עיקר הדיבור היה סביב סיפורי ‘מופתים’ של הרבי בכלל ו’מופתים’ של יהודים שהתרפאו ממחלות בזכות ברכת הרבי בפרט”.

 

מה יקרה כשאליהו הנביא יבוא?…

חסיד חי היה, דמות חסידית חמימה ונלהבת. התעורר מסיפורי ‘מופתים’ על כ”ק רבותינו נשיאינו וגם התלהב מסיפורים חסידיים שמכילים מוסר–השכל חזק. ‘ווארט’ חסידי של המשפיע ר’ מענדל פוטרפס על אהבת ישראל החיה את נפשו, פתגם חסידי עמוק ששמע פעם מהמשפיע ר’ אברהם מאיור המשיך ‘לחיות’ בלבו עשרות בשנים. עיקר התענוג שלו היה בסיפורי חסידים, תולדות החסידים ודברי ימי החסידות.

אהב לשבת בהתוועדויות חסידיות, לשתות בצמא את דברי גדולי המשפיעים ולהתחמם לאורם. תענוג מיוחד היה לו להתוועד עם משפיעים דגולים כמו הגה”ח הרב זלמן גופין, הגה”ח הרב יוסף–יצחק אופן ואחרים, להתבשם מניחוחם החסידי ולהעלות לפניהם שאלות שונות בנושאים המציקים לחסידים בדור השביעי בכלל ולאחר ג’ תמוז בפרט.

אהב גם לספר על דמויות מופת שהכיר מזקני חסידי חב”ד בדור הקודם וציטט פתגמים ששמע מהם או בשמם. כשהיה חוזר ארצה מנסיעותיו הרבות לחו”ל, תמיד סיפר סיפורים לא ידועים ששמע מחסידים שפגש ברחבי העולם.

בימי ה’שבעה’ הוזכר פתגם חסידי ששמע מהרה”ח הרב יוסף וויינברג ע”ה ואהב לחזור עליו: נניח שאליהו הנביא יבוא היום ויודיע שמשיח צדקנו עומד להגיע בעוד 24 שעות. מה יקרה אז? כל הצדיקים וכל הרבנים ישמחו מאוד ויתכוננו לעריכת סעודה גדולה עם הרבה ‘לחיים’ לכבוד ביאת הגאולה האמיתית והשלימה. רק צדיק אחד לא ישתתף בשמחה הזו, יהיה זה הרבי מליובאוויטש שיקום ויזעק באוזני חסידיו: איך אפשר להשלים עם זה שנישאר עוד 24 שעות בגלות?!

ור’ שלמה ע”ה הטעים והסביר את הדברים: הרבי הוא הנשיא של כלל ישראל, המרגיש את צערם של ישראל בגלות, וכואב את כאבו של כל אחד ואחד מישראל הנתון בצרה כזו או אחרת. ולכן מפריע לו כל רגע נוסף שנשארים בגלות…

אהב לדבר בשבחן ובמעלתן של ישראל, ובפרט בדברים שאמר הרבי בנידון זה. סיפר כמה פעמים מה ששמע מאחד מראשי ‘העדה החרדית’ שהיה אצל הרבי ושאל מדוע הרבי קיבל ל’יחידות’ את שז”ר, שנודע כמי שפעל כמה עניינים בלתי רצויים בארץ הקודש. אמר לו הרבי: דע לך שבגלל נאום אחד של שז”ר בעניני יהדות, התחילו 150 איש להניח תפילין. הנ”ל אמר שקשה לו להאמין לזה, והרבי הגיב: האם אתה רוצה גם שאגיד לך את שמותיהם?!

פעמים רבות סיפר מה ששמע מהרב שטוקהמר ע”ה מירושלים ששאל את הרבי ב’יחידות’ למה הוא מקרב אנשים שאינם שומרי מצוות. והרבי אמר לו: מה אתה חושב? יהודי אמריקאי שקם ביום כיפור בבוקר, מתגלח למשעי, אוכל ארוחת בוקר טובה, מתיישב לנוח ואחר כך הוא נזכר פתאום שהיום יום כיפור ואז הוא נוסע במכוניתו לבית הכנסת כדי לומר ‘יזכור’ - מה אתה חושב עליו?… והרבי אמר: אין לך מושג איזה תענוג גדול נוצר בשמים מיהודי כזה…

 

