שלום הורביץ

הרה”ח ר’ משה שוסטר היה דמות ידועה בעיר בני ברק, איש צדקה וחסד שעשה עצמו כיהודי פשוט, תם וירא שמים. לא רבים ידעו על גדלותו הרוחנית אותה עמל להסתיר ולהצניע מעיני כל >> הוא עמד בקשר עם הרבי מה”מ, ואף זאת היה קשר נסתר וחבוי מעיני כל, אך מהמעט שהתגלה עולה, כי הרבי חיבבו ביותר, והכיר בגדולתו. השיא היה בעת פגישתם כאשר הרבי קיבלו בצורה יוצאת דופן… >> קווים לדמותו של איש נסתר וקשריו עם הרבי

דמות טמירה ומיוחדת הייתה דמותו של הרב החסיד ר’ משה שוסטר. כשכתבנו “הרב החסיד”, לא הייתה הכוונה על חסידות חב”ד, שכן חסיד בעלזא היה, מחסידי בעלז המובהקים הקשורים בנפשם ובנשמתם לצדיק רבי אהרן מבעלזא זצוק”ל.

ל”ו צדיקים נסתרים ישנם בכל דור ודור. איננו יודעים מי הם הל”ווניקים, שכן אם היינו יודעים, לא היו אלו בגדר “צדיקים נסתרים”. אך יש המסתירים את מעשיהם המופלאים ומטמינים אותם במטמוניות של פשטות ותום. אחד מאלה היה רבי משה שוסטר.

דמות טמירה אך שפופה קמעה היה ר’ משה שוסטר. הוא עבר את שנות הזעם האיומות בשואה, ניצל בניסים גלויים, ולאחר המלחמה הצליח לעלות לארץ הקודש, בה קבע את מקומו בעיר בני ברק.

ככל שידעו עליו, כך לא ידעו: תמיד דאג לפזר סביבו ערפל סמיך כדי שלא יכירו אנשים בגדולתו האמתית. סוד חייו היה כמוס בגלל מסכים והסתרות שהתעטף בהם שכבה על גבי שכבה. כך למשל, תורתו הייתה תורת סתרים. כל ציטוט מהגמרא שהיה יוצא מפיו בהזדמנויות שונות, תמיד היה מגיע עם הקדמה מתנצלת “ראיתי אמש בספר פלוני המביא מויראדיק’ע גמרא בערכין…” או: “הצצתי לפני מנחה בספר אחד המביא את פסק הנימוקי יוסף”… כמו משל, מעולם לא פתח גמרא בעצמו או ספר הלכה, זאת אף על פי, שבני גילו העידו כי כבר כשהיה עולל צעיר לימים, היה רכון על הגמרא ימים ולילות מתוך התמדה נדירה. כבר אז החוו ראשי ישיבתו על כשרונותיו הנדירים עד ששלחוהו ללמוד באחת הישיבות הגדולות בעת ההיא.

רק לעתים נדירות היה פותח את פיו. בדיבור מהיר ולוחש היו מילותיו מתעופפות בין ‘שמועות’ מדויקות של אמרות קודש, קצרים אך חדים כתער, לסיפורי צדיקים שובי לב. עוד מילותיו פורחות באויר ומפעימות את הלבבות — וכבר איננו ליד השולחן…

גם תפילתו הייתה תפילת סתרים. אם כל שעות היום רבצו על ארשת פניו שבע חותמות, הרי שבשעת התפילה נתחזק בשבעים ושבעה מנעולים. הוא ישב ללא נוע, שפתיו כמעט לא נעו, רק הדפים התעופפו במהירות לפני עיניו הבוהות… רק בליל שבת קודש, בחלק ‘הזוהר’ שבתפילה, בעת אמירת “כגוונא דאינון מתייחדין”, היה ניכר עליו שינוי. תכול–אישוניו נעלם מעלה, רטט של זעזוע לפת את כולו. הייתה זו סערה של רגע קט, אך קבוע, ומיד שב חבוי על מסתרי נפשו.

