איך בונים את ספירת המלכות?

מימים אלו, ימי “תשרי” אותיות “רשית”, ימי ה”ראש”, לוקחים את הכוחות למשך כל השנה “שנהיה (שייכים) לראש”, שנהיה במשך כל השנה קשורים ושייכים ומחוברים ודבוקים אל ועם הרבי שליט”א מלך המשיח, והדבר ימלא את כל חיינו ואת כל מציאותנו.

לקראת הימים הנוראים, אשתף את הקוראים בסיפור ששמעתי באחת ההתוועדויות:

כאשר נתקבל הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב להיות הרב בעיר בארדיטשוב, היו כמה מן העשירים ותקיפי הקהל שלא ראו זאת בעין יפה. אמנם גדולתו וקדושתו של הצדיק היו מפורסמים בכל המדינה, אבל בכל זאת הפריעה להם העובדה שהצדיק נמנה על ה”כת” (כך כינו אז את החסידים). מלבד זאת נראו אורחותיו והנהגתו בקודש של הצדיק לפעמים משונים ומוזרים לאנשים רגילים.

בתפילת “כל נדרי” היה הצדיק נוהג לעבור בעצמו לפני התיבה כשליח הציבור, ולהתפלל בהתלהבות גדולה. הוא נהג להגיע לבית הכנסת הגדול של בארדיטשוב, לבוש בקיטל ועטוף בטלית, כנהוג, בשעה מוקדמת לאמירת תהילים שלפני “כל נדרי”.

ב”מערב” של בית הכנסת עמדו בדרך כלל יהודים פשוטים מאד, בני הכפרים שבסביבה. אותם יהודים גרו בכפרים הסמוכים והתפרנסו בריווח מן ה”קרעטשמעס” (בתי המלון שעמדו על הדרך) ובתי המרזח שהיו חוכרים מן הפריצים.

על פי רוב, באותם כפרים לא הייתה קהילה יהודית - לא רב, לא שוחט, לא בית כנסת, לא מניין, לא מקווה ולא שום דבר יהודי - כך שאותם יהודים לא באו כלל במגע במשך כל השנה עם החיים היהודיים. רק בימים הנוראים היו באים לעיר הגדולה כדי להתפלל עם אחיהם היהודים לפחות בראש השנה וביום הכיפורים. 

חלק מאותם יהודים החזיקו בבתיהם “מלמדים” שילמדו תורה את ילדיהם, וכך שמר קצת ה”מלמד” על ה”אידישקייט” בבית (אגב, זו הייתה אחת מהנהגותיו של מורנו הבעש”ט הקדוש קודם התגלותו, יחד עם חבריו הצדיקים הנסתרים. הם סובבו בכפרים הנידחים והיו “מלמדים” לילדי הכפריים, כדי להיטיב את מצב התורה והחינוך של היהודים הפשוטים שדרו שם). אבל החלק הגדול של אותם יהודים גדל כעמי הארץ מוחלטים, כמעט ללא שום ידיעה מינימלית ביהדות. רבים מהם לא ידעו גם קרוא וכתוב, ולא יכלו אפילו לקרוא בסידור. אבל גם הללו הגיעו בימים הנוראים לבית הכנסת שבעיר הגדולה, כדי לשהות לפחות בין אחיהם היהודים בימים אלו, ולשמוע אל הרינה ואל התפילה.

רבי לוי יצחק היה כידוע “סניגורם של ישראל”, ולא ויתר על שום הזדמנות, גם בימים רגילים, ללמד זכות על בניו יחידיו של מלך מלכי המלכים הקב”ה. וכל שכן בימים הנוראים, כאשר כל כך מצפים ומחכים מלמעלה לכך שיהודי ילמד זכות על חבירו.

היה אפוא רבי לוי יצחק נוהג לנצל עת רצון זו של ערב היום הקדוש לפני “כל נדרי” להתחטא לפני השם יתברך ולהתפאר לפניו באותם יהודים פשוטים. “ראה נא, רבונו של עולם”, היה הצדיק קורא ברגש, “ראה את אותם יהודים פשוטים שלא למדו ואינם יודעים מאומה, ואפילו לקרוא בסידור אינם יכולים - ובכל זאת עוזבים הם את כל עיסוקיהם ובאים לבית הכנסת להתפלל בין אחיהם היהודים”.

כאשר נכנס רבי לוי יצחק, לבוש בקיטל ועטוף בטלית, לבית הכנסת, היה תופס את היהודי הראשון מאותם בני הכפרים שנקרה בדרכו, אוחז בידו ומוליך אותו עמו לכיוון ה”מזרח”, פותח את דלתות ארון הקודש, וכשהוא מורה על היהודי הפשוט שהביא עמו, היה מתחטא לפני המקום: “ראה נא, ריבונו של עולם, איזה בנים יקרים ותמימים יש לך. הנה לך יהודי פשוט, שלא באשמתו לא למד ואינו יודע מאומה, אפילו לקרוא בסידור אין הוא יכול, ובכל זאת עזב את כל עיסוקיו ובא לבית הכנסת, להיות בין אחיו היהודים ולשמוע אל הרינה ואל התפילה גם אם אינו יודע להתפלל בעצמו”.

‘המתנגדים’ היו רואים וחורקים שיניים על ההנהגות המשונות והמוזרות שמכניס לכאן הרב המקומי, מבית מדרשה של ה”כת”, אבל לא יכלו לעשות מאומה.