אהבת חסד

בכל פעם שהתבקש לתת צדקה, נענה בנפש חפצה ומעולם לא אמר: ‘אין לי’. לפעמים אף הלך ללוות ממישהו סכום כסף כדי שיוכל להיענות לבקשת צדקה. מעולם לא התחמק מכך. מספר ידידו הרב אברהם דרוק, מגבאי הצדקה בקהילת חב”ד ברמת שלמה בירושלים: ‘כל אימת שהיתה בקהילה איזו מגבית לצורך עניין של צדקה, השתדל מאוד להשתתף אישית במגבית, גם בזמנים שמצבו הכלכלי האישי לא היה שפיר. אני זוכר באופן אישי כמה מקרים שבהם נתן לי סכום חשוב לצורך ‘קמחא דפסחא’. ידעתי שהוא עצמו לחוץ לצורכי ביתו ואמרתי לו שאם קשה לו אינו מוכרח לתת כעת, אך הוא התפלא ואמר: ‘איך אפשר להתחיל את ההכנות לפסח לפני שנותנים ‘קמחא דפסחא’?…’

נדיר למצוא בימינו יהודי רודף חסד כמוהו. אברכים צעירים, שלוחים של הרבי במקומות שונים, שהיו זקוקים לעזרה בתחום של גיוס כספים, פנו אליו והוא לימד והדריך אותם לאן כדאי להם לנסוע ואל מי לפנות שם, גם כאשר ידע שמסירת המידע הזה עלולה להיות ‘על חשבונו’.

גם בקרב האנשים שעוסקים במעשי חסד, בדרך כלל כל אחד דואג לאנשי החוג שלו, לטובת הקהילה שלו ולמען האינטרסים האישיים שלו. אבל הוא לא התחשב בהבדלי חוגים וקהילות. כמי שעסק שנים רבות בגיוס כספים, הצטברו אצלו רשימות מסודרות עם שמות של גבירים באירופה ובאמריקה. שד”רים ששמעו על כך פנו אליו והוא נתן לכולם בשמחה העתקים של הרשימות. פעם נתן למישהו רשימה של גבירים במדינה מסוימת ולאחר מכן שמע שהשד”ר ההוא הצליח לקבל מהם יותר ממה שהוא עצמו מקבל מהם בדרך כלל. הדברים לא הפריעו לו כלל וכלל, אדרבה: הוא שמח על כך שזכה להביא תועלת ליהודים נוספים ואמר לבני ביתו: ‘אנחנו צריכים להשקיע לא רק בעולם הזה שלנו, אלא גם בעולם הבא…’

ההרגשה של עזרה לזולת הייתה טבועה עמוק בנפשו. כשמישהו דפק בדלת ביתו וביקש נדבה, דאג שייתנו לו צדקה מיד ושלא יצטרך לחכות זמן מיותר. פעם הסתובב בכמה בתי–כנסת בלוס–אנג’לס כדי לאסוף כסף לצורך ‘הכנסת כלה’. יחד עמו היה שם מישהו נוסף שבא אף הוא למטרה דומה. גביר אחד נתן לר’ שלמה 50 דולר, ולאדם השני לא נתן כלום. ר’ שלמה ראה שהשני סובל מחלישות הדעת בשל כך, ונתן לו את הסכום הזה. ‘אמרתי לו שזה בשבילו ולא בשבילי’, מספר האיש, ‘אך הוא התעקש והחליט שהסכום יישאר אצלי כדי שארגיש טוב!’.

כשחזר מהלווייתו של הגה”ח ר’ שמואל–אלעזר הלפרין ע”ה, סיפר לי שבמסע ההלוויה הושמעו הרבה דברים על מעלתו של המנוח, אך היה דבר אחד ש’תפס’ אותו מאוד: אחד הדוברים סיפר שהמנוח התבקש פעם לחתום כערב על הלוואה בשביל אדם פלוני. בבוא מועד הפירעון התברר שהלווה לא שילם, והגרש”א הלפרין התבקש לקיים את ערבותו ולשלם את החוב. וכך עשה. כעבור זמן מה פנה אותו אדם אל הגרש”א הלפרין בשנית וביקש ממנו שיחתום לו על ערבות. לא זו בלבד שלא סירב לחתום לו, אלא אף לא הזכיר לו דבר וחצי דבר על המקרה ההוא של החוב שנפרע על ידו במקומו! ‘אין לך גדלות נפש גדולה מזו’, אמר לי חמי, ‘אדם אחר לפחות היה מזכיר ללווה את מה שאירע כדי לוודא שלא ייכווה שוב, אך הוא קיים חסד בשלמות ולא חשב על עצמו כלל וכלל’. ונאים הדברים למי שאמרם.