לא רק איש של תורה ותפילה היה ר’ משה שוסטר, אלא בעיקר איש של חסד. כל חייו היו חסד, כל שעה הייתה מוקדש לגמול חסד עם עוד יהודי — הן כאשר גמל חסדים בגופו עם יהודים כאלה ואחרים שלא שפר עליהם גורלם, והן בשעות שבהן הסתובב היכן שהסתובב ואסף כספים עבור אותם יהודים שהיו זקוקים לעזרתו.

היו מתי מספר יהודים אמידים, מארץ הקודש ומחוצה לה, שהכירו את ר’ משה שוסטר, וידעו כי לא סתם “אוסף נדבות” לפניהם, והיו שולחים לו מדי פעם בפעם כספים רבים למען יחלקם לנזקקים ולעניים כפי אשר מצא לנכון. הללו ראו בכך סגולה גדולה להצלחתם, שכן ידעו כי אין אדם מהימן וישר כמו ר’ משה שוסטר, אשר אפילו לא פרוטה אחת תידבק בו, והוא יעביר הכול אל מי שצריך לקבל ומי שראוי לכך. והוא? עוד באותו יום היה מתרוצץ מבית כנסת לרעהו, מבית מט ליפול למשנהו, פוגש את מי שפוגש ומעניק צרור חתום, וכרגע כמימרא היה נגוז ונעלם הלאה אל הכתובת הבאה.

מעשי החסד שלו היו נתינה בלתי פוסקת, הן בכסף, הן במאכל או במשתה, הן במיטה המוצעת בנוחיות. לא אף זו, אלא אף היה דואג להזכיר אנשים שונים בפני צדיקי הדור, ומבקש בעבורם ישועה ורחמים, פרנסה בשפע ובריאות איתנה. היה זה סוד כמוס בינו לבין אותם גדולי הדור.

הרה”ח ר’ שלום הורביץ משכונת קראון הייטס, זכה להיות שליח מטעם חותנו, גבאי צדקה וחסד, הרב יעקב פרידמן אל ר’ משה שוסטר. ר’ יעקב פרידמן, מדמויות החסד הידועות בשכונות קראון הייטס, היה אוסף כספים ברחבי ניו יורק עבור עניני צדקה שונים, ובין השאר היה שולח סכומי כסף אל גבאי הצדקה מארץ ישראל, ר’ משה שוסטר.

בספר “תפארת יעקב” שכתב על חותנו, מספר הרב הורביץ דבר פלא: “בכל פעם שנסעתי לארץ ישראל היה חמי נוהג לשלוח איתי כספים כדי לתתם לר’ משה. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, עדיין לא הכרתי אותו ולא ראיתיו מעולם. הוא היה הראשון שזיהה אותי הולך לקראתו, התקרב לעברי והכריז: “שלום בן חנה רחל”.

“עד היום אינני יודע כיצד זיהה אותי, כיצד ידע את שמי ושם אמי — ומה עוד שכלל לא הודעתי לו מראש שאני עומד להגיע לארץ ישראל — ויהי לפלא”…

לא לחינם התבטא עליו האדמו”ר מצאנז זצוק”ל בעל ה”שפע חיים” בביטוי נדיר: “ר’ משה שייך הוא לדורות קדומים. דומה כאילו שלפוהו מתיבה עתיקה כפי שהטמינוהו בה לפני חמש מאות שנה, והוציאו אותו כעת… כך… כמו שהוא… הוציאהו, ושתלהו בדורנו”.

אנשים רבים סובבו אצל ר’ משה במשך חדשים ושנים ארוכות, ומעולם לא שמעו ממנו מלה רעה אחת על יהודי. פיו היה חתום וסתום, ליבא לפומיה לא גליא. בכלל, היה ממעיט בדיבור, ורק לפעמים נשמע קולו, ודומה כי היתה זו מידת החסד שמדברת מתוך גרונו.