שנה אחת זממו אותם עשירים תקיפים “ללמד את הצדיק לקח” ולשים ללעג ולקלס את מנהגו המוזר והמשונה הזה: לקחו הללו גוי שיכור שהיה נראה בחיצוניותו דומה לאותם יהודים פשוטים, השקו אותו לשכרה כדי שישתף פעולה, הלבישו אותו בגדי יהודים והעמידוהו בערב יום הכיפורים בבית הכנסת, כאשר הם דואגים ומבטיחים מראש שהוא יהיה הראשון שיקרה על דרכו של רבי לוי יצחק. הם שיערו כי הצדיק בוודאי לא יבחין בטעות, יתפוס את הגוי ויביא אותו אל ה”מזרח”, יפתח את דלתות ארון הקודש, וידבר לפני הקב”ה על גודל מעלתו וזכותו של אותו “יהודי פשוט” שאינו אלא גוי גמור. כשתתברר לאחר מכן הטעות, יהיה כבר מאוחר מדי, וכך יהיה הצדיק ואורחותיו המשונות ללעג ולקלס בעיני כל.

כפי שזממו הללו, כך אמנם היה: הצדיק נכנס לבית הכנסת לבוש בקיטל ועטוף בטלית, כשכולו אפוף אש קודש והתלהבות. בדרכו תפס את הגוי, שהיה הראשון שנקרה בדרכו, אחז בידו והוליך אותו עמו לכיוון ה”מזרח”. המתנגדים, שצפו במתרחש מרחוק ותיכננו מראש את כל האירוע, הסתירו בקושי את צחוקם, ובליבם שמחו ועלזו על שמזימתם השפלה צלחה בידם והצליחו להוליך שולל את הצדיק.

אך שמחתם לא ארכה.

רבי לוי יצחק פתח את ארון הקודש והתחיל להתחטא לפני המקום כדרכו. אבל הפעם היה הנוסח שונה:

“ריבונו של עולם”, פתח הצדיק ואמר, “ראה נא ראה מה בין הגוי הזה שהבאתי עמי לכאן, שאינו יודע ואינו מחפש שום תכלית לחייו מלבד לשתות לשכרה, לבין עמך בית ישראל, שגם הפשוטים שבהם, ואפילו אותם שאינם יודעים אפילו להתפלל, עוזבים הם את הכל ובאים לכאן, להיות בימים הנוראים בבית הכנסת בין אחיהם היהודים, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, למרות שלא באשמתם לא למדו מעולם כיצד מתפללים”.

פני הזוממים חפו. הם חשבו להפיל את הצדיק בפח יקוש, והנה התבררה עוד יותר צדקתו וקדושתו. הצדיק הוא “בעל הבית” על כל מה שקורה עמו, ומי שבישל את ה”דייסה” הזו ייאלץ לאכול אותה בעצמו.

בליל יום הכיפורים אחרי תפילת ערבית, נהג רבי לוי יצחק, כמנהג חב”ד, לומר בציבור את כל התהילים, כשהוא עצמו משמש שליח ציבור. באותה שנה, כשהגיע הצדיק לפסוק “בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי” (תהלים מא, יב), חזר עליו כמה פעמים בהתלהבות אש קודש, ולאחר מכן פירש והסביר: “ריבונו של עולם, בזאת אדע כי חפצת בי, בזה שלא יארע שום דבר רע לאלו שזממו רע עלי”. וכששמעו אותם תקיפים מילים אלו יוצאים מפיו הקדוש, נמס גם לבם בקרבם, והתבטלו לגמרי לפני הצדיק.

איך בונים את ספירת המלכות?

ישנו פתגם מפורסם שהרבי שליט”א מביא כמה פעמים בשם הרבי מהר”ש: את מי חושב אתה לרמות? - את הקב”ה הרי אי אפשר לרמות. [וכן את רבותינו נשיאינו. וכידוע הסיפור מהרבי (מוהרש”ב) נ”ע, שהורה פעם לשוחט מסויים שיפסיק לשחוט, משום שאין הוא ירא שמים כראוי, כפי הנדרש משוחט. בא הלה בטענה ובקובלנה שחושדים אותו במה שאין בו, וניסה להביא הוכחות וראיות שכולו טהור ונקי וצדיק. אמר לו הרבי נ”ע: הפסוק אומר “האדם יראה לעיניים, וה’ יראה ללבב”. אנו (הרביים, האדמורי”ם) שייכים לחצי השני של פסוק זה, ולכן לא יועילו כל ההוכחות והראיות. כמובן מששמע הלה תשובה זו לא ניסה עוד להתווכח ומיד הפסיק להיות שוחט]. את הזולת הרי גם כן אי אפשר לרמות לאורך זמן, כי סוף סוף יתפסו אותך ויגלו מי אתה באמת. אלא את מי רצונך לרמות, את עצמך בלבד - איזו חכמה היא זו לרמות טיפש?!…

את הרבי אי אפשר לרמות. הרבי מכיר כל אחד ויודע מה קורה בכל רגע ממש עם כל אחד ואחת, ובאופן היותר אישי ופרטי. הרבי ניצב על כל אחד מאיתנו, מתבונן בו ובהנהגתו באהבה רבה ובוחן כליות ולב אם אכן הוא ממלא את המוטל עליו. ובימים אלו במיוחד - אם הוא שם לב מה תוכנם ועניינם של הימים הללו, ועד כמה הדברים מתאימים לזמננו, והם דורשים ותובעים מאיתנו לעשות ולפעול ב”בניין המלכות” של הקב”ה ושל המלך המשיח.

