שיחת חולין של רבי

היהודי שזכה לתואר הזה, הוא הרב שניאור זלמן סלונים, מרבני חב”ד בחברון וביפו, ומאלו שזכו להביא את אור החסידות לארץ הקודש. הרב נקרא על ידי הרבי הרש”ב במכתביו הרבים אליו בתואר ‘נכדי’, מחמת מעשה שהיה. על חייו ופעלו של החסיד שזכה לשמוע מהרבי שעות על גבי שעות של מאמרים ביחידות, בכתבה שלפנינו לרגל יום היארצייט שלו – י”א תמוז

משפחת סלונים חברון לדורותיה

הרב שניאור זלמן סלונים נולד בשנת תרכ”ב בעיר חברון לאביו הרב מרדכי דובער סלונים, שהיה בנה של הרבנית מנוחה רחל (בת אדמו”ר האמצעי), הרב סלונים היה איפוא נינו של אדמו”ר האמצעי.

הרב שניאור זלמן היה גאון גדול בנגלה ובחסידות, והוסמך לרבנות על ידי גדולי רבני חברון, הרב שמעון מנשה חייקין והרב אליהו סלימאן מני – הסמכה זאת היתה לאחר שחזר מביקורו אצל הרבי, שיפורט להלן. לאשה הוא נשא את הרבנית מושקא, בת דודו הרב לוי יצחק סלונים. באחת הפעמים, ניגש הרש”ז אל ר’ שמעון מנשה, שהרבי הצמח צדק העיד עליו כי הוא צדיק, וביקש ממנו ברכה. ר’ שמעון מנשה התחמק באומרו: “אני צריך לברך אותך?”, אך ר’ שניאור זלמן התעקש. בסופו של דבר אמר לו ר’ שמעון מנשה: “אצל יהודים צריך להיות כל מעיני בך, כל מעיני בך, כל מעיני בך”. אין ספק כי ברכה זו התקיימה בר’ שניאור זלמן, שכל עסקו ומעייניו היו בתורה הקדושה.

בחורף תרמ”ה נסעו לליובאוויטש לאדמו”ר הרש”ב האחים יהודה לייב ומרדכי דובער סלונים, ושניאור זלמן הצטרף לאביו ולדודו לנסיעה זו. אולם בעוד אביו ודודו חזרו לחברון לאחר חג הפסח, נשאר ר’ שניאור זלמן בליובאוויטש במשך כל הקיץ כ”יושב”. אדמו”ר הרש”ב קירבו מאד ולמד איתו חסידות.

על זכרון מביקור זה, מספר הרבי הריי”צ: “בשנות הנשיאות הראשונות של הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק הביאו לליובאוויטש ניגונים מארץ ישראל, והרב ר’ שניאור סלונים שר ניגון על המלים “על מי נטשת מעט הצאן”. אמר הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק על כך: על מי נטשת – שהמעט יורגש בצאן – הכוונה על ‘כי אתם המעט מכל העמים’”.

הקשר בין הרבי לבין הרב מארץ הקודש היה הדוק מאד, בהיותם כבני אותו גיל. הרבי היה מדבר עימו שעות ואף מספר לו ומתבטא בפניו בצורה שלא רבים שמעו. באותה תקופה כידוע, סרב הרבי ליטול על עצמו את עול הנשיאות. באחת הפעמים התבטא על כך ואמר לרש”ז: “ירשתי מאבי את האמת, ואיני רוצה לאבדה…”.

מלווה את הרבי ליאלטה

בחורף תרמ”ו, נסע הרבי הרש”ב ליאלטה, מטעמי בריאות.  הרבי לקח עימו את הרב סלונים יחד איתו. הרב סלונים שנסע על מנת לקבל את הדרכתו של הרבי בעבודת ה’, נשאר ביאלטה עד לאחר חג הפסח. בהיותם ביאלטא היה הרב סלונים המלמד של אדמו”ר הריי”צ.