במשך כל היום כולו היה רץ ממקום למקום, ואיש לא ידע מאין ולאן. בתבונה הצליח להסתיר את עצמו מעיני כל, חיפה את עצמו במצוות ובמעשים טובים, אך תחת גלימתם הסתיר את מהותו האמתית — זו הייתה גלויה אך ורק ליחידים וצדיקים שבדור. ר’ משה שוסטר היה חידה מופלאה ונסתרת. רבו רבי אהרן מבעלזא זצ”ל העיד עליו בתמצות: “איז א סוד”.

שלח ‘מעמד’ גם לשעבר - מיו”ד שבט תשי”א

קשר נפשי נדיר איחה את רוחו של ר’ משה שוסטר עם הרבי מלך המשיח. לא רבים ידעו על הקשר שביניהם, והטפח שנפתח פה ושם, הסתיר על טפחיים ויותר, הרבה יותר, שקשר את הנשמה של ר’ משה ה’בני ברקי’ אל נשיא הדור ומנהיגו. לעתים קרובות מלל פיו דברי רברבן על גדלותו של הרבי המפקיר ימיו ולילותיו ״פאר יודן׳ס וועג׳ן”, בחרבו ובקשתו; מפליא דיבורים אודות הגאונות המבהילה הבאה לידי ביטוי בשיחות קדשו; שב ואומר כי יש להודות להקב״ה על נשמה גדולה זו ששתל בורא העולם בהאי עלמא, למען יהיה לו לדור על מה להישען. ״קודש קדשים״, כזה היה עוז ביטויו על הרבי, במטבע לשון נדירה שלא היתה שגורה על פיו על צדיקים אחרים, ״קודש קדשים״…

ההיכרות של ר’ משה עם הרבי, החלה כבר בשנות היו”דים, כאשר מאז היה שולח דמי “מעמד” לרבי באופן קבוע. לא אף זאת, אלא ביקש לשלוח את דמי “מעמד” רטרואקטיבית מיו”ד שבט תשי”א…

חרדה גדולה היה ר’ משה חרד לכבוד הרבי, כפי שיעיד המקרה הבא:

בתקופה מסוימת העז אחד הרבנים בארץ הקודש לדבר סרה על הרבי ומבצעיו הקדושים. במעמד מסוים דיבר בחריפות כנגד מלאכת הקודש של הרבי וחסידיו בקירוב רחוקים והשבתם אל חיק אביהם שבשמים. ר’ משה שוסטר שמע את הדברים וחרה לו. שלא כדרכו להפליג בשתיקה, הפעם פתח את פיו והזהיר את האיש בדברים קשים: “דע לך שאתה משחק באש”. ורוחו של ר’ משה לא נרגעה עד שטרח להזכיר את דברי חכמים במסכת אבות: “והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה”, אולם אותו רב עמד בעקשנותו, לא שעה לדבריו של ר’ משה, והוסיף לדבר סרה ברבי.

זמן קצר לאחר שר’ משה התרה בו, נכנסה לפתע רוח שטות בלב בנו יחידו של האיש. נער זה החל מתרחק מחיי תורה ומצוות, וכעבור זמן לא רב, פרק מעליו לגמרי עול תורה ומצוות. לא היה גבול לצערו של אביו וליגונם של כל בני המשפחה. בשל מעמדם הבכיר בקהילתם, ניסו להפעיל גורמים שינסו לדבר על לבו של בנם, אך כל מאמציהם היו לשווא. חודשים נקפו והשנים חלפו, והקשר הרופף בין האב לבנו ניתק באופן מוחלט. ההורים נותרו בעיר, נושאים בדומיה את כאבם הגדול.

יום אחד עבר בנם באחד מרחובותיה הסואנים של תל–אביב הגדולה. באותה שעה עמד במקום חסיד מחסידי חב”ד שפנה לעוברים ושבים והציע להם להניח תפילין. החסיד שלא ידע את זהותו של אותו עלם צעיר לבוש כאחד הריקים בשוק, הציע גם לו להניח תפילין, אך הלה סירב. לא חסיד חב”ד ירים ידיים במהירות, ובדברים נעימים וכובשים ניסה לדבר על לבו. בראותו שהצעיר עדיין עומד בסירובו, הצטעפו עיניו של החסיד, והוא נענה לצעיר העומד מולו: “ראה, אבקש ממך טובה אישית. זה זמן רב מאז שאני עומד כאן וטרם הצלחתי להניח תפילין אפילו לא עם יהודי אחד. אנא, עשה עמי חסד והנח תפילין, אם לא למען המצווה, לפחות למעני”.

