נעם וולפין

הוא היה גורו נערץ בהודו הרחוקה, אחריו הלכו “מאמינים” רבים שביקשו ללמוד מפיו עוד ועוד, והיו צמאים לכל מילה היוצאת מפיו. הוא לגמרי כבש את לבם. העניק להם ממה שהיה לו, אך בעצמו חש ריקנות רבה. יום אחד קם ועזב את כל אשר לו ושב לארץ ישראל • שורה של מקרי השגחה פרטית שנתקל בהם, הביאו אותו לדרך של תורה וחסידות 

“שבע שנים חי נעם בהודו עם הגלימה של הגורו ואף לא פעם אחת נכנס לאחד מבתי חב”ד הרבים הפזורים במדינה”. נעם וולפין בהודו.“כל ימי חיי, מאז עמדתי על דעתי, חיפשתי מהות לחיים ועומק, וברחתי מהשטחיות והריקנות”, במילים אלו פותח את סיפורו המיוחד הרב נעם וולפין שליח הרבי מלך המשיח בקיבוץ ‘מעין ברוך’ ובקיבוצי הגליל העליון.

סיפור חייו רווי תהפוכות ונפתולים בדומה לאוניה רעועה שהטלטלה במשך שנים ארוכות בים סוער עד שהגיעה אל מזח מבטחים.

נעם נולד והתחנך בקיבוץ מעין ברוך בצפון הארץ. “האג’נדה של הקיבוץ הייתה שמאלנית מוחלטת. כשמדובר היה בשכננו הערבים, חונכנו על ברכי הסובלנות; אך כשהדבר היה מגיע לשאלת היחס אל אחינו יהודים שומרי תורה ומצוות, הגישה התהפכה מן הקצה אל הקצה”.

למרות המשיכה לעומק ולפנימיות, היהדות אף פעם לא נתפסה אצלו כאופציה ובמקום זאת שקע בקריאת ספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה והגה באמונתם של כתות שונות. משסיים את שירותו הצבאי, נדד לתת–היבשת ההודית כדי ללמוד שם את רזי השיטה הבודהיסטית. אופיו העמוק של נעם הביא אותו מהר מאוד להפוך מתלמיד לגורו בפני עצמו, כאשר סביבו התכנסה עדת מעריצים גדולה ששתו בצמא את דבריו.

מדי תקופה היה נודד בתוך הודו וקובע את משכנו בערים ובכפרים שונים. מאמיניו היו רודפים אחריו ומתקבצים לשמוע את מסריו והגיגיו. ביניהם היו גם צעירים ישראלים רבים, לצד גויים מאירופה והודים מקומיים שכינו אותו בשם ‘מואר’ - כזה שמקבל, לטענתם, כוחות גבוהים, ועל–כן כדאי לחיות בסמיכות אליו ולזכות לשפע שהוא משפיע להם.

כך במשך כמעט עשור חי כשהוא עטוי גלימה ותספורת המאפיינת גורו. אלא שאז, בשיא השפל הרוחני, כשהמונים החלו לחקות את מעשיו, נשמתו החלה להתעורר. “זה לא קרה ברגע אחד. השגחה פרטית גררה עוד ועוד השגחות פרטיות עד שהבנתי שיש בורא לעולם, יש מנהיג לבירה זו שמכוון הכול. הבנתי שאני נמצא במקום הלא נכון, והחלטתי לנטוש הכול ולשוב ארצה”. 

הרחק מתורה וממצוות

הילדות בקיבוץ מעין ברוך הייתה מרתקת אך נטולת סממנים של יהדות וחיבור למסורת ולדרך ישראל סבא. “את בר–המצווה חגגתי כמו שחגגתי את יום ההולדת של גיל שתיים עשרה. מובן מאליו שלא הנחתי תפילין, לא עליתי לתורה ומעולם גם לא שמעתי קידוש. קיבלתי חינוך חופשי לחלוטין. בימי הפסח סעדנו את לבנו בפיתות ובפרוסות לחם ר”ל, וביום הכיפורים איש לא חשב שצריך לצום או להגיע בכלל לבית הכנסת ולהתפלל”.

