יצחק גרוזמן

בעשר השנים האחרונות, התופעה הלכה והפכה למצויה יותר ויותר: שלוחי הרבי שהגיעו לערים השונות כדי להקים בהן בתי חב”ד ולקיים בהן פעילות של הפצת יהדות, ‘ופרצת’, פגשו את ההצלחה מקרוב, ופתאום צמחה להם בעירם קהילה, לא סתם קהילה, אלא קהילה חב”דית לתפארת, עם בית כנסת, מנייני תפילה, התוועדויות, ואפילו מוסדות חינוך המספקים מסגרת חינוכית לילדי הקהילה בגילאים השונים.

פתאום מרכז תשומת הלב של השליח אינה מוקדשת רק להקמת דוכן תפילין, לביקור בית או מבצע מזוזה, אלא לתחזוק השוטף של הקהילה, הקמת מוסדות חינוך, גיבוש הקהילה על גווניה השונים בקרב הגברים, הנשים והילדים. “אין ספק שמדובר במסגרת אחרת לגמרי הדורשת גישה שונה לחלוטין”, מודה הרב יוסף אלגזי, מנהל בית חב”ד בקרית יובל שמצא את עצמו באותה סיטואציה.

יש לא מעט שלוחים הסבורים כי ישנם התמודדויות לא פשוטות בפעילות מתוך ובמסגרת בתי כנסת קהילתיים, כאשר חלק מהקהל אינו מוכן לקבל את המצב. הללו סבורים כי במקרים מסויימים כדאי לפעול כבית חב”ד רגיל עם כל הקשיים שבדבר ולא במסגרת קהילה.

כאמור, בעשור האחרון צמחו להן קהילות רבות, ידועות יותר וידועות פחות, שבהן יש אווירה חב”דית. כך בראשון לציון תחת שרביטו של השליח הרב יצחק גרוזמן, כך בקרית גת שם נמצאת קהילה וותיקה, כך בבית שמש אצל השליח הרב אליעזר ויינר, כן גם בגבעת שמואל אצל השליח הרב שבתאי פישר, אצל הרב יוחנן בוטמן בחדרה ואצל הרב יהודה בוטמן רב קהילת ‘עונג שבת’ ברמת השרון ומנהל בית חב”ד בעיר, בראש פינה עם השליח הרב שלמה ברקוביץ’, ועוד שורה ארוכה של קהילות שקמו כפטריות אחר הגשם.

מה האתגרים הניצבים בפני שליח שבית חב”ד שלו קם והפך לקהילה של ממש? במה זה מתבטא בחיי היום יום? כיצד מתמודדים עם שינוי כה מהפכני בתכניות העשיה? האם השילוב שבין מרכז פעילות למרכז קהילתי, הוא טוב או גורע? ומה לגבי האתגרים הכספיים? שאלות אלו ועוד רבות אחרות שתהינו לגביהן.

הנושא הזה עלה גם במהלך אחד המושבים בכינוס השלוחים הארצי, שם נערך דיון מרתק בין השלוחים שהעלו שאלות שונות ומגוונות על החסרונות והמעלות שבפעילות מתוך “מרכזיים קהילתיים” לעומת הפעילות בבתי כנסת של בתי חב”ד.

את השאלות האמורות הפנינו לכמה שלוחים שמצאו את עצמם בסיטואציה דומה. פנינו דווקא לשלוחים שהחלו דרכם כבתי חב”ד בערי הפזורה, ולא לקהילות שנוצרו מלכתחילה ככאלה.

מגרעין גדל לפרי גדול

התחלנו דווקא מקרית אתא שבצפון, שם שוכנת לה אחת מקהילות חב”ד המפוארות בארץ הקודש, תחת שרביט רבנותו של השליח ורב העיר הרב חיים שלמה דיסקין. הרב דיסקין בכלל לא רצה להגיע לקרית אתא. חמיו הרב שלמה קופצ’יק התגורר בעיר ולאחר נישואיו עם בתו, הציע לו להישאר בעיר ולהתחיל בפעילות. הרב קופצ’יק עצמו התגורר בקרית אתא ופעל בשקט עשרות שנים בקרב הציבור החרדי בעיר. הוא אירגן התוועדויות, ועשה פעילות שעליה קיבל מכתבי עידוד מהרבי.

