פרקים מסיפור חייו של הרה”ח התמים ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי ז”ל • פרק ארבעים

פרקים מסיפור חייו של הרה”ח התמים ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי ז”ל • פרק ארבעים ואחת

חסידים ב’הקפות’. ציור זלמן קליינמןשנת תשי”ז הייתה שנה של פריצת דרך בהצלחת מוסדות ליובאוויטש במלבורן. בפרקים הקודמים סופר על ההשתדלות לפתיחת ‘בית רבקה’ עוד לפני ראש השנה, ובפרקים הבאים יסופר על התפתחות בית הספר החדש לנערות. במקביל, גם בית הספר לנערים, שנכנס לשנתו השלישית, הלך והתרחב. המוסדות החדשים קישרו הורים רבים לקהילה החב”דית, והדבר בא לידי ביטוי במספר המתפללים בבית הכנסת החב”די, שהלך וגדל משבת לשבת, עד שהיו שבתות בהן הגיעו לתפילה 300 מתפללים! בכל שבת התקיימה התוועדות לאחר התפילה, ואנשים נמשכו לחיות והשמחה החב”דיים.

אם בכל שבת נמשכו אנשים לשמחה המיוחדת של המניין החב”די — על אחת כמה וכמה בימי החגים, ובפרט בשמחת תורה. יחסית לשאר בתי הכנסת, בהן היו נערכות ההקפות ללא חיות מיוחדת, בבחינת ‘מצוות אנשים מלומדה’, הרי בבית הכנסת החב”די שררה אווירה של שמחה אמיתית פורצת גבולות.

עיקר השמחה הייתה בליל שמחת תורה. לאחר תפילת ערבית היו עורכים שולחנות מלאים במיני מזונות והרבה בקבוקי ‘משקה’. היה זה לפני גזירת המשקה, וכל אנ”ש היו מקדשים על ‘משקה’, ואחר–כך יושבים סביב השולחנות להתוועדות וניגוני שמחה. במהלך ההתוועדות אמרו גם המקורבים הרבה פעמים ‘לחיים’, והמשקה נשפך כמים. בחדר נפרד ישבו הילדים סביב שולחנות, וצעירי אנ”ש התוועדו איתם.

כאשר כולם היו במצב רוח מרומם, החלה מכירת פסוקי ‘אתה הראת’ לטובת הישיבה, ואחר–כך עברו משולחן ההתוועדויות אל מעגל הריקודים הענק סביב בימת הקריאה. קרוב לשלוש שעות נמשכו ההקפות, כאשר בכל העת מגיעים עוד ועוד יהודים להשתתף בשמחה הגדולה, וכל מי שמגיע נסחף מייד אל מעגל הריקודים.

מה עושים כאשר אנשים נכשלים בעקבות פעילות?

עבור מאות אנשים, הייתה זו ההזדמנות הראשונה להכיר את הקהילה החב”דית, ורבים מהם המשיכו להופיע בבית הכנסת גם בשאר שבתות השנה. זו הייתה הזדמנות פז להכיר אנשים נוספים ולקרבם לתורה ולחסידות.

אלא ש’אליה וקוץ בה’: חלק מהמבקרים בשמחת תורה, היו מגיעים לבית הכנסת במכוניותיהם, והיו מהם שאף הגדילו לעשות ובלי בושה החנו את מכוניתם ממש ליד בית הכנסת. היו מ’אוהבי ליובאוויטש’ שדאגו לפרסם על כך בעיר, ובאו אל ר’ זלמן בתלונות.

ר’ זלמן השיב להם שאין באפשרותו למנוע מאנשים לבוא לבית הכנסת, והדבר היחיד שביכולתו לעשות, הוא למחות נגדם. ואכן, כבר לפני שמחת תורה כתב ר’ זלמן בעיתון שאסור לבוא במכוניות במהלך החג, ואלו שמגיעים במכוניותיהם להקפות — גם אם כוונתם רצויה, לשמור בשמחת תורה, הרי מעשיהם אינם רצויים, בניגוד לכוונה, וגורמים עגמת נפש מרובה למארגנים.

גם בקרב אנ”ש לא כולם היו מרוצים מההקפות ההמוניות. היו שטענו כי צריכים לבטל את ההקפות ההמוניות — להמנע מעריכת קידוש, ולערוך הקפות קצרות מיד לאחר תפילת ערבית, ובכך למנוע את חילול החג. לדבריהם, אנ”ש אינם מסוגלים לנצל את הגעתם של מאות האנשים כדי להשפיע עליהם — כיוון שאנ”ש הם מעטים מאוד, כעשרים אברכים בלבד מול חמש מאות מקורבים, וגם אין אף אחד מאנ”ש עם אישיות כריזמטית, שיכול לנאום בפני הקהל.

מנגד, היו מאנ”ש שסברו שצריכים להמשיך עם ההקפות, מכיוון שרוב המקורבים היו מגיעים ברגל, ללא חילול החג, מתוך כוונה טהורה לטעום מהשמחה המיוחדת במניין החב”די. ‘האם בגלל כמה בודדים נבטל את שמחת ההקפות לגמרי?’, שאלו.

מיד לאחר שמחת תורה, בכ”ה תשרי, שיגר הרה”ח ר’ יעקב אליעזר הרצוג מכתב לרבי בנידון, ושאל איך אפשר לתקן מה שנעשה בעת ההקפות.

על כך השיב לו הרבי במכתב מי”ח מרחשון:

בשאלתו:

א) איך לתקן את מה שקרה בשמחת תורה, אשר בין הבאים להשתתף בהקפות דישיבת אהלי יוסף יצחק היו אחדים שבאו במכונות כו’.