“אני זוכר שהעיסוק שלנו, צעירי הקיבוץ, בשבתות, היה יציאה לאתרים ארכיאולוגיים הנמצאים למכביר בסביבות הקיבוץ, וחיפוש אחר כל מיני אלמנטים עתיקים שכביכול יאששו את שיטות האבולוציה”. 

עד שהתגייס לצבא לא פגש נועם ביהודי שומר תורה ומצוות. “האזור בו ממוקם הקיבוץ הוא האזור הכי חילוני בארץ ישראל. קיבוצים רבים נמצאים סביב וכל מי שיצא לנו לפגוש במהלך היום יום, היה כצלמנו וכדמותנו. את החרדים ראינו רק בתוכניות החדשות או בתוכניות הסאטירה בטלוויזיה, שם הם נראו כאנשים פרימיטיביים ומיושנים שכל מה שמעסיק אותם זה לסחוט מהמדינה כספים ולזרוק על שוטרים אבנים”.

את ילדותו מתאר נעם כ”טובה מאוד”. נטיית נפשו כבר אז הייתה לחפש אחר עומק ופנימיות. לצד ההתעסקות שלו בספורט וקצירת הצלחות בתחום, היה יושב שעות על גבי שעות בספריית הקיבוץ וגומע ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיות מזרחיות. ספרי יהדות כמובן לא היו שם. לאחר כל קריאה היה יוצא בתחושה של התרגשות והתלהבות אך אלה אט אט היו מתפוגגות ותחושת הריקנות הייתה שבה אליו.

כשהגיע לגיל גיוס סווג ליחידת מודיעין על אודותיה מבקש לא להכביר במילים. כך או כך, תחושת החיפוש העצמי רק התעצמה בו במהלך השירות הצבאי, ומיד לאחריה החליט להשקיע את כוחו ומרצו בלימודי משפטים. תקוותו הייתה שהלימודים הללו ימלאו אותו בסיפוק ויקלו עליו את הרעב הפנימי. הוא נכנס ללמוד במכללת תל–חי, אך בחלוף זמן לא רב החליט לעשות ‘פסק זמן’ ולצאת למסע בחוץ לארץ כדי לחפש מהות לנפש ולנשמה.

התחנה הראשונה בטיול הייתה דרום אפריקה, שם מצא נועם את עצמו נכנס גם לעסקי יהלומים. ” באותה תקופה חשתי לראשונה בחיי שיש בורא לעולם. הרגשתי שהחינוך שקיבלתי בקיבוץ מתנגש עם המציאות הברורה שהעולם הזה חייב להיות מנוהל על ידי כוח שהוא חזק מאתנו. הרגשתי שאם אני מגיע עם ביטחון ואמונה פנימית, אני מצליח יותר מאשר שאני מגיע סקפטי ומהוסס. כשהדבר עלה במחשבתי, הבנתי שיש כוח מסתורי ופנימי שמוביל את החיצוני.

“התבוננתי והגעתי למסקנה שכמו שאצל האדם יש תכונות פנימיות ורצונות והוא לא שטחי, כך גם לעולם כולו יש את החלק שאנחנו רואים בחיצוניות ויש את המניע האמיתי שהוא פנימי ועמוק יותר. לא ידעתי אז לקרוא לכנות זאת בשמות, לא ידעתי להגיד שיש בורא לעולם; ידעתי רק להגיד שיש בעולם הזה כוחות נסתרים שאנחנו לא מבינים בהם, אך הם מובילים את כל מה שיש ב”עגלה הזו”, הצומח, החי ואפילו את הדומם. המציאות שהרגשתי אותה סתרה את החינוך האתיאיסטי בקיבוץ שלא האמין בכוח רוחני המניע את הכל”.

עם הפנים לטומאה של הודו

מצויד בתובנה החזקה הזו, רכש נעם כרטיס צד אחד להודו. הוא החליט להעמיק את המימד הרוחני שבתוכו, וכך מצא את עצמו נכנס למנזרים ולבתי ספר למדיטציות ותורות המזרח, לומד ברצינות את שיטותיהם ואמונתם. את תחילת המסע עשה בעיר וואראנסי, ולאחר שהות קצרה המשיך את דרכו לרישיקש, ומשם נדד בכפרים הודים בעמק פרבטי הממוקם בצפון הודו.