לבקשת החותן, הגיע ר’ חיים שלמה לגור בעיר, אבל מבחינתו זה היה זמני. הוא למד ב’כולל’ ורצה לצאת לשליחות במקום חדש. כשהציעו לו יום אחד לשמש כרב בית–ספר בקרית אתא, הסכים. הוא לא ידע שכאן הונחה תשתית פעילותו בעיר, עד שהגיע למצב כיום בו הוא מכהן כרבה של העיר, ועומד בראש בית כנסת חב”ד מרכזי (בדמות 770) בו מתפללים כמאה וחמישים מתפללים מדי שבת, ועוד בתי כנסת נוספים בשכונות בהם מתפללים בנוסח חב”ד. שישה גני ילדים, כולל אברכים, בתי חב”ד בשכונות, בית תמחוי גדול, ועוד מאות ילדי הקהילה הנוסעים מדי בוקר למוסדות החינוך המשותפים לכל הקריות.

מקרית אתא שבצפון עלינו אל שכונת “קרית היובל” שבירושלים, שכונה ירושלמית וותיקה הממוקמת בדרום–מערב ירושלים שנקרעת כעת בין רצון התושבים החרדים לקבוע בה יתד, לבין ראש עיריית ירושלים וראשי המינהלת השכונתית המבקשים לעצור בכל מחיר את “ההתפשטות החרדית” בשכונה.

שליח הרבי בקרית היובל, הרב יוסף אלגזי, הגיע אליה בסוף תשנ”ח ופתח בה בית חב”ד, אחד מתוך רבים בירושלים. בית חב”ד החל בחדר קטן המסונף לבית כנסת שפעל בשכונה, בהשתדלותו של רב השכונה דאז הרב יהוסף רלב”ג ע”ה. הכוונות היו טובות וההתחלה צנועה. “חמש שנים פעלנו מתוך החדר הזה, עד שהמקום היה צר מהכיל את הפעילות שהתרחבה ואת האנשים שפקדו את המקום” מספר הרב אלגזי. בעקבות זאת שכר מקום רחב יותר במרכז המסחרי של השכונה, שם בית חב”ד הפך עם הזמן לבית כנסת חב”ד. בשנתיים האחרונות, בית הכנסת שילש את עצמו כמו גם בית חב”ד הפועל מאותו מקום.

המקום הפך להיות שוקק חיים והתרחב עם הזמן. כיום קיימים במקום בית תמחוי, שיעורי תורה לרוב, פעילות עם ילדי צבאות ה’, וכל שאר הפעילות הענפה שמקיים בית חב”ד רגיל. כן קיים במקום מקווה טהרה, שיעורי תורה, ועוד.

לצד פעילותו הכללית השוטפת מול תושבי השכונה, השקיע הרב אלגזי במשך השנים שעות רבות בפעילות ‘אחד על אחד’. הוא קבע חברותות, הקדיש את עצמו ל’מקורבים’ השונים ורבים מהם התקרבו לאור התורה והחסידות. רבים מהם הפכו להיות חסידים (“סירטוקים” בז’רגון הנפוץ) והקימו בתים חסידיים לכל דבר. כשלושים “סירטוקים” מתגוררים כיום בקרית היובל, מהם בעלי תשובה תושבי השכונה שהפכו את ביתם לכל דבר, ומהם משפחות חב”דיות צעירות שהגיעו לשכונה לאחר שראו כי במקום מתפתחת לאט, אבל בטוח, קהילה חסידית.

אך טבעי הוא שבשלב מסוים התחיל ביקוש למוסדות חינוך ברוח חסידית שיתנו מענה לילדי הקהילה הצעירה. “אנחנו מתחילים לטפל ברצינות בנושא של הקמת מעון, גן ילדים ועוד”, אומר הרב אלגזי. “עד כה, המשפחות החסידיות שלחו את ילדיהן למסגרות מתאימות בשכונות גילה, קטמון, ועוד. אבל ככל שהקהילה גדלה, יש צורך אמתי להקים מוסדות על טהרת הקודש. הגיע הזמן לפתוח מוסדות בשכונתנו מבלי שנצטרך להזדקק למוסדות בשכונות אחרות. יש לנו היום גרעין חזק של הקהילה, ובעזרת ה’ יתווספו עוד מתושבי המקום”.