תיאור נלבב מאותה נסיעה, מספר הרבי הריי”צ בליקוטי דיבורים:

“נזכרתי עת היותנו ביאלטה וכמו חי עובר לפני מחזת חיינו שם, ההרים הגבוהים, אבא ותבדל לחיים טובים כבוד אמי מורתי הרבנית תי’ והמלמד ר’ שניאור סלונים ואני הולכים (כמעט  בכל יום) בשעה הראשונה אחרי הצהריים לטייל, עד שעה השביעית ולפעמים גם השמינית.

אבא יושב לו ומעיין בספר אשר לקח איתו, יושב ומהרהר, יושב וכותב, ר’ שניאור לומד אתי כשעה ומצווה לי לחזור על אשר למדנו והולך לו אל אבא ושניהם יחדיו לומדים בספר ההוא, אבא מדבר ור’ שניאור שומע, ר’ שניאור מקשה ואבא מתרץ, אבא מבאר לו ור’ שניאור נהנה ופניו צהובות.

אימא יושבת לה מרחוק וקוראת באיזה מכתב, מכתב ארוך, ואצלה על הארץ מונח ילקוט קטן, שם בקבוק חלב, מיני מזונות, ומזמן לזמן נותנת לי, ושולחת על ידי גם לאבא ור’ שניאור. . “

בהזדמנות אחרת מספר הרבי הריי”צ:

“י”ט כסלו תרמ”ו היה אבי ביאלטה, נילווה אליו הרב שניאור זלמן סלונים מחברון.

בליל ראשון של י”ט כסלו הם – כ”ק אאמו”ר הרה”ק והרש”ז סלונים – למדו יחד. חסידים כמעט ולא היו שם, רק כמה אברכים בני תורה מתושבי המקום. יכול להיות שידעו מהחג י”ט כסלו, אבל לעניני חסידות לא היתה להם שום שייכות.

מה שאבי והרש”ז סלונים למדו אז – לא הבנתי, אך בתוך הדברים היו ענינים שגם אני הבנתי לפי ערכי..”

כאשר נסעו, בהיותם ברכבת, התקבל מברק עבור הרבי. בהתחלה חששו מה פשר המברק הדחוף הזה, אולם כאשר פתח הרבי את המברק צחק – המברק הגיע מאישה מקשה לילד בעיר ליובאוויטש. הרבי אמר לרש”ז: “אינך חסיד. אם היית חסיד, היית רושם את השעה בה קיבלנו את המברק”. כמובן שהרש”ז הזדרז לרשום את השעה, ואחר כך כשחזר לליובאוויטש, ברר מיהי המשפחה ובאיזה שעה נולד התינוק. למותר לציין שהשעה היתה בדיוק השעה בה פתח הרבי את המכתב.

עוד קודם הנסיעה, ניגשה אל הרש”ז הרבנית רבקה, אמו של הרבי הרש”ב, והזהירה אותו לעמוד על המשמר שלא יניח לרבי להתייגע ולהעמיק דעתו בדא”ח. ואכן, הוא עמד על משמרתו נאמנה, ובכל פעם שבו הוא ראה את הרבי מתחיל להתעמק במחשבותיו הק’, הסיח את דעתו מיד על ידי כך שסיפר לו סיפורים מארץ הקודש.

פעם אחת, התעמק הרבי במושכל עמוק מאד. הרבי התעמק כל כך חזק, עד כי לא שם לב שהרב מספר לו סיפורים. הרב, מסור ונאמן למשימתו, הושיט את ידו לפני הרבי והחל מגרד חזק בשחיו. הרבי שהרגיש בכך, פנה אליו ושאלו: “וואס קראצטו זיך אזוי [= מה אתה מתגרד כך?]” “איך וויל אויס קראצן א שיינע מעשה [= אני רוצה למצוא סיפור יפה]” השיב הרב, והרבי צחק כאשר שמע את משחק המילים אותו המציא הרב.