בתוך שנתיים הפך מיודענו מתלמיד למורה. ההתמחות שלו הייתה יוגה ומדיטציות בשירה תוך כדי מלמול של מנטרות הודיות. כמו כן הפך להיות מורה לשיטת ה’ריקי’. “אנשים מקומיים החלו להביט בי ולכנות אותי בשם ‘מואר’, מה שאומר שמצדם קיבלתי כוחות להיות מנהיג. זה לא שחיפשתי להיות גורו, זה פשוט קרה. תוך זמן קצר התגבשה סביבי קבוצה גדולה של ישראלים ואירופאים”.

כשבצפון היה גשום ומושלג, היה נעם נודד לדרום, ואליו הייתה מצטרפת כל החבורה. מדי יום היו יושבים האנשים, ונעם היה מרביץ בהם הגיגי חכמה “רוחניים”. בנוסף, היה מוביל בקיום מדיטציות תוך כדי שירה.

“למרות כל הטרארם סביבי הרגשתי מהר מאד שהכול משחק ולא יותר. הרגשתי שהכול שקר ואני נע ומוביל דרך חיים שאני לא באמת מאמין בה. משהו בתוכי חיפש הרבה מעבר לזה; עומק ופנימיות שלמים יותר. אנשים היו מספרים לי איך חייהם השתנו בעקבות מה ששמעו ממני ומה שחוו בסדנאות מדיטציה שהעברתי. בתוכי חשתי בוז כלפי הנאיביות הזו”.  

שבע שנים חי נעם בהודו עם הגלימה של הגורו ואף לא פעם אחת נכנס לאחד מבתי חב”ד הרבים הפזורים במדינה. “לא היה לי שום רקע מסורתי כדי שאמשך לשם”, הוא מסביר. “הרגשתי שהיהדות היא הדבר הכי רחוק ממה שאני מחפש. פעם אחת נתקלתי בשליח הרבי. היה זה במהלך שהותי בעיירה קסול, שם נפגשתי עם השליח הרב  דני וינדרבאום. הוא הבחין בי על אם הדרך והזמין אותי להיכנס להשלים מניין בבית חב”ד. משהו בדמותו משך אותי, אך הגבתי בציניות להצעתו ומיהרתי להתרחק משם”.

ההתלהבות מהגורו ומחבורתו תפסה תאוצה לא רק בקרב המטיילים הישראלים, אלא גם בקרב גויים רבים שהחלו להתקרב אל נועם. אנשים הגיעו לרמת הערצה כזו שכבר החלו לחקות את הלבושים ואת מנהגי חייו, וחזרו על משפטים עמוקים לכאורה, שאמר; אך כאמור, בסתר לבו בז לכל זה. ככל שהימים חלפו, החיפוש אחר האמת העמיק אצלו.

“מכאן החלה להיווצר בתוכי מלחמה פנימית - מצד אחד כולם אומרים שאני מואר ומשפיע על חייהם, ומצד שני הרגשתי שאני חי חיים רחוקים ממה שהנפש שלי מחפשת. אני אמנם מוקף קהל מעריצים אך בתוכי אני חש חסר, אני מרגיש ש’זה לא זה’, יש משהו נעלה יותר”.

לאחר ארבע שנים, ההשגחות פרטיות שהובילו אותו לחיפוש דרך אחרת, החלו לצוץ בזו אחר זו. כשנועם עושה חושבים מאיפה הכול החל לנבוט, הוא מודה שמאומה לא קרה מעצמו, אלא כמו יד נעלמה הושיטה לו יד והוציאה אותו שלב אחר שלב מהקליפה והטומאה לצד הקדושה.

“היה ערב מדיטציות אחד בדראמסאלה שהיה החשוב ביותר שידעה הקבוצה. אנשים רבים, בניהם אנשי מוסיקה ושירה, הגיעו להשתתף. לא הוצאנו מאום על האירוע, הכול ניתן לנו בחינם ושררה שמחה גדולה. כשהסתובבתי למחרת בעיר, ניגש אלי צעיר ישראלי ואיחל לי ‘חג שמח’. התעניינתי על מה הוא מדבר והאיש ענה לי: ‘אתה לא יודע שחג מתן תורה היום’?