לא, הרב אלגזי אינו מפחד ממגמת הריסון שמבקש ראש העירייה ניר ברקת לקבוע בשכונה, במהלכה הוא עושה הכל כדי לטרפד הקמת מוסדות חינוך חרדיים בשכונה. הרב אלגזי מספר כי קובעי המדיניות בשכונה, ראשי המינהלת המהווים ראשי העיר בזעיר אנפין, הם חלק בלתי נפרד מהנוף של בית חב”ד, וחלקם אף לומדים עמו בחברותות בבית חב”ד. “זה אחד הניסים של הרבי שהצלחנו להגיע לכל הקודקודים, וכולם אוהבים את בית חב”ד, כולל אלו שחותמים על הצ’קים”.

לא הרחק מבירת חב”ד בארץ, כפר חב”ד, מול מסלולי ההמראה והנחיתה של שדה התעופה, נמצאת עיר רדומה במקצת, אור יהודה שמה. במסגרת הכתבה פניתי גם אל השליח המקומי הרב מנחם מענדל פרידמן שנמצא בעיר מאז ראש חודש אלול תש”נ. הרב פרידמן שהיה לאחר חתונתו, התחיל בקטן: חצי יום בכולל וחצי יום פעילות שהחלה ממקלט מקומי. הפעילות הייתה שגרתית, כמו בכל בית חב”ד: מועדוני ילדים, שיעורי תורה, התוועדויות מדי פעם בפעם. בעיר התגוררו אז שני חב”דניקים בלבד.

חצי יובל שנים חלפו מאז, והיום באור יהודה יש שני בתי כנסת חב”ד, האחד בשכונת ‘נווה רבין’ והשני ב’נווה סביון’. בית הכנסת השלישי בדרך, והוא עתיד להיות מוקם באיזור ‘סיני’ לצד כולל חסידות עתידי. בעיר קיימים בתי ספר לבנים ולבנות שהוקמו בעבר על ידי ארגון “אור אבנר” ומתופעלים כיום על ידי הקהילה. לצדם מתנוססות שתי ישיבות, קטנה וגדולה, ובהם לומדים ‘תמימים’ המגיעים מכל רחבי הארץ. בראשות הישיבות עומד הרב שלום בער הנדל, אשר לצד עבודתו החינוכית, סייע רבות בהקמת הקהילה החב”דית בעיר, שהתעצמה לא מעט בזכות הצוות החינוכי שהגיע לגור בעיר ותרם תרומה מכרעת לעיצובה של קהילת חב”ד בעיר.

אכן דרך ארוכה עשתה חב”ד באור יהודה מאז ההתחלה. לפני חמש עשרה שנה החל מניין תפילה בנוסח האריז”ל בבית חב”ד. “זה היה מניין ‘מתנדנד’ שהתקיים בעיקר בשבתות”, מספר הרב פרידמן. לאחר מכן המניין עבר מבית חב”ד לחדר צדדי שהיה שייך לבית כנסת של העדה הגרוזינית בעיר. בכל שבת לפני התפילה התקיים שיעור חסידות ולאחר התפילה התוועדות בניצוחו של הרב בן ציון בקרמן. זה היה השלב בו בית חב”ד הפך להיות קהילה, קהילה חב”דית. “עם הזמן הגיעו עוד כמניין ‘מקורבים’ תושבי העיר שהתקרבו בצעדים גדולים לחיי תורה ומצווה, והצטרפו למניין”, אומר הרב פרידמן. “הם היו ‘הניצוצות’ הראשונים של חבלי הלידה של הקהילה”.

לצורך הכתבה הרחקנו נדוד עד פלורידה, החמה גם בימים אלה, שם פגשנו את הרב מרדכי (מוטי) ענתי, העומד בראש “מרכז משיח — 770” בפורט לודרדייל אליה הגיע בשנת תשל”ח, אך את המרכז הרוחני–חסידי פתח בח”י באלול תשנ”ג. את עיקר הפעילות מיקד בכיוון הישראלים הרבים שהתגוררו באזור. למרות מיקומו של המרכז החסידי בפלורידה, הסגנון הוא סגנון ישראלי: חנוכיות על הרכבים, ביקורי בית, דוכני תפילין, סגנון שונה לחלוטין מאשר הסגנון הפעילותי השגרתי בארצות הברית.

בין לבין פתח בשיירות המפורסמות שלו, כאשר קבוצה של רכבים ובהם מקורבי בית חב”ד יצאו במסע מכוניות מפלורידה לחצרות קדשנו בניו יורק — נסיעה בת 22 שעות בערך שנוצלה להעברת מסרים, לחיזוק הזהות היהודית בקרב המשתתפים כמו גם הפצת מסר הגאולה בקרב כל האלפים שנתקלו בשיירה לאורך הדרך.