גם לרבי היה תנאי עימו – הרבי דרש ממנו כי במהלך הנסיעה לא ינהג בו שום מנהג כבוד מיוחד, אלא יתנהג כאילו שניהם שוים. פעם אחת ישב ר’ שניאור זלמן על הספסל, והרבי הגיע. ר’ שניאור זלמן נעמד מיד, והרבי הקפיד ואמר לו: “הלא אמרתי לך לא לכבד אותי!”.

הרבי היה מטייל עם הרב במשך שש שעות בכל יום על הרי קרים. בשעת הטיולים, היה הרבי אומר ביאורי דא”ח על שער היחוד והאמונה. פעם אחת התלונן הרש”ז כי אין לו חברותא לחזור עימו על מה ששומע. הרבי השיב לו שיש מאמר מאדמו”ר הזקן – “וְקָנֶה לך חבר – הקנה והדיו יהיו החברים שלך”. בעקבות כך החל רש”ז לכתוב את כל מה ששמע מהרבי, ובכל יום היה מראה את כתב היד לרבי והרבי היה מתקן בו כמה ענינים.

בזמן הנסיעה חזור לליובאוויטש, בעת ששתו תה, ביקש הרבי לראות את כל כתב היד. הרבי עיין בו מעט, ואז זרק את כל כתב היד לתנור… הרש”ז הצטער מאד שלא עשה עוד עותק, והרבי שהבחין בצערו, אמר לו יש לך מספיק ממה ששמעת, וכל שאלה שתהיה לך, תשאל אותי ואענה לך. אכן, מאמר אחד מהנחות הרש”ז, נשאר – ד”ה וכל העם תרמ”ז, וכפי הנראה, הוגה על ידי הרבי הרש”ב.

בארץ ישראל

לפני שחזר הרש”ז לחברון, כתב הרבי לחותנו ודודו של הרש”ז, ר’ לוי יצחק סלונים בשבחו, והציע לו להחזיקו על שולחנו, כדי שיוכל להמשיך לעסוק בלימוד הדא”ח. כיון שבאם לא “יהי’ מוכרח לדאוג על חיי הגוף בפו”מ, ובפרט שאין לו שום עצה במה לפרנס א”ע הן בעסק רוחני והן בעסק גשמי, וזה גורם עוד טרדת הנפש ביתר שאת ויתר עז, ואז לא יוכל לדאוג על חיי הנפש כלל ובזה מאבדים בידים ח”ו וכו’ וד”ל.”

הרבי היה מודע לכך שר’ לוי יצחק הפסיד באותה תקופה במסחר הטבק, ובכל אופן מבקש ממנו לפרנס את חתנו למרות ש”הרבה חשבתי אולי אמצא עצה להיטיב מצבו, ועדיין לא מצאתי שום עצה טובה לפניו שיוכל לישב בביתו באה”ק במנוחה ולעסוק בתורה”. הרבי הוסיף וכתב שגם הוא ישתדל להשיג עבורו עזרה. כך אמנם עשה הרבי בשנים שלאחרי זה, הרבי אסף ושלח עבורו מאה רובל לשנה, מלבד העזרה שהיה שולח בלאו הכי עבור המשפחה. הרבי הורה לחותן שיחשב את הוצאות החתן, ולא בצמצום, ועל פיהם יידע ליטול גם מכספי החלוקה.