“לא ידעתי מה זה ‘חג השבועות’ ומהי אותה תורה שהוא מדבר עליה, אבל כבר אז חשבתי שמאוד יכול להיות שההצלחה אמש הייתה בגלל אותו חג… זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שליהדות יש השפעה על ההתנהלות בעולם. בתוך זמן קצר קרה דבר נוסף, משמעותי אף יותר: אחד מהחבורה נסע לביקור בארץ ישראל, וכשחזר הביא איתו דיסק שירים בעברית עם מילים מספר התהלים. במדיטציות שהיינו מקיימים, התחלנו להכניס את הניגונים הללו במקום המנטרות ההודיות. כולם הרגישו שהחיבור שלהם לפן הרוחני התעצם באין ערוך מהמנטרות ההודיות.

“השירים הללו הפכו להיות להיטים לא רק בקרב אנשי הקבוצה, אלא בקרב כל הקבוצות שעשו מדיטציות בשירה. מסתבר שעד היום השירים הללו מושמעים בכל רחבי העולם. במשך הזמן המנטרות ההודיות נעלמו כמעט כליל ובכל כינוסי החברים, הושמעו אך ורק אותם ניגונים מספר תהילים. הדבר עורר אותי למחשבה, למה זה קורה? מה שהביא אותי להעמיק ולהתבונן במילים וללמוד מעט על נעים זמירות ישראל, דוד המלך. התחלתי להבין שהיהדות אותה חונכתי לשנוא, ייתכן שהיא האמת שנפשי משתוקקת אליה ורחוקה כל כך מהתדמית שהדביקו לה אנשי הקיבוץ. מילים כמו ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך’ או ‘ואני תפילתי לך ה’ עת רצון’, ריגשו אותי בכל פעם מחדש שהאזנתי להן”. 

מאותו רגע דברים החלו לקרות ובמהירות, ממש כמו אפקט דומינו. זמן קצר אחר כך הכיר נעם את רעייתו. על–אף שהיא הגיעה מבית לא דתי, החליטה עוד בהיותה בארץ ישראל להקפיד על הדלקת נרות בכל ערב שבת. “אי אפשר להסביר את זה במילים, אבל הנרות ריגשו אותי. הבטתי בהם מרצדים באור הבוהק, והרגשתי שהם נוסכים שלווה. הרגשתי שיש כאן אור אלוקי נשגב ונעלה. נוכח מיליארד גוים הודים מסביב, עומדת אישה יהודיה שדבקה במסורת אבותיה וגאה ביהדותה. ההתעלות שחשתי מול המעשה הזה היתה גדולה יותר מכל המדיטציות הכי מוצלחות שחוויתי בחיי”.

‘אחורה פנה’ מפתיע

החיבור הראשוני הזה ליהדות גרם לנעם לרצות לעזוב הכול ולחזור לארץ ישראל. אילו היה נשאל כמה חודשים קודם לכן אם הוא רוצה לחזור, תשובתו הייתה שזהו המקום האחרון אליו יחזור, אבל משהו בגישה הפנימית שלו השתנה בעקבות אותו חיבור ראשוני למסורת. ממחשבה למעשה. נועם עזב עם רעייתו את הודו להפתעתם של מקורביו.

את מקום מגוריהם קבעו הוא ורעייתו ביישוב מצפה עמוקה הנמצא בסמיכות לקברו של רבי יונתן בן עוזיאל. “יום אחד ביקרתי אצל מכר קיבוצניק כמוני, והוא אמר לי, ‘נעם, מישהו הותיר אצלי חבילה של ספרים, לא יודע מה יש שם, אם אתה רוצה תיקח’. היו שם סידורים וחומשים והחלטתי לקחתם בכל זאת. את החבילה הנחתי בספריה בבית.

“מדי בוקר הייתי קם בזריחה ועושה מדיטציות במשך כמה שעות.

“באחד הבקרים משך אותי להוציא את הסידור מהספרייה ולעלעל בו. פתחתי והעמוד נפתח באגרת הרמב”ן שם קראתי על הענווה הנדרשת מיהודי. הדבר נגע בלבי; בעולם המיסטי אליו הייתי שייך עד אז מדברים גבוהה גבוהה על ענווה ושפלות, אך מה שיש שם זאת גאווה ואגו מנופח, והנה כאן הדיבורים על הענווה הם כל–כך מנומקים ומגיעים ממקום פשוט. חשבתי שרק מי שהאמת נמצאת אצלו, יכול לנהוג כך”.