לעזרת הפעילות הביא מספר בחורים ישראלים ששהו בחצרות קדשנו שסייעו בפעילות השוטפת של בית חב”ד, כאשר בד בבד הם למדו במסלול ‘סמיכה’. כך נפתחה לה ישיבה בזעיר אנפין בתוך ‘מרכז משיח’. ששה עשר מחזורים של תמימים שקיבלו ‘סמיכה’ עברו בפורט לודרדייל החב”דית ששקעו בלימוד לצד הפעילות השוטפת.

גם פה, הפעילות הצמיחה כמעט מבלי משים קהילה חב”דית. הרב ענתי משחזר איך זה קרה: “הבחורים יצאו לפעילות, ערכו שיעורי תורה, קיימו שיעורי תורה וחברותות לרוב, וכך החבר’ה הישראלים במקום התחילו להתחבר אלינו. כשעברנו למקום הנוכחי, התחילו להגיע ישראלים רבים תושבי האזור והתקרבו אט אט ליהדות. כך למעשה קמה קהילה חב”דית ישראלית בפלורידה. השפה השלטת, ניחשתם נכון, עברית. שלושים ושש משפחות חב”דיות גרות בשכונה, מלבד משפחות חב”דיות נוספות המתגוררות בשכונות סמוכות, וזה עדיין לא סוף פסוק”.

כיום הקהילה מכילה בית כנסת בו מתפללים מדי שבת כמאה מתפללים, חלקם הפכו עם הזמן ל’סירטוקים’. “מדובר בחבר’ה שבמהלך השבוע זוכים לביקור מהתמימים, לשיעור תורה אישי, הנחת תפילין וכיוצא בזה”, אומר הרב ענתי ומגלה כי בקרוב הולך להיות “מבצע שבתות” המיועדות לישראלים שאינם שומרי מצוות, כדי לקרב אותם יותר. “הכוונה היא להביא גל גדול של חבר’ה שמתחזקים בתקווה שיבואו לגור לידנו וכך הקהילה תגדל”.

‘מרכז משיח’ בפורד לודרדייל פתח בשנים האחרונות גם הוא בהקמת מוסדות חינוך: גן ילדים והתחלה של תלמוד תורה ובו הכתות הראשונות, כאשר בכל שנה עתיד התלמוד תורה לצמוח בכיתה נוספת. “אנחנו הולכים להפיץ בקרוב את המסר שיש לנו כאן חדר על טהרת הקודש, ואפשר ללמוד אצלנו”, מצהיר הרב ענתי.

האתגר העצום שבקהילה

כעת, לאחר הצגת ההתחלה, ההתרחבות והפיתוח של קהילות אלו, ביקשנו מהשלוחים לדון בהשלכות הישירות הנוגעות לפעילות בית חב”ד לצד קהילה, או ליתר דיוק: בית חב”ד שהפך לקהילה.

מה ההבדל? תשאלו, ובצדק. ולמי אכפת האם זה השליח הקים מרכז פעילות ‘בלבד’, או ש’הצליח לו’ להקים קהילה, הרי העיקר שלרבי יש נחת רוח…

ובכן, הדברים לא פשוטים כלל ועיקר.

שלא כמו בקהילות חב”ד המבוססות והוותיקות, ככפר חב”ד, נחלת הר חב”ד ועוד, הרי שקהילות אלו קמו וצמחו מתוך הפעילות עצמה. “מדובר בקבוצה של אנשים שהתקרבו לחב”ד עד שהפכו להיות חב”דניקים ממש. אפשר לדבר איתם כמו חב”דניק אל חב”דניק. כבר לא צריך לעשות איתם פעילות, אלא הם עצמם הופכים להיות חלק מהשליחות; הם חלק מהזרוע המבצעת שאיתם ממנפים את הפעילות בשכונה. ממושפעים הם הופכים למשפיעים בעצמם”, משרטט הרב אגלזי את ההבדל המהותי בקרית היובל.