מבואר בקבלה ובחסידות בארוכה הטעם לכך שישנם עשרה ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים - כדי “לבנות” את ספירת המלכות, שתהיה כלולה מכל עשר הספירות. שכן המלכות מצד עצמה היא “לא מציאות”, ולמרות שהיא נטועה ומושרשת בעצם עצמותו של המלך, הרי היא נמצאת שם בתכלית ההעלם במקורה. עד כדי כך שמי שבאמת ראוי ומתאים וצריך להיות מלך (לא מי שרודף כבוד ושררה, ואין לו שום מושג במהותו האמיתית של מלך) אינו מרגיש שום צורך ושום רצון ושום עניין להתעסק עם העם ולמלוך עליהם, והדבר מושלל אצלו בתכלית.

וכפי שראינו אצל הרבי שליט”א בתקופה שלפני קבלת הנשיאות הרשמית, מיו”ד שבט תש”י עד י”א שבט תשי”א, עד כמה הוא שלל זאת בתכלית. ובוודאי ח”ו לומר שלא היה זה אלא כלפי חוץ, אלא שבאמת אצלו מצד עצמו הדבר מושלל ומופרך בתכלית, כי הוא למעלה מעלה מזה לגמרי.

רק על ידי בקשת העם ותחנוניהם מקרב ולב עמוק וקבלת מלכותו עליהם בשמחה גדולה ובביטול עצום, פועלים אצלו את הרצון למלוכה.

אפילו כאשר כבר נאצלה ספירת המלכות ממקורה, אחרי שהמלך כבר הסכים בתוך עצמו עקרונית להיות מלך על העם, הרי בתחילה היא “נאצלה בבחינת נקודה”, והייתה רק “נקודה” פשוטה ללא שום התפשטות והתגלות. ואז יש צורך “לבנות” את המלכות, על ידי שייכנסו בתוכה גם ההבנה והרגש וכו’ במלוכה, עד שהמלך אכן יגלה את מלכותו על עמו ויהיה מלך בפועל.

וכך בנמשל, בקשר למלכותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה על עמו ישראל ועל העולם כולו. שמצד עצמו אין לו שום רצון ושום עניין במלוכה זו, שהרי הוא למעלה מעלה מזה לגמרי. אין לו צורך בברואים וביצורים כדי להיות מלך - שהרי הוא “אדון עולם אשר מלך” גם “בטרם כל יצור נברא”.

רק בפעם הראשונה, כשלא היה שייך מי שיעורר את הרצון, היה הדבר באתערותא דלעילא, מצד “כי חפץ חסד הוא” (וגם זה, רק כדי שאחר כך יבואו התחתונים ויפעלו זאת). אבל הכוונה והתכלית היא שזה יבוא מן התחתונים עצמם, שהם יעוררו והם יפעלו את “המשכת המלכות” משרשה ומקורה, כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך.

איך עושים זאת? על ידי התפילה והבקשה המרכזית בתפילות ראש השנה אל אבינו שבשמים: “מלוך על העולם כולו בכבודך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך” וכדומה. ולכן גם “מצוות היום בשופר” כמו בשעה שמכתירים את המלך, כמסופר בתנ”ך, וכמבואר בארוכה בתורת החסידות. ויש אומרים (ראה קיצור שולחן ערוך בהלכות ראש השנה) שזהו גם הטעם למנהג של “תשליך”, לפי שהיו מושחים את המלך אצל המעיין כדי שתימשך מלכותו.

ואחרי “התעוררות המלכות” בנקודה הראשונה, מגיע “בניין המלכות”, על ידי שממלאים אותה וממשיכים בה מכל עשר הספירות. עד שהיא מגיעה לידי מילואה ושלימותה ב”נעילה” של יום הכיפורים. אז, בסיום וחותם “בניין המלכות”, “מגיעים” אל עצמותו יתברך ממש, שם “נמצאים” רק “ישראל ומלכא בלחודוהי”. וכפי הפירוש הידוע במילה “נעילה”, שנועלים את כל הדלתות והשערים ולא נשאר שם אלא אך ורק מלך מלכי המלכים ועמו ישראל. ואז אכן פועלים בשלימות את “בניין המלכות” לשנה החדשה.

ומכיוון שהתגלות מלכותו של הקב”ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, כפי שמדגיש הרבי בשיחת ערב ראש השנה תשנ”ב, וכמפורש בכל תפילות ראש השנה, שאז דווקא יקויים בשלימות כל האמור בתפילות אלו - “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך”, “ויידע כל פעול כי אתה פעלתו” וכו’. לפיכך מודגשת במיוחד ביום זה ובימים אלו הפניה אל המלך המשיח עצמו, והבקשה והתחנונים אליו שיקבל עליו את המלוכה, וימלוך על עמו ועל העולם כולו, וכך יגלה בעולם את מלכות ה’.