בימי ה’שבעה’ סיפר אחד השד”רים שהכירו: ‘פעם ראיתיו כשהוא ממש לא רגוע (‘אויסער זיך’). שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי שגילה כי יהודי אחד זקוק לעזרה והציע לו לפנות לאדם מסוים שבוודאי יכול לעזור לו, אך לבסוף נודע לו שהאיש ההוא סירב לעזור לו. ר’ שלמה היה המום: איך ייתכן שיהודי יכול לעזור לשני ולא יעשה זאת?! הוא עצמו, כשהיה במחיצתם של שד”רים באיזו אכסניה בחו”ל, תמיד ידע לרומם את רוחם. לזה הציע חתיכת מזונות, ולשני מזג כוס מיץ. באוזני האחד השמיע ‘ווארט’ חסידי נאה על פרשת השבוע ולשני הציע פתגם שמסוגל לפתוח לבות נדיבים’.

 

ידע להעלות חיוך על פני אנשים

בתקופה שלאחר נישואיו היה מתייעץ בכל שאלה הלכתית עם הגרי”ש אלישיב ז”ל שכיהן אז כמו”צ בירושלים, ומאז היה קרוב אליו מאוד. בכל מקרה שהיה לו ספק לגבי פרט מסוים בהלכה, היה טורח לברר היטב עד שלא יישאר לו שום ספק בדבר. בכל הקשור להידורי מצוה היה מדקדק עד הקצה האחרון, בלי ויתורים ובלי פשרות.

הקפיד על מצות כיבוד אב באופן נפלא שאין לשער, עד כדי כך שבני המשפחה הקרובים אליו התפעלו אמרו שכשיבוא היום שבו צריכים הבנים לבקש מחילה מהוריהם, לא יהיה לו על מה לבקש מחילה… בצהרי יום שרבי אחד פגש אותו מישהו ממכריו כשהוא יוצא מביתו לעבר האוטובוס. האיש שאל אותו לאן הוא נוסע, ור’ שלמה ענה: לכותל המערבי. שאל אותו האיש: למה לנסוע דווקא עכשיו, בשיא החום? ענה ר’ שלמה: אבי–מורי ביקש שאסייע לו לנסוע עכשיו לכותל המערבי, ולכן אני נוסע מיד עכשיו. ואכן, הוא הגיע לבית אביו, סייע לו להתארגן ליציאה וליווה אותו עד שחזר לביתו.

טוב–לבו היה באופן יוצא מן הכלל. אומר ידידו הרב חיים–יוסף וייספיש: “היתה לו הארת פנים באופן מיוחד במינו. מיד כשפגשת אותו, ראית שפניו מקרינות שמחה מיוחדת. היה לו כישרון להעלות חיוך על פני האנשים”.

בהזדמנויות שונות התברר שיש לו ידע גדול במפרשי התורה, מדרשי חז”ל ואגדות התלמוד, הרבה מעבר לידיעותיו של אברך ממוצע בימינו, מה שהפך את סעודות השבת במחיצתו לחוויה מיוחדת במינה. המושג של ‘דברים בטלים’ בסעודות השבת כמעט שלא היה קיים מצידו. אהב לקיים דיונים מעמיקים בנושאים של פנימיות התורה. זכורים לי דיונים שניהלנו על נושאים כמו: האם החושך הוא מציאות או העדר, מה משמעות המושג של בריאת הזמן, איך יתקיים הייעוד ‘וראו כל בשר’ באופן שהעין הגשמית תראה אלוקות, ועוד. בשבת בבוקר למד חסידות ואחר כך התפלל, בדרך כלל במתינות גדולה, ורק בשעה מאוחרת יחסית חזר לביתו לסעודת שבת.

מצד אחד היה בטבעו עניו צנוע ועדין, אך מצד שני, כאשר סבר שבעניין מסוים צריכים לנהוג בתוקף - עשה את הדברים בכל התוקף ולא התפעל משום דבר. מספר ידידו הרב חיים–יוסף וייספיש: “לפני שבע שנים התגלתה בליל פורים אצל בתי ע”ה המחלה הידועה ל”ע. באותו יום מצב רוחי ירד פלאים, הסתגרתי בביתי ולא רציתי לפגוש אף אחד. כשאתה נתון במצב כזה, גם חברים טובים שלך לא יודעים איך להגיב. ודווקא ר’ שלמה הגיב בתוקף חזק. כשנודע לו על הדבר, התפרץ לביתי - דבר שהיה בניגוד מוחלט לאופיו העדין - ונתן לי ‘מנה’ על הראש: למה אתה שרוי בעצבות? האם אין לך אמונה? האם איבדת את התקוה?! ידעתי שהוא ידיד אמת שלי, שמתכוון באמת לכל מלה שהוא אומר, ולכן דבריו סייעו לי מאוד להיחלץ ממצב הרוח השפוף”.