“פעם נסענו כמה משפחות מהקהילה לשבות בישיבת חב”ד בצפת. במהלך השבת התוועדנו עם המשפיע הרב עופר מיודובניק שעמד בהרחבה על הנקודה האמורה, באמרו שקהילה חב”דית אינה ככל הקהילות, והיא צריכה להיות ‘כור גרעיני’ שמפיץ אור החוצה. הוא איבחן את הרגישות אצל החבר’ה שהתקרבו במשך השנים ותמיד קיבלו השפעה מהשליח, והסביר, כי אל להם להמשיך לצפות שהשליח יתן להם וידאג להם כפי שהיה בעבר, כי מכאן מתחילות הבעיות. כעת, כל אחד הוא חסיד ולכל אחד יש כוחות לפעול ולעשות בעצמו”.

הרב פרידמן מאור יהודה מסכים עקרונית לדברים: “קהילה זה אנשים שהם עצמם כבר בשליחות”, הוא אומר. “עצם ההופעה והמלבוש שלהם בכזה מקום, זה כבר עם אמירה. זאת ועוד: אדם שנמצא כבר בתוך הקהילה, באופן טבעי הילדים שלו מתחנכים במוסדות חב”ד. הוא לא נמצא בתהליך של התקרבות ראשונית, אלא הופך להיות אחד מאנ”ש, על כל המשתמע. הוא מרגיש אחריות כללית לפעילות כמו גם ליציבות של מוסדות החינוך. אין צורך לחפש פתרונות חינוכיים בערים שכנות בזמן שאצלך בעיר יש מוסדות חינוך על טהרת הקודש ברוח חב”דית”.

הרב פרידמן מוסיף ומטעים: “בעוד שכשליח ומנהל בית חב”ד אתה יושב בהתוועדות וצריך להתוועד ולנהל את ההתוועדות, הרי שבקהילה אתה יושב יחד עם אנ”ש בצוותא. נמצאים כולם באווירה מלוכדת, ואפשר לדבר על הנושאים הנוגעים לליבה החב”דית בכל מיני מישורים, דבר שאי אפשר לעשות כשאתה מנהל בית חב”ד גרידא”.

הרב דיסקין, שליח ‘משופשף’ שכבר גיבש דעה מוצקה בעניין, מסתכל על הדברים בעין בוחנת לכאן ולכאן. “יש שלוחים שיגידו שרצוי מאד ששליח יקים קהילת חב”ד בעירו, ויש כאלה שיחלקו ויסברו שעדיף להישאר במסגרת בית חב”ד, שכן במסגרת של קהילה צריך לרצות אנשים רבים, בעלי דעות שונות, וכל אחד הופך להיות ‘מאן דאמר’”.

האם הרבי הביע דעה בעניין זה?

גם בדברי הרבי יש צדדים לכאן ולכאן. זכורני שפעם שוחחתי על העניין באריכות עם הרב בן ציון ליפסקר ע”ה, רבה של ערד, שהחל אף הוא כשליח אך עם הזמן התפתחה בעיר קהילה חב”דית למופת.

“חמי, הרב קופצ’יק ע”ה, פעל בקרית אתא עשרות שנים לפני שהגעתי. הוא שאף לפתוח בית כנסת בנוסח חב”ד, אך הרבי כתב לו תשובה בשנת תשי”ז, שלא כדאי, וכי עדיף שהוא יילך לבתי כנסת אחרים ויכניס שם חסידות ורוח של חב”ד.

“עם זאת, במשך השנים פתחנו כאן, בברכת הרבי, בית כנסת חב”ד מרכזי, ובפועל ראיתי שהמסגרת הקהילתית נותנת תנופה גדולה גם לפעילות. כשהקהילה עומדת מאחורי השליח, זה קרקע פוריה לצמיחה מבורכת. כשיש בית כנסת בנוסח חב”ד ובאווירה חב”דית, זה מהווה ‘בית’ ל’מקורבים’ כמו גם לחסידי חב”ד שמגיעים לגור בעיר. בנוסף לכך, מסגרת הקהילה יוצרת מחויבות לשלוח את הילדים ללמוד במוסדות חב”ד.

“אני אומר זאת, יחד עם הידיעה שהקהילה היא עול עצום, קושי לא פשוט בכלל”.

הרב ענתי מפורט לודרדייל, מציג את הדברים מזווית שונה, וניכר מדבריו, כי המעבר בין שליח האחראי על ‘ופרצת’ לבין עמידה בראש קהילה, אינו קל בעיניו כלל ועיקר.