בימי ה”ראש” - נוסעים אל הראש

כחסידים אנו יודעים שדרך ההתקשרות אל הקב”ה היא על ידי ההתקשרות אל הרבי, שהוא ה”ממוצע המחבר”, “אנכי עומד בין ה’ וביניכם להגיד לכם את דבר ה’”. על ידי הביטול ההתקשרות וההתמסרות ו”בניין המלכות” של המלך המשיח עצמו “מגיעים” ומתקשרים עם הקב”ה בכבודו ובעצמו, “קבלו מלכותי” שלפני ולמעלה מ”אגזור עליכם גזירות”.

ולכן נוהגים בבית חיינו, בית משיח, לקרוא ולהכריז שלש פעמים “יחי אדוננו” במיוחד לפני תקיעת שופר, התחלת “בניין המלכות”, וגם בסיום וחותם יום הכיפורים, שאז היא שלימות “בניין המלכות”.

זו גם הסיבה שצריכים לנסוע אל המלך, בפרט בימים אלו, הימים הנוראים הקשורים עם “קבלו מלכותי” ועם עניני השמחה של “זמן שמחתנו”. זהו הזמן במיוחד להתרומם מכל העניינים הפרטיים ולהגיע אל המלך עצמו, לנסוע לרבי, להיות אצל הרבי ועם הרבי, ולדאוג שכמה שיותר יהודים יגיעו אל הרבי.

ושוב, כולם נוסעים וכולם מגיעים - מי שיש באפשרותו חייב ומוכרח לנסוע קודם כל בגשמיות כפשוטו, בלי פשט’לאך ובלי תירוצים. לדעת ולהכיר שלא נוסעים כדי להתרפק על העבר בלבד ח”ו, אלא אכן נוסעים לרבי בפשטות. וכשנמצאים בבית משיח אכן מקפידים (ולא רק “משתדלים”) להתפלל במניין של הרבי, להשתתף בהתוועדות עם הרבי וכו’. ודווקא בפשטות, ללא שום הסברים וביאורים.

וכפתגמו המפורסם של המשפיע ר’ מענדל פוטרפס, כששאלוהו מה יהיה עם הישיבה בכפר חב”ד אם כולם ייסעו לרבי. ענה ר’ מענדל מיד מיניה וביה - שכאשר בכפר חב”ד כולם ירגישו שחייבים לנסוע לרבי, אזי ירגישו בבני ברק כי חייבים לבוא לכפר חב”ד…

נכון אמנם שלאחר מכן עליו אמנם גם להסביר ולשנן לעצמו שלא די רק בעצם הנסיעה בגשמיות, וצריך אמנם גם “להגיע” אל הרבי, ולשם כך נדרש כבר מאמץ גדול ויותר קשה. אבל זהו דווקא אחרי שנסע בגשמיות כפשוטו, הוציא על כך כסף וזמן ומאמץ, והוכיח שהרצון לנסוע לרבי ולהיות אצל הרבי הוא לא רק רצון מופשט ותיאורתי אלא הוא הי’ אכן מוכן לשלם עבורו בכסף ובמאמצים וכו’.

גם מי שמאיזו סיבה שתהיה אינו יכול לנסוע בגשמיות כפשוטו - וכידוע ההוראות שאסור לעשות זאת אם בגלל זה ייפגע מילוי שליחותו ותפקידו בעירו ובמקומו - אזי חייב הוא להשתדל שבעתיים קודם כל שאחרים יגיעו אל הרבי גם בגשמיות כפשוטו בזכותו, וכך יהי’ גם לו חלק בזה. ונוסף לזה עליו אמנם לעמול קשה כדי שאכן הוא “יגיע” אל הרבי גם כאשר אינו יכול לנסוע בגשמיות. ומכיוון שהעובדה שאינו נוסע אינה באשמתו, הרי וודאי ניתנו לו כל הכוחות להיות אצל הרבי ועם הרבי גם כאשר בגשמיות חייב הוא להיות במקום אחר.

לוקחים כוחות לכל השנה

מימים אלו, ימי “תשרי” אותיות “רשית”, ימי ה”ראש”, לוקחים את הכוחות למשך כל השנה “שנהיה (שייכים) לראש”, שנהיה במשך כל השנה קשורים ושייכים ומחוברים ודבוקים אל ועם הרבי שליט”א מלך המשיח, והדבר ימלא את כל חיינו ואת כל מציאותנו.

ממקום זה לוקחים את הכוחות למלא את התפקיד והשליחות במשך כל השנה: להביא את הרבי לכל יהודי ולהביא כל יהודי אל הרבי. ולא רק יהודים, אלא, כפי שהרבי מדגיש, את כל אנשי הדור, שכולם יהיו שייכים וקשורים, כל אחד במידה שנקבע לו מלמעלה אל הרבי מלך המשיח שליט”א.

