שמונה נרות חנוכה ושמונה מיתרים בכינור של ימות המשיח >> מה הוא הדמיון בין הכינור

שמונה נרות חנוכה ושמונה מיתרים בכינור של ימות המשיח >> מה הוא הדמיון בין הכינור לבין המנורה במקדש וכיצד זה קשור למשחק השחמט ולניתוח שעבר האדמו”ר ממודז’יץ? >> על כך ועוד, במאמר שלפנינו, ברוח ימי חנוכה ומקדש  * הרה”ת לב לייבמן, מכון ‘נגינה לאור החסידות’

ה”דברי ישראל” ממודז’יץ | איור: מנורה בתרשים הרמב”םהמיתרים שמדליקים את הנשמות במקדש היו שני כלי שרת, מנורת הזהב וכינור הלויים — כאשר כל אחד מהם ממלא תפקיד אחר, האחד פועל במישור הראייה ורעהו במישור השמיעה, ובכל זאת קיים ביניהם דמיון ערכי.

 לא פעם ניתן למצוא במאמרי החסידות של חנוכה, את ההקשר בין מיתרי הכינור לבין הנרות: בכינור של בית המקדש היו שבעה מיתרים (“נימין”), וכן במנורה של בית המקדש היו שבעה קנים; לעומת זאת בנרות חנוכה ישנם שמונה נרות, בדומה לכינור של ימות המשיח, שיהיו בו שמונה מיתרים.

 מספר שבע מצביע על מסגרת טבע העולם שנברא בשבעה ימים, ואילו מספר שמונה מצביע על מה שמעל טבע הבריאה.

מסתבר כי מלבד הקשר המספרי בין המנורה והחנוכייה לבין הכינור, שבע מול שבע ושמונה מול שמונה, קיים ביניהם גם קשר מהותי ופנימי. נרות המנורה הם נשמות ישראל, “נר ה’ נשמת אדם”, והכהן המדליק את המנורה הוא מדליק את הנשמות ומעורר בהן את האש האלוקית. במקביל לכך מובא בחסידות כי הכינור אף הוא רומז לנר ה’ (שכן כנור אותיות כ”ו–נר, וכ”ו היא הגימטרייה של שם ה’). ואם זה נרמז בשמו של הכינור, סימן שמהותו של הכינור שהיה במקדש גם הוא — להדליק את הנר ה’ נשמת אדם.

הכינור בדמות המנורה

לגבי צורת המנורה ידועה היטב דעתו של הרבי שהקנים היו אלכסוניים. אך כיצד היה נראה הכינור של בית המקדש?

מעניין להיווכח שגם במראה החיצוני היה דמיון בין שני כלי השרת הללו. ישנה דעה (מובאת באבן עזרא) שהכינור של בית המקדש היה בדמות המנורה. נסו לדמיין כלי פריטה עם מיתרים (בדומה לנבל), שהוא בצורת התבנית של המנורה, אלא שבמקום הקנים יש בה מיתרים אלכסוניים…

ובכן, למרות שהמנורה והכינור הם כלי שרת שונים ורחוקים זה מזה, הרי שביאורי החסידות שופכים אור על הקשר הפנימי הקיים ביניהם.

 

שבעה מיתרים: השתקפות החסידות בחכמת הנגינה

שבעת המיתרים בכינור — שונים זה מזה באורכם. ההבדל באורך המיתר משפיע על גובה הצליל אותו מפיק המיתר. ככל שהמיתר ארוך יותר — יהיה הצליל נמוך יותר, וככל שהמיתר קצר יותר — יהיה הצליל גבוה יותר. אם כן, שבעת מיתרי הכינור, במילים אחרות, הם בעצם שבעה צלילים במוזיקה.

אחד מיסודות המוזיקה הרווחת קובע, כי הסולם המוזיקלי בנוי משבעה צלילים. כמו שלאף אחד בעולם (בכל אומות העולם ולא רק בקרב עם ישראל) אין הסבר מדוע השבוע מורכב משבעה ימים, כי התשובה לכך נמצאת רק בפרשת בראשית בחומש, כך נדמה שלאף אחד אין הסבר מדוע הסולם המוזיקלי מסודר לפי שבעה צלילים דווקא. זהו “חוק טבע” שהמדע לא חוקר ולא יכול לחקור מניין הוא בא (המדע חוקר רק את גוף התופעה, את ה”יש” ולא את ה”אין”).

האדמו”ר ה”דברי ישראל” ממודז’יץ (תר”ט — תרפ”א) היה מחבר ניגונים גדול ובעל חוש בנגינה. הרבי סיפר אודותיו: “שמעתי מחסידי פולין שכאשר חלה האדמו”ר ממודזיץ ונסע לברלין לשאול בעצת הרופאים, אמרו הרופאים שמצבו דורש ניתוח, אמנם מכיוון שליבו חלוש ביותר, אינם יודעים אם יוכל לסבול את הניתוח. בשמעו זאת, אמר, שימתינו עד שינגן ניגון ויכנס ב”פנימיות” הניגון כו’ — כידוע שהיה כחו גדול בנגינה, ומרוב דבקותו במתיקות ותענוג שבניגון, לא ירגיש כלל מה שנעשה — ואז יוכלו לבצע את הניתוח ללא כל חשש, מכיון שלא ירגיש מאומה. וכך הוה: המתינו עד שינגן ונכנס ב”פנימיות” הניגון כו’, ואז עשו את הניתוח והכל עבר כשורה” (משיחת ש”פ שמיני וש”פ תזריע תשד”מ).