מאז, מדי בוקר היה נעם נוטל את הסידור, פותח וקורא. הוא לא ידע שיש סדר תפילות בזמנים ובימים מסוימים. מדי בוקר היה קורא היכן שנפתח; פעם זה היה ב’מודה אני’, ובפעם אחרת ב’ברכת המזון’. מילות הסידור ריגשו אותו; הוא חש לראשונה בחייו שהוא נוגע במשהו אמתי. הוא חש שתחושת הצימאון העזה שחש כל חייו מתחילה לשקוט, אך עם זאת הוא לא הרגיש שמיצה את עצמו, אלא חיפש להתחבר עוד ועוד בלי הפסקה. לא ידע רוויה.

“הרגשתי שהכול כאן אמת לאמיתה, ועם זאת, עדיין לא היה לי את האומץ לזנוח את החיים הקודמים. עד שהגיע הרגע המכונן. לילה אחד ישבנו והתלבטנו לגבי חיינו ואיך הכי נכון לחיות אותם. כשהתעוררתי למחרת אמרתי לרעייתי שאני עומד לצום שלושה ימים. ‘מה קרה?’ שאלה בבהלה, וחשבה שנטרפה דעתי. אך אני סיפרתי לה על חלום ובו ראיתי יהודי עם הדרת פנים מיוחדת שאומר לי שבכדי להתנקות מהקליפות בהן הייתי שקוע עלי לצום שלושה ימים”.

כשהתקרב מאוחר יותר לחסידות, נדהם נועם להיווכח שאותה דמות בחלום הייתה של הרבי מלך המשיח שכנראה לקח על עצמו להוציא את נשמתו מן הקליפות.

השגחה פרטית באזור התעשיה

“בשלושת ימי הצום קרו השגחות פרטיות נפלאות שקידמו אותי שלב נוסף בדרך התורה והמצוות. ביום הראשון נכחתי עם רעייתי בפסטיבל בטבע ובבוקר יצאנו לטיול באזור. פאתום ראינו מולנו יהודי עטוף בטלית ובתפילין ומתפלל. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי מישהו מניח תפילין והדבר הזה עורר בי משום מה התרגשות רבה. כשאשתי הבחינה בהתלהבותי, הציעה שאקנה תפילין והסכמתי מיד…     

“מאז חלף שבוע וההחלטה נשכחה. בסוף אותו שבוע נסענו לבקר חברים בקיבוץ מעין ברוך. הארכנו בכוונה את הדרך כך שפתאום מצאנו את עצמנו באזור התעשייה של קריית שמונה. במהלך הנסיעה נזכרתי פתאום בהחלטה לרכוש תפילין והזכרתי אותה לרעייתי. ‘איפה נקנה תפילין?’ שאלתי כמשיח לפי תומי. ‘מי בכלל מייצר תפילין?’ ‘האם מוכרים את זה בבתים פרטיים או בחנויות?’ לא היה בי שמץ של מושג וגם לא לרעייתי.

“במהלך הדו שיח בינינו, ראינו מולנו שלט ענק -  ‘מפעל ליצור תפילין’ עם חץ המכוון לכיוון המפעל. היינו בהלם. הרגשנו שיד ההשגחה סובבה שנגיע במיוחד לאזור התעשיה של העיר, ושנזכר שנינו פתאום בהחלטה מלפני שבוע. אין זה מקרה בעלמא. עצרנו בחזית המפעל, האיש שקיבל אותנו היה המנהל במקום, יהודי אדיב ונחמד, ולאחר הסבר קצר על תהליך ייצור התפילין ועל הקלף הנמצא בבתים, רכשנו ממנו זוג תפילין מהודרות”.

מקרה השגחה הצטרף למקרה השגחה, וכולם הובילו את נועם להכרה שהאמת היחידה נמצאת ביהדות ובקיום תורה ומצוות.

בחג הפסח באותה שנה הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שאכל מצה שמורה אותה קיבל מהשליח במצפה עמוקה הרב מאיר ווילשאנסקי. “רגע ההחלטה לחזור בתשובה ולחדול מלפסוח על שני הסעיפים, התרחש לקראת סוף הזמן בו התגוררנו ביישוב. הציעו לי הצעה עסקית מסוימת ויצאתי להתבודד בטבע כדי להחליט מה לעשות. כשחזרתי הביתה, שאלה רעייתי לגבי ההחלטה. אמרתי לה בפתאומיות: ‘לחזור בתשובה’. היא חייכה והגיבה: ‘גם אני החלטתי את ההחלטה הזו’…”.