וכחלק מהעניין של “דירה בתחתונים” עלינו לנצל לשם כך, כפי שמלמד אותנו הרבי, את כל הדרכים וכל האופנים: את תורתו של הרבי, את אגרות קדשו, את הוידאו, בכל הצורות ובכל האופנים, שכולם יביאו למטרה האחת והיחידה, “לתקן עולם במלכות ש–ד–י”. שכן שנצטוינו לקשר יהודים אל קיום ההוראות העצות, הנבואות שלו, ובכך להביא את העולם כולו ל”קבלו מלכותי” שלפני ולמעלה מ”קבלו גזרותי”.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

מימים אלו, ימי “תשרי” אותיות “רשית”, ימי ה”ראש”, לוקחים את הכוחות למשך כל השנה “שנהיה (שייכים) לראש”, שנהיה במשך כל השנה קשורים ושייכים ומחוברים ודבוקים אל ועם הרבי שליט”א מלך המשיח, והדבר ימלא את כל חיינו ואת כל מציאותנו.
מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג
משפיע בישיבת “תומכי תמימים” ראשון לציון

מחוברים לראש
ל
קראת הימים הנוראים, אשתף את הקוראים בסיפור ששמעתי באחת ההתוועדויות:
כאשר נתקבל הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב להיות הרב בעיר בארדיטשוב, היו כמה מן העשירים ותקיפי הקהל שלא ראו זאת בעין יפה. אמנם גדולתו וקדושתו של הצדיק היו מפורסמים בכל המדינה, אבל בכל זאת הפריעה להם העובדה שהצדיק נמנה על ה”כת” (כך כינו אז את החסידים). מלבד זאת נראו אורחותיו והנהגתו בקודש של הצדיק לפעמים משונים ומוזרים לאנשים רגילים.
בתפילת “כל נדרי” היה הצדיק נוהג לעבור בעצמו לפני התיבה כשליח הציבור, ולהתפלל בהתלהבות גדולה. הוא נהג להגיע לבית הכנסת הגדול של בארדיטשוב, לבוש בקיטל ועטוף בטלית, כנהוג, בשעה מוקדמת לאמירת תהילים שלפני “כל נדרי”.
ב”מערב” של בית הכנסת עמדו בדרך כלל יהודים פשוטים מאד, בני הכפרים שבסביבה. אותם יהודים גרו בכפרים הסמוכים והתפרנסו בריווח מן ה”קרעטשמעס” (בתי המלון שעמדו על הדרך) ובתי המרזח שהיו חוכרים מן הפריצים.
על פי רוב, באותם כפרים לא הייתה קהילה יהודית - לא רב, לא שוחט, לא בית כנסת, לא מניין, לא מקווה ולא שום דבר יהודי - כך שאותם יהודים לא באו כלל במגע במשך כל השנה עם החיים היהודיים. רק בימים הנוראים היו באים לעיר הגדולה כדי להתפלל עם אחיהם היהודים לפחות בראש השנה וביום הכיפורים.  
חלק מאותם יהודים החזיקו בבתיהם “מלמדים” שילמדו תורה את ילדיהם, וכך שמר קצת ה”מלמד” על ה”אידישקייט” בבית (אגב, זו הייתה אחת מהנהגותיו של מורנו הבעש”ט הקדוש קודם התגלותו, יחד עם חבריו הצדיקים הנסתרים. הם סובבו בכפרים הנידחים והיו “מלמדים” לילדי הכפריים, כדי להיטיב את מצב התורה והחינוך של היהודים הפשוטים שדרו שם). אבל החלק הגדול של אותם יהודים גדל כעמי הארץ מוחלטים, כמעט ללא שום ידיעה מינימלית ביהדות. רבים מהם לא ידעו גם קרוא וכתוב, ולא יכלו אפילו לקרוא בסידור. אבל גם הללו הגיעו בימים הנוראים לבית הכנסת שבעיר הגדולה, כדי לשהות לפחות בין אחיהם היהודים בימים אלו, ולשמוע אל הרינה ואל התפילה.
רבי לוי יצחק היה כידוע “סניגורם של ישראל”, ולא ויתר על שום הזדמנות, גם בימים רגילים, ללמד זכות על בניו יחידיו של מלך מלכי המלכים הקב”ה. וכל שכן בימים הנוראים, כאשר כל כך מצפים ומחכים מלמעלה לכך שיהודי ילמד זכות על חבירו.
היה אפוא רבי לוי יצחק נוהג לנצל עת רצון זו של ערב היום הקדוש לפני “כל נדרי” להתחטא לפני השם יתברך ולהתפאר לפניו באותם יהודים פשוטים. “ראה נא, רבונו של עולם”, היה הצדיק קורא ברגש, “ראה את אותם יהודים פשוטים שלא למדו ואינם יודעים מאומה, ואפילו לקרוא בסידור אינם יכולים - ובכל זאת עוזבים הם את כל עיסוקיהם ובאים לבית הכנסת להתפלל בין אחיהם היהודים”.