האדמו”ר ממודז’יץ כתב מאמר ארוך ובו מבאר כי שבעת הצלילים של הסולם המוזיקלי מכוונים כנגד שבע המידות (דברי ישראל פ’ מקץ).

ובאמת אין זה חידוש של ה”דברי ישראל”, וכבר בלקוטי תורה לאדמו”ר הזקן נאמר, כי שבעת המיתרים של הכינור מכוונים כנגד שבעת הספירות העליונות, וביסוד הדברים בזהר מופיע כי ישנם “שבעה קולות” (במזמור כ”ט), שהם בסוד שבעת ימי בראשית. לכאורה לא נותר ספק, כי שבעת צלילי הסולם המוזיקלי אכן קשורים לשבע הספירות.

 

התו הראשון: ה”תחתונים” של הסולם המוזיקלי

אין אתנו יודע עד מה, כיצד בדיוק מכוונים שבעת הצלילים לשבעת הספירות. וכמו שאין אנו יודעים כיצד היו מכוונים המיתרים של כינור בבית המקדש. אולם בקווים כלליים — לאור ביאור אדמו”ר הריי”צ לניגון ברכת כהנים כנגד הספירות — ניתן להבחין בסולם המוזיקלי את התכונות המבוארות בחסידות. אין כאן המקום להאריך בעומקם של דברים, ונתייחס להלן לשני הקצוות של הסולם: התו הראשון והתו השמיני.

התו הראשון שהוא התחתון בסולם של כל יצירה מוזיקלית (הנקרא בלע”ז בשם טוניקה), הוא תו הבסיס של היצירה, כך שכל שאר התווים של היצירה נמדדים ביחס אליו. ומה שהכי מוחשי מבחינה מוזיקלית הוא, שכל תווי היצירה שואפים אליו, ובו ורק בו תסתיים היצירה ותגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

תכונות אלו בהשתלשלות הצלילים בסולם המוזיקלי מקבילות להשתלשלות העולמות, שכולם נאצלו ונבראו בשביל העולם התחתון דווקא, שעל ידו נשלמת הכוונה העליונה.

התו השמיני — נעוץ תחילתן בסופן

תופעה מעניינת במוזיקה היא, שלאחר שבעת הצלילים, כאשר עולים אל הצליל השמיני, מגלים שהוא הוא הצליל הראשון. הצלילים נעים במעגל (כמו ספירלה), כפי שפירש אדמו”ר הזקן כי השיר הוא לשון שיר (בניקוד צירה) שפירושו טבעת עגולה, כי השיר אין לו סוף, ולעולם חוזר על אותו המסלול של שבעת הצלילים.

לכאורה, בעלייה אל הצליל השמיני, לא התווסף מאומה, שכן צליל זה היה כבר מקודם, לפני שמונה צלילים, בצליל הראשון. אבל זה לא מדויק. לעומת הצליל הראשון שהוא מתחת לכל הצלילים, הצליל השמיני נמצא מעל לכל הצלילים. מעמדו זה נותן לו משמעות חדשה.

וכמו בשחמט — כשהחייל מגיע אל השורה השמינית הופך להיות מלכה. הרבי מסביר בשיחה על השחמט, כי השורה השמינית רומזת לבחינה שלמעלה מהשתלשלות (ימי בראשית ע’ 340). כן במוזיקה, כאשר מגיעים לצליל השמיני, עולים בעצם לרובד חדש, וההקשר שלו לצליל הראשון מראה כיצד “נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן”.

התו השמיני: חריגה מגדרי הניגון

בפשטות, מספר שבע מצביע על גדרי העולם ומספר שמונה מצביע על יציאה מחוץ למסגרת, לשידוד מערכות הטבע. כמו כן בניגון, נראה, כי שבעת הצלילים הם המסגרת הרגילה של חוקי הנגינה, ואילו התו השמיני אמור לבטא את החריגה אל מעבר למסגרת.

על חריגה ממסגרת חוקי הנגינה מוצאים אנו בחסידות, במאמר של אדמו”ר הריי”צ, שכאשר הנגינה היא מעומק הנפש, “יכול להיות כי מנגן בנגינה כזו אשר חוקי הנגינה והשיר לא יסכימו בזה כלל”. ואכן, היות וניגוני חב”ד הם ניגונים עמוקים ומבטאים את הפנימיות, יש בהם תכונה לחרוג מן הכללים והחוקים הרגילים של נגינה.

כשם שחריגת כללי המוזיקה יכולים לחול בעת הבעת העומק הנשמתי בניגון איטי משתפך, כך היא יכולה לחול גם בניגון שמחה: “שמחה פורצת גדר”, השמחה פורצת גם את גדרי הניגון. תנועה זו רואים במיוחד אצל הרבי, “מפזז ומכרכר בכל עוז” בניגונים המהירים. אולי ניתן לומר, שבדור שלנו כאשר ה”מוזיקה המודרנית” כולה היא פריצת גדרי וכללי המוזיקה באופן של שטות דקליפה, הרבי לקח והפך תנועה זו לשטות דקדושה, “ופרצת” בניגונים.

ויהי רצון שע”י העיסוק בסוגיית הכינור של שמונה נימין, נזכה לשמוע אותו תיכף ומיד ממש בבית המקדש השלישי!

 

מקורות: המשך תער”ב. ספר המאמרים תרפ”ב. לקוטי שיחות כרך כ”ז. נגינה לאור החסידות. ניגון ארבע בבות.