“אין ספק שזה אתגר לא קטן לעבור מבית חב”ד לקהילת חב”ד. כך אני מרגיש באופן אישי. אבל זה לא דבר שאתה מתכנן אותו, זה פשוט נבנה עם הזמן.

“למען האמת, בהתחלה קצת נרתעתי מהשינוי. הקמת קהילה לא הייתה בתכניות הראשוניות שלי. באתי לפורט לודרדייל ותכננתי שבמקום הזה אעשה ‘הפצה’ בעניני יהדות וחסידות. כיום, כשקמה קהילה חב”דית, האחריות היא הרבה יותר גדולה וגם הדרישות הרבה יותר גבוהות”.

לאלו דרישות אתה מתכוון?

“בראש ובראשונה הדרישות מעצמך; עליך לתת מעצמך הרבה יותר, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המשפחה. עליך להיות מעורה לגמרי בתוך מה שקורה בקהילה. אני מודה שלא פעם אני נקרע בין המציאות, לבין הרצון לשמור על הסגנון המקורי של בית חב”ד”.

נשמע שעדיין לא עיכלת את המעבר שהתרחש אצלך, למרות שהוא מבורך?

“אכן, לפעמים מקננת בי הרגשה לומר ‘שלח נא ביד תשלח’, שמישהו אחר ינהל את הדברים, ואני רוצה לחזור לתפקיד שלי שבו הייתי בעבר, אבל יש לי ‘עשה לך רב’ שמדריך אותי לאורך הדרך.

“כמנהל פעילות יש לך יותר מקום לתמרון מכפי שהדבר הוא כיום. אם פעם הייתי נוסע בשיירה ל–770 ועושה תעמולה גדולה, היום אני חושב איך אני עוזב הכל, מתנתק, ויוצא למסע ארוך שכזה. הנה הבדל נוסף: כיוון שקמה קהילה, הגיעו אליה גם חב”דניקים ותיקים ולמדנים, ועליך להיות ברף מסוים כדי שתוכל להעניק תשובות; זה שונה לגמרי מכפי שאתה מגיע למקום בו אף אחד לא יודע יותר מידי, ומה שתתן — זה עדיין יהיה חדש ומיוחד”.

הרב אלגזי מסכים שיש הבדל עצום בין מנהל בית חב”ד לבין עמידה בראשות קהילה: “זה שני דברים שונים לחלוטין; להנהיג קהילה זה להנהיג קבוצה מסודרת של אנשים שהציפיות שלהם ממך הם ברמה אחרת לגמרי, אתה צריך להיות עם אנשים בגובה העיניים, בעוד שלהיות שליח זה לבוא מלמעלה למטה עם המסרים של המשלח. גם הצרכים הם שונים.

“ל’מקורבים’ אין כל כך ציפיות ממך, ומה שתעשה בעבורם, הם יקבלו בשמחה. כשאתה בראש קהילה, מסתכלים עליך בעין יותר בוחנת על מה שאתה עושה. זה יותר מחייב, יותר אחריות ומחשבה כיצד לנהל את העניינים, וגם יותר ממריץ אותי לעבודה.

“אפשר לומר שזה כמו לפעול עם ילדי השכנים מול פעילות עם ילדיך שלך. ילדי השכנים תמיד יסתפקו במה שתתן להם ויגידו תודה; הם אינם מבקרים. לעומת זאת ילדיך, אינך יכול להסתפק במשהו ‘חפיף’; הם מצפים ממך ואתה מחויב להם. עליך להקדיש כל יום חצי שעה לחשיבה לגבי החינוך שלהם והיחס הבונה שלך מולם.

“הכי קל לשים את הקהילה בצד כאילו הם מובנים מאליהם ויש להם הכול, שכן הם הרי חב”דניקים והם יודעים לבד מה צריך לעשות, ובמקום זאת להפנות את כל המשאבים והכוחות לאנשים מבחוץ במסגרת פעולות של ‘הפצת המעיינות’. אבל זה לגמרי לא נכון, שכן לקהילה יש הרבה צרכים וצריכים לטפל בכל פרט. יש לבני הקהילה צרכים והם מרגישים במסגרת הקהילה ‘בבית’; הם זקוקים לתשומת לב ולחום, גם אם יש לכל אחד מהם זקן ארוך והוא הולך מדי בוקר למקווה. בתור “אבא” של הקהילה, עליך לדאוג לכולם; ילדים במשפחה דורשים מה שמגיע להם יותר מאשר הילד של השכן. בני הקהילה הם המשפחה הגרעינית שלך.