כאשר נכנס רבי לוי יצחק, לבוש בקיטל ועטוף בטלית, לבית הכנסת, היה תופס את היהודי הראשון מאותם בני הכפרים שנקרה בדרכו, אוחז בידו ומוליך אותו עמו לכיוון ה”מזרח”, פותח את דלתות ארון הקודש, וכשהוא מורה על היהודי הפשוט שהביא עמו, היה מתחטא לפני המקום: “ראה נא, ריבונו של עולם, איזה בנים יקרים ותמימים יש לך. הנה לך יהודי פשוט, שלא באשמתו לא למד ואינו יודע מאומה, אפילו לקרוא בסידור אין הוא יכול, ובכל זאת עזב את כל עיסוקיו ובא לבית הכנסת, להיות בין אחיו היהודים ולשמוע אל הרינה ואל התפילה גם אם אינו יודע להתפלל בעצמו”.
‘המתנגדים’ היו רואים וחורקים שיניים על ההנהגות המשונות והמוזרות שמכניס לכאן הרב המקומי, מבית מדרשה של ה”כת”, אבל לא יכלו לעשות מאומה.
שנה אחת זממו אותם עשירים תקיפים “ללמד את הצדיק לקח” ולשים ללעג ולקלס את מנהגו המוזר והמשונה הזה: לקחו הללו גוי שיכור שהיה נראה בחיצוניותו דומה לאותם יהודים פשוטים, השקו אותו לשכרה כדי שישתף פעולה, הלבישו אותו בגדי יהודים והעמידוהו בערב יום הכיפורים בבית הכנסת, כאשר הם דואגים ומבטיחים מראש שהוא יהיה הראשון שיקרה על דרכו של רבי לוי יצחק. הם שיערו כי הצדיק בוודאי לא יבחין בטעות, יתפוס את הגוי ויביא אותו אל ה”מזרח”, יפתח את דלתות ארון הקודש, וידבר לפני הקב”ה על גודל מעלתו וזכותו של אותו “יהודי פשוט” שאינו אלא גוי גמור. כשתתברר לאחר מכן הטעות, יהיה כבר מאוחר מדי, וכך יהיה הצדיק ואורחותיו המשונות ללעג ולקלס בעיני כל.
כפי שזממו הללו, כך אמנם היה: הצדיק נכנס לבית הכנסת לבוש בקיטל ועטוף בטלית, כשכולו אפוף אש קודש והתלהבות. בדרכו תפס את הגוי, שהיה הראשון שנקרה בדרכו, אחז בידו והוליך אותו עמו לכיוון ה”מזרח”. המתנגדים, שצפו במתרחש מרחוק ותיכננו מראש את כל האירוע, הסתירו בקושי את צחוקם, ובליבם שמחו ועלזו על שמזימתם השפלה צלחה בידם והצליחו להוליך שולל את הצדיק.
אך שמחתם לא ארכה.
רבי לוי יצחק פתח את ארון הקודש והתחיל להתחטא לפני המקום כדרכו. אבל הפעם היה הנוסח שונה:
“ריבונו של עולם”, פתח הצדיק ואמר, “ראה נא ראה מה בין הגוי הזה שהבאתי עמי לכאן, שאינו יודע ואינו מחפש שום תכלית לחייו מלבד לשתות לשכרה, לבין עמך בית ישראל, שגם הפשוטים שבהם, ואפילו אותם שאינם יודעים אפילו להתפלל, עוזבים הם את הכל ובאים לכאן, להיות בימים הנוראים בבית הכנסת בין אחיהם היהודים, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, למרות שלא באשמתם לא למדו מעולם כיצד מתפללים”.
פני הזוממים חפו. הם חשבו להפיל את הצדיק בפח יקוש, והנה התבררה עוד יותר צדקתו וקדושתו. הצדיק הוא “בעל הבית” על כל מה שקורה עמו, ומי שבישל את ה”דייסה” הזו ייאלץ לאכול אותה בעצמו.
בליל יום הכיפורים אחרי תפילת ערבית, נהג רבי לוי יצחק, כמנהג חב”ד, לומר בציבור את כל התהילים, כשהוא עצמו משמש שליח ציבור. באותה שנה, כשהגיע הצדיק לפסוק “בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי” (תהלים מא, יב), חזר עליו כמה פעמים בהתלהבות אש קודש, ולאחר מכן פירש והסביר: “ריבונו של עולם, בזאת אדע כי חפצת בי, בזה שלא יארע שום דבר רע לאלו שזממו רע עלי”. וכששמעו אותם תקיפים מילים אלו יוצאים מפיו הקדוש, נמס גם לבם בקרבם, והתבטלו לגמרי לפני הצדיק.
איך בונים
את ספירת המלכות?
ישנו פתגם מפורסם שהרבי שליט”א מביא כמה פעמים בשם הרבי מהר”ש: את מי חושב אתה לרמות? - את הקב”ה הרי אי אפשר לרמות. [וכן את רבותינו נשיאינו. וכידוע הסיפור מהרבי (מוהרש”ב) נ”ע, שהורה פעם לשוחט מסויים שיפסיק לשחוט, משום שאין הוא ירא שמים כראוי, כפי הנדרש משוחט. בא הלה בטענה ובקובלנה שחושדים אותו במה שאין בו, וניסה להביא הוכחות וראיות שכולו טהור ונקי וצדיק. אמר לו הרבי נ”ע: הפסוק אומר “האדם יראה לעיניים, וה’ יראה ללבב”. אנו (הרביים, האדמורי”ם) שייכים לחצי השני של פסוק זה, ולכן לא יועילו כל ההוכחות והראיות. כמובן מששמע הלה תשובה זו לא ניסה עוד להתווכח ומיד הפסיק להיות שוחט]. את הזולת הרי גם כן אי אפשר לרמות לאורך זמן, כי סוף סוף יתפסו אותך ויגלו מי אתה באמת. אלא את מי רצונך לרמות, את עצמך בלבד - איזו חכמה היא זו לרמות טיפש?!…