קשר נשמתי חזק היה לו לציון הרשב”י במירון, והקפיד מאוד בכל שנה לנסוע למירון בל”ג בעומר. היה חוזר מחו”ל במיוחד לשם כך, והתכונן רבות לקראת הנסיעה. היו לו ‘חזקות’ של ריקודים מסוימים גם בציונו של רבי יוחנן הסנדלר. נחשב לאחד הוותיקים שבין ‘אנשי מירון’. גם בימים האחרונים לחייו נסע בשארית כוחותיו למירון והתפלל שם מעומק הלב.

הייתה לו אמונה חזקה בקב”ה. “איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע” - כך מגדיר אותו הגה”ח הרב טוביה בלוי שליט”א. ואכן, הוא נודע כאדם ישר מאוד. גם בענייני ממונות היה ישר ‘כמו סרגל’. כל ענייני הכספים שלו היו רשומים אצלו באופן הכי מדויק והכי מסודר, דיוק עד לפרוטות ממש. אם היה חייב כסף למישהו, זכר להחזיר לו את החוב עד הפרוטה האחרונה. כשהתחייב להחזיר חוב עד תאריך מסוים, ‘הפך עולמות’ כדי להיות בטוח שיוכל להחזיר את החוב במועדו.

פעם טס מאיטליה לארץ ישראל בשבוע שאחרי ‘ניטל’, והמטוס היה מלא רובו ככולו בגויים שנסעו לארץ ישראל בקשר ל’חג המולד’ שלהם. וכשהיה בתא השירותים שבמטוס, מצא ארנק תפוח עם סכום של כ–5000 יורו במזומן. הוא היה יכול לקחת את הארנק לעצמו ולסמוך על כך שאבדת גוי מותרת, אבל לבו ריחם על המאבד המסכן. הוא פנה לאחת הדיילות וביקש שיכריזו ברמקול של המטוס כי נמצא ארנק עם סכום כסף וכי המאבד יוכל לקבל אצלו את האבדה לפי סימנים. כל הנוסעים בדקו בכיסיהם ובסוף נמצא זוג גויים זקנים שאיבד את הארנק. הם נתנו לו סימנים והוא החזיר להם את האבדה, דבר שגרם לקידוש השם גדול מאוד.

יושר למופת

גיסו יבלח”ט הרב יעקב קעניג שמע ממנו את הסיפור הבא המעיד על יושרו המופתי: פעם נסע ר’ שלמה בתור שד”ר לגייס כספים באירופה עבור כולל חב”ד. היתה אישה עשירה מאוד שאמרה לו שהמזכירה שלה תיתן לו מעטפה עם תרומה של ח”י אלף דולר. הוא ידע בוודאות שזהו הסכום שהוא אמור לקבל במעטפה. כשהגיע לאכסניה שלו, פתח את המעטפה וראה שהמזכירה רשמה בטעות על הצ’ק סכום כפול פי עשר, סכום של 180 אלף דולר! הוא ידע בבירור שהצ’ק הזה יעבור בבנק, הוא גם ידע שאם יקבל את הצ’ק הזה יוכל לקבל עליו את האחוזים שהוא מקבל, וכמובן שהיה יכול לטעון בתמימות שחשב שהתורמת החליטה משום מה להגדיל את הסכום. אבל מכיוון שידע שבאמת התורמת לא התכוונה לתת את הסכום הזה, חזר למשרד וביקש לתקן את הטעות ולתת לו את הסכום המקורי של 18 אלף דולר בלבד.

שמחה לשם שמים

מספר ידידו יבלח”ט הרה”ח ר’ אורי קפלון:

בפיגוע הנורא של אוטובוס הדמים בכביש החוף בשנת תשל”ח, היו זוג הורים שנהרגו, ואחות האמא, שהתגוררה בשכונתנו, אימצה את הילדים. כעבור כמה חודשים הגיע הבן הגדול לגיל מצוות, ולמרות הכאב והאבל, ערכו לו בר–מצווה רגילה ככל הילדים. דיברתי עם ר’ שלמה, והחלטנו להגיע לבר–מצווה ולהשתדל לשמח את הילד ככל שאפשר.