כאן נשבר הצעיר וניאות לבקשת החסיד.

בעת שהניח את התפילין, הבחין החב”דניק כי הצעיר שמולו בקי היטב בפרטי הנחת התפילין, והוא מניחן כוותיק וכרגיל. החסיד הבין עד מהרה כי הצעיר שלפנו הינו רגיל בשמירת תורה ומצוות. הוא נכנס עמו בדברים והצעיר אכן סיפר לו על מוצאו, על הבית החרדי בו נולד וגדל, ועל כך שהחליט לפרוק מעליו עול מצוות כדי לעשות “חיים טובים” וליהנות מתענוגות העולם.

פגישה זו יצרה היכרות ראשונית בין השניים שהחליפו ביניהם מספרי טלפונים. ההיכרות ביניהם הלכה והתרחבה, והקשר התהדק יותר ויותר. אט אט הצליח החסיד לקרבו ליהדות ובמשך הזמן הפך הלה לבעל תשובה גמור עד שחזר לבית הוריו, כבחור שומר תורה ומצוות וירא שמים.

כאשר התבונן אביו בסיפור הדברים, החליט לנסוע אל הרבי ולפייסו באופן אישי על כל מה שדיבר וחטא כנגדו. הוא אכן זכה להיכנס ל’יחידות’ סיפר לרבי על דיבוריו נגד הרבי ונגד מבצעיו הקדושים. הוא הוסיף וסיפר על עונשו ועל כך שבנו חזר למוטב דווקא בזכות הרבי ושלוחיו. בהתרגשות רבה ביקש את מחילתו של הרבי.

נענה הרבי ואמר לו: “כאשר בנך יחידך נטה מהדרך הישרה, כאב לך הדבר מאוד, שכן זוהי אהבת האב את בנו. דע לך, שאצל כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר, כל יהודי הוא בן יחיד…!”

הרבי מזהה את כתב ידו של ר’ משה

אהבה רבה אהב ר’ משה שוסטר את הרבי. פעם אמר לאחד הרבנים החב”דיים בבני ברק בתמיהה מופלגת: “היכן יכול כיום אברך חסידי לנסוע לחגים אם לא לליובאוויטש?!

וכאשר מדובר על קשר בין נשמות, לא נמדד קשר זה בדברים שהעין רואה, אלא בדברים שהנשמה חשה בעדינותה. ר’ משה מעולם לא ראה את הרבי פנים בפנים, זולת פעם אחת בסוף ימיו אשר ידובר בה להלן — אך אף על פי כן היה ביניהם קשר סמוי, מופלא ומדהים.

כך מספר אחד החסידים אשר ר’ משה מצא בו שליח להעביר לרבי חבילות של קויטלעך [פנ”ים], ובהם הזכרות לרוב של יהודים הזקוקים לישועה בגשמיות או ברוחניות. ואילו הרבי מצדו ייחס חשיבות מיוחדת למעטפות המגיעות מר’ משה שוסטר. וכך מספר אותו חסיד: “בפעם הראשונה שהעביר ר’ משה דרכי חבילה אל הרבי, היה זה בשנת תש״ל. בהיכנסי אל הרבי ל׳יחידות׳ לקחתי עמי את המעטפה הגדולה. עם סיום השיחה, באישון ליל, בקשתי רשות למסור משהו בשם ר’ משה שוסטר מבני ברק.

