קשה שלא להתפעל מהחיוניות המרתקת של הרב שמעון ועקנין, רבה הספרדי של המועצה האזורי

הרב שמעון ועקנין רבה הספרדי של המועצה האזורית ‘מבואות החרמון’ הוא אחד מהדמויות הרבניות הידועות באזור הצפון. הרב ועקנין נושא בעול הרבנות למעלה משלושים שנה, ובמזגו המיוחד הצליח להתחבב על–פני קהלים רבים מכול קצות הקשת, כולל בפסיפס הרחב שמרכיב את היישובים והקיבוצים הרבים במועצה. בדמותו המיוחדת הוא ממשיך שושלת רבנית מפוארת, בן לאביו הרב מכלוף ועקנין, המשמש עשרות שנים כרב המועצה האזורית ‘מעלה יוסף’.  

בהתוועדות מיוחדת שהתקיימה בג’ תמוז השתא בבית הכנסת המרכזי ‘היכל לוי יצחק’ בצפת, נטל הרב ועקנין חלק פעיל, והיה מלא התפעלות והתרגשות. במהלך נאומו שיתף את קהל המתוועדים ברגע האישי שהיה לו עם הרבי. “הרבי מליובאוויטש ייעד אותי לשמש ברבנות ב’מבואות החרמון’, וזאת הבנתי מן הרגע הראשון שרגליי דרכו במושב ‘דישון’ אליו הוזמנתי על ידי קבוצת תושבים. בראייה לאחור קשה שלא להתפעל מרוח קודשו של הרבי”.

כשמציעים לך רבנות…

בשיחה שהייתה לי כמה ימים לאחר ההתוועדות, שיתף אותי הרב ועקנין בכל פרטי הסיפור ושמח על כך שהדברים מתפרסמים לכבודו של הרבי.

“לאחר נישואינו קבענו יתד בעיר כרמיאל, בה מתגוררים בני משפחת רעייתי. באותה תקופה נכנסתי ללמוד בכולל המקומי ועשיתי חיל. אלו היו שנים נפלאות של שקידה בתורה ובהלכה. אבי שיחי’ המכהן ברבנות, משך אותי בדברים שאטול גם אני על עצמי את עול הרבנות, אך דווקא בגלל שגדלתי בצלו של רב וידעתי את גודל האחריות, לא מיהרתי.

בחלוף כמה שנים של לימוד בכולל, הגיעה הצעה לצאת לשמש ברבנות ביישוב גורן, והתחלנו לתכנן את המעבר ליישוב. השנה הייתה שנת תשמ”ו.

באחד מחודשי הקיץ התדפקו על דלת ביתנו קבוצה של חמשה יהודים. הכנסתי אותם אל סלון ביתנו ושאלתי לרצונם. מיד בתחילת השיחה ניגשו ישר ולעניין: “אנחנו מגיעים מהמושב דישון, אין לנו רב, שמענו עליך רבות וטובות, ואנו מבקשים שתקבל על עצמך את רבנות המושב”.

הייתי אז עלם צעיר לימים, טרם הוסמכתי להיות רב. ביקשתי להוריד אותם מהרעיון. הסברתי שרק עכשיו אני לומד לרבנות, ובכלל מייעדים לי משרת רבנות במושב אחר. אך הם כאילו לא שמעו את דבריי. הם היו נחושים בבקשתם: “אנחנו ממנים אותך להיות הרב ומורה ההוראה שלנו, וכל מחסורך עלינו”. כשביקשתי לדעת איך הגיעו דווקא אלי, סיפר אחד מבני החבורה, מר שלום אזולאי, כי הגיע לבקר את חמותו שהתגוררה ביפו, ושם פגש את חמותי. הסתבר שחמותי וחמותו חברות טובות ומכירות עוד מהימים שבהם התגוררו במרוקו. במהלך השיחה עם חמותו, סיפר כי הם תרים תקופה ארוכה אחר רב למושבם, ואז חמותי ‘הודיעה’ לו כי אני האיש הכי מתאים למשרה… היא נתנה להם את כתובתי המדויקת, וכבר למחרת אסף אזולאי עוד ארבעה מנכבדי המושב שהגיעו לביתנו.

ראיתי לפניי קבוצה של יהודים מרוקאים שורשיים, יראי שמים ומכבדי תורה וקשה היה לסרב להם ולכן החלטתי לדחות את הקץ.