זמן קצר אחר–כך עברו בני הזוג וולפין להתגורר בראש פינה. כשהגיע ערב שבת, יצא נעם אל הרחוב כדי לחפש בית כנסת. תושבים מקומיים כיוונו אותו לעבר בית הכנסת העתיק המנוהל על ידי חסידי חב”ד ושלוחי הרבי, הרב שלמה ברקוביץ והרב שלום דובער הרצל. “בפעם הראשונה נחשפתי ליהודים עם נתינה אמיתית. זה היה ‘המכה בפטיש’ שלי. הרגשתי שבדיוק זה מה שנפשי חיפשה כל החיים. הייתה בי תחושה נהדרת של שמחה פנימית ואמתית כמו בן אבוד המחפש את אביו שלא הכיר מעולם ולבסוף מוצא אותו. חסידי חב”ד בראש פינה היו עבורי דוגמה חיה ליהודים אמיתיים, פנימיים, ענוותנים, אנשי מסירות נפש המלאים בגאווה יהודית. 

“לראשונה נחשפתי למשפחתיות החסידית; סעודות השבת בהן התארחנו אצל השלוחים, היו עבורנו כמו מים קרים על נפש עייפה. במקומות אחרים אנשים דורשים אך לא מקיימים ואילו אצל השלוחים ראינו מה זה נאה דורש ונאה מקיים. לראות אבא אימא וילדים יושבים באחדות נפלאה שכזו ומשוחחים על דברי תורה ומספרים סיפורים מהרבי, זה משהו קסום ונפלא”.

בתוך כמה חודשים נפלה ההחלטה להפוך להיות חסידים ומקושרים לאילנא דחיי.

השניים קיבלו את הרב הרצל כמשפיע האישי של המשפחה. הרב הרצל ליווה אותם בכל צעד ושעל והדריך אותם בכל פרט בחיים. “מיד בתחילת הדרך הזמנו אותו להכשיר בעבורנו את המטבח. מכיוון שמרבית הכלים היו עשויים מחרס, נאלץ להשליך את הכל לאשפה. לאחר שסיים את עבודתו שהתארכה כמה שעות, ביקש שניסע עמו. נעצרנו על יד חנות לכלי בית, הוא הוציא המחאה בה רשם סכום גבוה וביקש שנקנה כלים חדשים כאוות נפשנו, אשתי סירבה בתחילה אך הוא היה נחוש. הינו המומים מהנתינה הזו”.

בראש פינה הפכה משפחת וולפין להיות חלק אינטגראלי מהקהילה עד שהפכו לחסידים של ממש. “כבר בתחילת הדרך היה ברור לי ולרעייתי שאנו מייעדים את חיינו לשליחות”.

חוזרים לקיבוץ

יום אחד היגרו בני הזוג לקרית מלאכי, שם נכנסו לעבוד בבית הספר למלאכה עם נוער בסיכון. “בתחילה העבודה הייתה קשה מאוד. אני זוכר שהתקשרתי לרב הרצל ושיתפתי אותו בקשיים. הוא ענה לי: ‘מה אתה מתלונן? אתה לא עובד עם נשמות גבוהות של עם ישראל, אתה עובד עם הנשמות הכי גבוהות של עם ישראל’.

“הדברים הללו חלחלו בי והתחלתי לראות בעבודתי אתגר של שליחות. חסידות מסבירה שכל הגבוה יותר נופל מטה יותר, וזה מה שעמד מול עיני מדי יום, ונתן לנו את הכוחות שלא להתייאש. ואכן ראינו הצלחות רבות. ישנו שם נער שהיה במצב נפשי ירוד מאוד. בהזדמנות אחת גילינו שניחן בחוש ציור מפותח ונתנו לו את האמצעים לצייר. בחירתו הייתה לצייר את הרבי ומתחת למכחולו יצאו ציורים מדהימים. מה שהכי הדהים - שככל שצייר יותר את דמותו של הרבי, כך יצא ממצבו עד שחזר לעצמו והבריא לחלוטין”.          