התיקון בזה פשוט, ולפלא שגם בשנה זו לא עשו זה, והוא שאיזה ימים לפני מועד כהנ”ל ידפיסו מודעה בעתונים (ומה טוב ביחד עם ההודעה ע”ד זמני ההקפות וכיו”ב), אשר בודאי פשוט וידוע איסור נסיעה במכונה בשבת ויו”ט, והסתירה שמני’ ובי’ להשתתף בענין תורני באופן היפך התורה.

מופרך בהחלט הכי גדול לבטל או לקצר הפעילות

גם ר’ זלמן כתב על כך לרבי, במכתב ארוך שכתב בר”ח כסלו תשי”ז. במכתבו ציין ר’ זלמן שאכן פרסם הודעה בעיתונות שלא לבוא עם המכוניות, אך למרות זאת היו בודדים שהגיעו במכוניותיהם. שאלתו של ר’ זלמן הייתה, בנוגע לשנה הבאה — האם לקצר את ההקפות ולפגוע בשמחת החג של מאות המתפללים — כדי למנוע את החילול יום טוב של אותם בודדים?

על כך השיב לו הרבי במכתב מח’ כסלו תשי”ז:

במענה על מכתבו מאדר”ח כסלו הוא חדש הנסים והגאולה, ובודאי בינתים קבל מכתבי מענה על מכתבו הקודם, ובו גם מענה על איזה משאלותיו במכתבו זה.

במ”ש [במה שכתב] אודות ענין ההקפות, בטח כבר נתקבל המענה בכגון דא להרה”ח וכו’ יעקב אליעזר הרצוג שי’ וראה אותו, ומובן אשר הקס”ד שבעתיד לא יעשו ח”ו קידוש ולקצר ההקפות כו’ וכו’ מופרכת בהחלט הכי גדול.

דרכי נועם בשילוב עם תוקף המתאים

בפרקים הקודמים סופר על מענה הרבי “בהנוגע להתלמידים הבאים מבתים שאין ההורים חרדים כל–כך לעת–עתה, מובן שיש להשתדל לקרבם ככל האפשר, ואינו מובן מקום לשאלה בזה”. דבריו של הרבי, שיש “להשתדל לקרבם ככל האפשר” — עמדו לנגד עיניו של ר’ זלמן ובהתאם לקו זה פעל גם בבית הכנסת.

מידי פעם היו מגיעים לבית הכנסת יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, אך לקראת היארצייט של קרוביהם היו מגיעים לבית הכנסת להתפלל ולומר קדיש. היו מהם שאף ביקשו לעבור לפני העמוד ולקבל עלייה לתורה. מתוך גישה של “ימין מקרבת”, וכדי שלא לגרום להם לבושות — לא סירב ר’ זלמן לבקשתם, ואיפשר להם לעבור לפני התיבה ואף העלה אותם לתורה.

יחד עם זאת, כאשר יהודים אלה היו מחללי שבת בפרהסייה, ובוודאי כאשר הגדילו לעשות והגיעו לבית הכנסת ברכב בשבת — נאלץ ר’ זלמן לדחות את בקשתם, אך עשה זאת בזהירות האפשרית. דווקא השילוב הזה של “דרכי נועם” עם “התוקף המתאים”, השפיע על יהודים אלה, וכמה מהם שינוי את דרכיהם לטובה. כך למשל סופר בפרקים הקודמים על אותו בעל מכולת שחילל שבת בפרהסיה בפותחו את חנותו בשבת בסמיכות לישיבה, וכאשר ביקש לקבל עלייה לתורה בשבת בר–מצווה של בנו — ניגש אליו הגבאי, ר’ חיים סרברנסקי, והסביר לו בנעימות ובתקיפות שלא יוכל להעלות אותו לתורה כל עוד חנותו פתוחה בשבת. הלה, שמאוד רצה לעלות לתורה בחגיגת הבר–מצווה של בנו יחידו, הלך מיד לחנות, הודיע לכל הקונים שעליהם לעזוב את המקום תיכף ומיד, וסגר את החנות!

דרכו זו של ר’ זלמן לא מצאה חן בעיניהם של כמה מאנ”ש, ומידי פעם היו מגיעים אליו בתלונות. הגדיל לעשות אחד מעסקני אנ”ש, שבגלל טענותיו הללו, התרחק לחלוטין מהעסקנות לטובת הישיבה. לא זו בלבד: כאשר הגיעו משולחים מארץ הקודש עבור החינוך העצמאי או וועד הישיבות, התלווה אליהם אותו עסקן וסייע בידם, ואילו כאשר התבקש לסייע למגביות לטובת הישיבה, השתמט בטענות שונות ומשונות…

לאחר תקופה ארוכה של השתמטויות מצידו של אותו עסקן, החליט ר’ זלמן לדבר איתו ישירות על העניין, וביקר בביתו יחד עם הרה”ח ר’ שמואל בצלאל אלטהויז. במהלך שיחתם, התברר שאותו עסקן מושפע מאביו שסבור שעל היהודים החרדים לבדל את עצמם לחלוטין מהיהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, וצריך לעשות הכל כדי להדגיש את ההבדלה הזאת…

אמר לו ר’ זלמן, שמכיוון שבשולחן ערוך לא כתוב במפורש מה הדין במקרה כזה, הרי אין למעשה איסור בדבר. ולכן הוא משתדל להפעיל שיקול דעת, ובאופן עקרוני משתדל להשתמט מזה ככל האפשר. אך כאשר מגיע מישהו ומבקש — הרי אם יסרבו לבקשתו, יהיה בזה הלבנת פני חברו ברבים, ולכן נענים לבקשתו. למעט, כאמור, כאשר מדובר במחלל שבת בפרהסיה וכדומה.