הסברתי להם שאת לימודי הרבנות אסיים רק בחודש החגים, ולכן אוכל להגיע אליהם להתארח בשבת פרשת נח. קיוויתי בלבי שעד אז ימצאו רב אחר והמשרה תאויש. בפועל, לא כך קרה. שבועות חלפו וגם חודשים, והנה הסתיימו חגי חודש תשרי ובעוד כמה ימים הגיע שבת פרשת נח. באותם ימים לא היו טלפונים בכל בית, והטלפון צלצל בסניף הדואר הסמוך לביתי, ומשם הגיעה הודעה שבני מושב ‘דישון’ מצפים שאמלא אחר התחייבותי.

לא נותרה בפניי ברירה; ארזנו כמה מטלטלים ובערב שבת יצאנו לכיוון המושב. השמחה בקרב התושבים הייתה רבה, ומי שהיה אמון על האירוח והדאגה למחסורנו, היה מר רפאל אבוקסיס. התושבים כולם שמעו על בואנו ובית הכנסת היה מלא מפה לפה. בערב שבת התבקשתי לנהל את התפילות ולומר דברי תורה. בבית הכנסת שררה תחושה מרוממת שנמשכה גם למחרת בבוקר. נשאתי בפני הקהל דרשה לאחר קריאת התורה והקהל הרב החזיר לי אהבה.

ההפתעה שהגיעה פתאום מניו יורק

בשעת רעווא דרעווין, התיישבנו כולנו לסעודה שלישית, והנה אני מבחין שבקהל יושב לו יהודי שמלבושיו החיצונים שונים מכולם; מגבעת לראשו והוא חנוט בסירטוק. מראהו הסגיר מיד שהוא משתייך לחסידי חב”ד. כששאלתי את היושב לצדי מיהו היהודי הזה, השיב לי כי שמו אליהו גבאי, בנו של מר משה גבאי.

כיוון שהיה ניכר עליו כי הוא בר–אוריין, שאלתי “מדוע שלא תיקחו אותו לשמש כרב?”

הלה לא ענה לשאלתי, אך לאחר כמה רגעים קם אותו חסיד וביקש ממני את רשות הדיבור. הסכמתי בשמחה והייתי סקרן לשמוע את דבריו. “לא דברי תורה ברצוני למסור לכם”, פתח את דבריו, “אלא ברצוני לשתף אתכם בסיפור מופלא שמכוון בעיקר אל הרב ועקנין”. כאן הופתעתי בהחלט.

“אני כעת חוזר משהות של למעלה משנה בחצרו של הרבי מליובאוויטש בניו–יורק. סיימתי ללמוד ב–770 לימודי ‘יורה יורה’ והסמכה לרבנות. קודם חזרתי ארצה, ביקשתי את ברכת הרבי לכמה נושאים.

“אחד הנושאים שטרדו את מנוחתי הייתה העובדה שבמושב בו אני מתגורר, עדיין אין רב. כשעברתי בערב יום כיפור לקבל מהרבי ‘לעקח’, ניצלתי את ההזדמנות לבקש את ברכת הרבי שיגיע רב למושב, והרבי בירך. היה ברור לי שברכתו של הרבי תתממש, אך לא שיערתי באיזה מהירות”…

ביום שישי הראשון לאחר שובו ארצה, והנה מודיעים לו שמגיע ליישוב רב במטרה להכיר את הציבור, ושהציבור יכיר אותו.

כעת הוא פנה אלי ואמר לי ישירות “כבודו, אין לך מה להתלבט. המשרה תפורה בעבורך”, פסק.

הייתי נרגש וראיתי בזה השגחה פרטית מדהימה; הרי דחיתי אותם בכמה חודשים, והנה זה עתה, לאחר שאני מגיע להכיר את הציבור, הוא מספר לי על ברכת הרבי. הבנתי שעלי לציית לברכת הרבי.

מובן מאליו שכל התוכניות שרקמנו השתנו. קיבלתי על עצמי את משרת הרבנות במושב דישון, ומאז, זה עשרות שנים אני זוכה לשמש ברבנות המושב, כאשר לאחר מכן מוניתי לרב של כל יישובי מועצת ‘מבואות החרמון’. גם כאשר התעוררו עיכובים פרוצדורליים סביב רבנותי, לא חששתי, שכן ידעתי שאני מלווה בברכת הרבי. והדברים אכן סודרו במהרה”.