לאחר תקופה בשדה החינוך קיבלו בני הזוג וולפין תשובה ברורה מהרבי באמצעות ה’אגרות קודש’ שחיזקה את החלטתם לצאת לשליחות עם סטודנטים במכללת תל חי. ההחלטה הסופית לצאת לשליחות באזור מגוריו הייתה ביום הולדתו, א’ בסיוון, בעת שקרא את היום יום של אותו היום:

“זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי” [כשתזרוק מקל לאויר, הוא יפול תמיד ארצה “על עיקרו” - למקורו]. נחלה בלי מצרים הנחילו אבותינו רבותינו הקדושים לכבוד חסידים הראשונים, אשר בני בניהם ובני בנותיהם לדורותיהם, באיזה מדינה וסביבה שיהיו, יהיה אצלם אותו ה”עיקרי’”, והוא המשכת פנימיות הלב אל צור מחצבתו. לפעמים ה’עיקרי” מכוסה ונעלם בכמה לבושים. וזאת היא עבודת החפץ בחיים להסיר את הכיסויים ולקבוע לו זמני לימוד בתורת החסידות ולנהוג במנהגי עדת החסידים.

נעם ורעייתו היו אז בהתלבטות גדולה, האם מהלך זה יסב לרבי נחת או לא. לאחר קריאת ‘היום יום’ הבינו כי הם בדרך הנכונה.

את מגוריהם קבעו בהשגחה פרטית מופלאה בקיבוץ בו גדל - קיבוץ מעין ברוך, כך שהשליחות מתחלקת כיום לשניים: עם החברים בקיבוץ וגם בקרב הסטודנטים מהמכללה הסמוכה. “סטודנטים רבים במכללה הם כאלה שטיילו הרבה במזרח הרחוק, כך שאנחנו יודעים לדבר את השפה שלהם, יודעים ומכירים את החוויות שהם חוו, ואנו יודעים להתמודד איתם היטב”.

את הקיבוץ מכיר נעם מאז היה ילד. עם מרבית התושבים גדל, כך שהדלתות היו פתוחות בפניו והוא רואה הצלחה כבירה בעבודתו.

“ימים מספר לאחר בואנו להתיישב בקיבוץ, חגגנו את ראש השנה ויצאתי למבצע שופר - לראשונה בתולדות הקיבוץ.

“ישנו יהודי שהכרתיו עוד בתור ילד, סופר מפורסם, אמנון שמוש שמו. הוא זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, זכה בפרס ירושלים על שם עגנון, פרס שלום עליכם, פרס נוצת הזהב על מפעל חיים בספרות ובפרסים נוספים.

הוא רחוק מאידישקייט, אך למרות זאת ניאות בשמחה להכניסנו הביתה ולשמוע קול שופר. כשסיימנו את התקיעות, ראיתי שפניו משתנות והוא נרגש מאוד. הוא סיפר לי שהזכרתי לו נשכחות, כיצד הוא ואביו צועדים יחד לבית הכנסת בחאלב שבסוריה”.

תפנית מן ה’קליפות’ אל הפרי

לאחרונה החל הרב וולפין בשליחות נוספת. הוא יצר מחדש קשר עם אותם ישראלים שהיו אתו בהודו וכעת הוא מקרבם אל המאור הגדול ולדרך התורה. “לאחרונה קיימנו שבת עוצמתית לאותם תוהים ומחפשים. רבים מהם היו בהלם לפגוש אותי עם כל הלבושים החסידיים, אך הם התאוששו מהר מאוד וכמה מהם כבר נמצאים בדרך העולה בית א–ל”.

חברו הטוב ויד ימינו באותה תקופה בהודו, צעיר דינאמי ונמרץ בוגר סיירת ‘דובדבן’, התקרב בהשפעתו אל דרך התורה והחסידות, והפך אף הוא לחסיד מן המניין וכיום הוא ורעייתו וארבעת ילדיו נמצאים באחד ממוסדות חינוך חב”ד באחת הערים בדרום הארץ.    