לאחר שחזר לארץ ישראל, החלה חליפת מכתבים בינו לבין אדמו”ר הרש”ב. באגרות קודש אדמו”ר הרש”ב ישנם עשרות אגרות המופנות אליו, ובהם משיב לו הרבי על שאלותיו בדא”ח ובעבודת ה’. אחד המכתבים המפורסמים ביותר, היה מכתב שכתב לו הרבי ובו ביאר את מעלת ההתבוננות בחסידות כאשר לבושים בטלית ותפילין. הרב סלונים, הראה את המכתב למכריו בארץ הקודש, אולם בליובאוויטש לא ידעו מקיומו, עד לשנת תרנ”א, אז נסע אביו, ר’ מרדכי דובער ונטל עימו העתק מהמכתב אותו הראה לשלושה מחשובי החסידים – ר’ חנוך הענדל קורעניצער, ר’ שמואל ברוך מורשה ור’ מאיר מרדכי מבוריסוב. הם פרסמו את המכתב בין החסידים, ללא ידיעת הרבי.

לפני שנסע, הורה לו הרבי לחפש בארץ הקודש אחר צאצאי ר’ ישראל יפה מקאפוסט, ולברר אצלם האם יש להם כתבים מרבותינו נשיאינו. הרש”ז חיפש ואיתר את הצאצאים, ואכן מצא אצלם אוצר יקר מפז – קונטרס “פירוש המילות” לאדמו”ר האמצעי. מאמר נוסף אותו גילה, היה חלק מאמרי בינה שער התפילין, שלא נדפס עד לאותה עת. במשך השנים שלח אל הרבי עוד כתבי יד קודש רבים. מסירותו למבצע זה היתה כה גדולה, עד כי הרבי היה צריך לשלוח אליו מכתב ולהורות לו שלא  להפריז במחירם של כתבי היד, ולא לקנותם במחיר העולה על המחיר הריאלי שלהם.

בשנת תרמ”ט, היה הרש”ז אחד משלושת המנהלים שהקימו את ישיבת ‘מגן אבות’ בחברון, ביחד עם חברו מילדות הרב אליעזרוב ור’ מענדל נאה. יחד עימם קנה את החצר, והיה אחראי לתשלום משכורות המלמדים.

בשנים שלאחר מכן, הרבי הורה לאביו, הרמ”ד, לעסוק במסחר אתרוגים, ולשלוח אותם לאירופה, על מנת למנוע את התפשטות אתרוגי קורפו, שהיו חשש מורכב. ר’ שניאור זלמן, הבן, נכנס לעסק, ועזר לאביו בביצוע רצונו של הרבי לזכות את יהודי רוסיה באתרוגים כשרים ללא חשש.

למוד אסונות היה ר’ שניאור זלמן. מתוך 27 ילדים שנולדו לו על ידי שתי נשותיו, רק שבע שרדו בחיים, בעוד עשרים ילדים הוא שיכל. כאשר שמעה אימו של הרבי על אחד האסונות, אמרה מיד כי אין זה בסיבת חולי, וצרפה למכתבו של בנה סגולה ישנה בכתב יד מאדמו”ר הזקן. בשנת תרנ”ג, נפטרה גם זוגתו הראשונה מושקא והיא בדמי ימיה. מלבד זאת, היה גם חולה וחלוש, והרבי הרבה לשאול בשלומו ולדאוג לבריאותו.

בשנת תר”ס ציווה עליו הגאון החסיד הרב שניאור זלמן מלובלין (בעל ה”תורת חס”ד) לחסל את עסקיו בחברון לקבל על עצמו את הרבנות בעיר יפו. לאחר שקיבל את הסכמת אדמו”ר הרש”ב, לקח על עצמו את המשרה וכיהן כרבה של קהילת יפו, במשך שלושים ושבע שנים, עד לפטירתו.

עם הגיעו ליפו נערכה לו קבלת פנים מפוארת בהשתתפות רבנים, אישי ציבור ובני קהילת החסידים ביפו. בשבת שלאחר מכן, התאספו יחדיו לכבודו ראשי האגודות ונכבדי העיר יפו, ובמשך שעות ארוכות חגגו לכבודו של הרב החדש. לעומת החוגגים, היו מי שפקפקו במינוי החדש, אבל ראשי הישוב החב”די ביפו תמכו בו ופירסמו בעיתונות מודעות תמיכה. במקביל קיבל תמיכה חשובה מאדמו”ר הרש”ב שכתב לו אגרות עידוד.