ה’אגרות קודש’ צמודות אלי

כשהרב ועקנין מזכיר את הרבי, קולו נהיה נרגש. “אנחנו במשפחה, ובכלל המרוקאים כולם, קשורים אל הרבי באמונת חכמים וצדיקים. אבי מורי רבי מכלוף, זכה להיות אצל הרבי פעמיים וקיבל ממנו שטרות של צדקה שאחד מהם נמצא אצלי. תמיד אני שומע ממנו דברי הערכה והערצה לרבי ולתנועת חב”ד. די לראות בחלופת הכתבים בין הרבי מליובאוויטש והקדוש ‘הבבא סאלי’ ומשפחת אבוחצירה, זה פלא פלאים, אלו דברים שאין לנו הבנה בהם”.

מי שמכיר את הרב ועקנין יודע, כי על–אף שאיננו משתייך לחוגי החסידים, הרי שבין מקורות השראתו במשרת הרבנות, נמצאים גם כרכי ה’אגרות קודש’. “אנחנו עובדים עם הציבור, עם אנשים מכול מיני גוונים ורקעים. לעתים עולות שאלות בנושאים שאין לנו הבנה בהם, אך ראיתי שבאגרותיו של הרבי יש תשובות לכול השאלות. כבר שנים ארוכות שאני מסתובב כל הזמן עם כרך מסט ה’אגרות קודש’ של הרבי ולומד מדי יום חמשה או עשרה מכתבים. מרתק לראות איך הרבי מנתח מציאויות שונות ועונה תשובות מדויקות. זה מופלא ממש.

“פעמים רבות צצות ועולות שאלות שאין לי מושג בהן, אבל אני נזכר כי ראיתי שהרבי מתייחס אליהן באגרות קודשו, ואני עונה כדברי הרבי ומביא דבר בשם אומרם. אני מאמין שגם כאשר לא מדובר בתשובות הגיוניות לשאלות בהנהגה או בהלכה, אלא בתשובות מן שמיא. בנושא הזה זכיתי במשך השנים לראות השגחות פרטיות מופלאות.

“אספר לך על מקרה אחד מיוחד” - ניאות הרב ועקנין לשתף בסיפור אחד מני רבים.

אני נוהג ללכת עם גרטל על גופי, מעל הציצית, במשך כל היום, וזאת מדוע? הרי לא גדלתי בין ערוגת החסידים ולא חונכתי על–כך? הדבר קרה בעקבות אחת מאגרותיו של הרבי, ומעשה שהיה כך היה:

“קראתי מכתב של הרבי ששוגר ליהודי שנפל למשכב, והרבי מציין בשולי המכתב שישנה סגולה לאריכות ימים אם יחגור על עצמו ‘גרטל’. קראתי את הדברים ובלבי עברה מחשבה שבהזדמנות הראשונה ארכוש אבנט ואתחיל לחגור אותו על גופי. אם הרבי מציין שמדובר בסגולה לאריכות ימים מדוע שאחמיץ סגולה כזו? בפועל, טרדות היום–יום השכיחו ממני את העניין.

“חלפו ימים לא ארוכים, והנה נודע לי על פטירת יהודי חשוב מהמושב, שלום אזולאי שמו. כזכור, זה אותו יהודי שבזכותו הגעתי למושב. במסע ההלוויה רווי הצער, פגשתי את שליח הרבי מליובאוויטש במועצה האזורית מבוא חרמון, הרב שניאור זלמן הלפרין שעושה פעילות רבה בהפצת יהדות בין התושבים. הוא סיפר לי כי זה עתה חזר מביקור ב–770. ועוד בטרם אני מספיק להבין את ההקשר והסיבה שהוא מספר לי זאת, והנה הוא מוציא מכיס חליפתו גרטל ומשתף אותי בעובדה שבטעות רכש שני ‘גרטלים’ במקום אחד, והוא מציע לי אפוא לקחת אחד מהם. עמדתי שם מוכה תדהמה. אנחנו מכירים כבר שנים, מדוע שיציע לי דווקא כעת ‘גרטל’? ובכלל, למה שיחשוב שיהודי ספרדי כמוני ירצה בדבר כזה?

“אני אכן רוצה את הגרטל, ומעכשיו אחגור אותו מדי יום, כל היום”, הפתעתי אותו, וסיפרתי לו על התשובה שראיתי באגרות קודש ועל המחשבה שבאה לי בעקבותיו.

“זהו מקרה אחד מתוך רבים אחרים. רואים איך הרבי פועל בעולם, והלוואי ונזכה להיות מקושרים אליו וללכת לאורו הגדול והקדוש”, חותם הרב שמעון ועקנין את סיפורו.