את הרבי אי אפשר לרמות. הרבי מכיר כל אחד ויודע מה קורה בכל רגע ממש עם כל אחד ואחת, ובאופן היותר אישי ופרטי. הרבי ניצב על כל אחד מאיתנו, מתבונן בו ובהנהגתו באהבה רבה ובוחן כליות ולב אם אכן הוא ממלא את המוטל עליו. ובימים אלו במיוחד - אם הוא שם לב מה תוכנם ועניינם של הימים הללו, ועד כמה הדברים מתאימים לזמננו, והם דורשים ותובעים מאיתנו לעשות ולפעול ב”בניין המלכות” של הקב”ה ושל המלך המשיח.
מבואר בקבלה ובחסידות בארוכה הטעם לכך שישנם עשרה ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים - כדי “לבנות” את ספירת המלכות, שתהיה כלולה מכל עשר הספירות. שכן המלכות מצד עצמה היא “לא מציאות”, ולמרות שהיא נטועה ומושרשת בעצם עצמותו של המלך, הרי היא נמצאת שם בתכלית ההעלם במקורה. עד כדי כך שמי שבאמת ראוי ומתאים וצריך להיות מלך (לא מי שרודף כבוד ושררה, ואין לו שום מושג במהותו האמיתית של מלך) אינו מרגיש שום צורך ושום רצון ושום עניין להתעסק עם העם ולמלוך עליהם, והדבר מושלל אצלו בתכלית.
וכפי שראינו אצל הרבי שליט”א בתקופה שלפני קבלת הנשיאות הרשמית, מיו”ד שבט תש”י עד י”א שבט תשי”א, עד כמה הוא שלל זאת בתכלית. ובוודאי ח”ו לומר שלא היה זה אלא כלפי חוץ, אלא שבאמת אצלו מצד עצמו הדבר מושלל ומופרך בתכלית, כי הוא למעלה מעלה מזה לגמרי.
רק על ידי בקשת העם ותחנוניהם מקרב ולב עמוק וקבלת מלכותו עליהם בשמחה גדולה ובביטול עצום, פועלים אצלו את הרצון למלוכה.
אפילו כאשר כבר נאצלה ספירת המלכות ממקורה, אחרי שהמלך כבר הסכים בתוך עצמו עקרונית להיות מלך על העם, הרי בתחילה היא “נאצלה בבחינת נקודה”, והייתה רק “נקודה” פשוטה ללא שום התפשטות והתגלות. ואז יש צורך “לבנות” את המלכות, על ידי שייכנסו בתוכה גם ההבנה והרגש וכו’ במלוכה, עד שהמלך אכן יגלה את מלכותו על עמו ויהיה מלך בפועל.
וכך בנמשל, בקשר למלכותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה על עמו ישראל ועל העולם כולו. שמצד עצמו אין לו שום רצון ושום עניין במלוכה זו, שהרי הוא למעלה מעלה מזה לגמרי. אין לו צורך בברואים וביצורים כדי להיות מלך - שהרי הוא “אדון עולם אשר מלך” גם “בטרם כל יצור נברא”.
רק בפעם הראשונה, כשלא היה שייך מי שיעורר את הרצון, היה הדבר באתערותא דלעילא, מצד “כי חפץ חסד הוא” (וגם זה, רק כדי שאחר כך יבואו התחתונים ויפעלו זאת). אבל הכוונה והתכלית היא שזה יבוא מן התחתונים עצמם, שהם יעוררו והם יפעלו את “המשכת המלכות” משרשה ומקורה, כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך.
איך עושים זאת? על ידי התפילה והבקשה המרכזית בתפילות ראש השנה אל אבינו שבשמים: “מלוך על העולם כולו בכבודך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך” וכדומה. ולכן גם “מצוות היום בשופר” כמו בשעה שמכתירים את המלך, כמסופר בתנ”ך, וכמבואר בארוכה בתורת החסידות. ויש אומרים (ראה קיצור שולחן ערוך בהלכות ראש השנה) שזהו גם הטעם למנהג של “תשליך”, לפי שהיו מושחים את המלך אצל המעיין כדי שתימשך מלכותו.
ואחרי “התעוררות המלכות” בנקודה הראשונה, מגיע “בניין המלכות”, על ידי שממלאים אותה וממשיכים בה מכל עשר הספירות. עד שהיא מגיעה לידי מילואה ושלימותה ב”נעילה” של יום הכיפורים. אז, בסיום וחותם “בניין המלכות”, “מגיעים” אל עצמותו יתברך ממש, שם “נמצאים” רק “ישראל ומלכא בלחודוהי”. וכפי הפירוש הידוע במילה “נעילה”, שנועלים את כל הדלתות והשערים ולא נשאר שם אלא אך ורק מלך מלכי המלכים ועמו ישראל. ואז אכן פועלים בשלימות את “בניין המלכות” לשנה החדשה.
ומכיוון שהתגלות מלכותו של הקב”ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, כפי שמדגיש הרבי בשיחת ערב ראש השנה תשנ”ב, וכמפורש בכל תפילות ראש השנה, שאז דווקא יקויים בשלימות כל האמור בתפילות אלו - “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך”, “ויידע כל פעול כי אתה פעלתו” וכו’. לפיכך מודגשת במיוחד ביום זה ובימים אלו הפניה אל המלך המשיח עצמו, והבקשה והתחנונים אליו שיקבל עליו את המלוכה, וימלוך על עמו ועל העולם כולו, וכך יגלה בעולם את מלכות ה’.