הרב סלונים לא התמהמה ומיד עם הגיעו לעיר, החל בעבודת הקודש. עבודתו הראשונה ביפו היתה לבנות מקוה כשרה לנשים בשכונת נוה שלום, כי עד אז היו זקוקים למקוה שנמצאה רחוק מהישוב היהודי ביפו העתיקה, במעמקי האדמה, ודבר זה היה כרוך בסכנות.  הוא ארגן את השחיטה החסידית, בנה בית כנסת לחסידי חב”ד בשכונת נוה שלום. היה חוזר דא”ח בכל שבת לפני חסידי חב”ד.

היה חבר למשרד הרבנות הראשית בתל-אביב עד יומו האחרון. שימש ברבנות ביפו-תל-אביב 37 שנים.

היה נואם מצוין. מתהום נפשו היה דולה מחשבות מקוריות ומלבישן צורה נאה. היה שופט בין יריבים בתור רב או בתור בורר מכריע והיה מחונן בסגולה מיוחדת להבחין מיד בין אמת לשקר.  היתה לו תפיסה מהירה. דברים מסובכים ביותר היה פותרם בשכלו החריף.  ביחוד היתה לו הבנה עמוקה בעניני מסחר והויות העולם. שונא היה את ענויי הדין, וגם לא הרשה בשום אופן לצדדים להשתמש בדחיות. היה אוהב לסדר קידושין וכנגד זה לא רצה לסדר גטין, והשתדל להשלים בין זוגות שרבו ביניהם ולרוב הצליח, ואף פעם לא השתתף בסדור גט.

כאשר הגיע ר’ שלמה זלמן הבלין, שליח הרבי הרש”ב לארץ ישראל, התכונן רב העיר יפו, ר’ שניאור זלמן לבוא בראש המשלחת שעמדה לקבל את פניו בנמל יפו, אולם בלילה שלפני הוא חלה בקדחת וחומו עלה מאד ולא יכל לצאת מביתו. בכל אופן, ביקש כי אנשי המשלחת יכבדו אותו ויעברו בביתו, והוא התאמץ מאד, ישב ושוחח עימם מספר שעות.

הוא ביפו, ומצודתו פרוסה עד חברון. בשנת תרס”ה, רצה יהודי בשם רומנו למכור את אחוזתו אשר בחברון לערבים. הרב סלונים היה בין אלו אשר נלחמו ביוזמה זו, והצליחו לקנות את החצר שבה הוקמה לאחר מספר שנים הישיבה. כאשר הוקמה ישיבת תורת אמת בחברון, בשנת תער”ב, נשקלה האפשרות שהרב סלונים יעבור לחברון בזכות כשרונותיו הברוכים, כדי לסייע לישיבה החדשה. גם המצב הכלכלי הקשה ביפו הוסיף לשיקולים, אולם אדמו”ר הרש”ב השיב לו: “איך יעזוב את יפו אשר הרבה עמל ויגיעה הניח עד אשר הגיע להמצב הנוכחי” (אגרות קודש אדמו”ר הרש”ב, חלק ב’ אגרת שדמ).

נפטר בי”א תמוז תרצ”ו. בהלוויתו השתתפו מאות רבות של יהודים, וספדו לו רבני העיר תל אביב, שם מנוחתו כבוד.

משפחתו

אשתו הראשונה, מרת מושקא, בת לוי יצחק סלונים נולדה בחברון בשנת תרכ”ב. נפטרה בדמי עלומיה בשנתה הל”א, ביפו ט”ז ניסן תרנ”ג והובאה לקבורה בירושלים.  משנים עשר ילדים נותרו בחיים שני בנים – יעקב יוסף ומנחם מענדל שמואל.