“אמנם, מאידך גיסא — כשם שילדים הם ה’גב’ של האבא, כך גם בקהילה, למרות הקושי הנוסף, הקהילה זה חלק ממך. הם ייצאו אתך למבצעים, להרחבת הפעילות, להגדלת המוסדות, ועוד. היחס הנכון גם מתגמל בעתיד.

“אין ספק שהנהגת קהילה זה המון עבודה, אבל הרבי בהחלט נותן כוחות”.

אתה חושב שבסופו של דבר תביא לכאן דמויות נוספות במסגרת הנהגת הקהילה?

“בהחלט. אין לי ספק שכשהקהילה תגדל נצטרך להביא לכאן רב שינהיג את הקהילה, משפיע שיתן את הנדבך החסידותי, בעוד אני אתן את הפלטפורמה המעשית. דמויות אלו בהחלט יכולים להעשיר את כולנו מבחינה רוחנית וחסידית. יום אחד זה יגיע, אני לא יודע מתי, אבל זה יגיע”.

הרב ענתי: “בבית חב”ד המחויבות היא פחות דורשת; יש פחות ביקורתיות כלפיך, מאשר כשאתה עומד בראש קהילה ואז אתה נדרש להשקעה גדולה יותר, נבדק בשבע עיניים ואפילו ההוצאות הכלכליות גדולות יותר. אבל מצד שני, היתרונות שאתה מקבל בסופו של דבר מהקהילה, הפידבק, זה הפיצוי שלך על כל העבודה וההשקעה שאתה משקיע בקהילה”.

הרב דיסקין: עיקר הקושי בגיבוש קהילה, זו העובדה שאין דעותיהם שוות וכו’ ואתה כל הזמן צריך ללכת בין הטיפות. כל אחד רוצה אופי אחר לבית הכנסת, בעוד ששליח בבית חב”ד, אף אחד לא אומר לו מה לעשות, וכל אחד שמגיע למרכז הפעילות, לא מחווה דעה ולא מתערב.

“יחד עם זאת, בית חב”ד שמתחיל בקטן, אסור לו בשום אופן לשקוט על שמריו ולהסתפק במועט. הוא חייב לגדול. זה הרצון של הרבי כפי שהביע אינספור פעמים שלא להסתפק בקיים ו’מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים’. אחרי הכל, כשאני מסתכל על הקהילה שלנו בקרית אתא, אני רואה שיש מוסדות חב”ד בעיר ויש לאן לשלוח את הילדים, גם המשפחות המתקרבות שולחות לשם את הילדים ואז הבית הופך להיות בית חב”די לכל דבר, ולא נשאר בגדר ‘אוהד חב”ד’”.

מבית חב”ד לקהילה — כיצד?

לא מעט שלוחים ברחבי הארץ, פועלים במרץ רב ובכשרונות מבורכים זה שנים רבות, אך לא זוכים שהפעילות שהם מבצעים תגיע לכלל קהילה חב”דית, על כל המורכבות שבה. אין ספק שקהילה היא ‘גב’ רציני לכל מסגרת של עשיה ופעילות.

הפנינו אפוא את השאלה אל השלוחים האמורים: מה סוד ההצלחה? איך מצליחים להפוך פעילות של ‘ופרצת’ ולהגיע לקהילה חב”דית עם מוסדות וכו’?

הרב אלגזי: אכן יש הרבה שלוחים שפועלים במרץ רב ונשארים ‘בית חב”ד’ גרידא. הסיבה לכך, שאין שם תהליך עמוק של ‘מקורבים’ שנהפכים לחב”דניקים. לכל שליח יש הרי אוהדים, מושפעים ו’מקורבים’, אך בשלב מסוים ההתקרבות שלהם נערצת ברמת האהדה. לדעתי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שיש מרחק מסוים בין השליח לבין המקורבים שלו, ומשום כך הם נשארים רחוק ולא הופכים להיות חסידים של ממש.

“סוד ההצלחה אצלנו הוא בהשקעה אישית ב’אחד על אחד’. אמנם השליחות שלנו היא לכל תושבי השכונה המונים כ–25,000 תושבים, אבל אם לא ניקח אנשים באופן פרטני ונשקיע בהם את כל הנשמה, נלמד איתם בחברותות ונדאג להם — לא נצליח לקרב אותם. היחס האישי וההשקעה, זה הדבר שגורם לגרעין להפוך לקהילה.