בימי ה”ראש”
- נוסעים אל הראש
כחסידים אנו יודעים שדרך ההתקשרות אל הקב”ה היא על ידי ההתקשרות אל הרבי, שהוא ה”ממוצע המחבר”, “אנכי עומד בין ה’ וביניכם להגיד לכם את דבר ה’”. על ידי הביטול ההתקשרות וההתמסרות ו”בניין המלכות” של המלך המשיח עצמו “מגיעים” ומתקשרים עם הקב”ה בכבודו ובעצמו, “קבלו מלכותי” שלפני ולמעלה מ”אגזור עליכם גזירות”.
ולכן נוהגים בבית חיינו, בית משיח, לקרוא ולהכריז שלש פעמים “יחי אדוננו” במיוחד לפני תקיעת שופר, התחלת “בניין המלכות”, וגם בסיום וחותם יום הכיפורים, שאז היא שלימות “בניין המלכות”.
זו גם הסיבה שצריכים לנסוע אל המלך, בפרט בימים אלו, הימים הנוראים הקשורים עם “קבלו מלכותי” ועם עניני השמחה של “זמן שמחתנו”. זהו הזמן במיוחד להתרומם מכל העניינים הפרטיים ולהגיע אל המלך עצמו, לנסוע לרבי, להיות אצל הרבי ועם הרבי, ולדאוג שכמה שיותר יהודים יגיעו אל הרבי.
ושוב, כולם נוסעים וכולם מגיעים - מי שיש באפשרותו חייב ומוכרח לנסוע קודם כל בגשמיות כפשוטו, בלי פשט’לאך ובלי תירוצים. לדעת ולהכיר שלא נוסעים כדי להתרפק על העבר בלבד ח”ו, אלא אכן נוסעים לרבי בפשטות. וכשנמצאים בבית משיח אכן מקפידים (ולא רק “משתדלים”) להתפלל במניין של הרבי, להשתתף בהתוועדות עם הרבי וכו’. ודווקא בפשטות, ללא שום הסברים וביאורים.
וכפתגמו המפורסם של המשפיע ר’ מענדל פוטרפס, כששאלוהו מה יהיה עם הישיבה בכפר חב”ד אם כולם ייסעו לרבי. ענה ר’ מענדל מיד מיניה וביה - שכאשר בכפר חב”ד כולם ירגישו שחייבים לנסוע לרבי, אזי ירגישו בבני ברק כי חייבים לבוא לכפר חב”ד…
נכון אמנם שלאחר מכן עליו אמנם גם להסביר ולשנן לעצמו שלא די רק בעצם הנסיעה בגשמיות, וצריך אמנם גם “להגיע” אל הרבי, ולשם כך נדרש כבר מאמץ גדול ויותר קשה. אבל זהו דווקא אחרי שנסע בגשמיות כפשוטו, הוציא על כך כסף וזמן ומאמץ, והוכיח שהרצון לנסוע לרבי ולהיות אצל הרבי הוא לא רק רצון מופשט ותיאורתי אלא הוא הי’ אכן מוכן לשלם עבורו בכסף ובמאמצים וכו’.
גם מי שמאיזו סיבה שתהיה אינו יכול לנסוע בגשמיות כפשוטו - וכידוע ההוראות שאסור לעשות זאת אם בגלל זה ייפגע מילוי שליחותו ותפקידו בעירו ובמקומו - אזי חייב הוא להשתדל שבעתיים קודם כל שאחרים יגיעו אל הרבי גם בגשמיות כפשוטו בזכותו, וכך יהי’ גם לו חלק בזה. ונוסף לזה עליו אמנם לעמול קשה כדי שאכן הוא “יגיע” אל הרבי גם כאשר אינו יכול לנסוע בגשמיות. ומכיוון שהעובדה שאינו נוסע אינה באשמתו, הרי וודאי ניתנו לו כל הכוחות להיות אצל הרבי ועם הרבי גם כאשר בגשמיות חייב הוא להיות במקום אחר.
לוקחים כוחות לכל השנה
מימים אלו, ימי “תשרי” אותיות “רשית”, ימי ה”ראש”, לוקחים את הכוחות למשך כל השנה “שנהיה (שייכים) לראש”, שנהיה במשך כל השנה קשורים ושייכים ומחוברים ודבוקים אל ועם הרבי שליט”א מלך המשיח, והדבר ימלא את כל חיינו ואת כל מציאותנו.
ממקום זה לוקחים את הכוחות למלא את התפקיד והשליחות במשך כל השנה: להביא את הרבי לכל יהודי ולהביא כל יהודי אל הרבי. ולא רק יהודים, אלא, כפי שהרבי מדגיש, את כל אנשי הדור, שכולם יהיו שייכים וקשורים, כל אחד במידה שנקבע לו מלמעלה אל הרבי מלך המשיח שליט”א.
וכחלק מהעניין של “דירה בתחתונים” עלינו לנצל לשם כך, כפי שמלמד אותנו הרבי, את כל הדרכים וכל האופנים: את תורתו של הרבי, את אגרות קדשו, את הוידאו, בכל הצורות ובכל האופנים, שכולם יביאו למטרה האחת והיחידה, “לתקן עולם במלכות ש–ד–י”. שכן שנצטוינו לקשר יהודים אל קיום ההוראות העצות, הנבואות שלו, ובכך להביא את העולם כולו ל”קבלו מלכותי” שלפני ולמעלה מ”קבלו גזרותי”.
“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.