אשתו השניה, מרת חנה מינה  בת  שניאור שלמה זלמן סלונים  נולדה בחברון בשנת תרל”ו.  היא היתה אשת חיל, יראת ה’, רבת המעלות ומשכלת אל דל. ביתה היה פתוח לרווחה לכל קשי יום. ילדה ט”ו ילדים ונותרו מהם חמישה. רבות סבלה בזמן הגירוש מיפו בזמן מלחמת העולם הראשונה, בזמן שבעלה היה בחו”ל, כי הוא נסע לפני המלחמה ולא יכל לשוב ארצה בכל זמן המלחמה. היא היתה מנותקת מכל המשפחה יחד עם ילדיה הקטנים. ימים אחדים לפני שנשתחררו מעול התורכים הצטננה וחלתה בדלקת הריאות. נפטרה בחדרה בכ”ו תשרי תרע”ט ושם מנוחתה כבוד. צאצאיהם:  רפאל יהודה לייב, אסתר מלכה, מנוחה, לוי יצחק, סימא.

מקורות: אגרות קודש מוהרש”ב, ליקוטי דיבורים, ספר השיחות ורשימות אדמו”ר הריי”ץ, דיוקנו של חסיד, הלקח והליבוב, חב”דפדיה, הערות התמימים ואנ”ש, כרם חב”ד, ארכיון הסופר החסידי ר’ שניאור זלמן ברגר, אתר משפחת ריבלין

שיחת חולין של רבי

באגרות הרבות אותם כתב לרש”ז סלונים, פונה אליו אדמו”ר הרש”ב בתואר “נכדי”, וזאת משום שבהזדמנות אחת אדמו”ר המהר”ש כינה את אביו של הרב שניאור זלמן בשם “חתנו” של אדמו”ר הרש”ב, ומעשה שהיה כך היה – כפי שכתב אותו ברשימותיו, כ”ק אדמו”ר הריי”ץ נ”ע:

“בהיות הרמ”ד [=ר’ מרדכי דובער סלונים] בליובאויטש בחיי הוד כ”ק אאזמו”ר הרה”ק אדמו”ר מוהר”ש בעלמא דין, היתה האכסניא שלו בדירת הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק [הרש”ב] זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע.

פעם אמר הוד כ”ק אאזמו”ר הרה”ק אדמו”ר מוהר”ש להוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע: דוא האסט א איידים אויף קעסט, דארף מען דיר נאך געבין [=יש לך חתן סמוך על שולחנך וצריכים לתת לך את משאלותיך].

הדבר היה כן; הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק היה לעתים קרובים בא להוד כ”ק אביו אאזמו”ר הרה”ק לשאול בדא”ח או לחזור המאמר דש”ק… וכאשר בא הרמ”ד לליובאויטש, והאכסניא שלו היתה בדירת הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק, היה הוא חוזר אתו עמו המאמר דשבת קדש. וזהו פירוש המלות “דוא האסט א איידים אויף קעסט (שהוא צריך… [לחזור] את המאמר עם הרמ”ד), דער פאר דארף מען דיר נאך געבין” (למלאות מבוקשו ולהשיבו על השאלות שהיו לו בדא”ח).

הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק היה מדקדק בדיבורי הוד כ”ק אביו באותיותיהם ממש, גם במילי דעלמא, וסיפר כי הוד כ”ק אאזמו”ר אמר “דוא האסט א איידים אויף קעסט”, ומן היום ההוא נקרא רמ”ד בכינוי “דער איידים” [=”החתן”]…

בקיץ תרמ”ה בערך בא האברך רש”ז [=ר’ שניאור זלמן ב”ר מרדכי דובער סלונים] שי’ והתעכב כל הקיץ בליובאויטש… וכאשר בא הרש”ז שי’ לליובאויטש, כינו אותו בשם “הנכד”, לפי שהי’ בנו של הרמ”ד נ”ע.”