“בשלב הבא, כשאנשים מתחילים להתקרב ברצינות ומתחילים באורח חיים חסידי, זה כבר גורם ממילא ל’מקורבים’ אחרים להתקדם בצעדים משמעותיים; זה נותן להם את הכוח לעשות גם הם את השינוי האמיתי, ואני רואה זאת במוחש בשטח. האחד משפיע על השני. כמו אפקט הדומינו. אבל, כאמור, הכל מתחיל בהשקעה אישית פרטנית של השליח באופן של ‘אחד על אחד’.

“יש שלוחים שמקדישים את זמנם ומרצם בבניית בניינים, השגת תקציבים, אירועים גדולים. הם עסוקים הרבה בבניית הפלטפורמה וכך לא נשאר להם להתקדם עם אנשים. נכון שצריך לעשות פעילויות רחבות היקף, כמו כינוסים, התוועדויות, תהלוכת ל”ג בעומר וכו’, אבל אסור לזלזל באף פוטנציאל. גם היום, כשב”ה הקהילה גדלה, אני משקיע לפחות חצי מהזמן שלי בשיחות פרטניות. אין לי בניינים כי אני מחפש אנשים ולא מחפש בניינים או מוסדות. ה’אני מאמין’ שלי הוא: אם תשקיע באנשים, הם לבדם יפרצו את הקירות ומשם הדרך קצרה למוסדות.

הרב מנחם מענדל פרידמן: “אין ספק שהתנופה הגדולה של הקהילה הגיעה בזכות הקמת ישיבת “תומכי תמימים” בעירנו, בראשות הרב הנדל. הישיבה הביאה זוגות צעירים כחלק מהצוות, וזה בהחלט סייע לגיבוש הקהילה הראשונית, שעם הזמן הלכה והתפתחה לשלוחות נוספות בשכונות החדשות”.

הרב מוטי ענתי: “כאן בארצות הברית, אופי וסגנון עבודת השלוחים הוא מלכתחילה קהילתי יותר. כששליח מגיע לעיר, הוא מכוון מלכתחילה לפתיחת בית כנסת שיהווה גם מרכז שיגבש סביבו את אנשי הקהילה, וזאת בשונה מהשלוחים בארץ ישראל, שם הסגנון הוא יותר של פעילות ‘ופרצת’. כשהגעתי לכאן והתחלתי בפעילות בסגנון הישראלי, זה בהחלט היה חריג ושונה. כלל לא חתרתי לכיוון של בניית קהילה חב”דית. אולם במשך הזמן קרה תהליך מדהים: אנחנו הפכנו להיות קהילה של ממש, בעוד השלוחים האחרים בפלורידה אימצו חלקים גדולים מדפוסי הפעולה שלנו, כמו חנוכיות על המכוניות, ‘ופרצת’ ברחובות העיר, ועוד…

“יש מעלות וחסרונות בכל דרך פעולה. אני יודע שבמסגרת הקהילה אפשר להיכנס בקלות יחסית לרגיעה ושאננות. יש מרכזי קהילה חב”דיים שהמקום נפתח לתפילת שחרית ולאחר מכן נסגר עד לתפילות מנחה וערבית, ובין לבין מקיים השליח שיעור או שניים, ועוד פגישות שונות הנחוצות מתוקף תפקידו כשליח. כשליח האמון על פעילות באופן בלתי פוסק, אני בהחלט חושש מכך. אני משתדל לא לשכוח שעיקר פעילותי החלה כבית חב”ד, וגם הבחורים הלומדים כאן ‘סוחבים’ לכיוון של פעילות בלתי פוסקת. אצלנו המקום פתוח לאורך כל היום, ואין רגע אחד דל”.

מה התכניות שלך לעתיד?

למרות “חששותיו” של הרב ענתי מחיי קהילה ‘יבשים’, הוא מאז לקפוץ למים נוכח התכניות הגדולות שרקם: “אני רוצה לבנות בניין שיכיל בית מדרש גדול, גני ילדים ותלמוד תורה ולצדו מגרש משחקים. אני רוצה שהמקום הזה יארח עוד ועוד שיעורי תורה, וזאת במקביל לפעילות ‘ופרצת’ בלתי פוסקת, יום ולילה”.