כאשר פצחו בריקודים, ר’ שלמה החל לשמח את הקהל בפעלולים שונים, כפי שידע לרקוד עם בקבוקים וכדומה. הוא הצליח לסחוף את הקהל לשמחה עצומה. בשלב מסויים, אחד הנוכחים שהתלהב מאוד, הניח על הרצפה כובע הפוך והכניס לתוכו שטר מכובד. האורחים האחרים הכניסו אף הם שטרות לתוך הכובע, ובסיום הריקודים כולם מחאו כפיים בהתרגשות, והגישו לר’ שלמה סכום נכבד מאוד, כהערכה על שהצליח לשמח כל כך את הילד היתום.

בסיום האירוע ניגש אלי ר’ שלמה, ואמר שמכיוון שיש לי ולאשתי קשר לפעילותה של גב’ שפרה גולומבוביץ לטובת אלמנות ויתומי צה”ל - הוא מבקש ממני להעביר אליה את כל הכסף שקיבל מאורחי הבר–מצווה. הוא הרי הגיע אך ורק כדי לשמח את היתום האומלל, ולא רצה ליהנות מהכסף שקיבל עבור הריקודים…

אחרית ימיו

לפני כחצי שנה סבל כאבים בגבו. מספר אחד המתפללים בבית–הכנסת חב”ד ברמת שלמה: ‘יום אחד, בתקופה שסבל כאבים בגבו (הוא עדיין לא ידע אז שזה בגלל המחלה הידועה ל”ע), ניגש אליו מישהו בבית–הכנסת אחרי תפילת שחרית והתחיל להתעניין אצלו לגבי האפשרויות של גיוס כספים בחו”ל. האיש דיבר איתו שעה ארוכה יחסית. אחר כך אמר לי ר’ שלמה שאינו חש בטוב, כי ישב על הספסל הרבה זמן ללא תנועה. אמרתי לו: אז למה לא קמת ממקומך ואמרת לו שקשה לך לשבת? הוא ענה לי בתמימות: אינני יכול לפגוע ביהודי! אינני מסוגל לעשות דבר כזה! אני מוכן לשבת ולסבול ייסורים, ובלבד שיהודי אחר לא ייפגע!

בחודשים האחרונים התגלתה אצלו המחלה הידועה ל”ע ול”ע, וסבל ממנה ייסורים קשים. יחד עם זאת, התחזק באמונה תמימה וביטחון גדול בבורא עולם ומנהיגו. במסיבת הבר–מצוה של אחד מנכדיו, שנערכה בחודש אדר ראשון, התבקש לשאת דברים וסיפר את הסיפור המופיע בספר ‘ורבים השיב מעוון’ על יהודי שהרבי בירך את בתו בחודש אדר ברפואה שלימה באופן של ‘ונהפוך הוא’. ניכר היה עליו בשעת הסיפור עד כמה חזקה אמונתו בברכותיו הק’ של הרבי.

האופטימיות הנצחית שלו ליוותה אותו עד הרגע האחרון ממש. כמה אופייני הדבר שגם בשלבים הכי קשים של מחלתו האחרונה, כאשר גופו התייסר בייסורים נוראים וממושכים, לא איבד תקווה והמשיך להאמין שבעזרת השם יבריא ממחלתו…

רצתה ההשגחה העליונה שדווקא ביום הפורים יתבקש לישיבה של מעלה. הותיר אחריו דור ישרים יבורך, מהם שלוחי המלך, רבנים וראשי ישיבות: בתו אשת הרה”ח הרב ישראל אלפנביין; בנו הרה”ח ר’ ישראל יוסף שי; בתו אשת הרה”ח ר’ שניאור זלמן גולדשטיין; בתו אשת הרה”ח ר’ אברהם רייניץ; בנו השליח ברובנא אוקראינא, הרה”ח ר’ שניאור זלמן שי’; בתו אשת הרה”ח הרב ראובן בורושנסקי שי’; בנו השליח ביישוב שרונה, הרה”ח ר’ שלום דובער שי’; בנו הרה”ח ר’ שמעון שי’; בתו תרצה שתחי’; בתו אשת הרה”ח ר’ אורן פייבישביץ שי’.

ת.נ.צ.ב.ה.