״יע!״ — האירו פתאום פניו של הרבי וקיבל מידי את המעטפה בפנים צהובות, העיף בה מבט ראה את שמו של ר’ משה כתוב על גביה. בו במקום הוציא הרבי עיפרון,  הוסיף בין המילים ״משה שוסטר״, ומעליהן שני קוים כלפי מעלה, שם רשם בכתב ידו הק׳ — ״בן טויבא ראסי״. לאחר מכן אמר לי הרבי “מעטפה זו מליאה בהזכרת שמות של יהודים, ‘פאר יודן׳ס וועג׳ן’,  כך שאין צורך עתה במענה”…

כמה מפליא שהרבי השתמש בביטוי זה, ״פאר יודן׳ס וועגן”,  ביטוי בעלזאי מובהק שהיה שגור תדיר על לשונו של ר’ משה, וכעת, הרבי השתמש באותו מטבע לשון כמי שהכיר את ר’ משה שוסטר לפני ולפנים, את שיגו ואת מטבע שיחו.

בפעם אחרת העביר ר’ משה לרבי פתקאות במעטפה סגורה, ובין השאר הוזכר שם חולה מסוכן שהיה זקוק לרחמים מרובים. מכרו העביר את המעטפה לידי חסיד שנסע לרבי. חסיד זה לא הכיר את ר’ משה. על המעטפה רשם ר’ משה ״נא למסור לכ״ק אדמו״ר שליט״א״.

אותו חסיד לא היה אלא הרב משה יהודה לייב לנדא, רבה של העיר בני ברק. בבואו אל הרבי, הגיש הרב לנדא את המעטפה לרבי. הציץ הרבי בכתוב על המעטפה וקרא בהתפעלות ״דאס איז דאך ר’ משה שוסטר׳ס האנט שריפט״ (הרי זהו כתב ידו של ר’ משה שוסטר).

ר’ משה שוסטר היה מזכיר את עצמו פעמים רבות בפני הרבי. פעמים רבות עשה זאת דרך ידידו, גבאי הצדקה הרב יעקב פרידמן. כך למשל כתב לו במכתב מיום “ד’ תצוה תש”מ” (בתרגום חופשי מאידיש):

לכ’ ידיד הנשברים מוה”ר יעקב בן אלטע חוה.

אבקש אותך להזכירני אצל כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש לשלימות הבריאות. לא יכולתי ללכת על רגלי השמאלית, וזה הפריע למצוות. ב”ה הוטב לי, והיום צווה עלי הרופא להניח את רגלי על הארץ.

בעזרת ה’ יתברך, בזכות הצדקות שאני שליח לזה, תעמוד לי שיהיה ב”ה טוב יותר.

תזכירני לפני כ”ק אדמו”ר שליט”א לרפואה שלימה במהרה ובתמידות.

וכך גם כתב לו במכתב אחר, מיום “י”א חשון (יום ההילולא דרחל אמנו)”:

“מאוד אבקש שתזכירני כסדר לפני אדמו”ר הק’ מליובאוויטש שליט”א”.

הפגישה היחידה עם הרבי

פעם אחת בלבד, לעת אשר נאלץ רבי משה לצאת לארצות הברית לצרכי רפואה, זכה לראות ולהיראות בליובאוויטש. התייצב אז בדחילו בתור לחלוקת הדולרים. מקורבים שידעו במי מדובר הביאוהו עם מלוויו לפני הרבי.

כאמור, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהגיע לרבי, ומיד כשראהו הרבי, עוד בטרם פצה את פיו, קרא הרבי במאור פנים: ״שוין לאנג אז מיר האבן א קשר בריוולע׳ך׳. ברוך השם מ׳איז זוכה זעך צו זעהן פנים אל פנים״ (זה זמן רב שיש בינינו קשרי מכתבים, ב״ה שזוכים אנו להתראות פנים אל פנים). רק זאת אמר הרבי ולא יסף, עוד הביט עמוקות וממושכות בר’ משה שניצב לפני הרבי מוכה הלם, פעור עיניים, משותק ודומם מיראת הכבוד, לא נע ולא זע. ר’ משה לא זכר אחר כך מאומה מכל אשר נעשה, ורק היה מאושר על אשר זכה להיות בצל קדשו של הרבי.

(מעובד על פי הספר “חיים שיש בהם” ו”תפארת יעקב”)