ר’ נעם חש בהשגחה פרטית המלווה אותו ובהכוונת הרבי מלך המשיח. הוא מרגיש כי הוא סוגר עוד ועוד מעגלים בחייו. הן העובדה כי חזר לקיבוץ בו נולד וגדל והפעם בלבוש חסידי כשהוא מפיץ בו את המעיינות. שנית - הוא פועל עם צעירים וסטודנטים בגליל העליון ועם אותם “מאמינים” שהיו לו בתקופה ההיא ומקרבם אל דרך התורה ומצוותיה.

לאחרונה החל פועל בשיתוף פעולה עם בית חב”ד קיבוצים הפועל בכל קיבוצי הארץ, בראשות הרב יעקב בן ארי. הוא אף מוזמן להרצאות בהן מספר את סיפור חייו ומחזק את הנמצאים בתחילת דרכם. “את כל הכוחות שהשקעתי בימים ההם בכיוון הקליפות והטומאה, אני רותם היום כדי להאיר נשמות תועות ולהחזירם למוטב”. 

איך ההורים ובני המשפחה הקיבוצניקים הגיבו לחזרה בתשובה שלך?

“בהתחלה הם מאוד נבהלו. הם היו בטוחים שאנחנו ננתק איתם את הקשר, אך בהוראת המשפיע שלנו ובהדרכת הרבי רק חיזקנו את הקשר והתקרבנו עוד יותר - וזה אכן הוכיח את עצמו. כשהללו ראו שאנו לא מתרחקים, אלא מתקרבים אליהם יותר, הם לא רק שנשארו בקשר טוב ותומכים בנו, אלא בעצמם החלו להתחזק בעניני שמירת תורה ומצוות. ההורים הכשירו את המטבחים וזה נתן להם תירוץ להתחזק בעוד עניינים של שמירת מצוות. מי היה מאמין בעבר שדבר כזה היה קורה?!

דו–שיח עמוק בענייני אמונה

מספר הרב נעם וולפין: “בזמן שהייתי גורו בהודו, פגשתי פעם ביהודי אמריקאי כבן שבעים, פסיכיאטר במקצועו, שמסתובב כבר ארבעים שנה בין כתות שונות בהודו ומחפש את עצמו. שוחחנו רבות והוא הציע לי, מכיוון שאני ישראלי, הרי כשאגיע ארצה אבקר אצל הגורו שהיה לו בתחילת דרכו בהודו, ר’ גיל לאקס.

“מסתבר שאותו גיל היה גורו גדול בהודו בשנים ההן, עד שגם הוא גילה את יהדותו ועזב הכול. הוא מתגורר כיום ברובע היהודי וחיבר ספרים רבים המספרים את סיפור חייו ומתארים את התהליך הרוחני שעבר. כשהתחלתי להתעניין ביהדות וחזרתי ארצה, זכרתי את שמו של האיש והגעתי לבקרו בביתו.

“הוא השפיע עלי מאוד. בין הדברים סיפר לי על הדרכות צמודות שקיבל מהרבי מלך המשיח לגבי ספריו ולגבי נושאים אחרים בחייו. אז לא הייתי מחובר כלל לחב”ד אבל ממנו - למרות שהוא איננו מוגדר כחסיד חב”ד - הבנתי את גדולתו של הרבי. הוא חיזק אצלי מאוד בתחילת הדרך את תהליך התשובה”. 

“ערב אחד הוזמנתי להתוועד עם בחורים מאנ”ש כדי לספר את סיפור ההתקרבות שלי לתורה ומצוות. אני נוהג לשלב באירועים כאלה במצגת הממחישה את הדרך שעברתי ומלווה אותה בניגונים ושירים. הצעירים היו מרותקים ותוך כדי השירה ואווירת השמחה התפתח דו–שיח עמוק בענייני אמונה.

“אחד הבחורים התבלט מאוד בקושיותיו הרבות. בהמשך התברר לי כי עקב סכסוך עם הוריו, החליט לעזוב את דרך התורה. ההתוועדות הזאת שינתה דעתו, המפגש עם מישהו  ש”טעם את כל מה שיש לעולם להציע” ובכל זאת בחר להיות חסיד של הרבי, עוררה אותו לתשובה וחיזקה אותו.

“הדרך הארוכה שעברתי ברוך ה’ לימדה אותי שאפשר להשתנות ושהשתפר באמת, וזה מה שאני משתדל ללמד”.

לפרטים לגבי הרצאות: 5226770 - 053