בחודש האחרון הגיעה אל סיומה תחרות בינלאומית ייחודית שערך “המרכז לחיים של משמעות״

בחודש האחרון הגיעה אל סיומה תחרות בינלאומית ייחודית שערך “המרכז לחיים של משמעות״ בניו-יורק בניהולו של המרצה החב״די הנודע הרב סימון ג׳ייקובסאן, במסגרתה הוגשו מאות חיבורים שעסקו בתורת הנפש של החסידות וניסו להציע כלים טיפוליים אטרקטיביים מתוך עולם החסידות » אחד החיבורים שהגיעו לגמר התחרות וזכה במקומות הראשונים נכתב בידי הרב שלום בער קרומבי ־ מאמן אישי ומרצה פופולארי לתורת הנפש של החסידות, שעסק בהיבט הטיפולי של ספר התניא » תמציתו של המאמר, העוסק בריפוי עצמי ושחרור מתחים על־פי הכלים שמציע אדמו״ר הזקן בספר התניא » לכבוד חודש הרפואה אייר ־ ״אני אד-ני רופאיך״ 

אם נחפש ב–google אחר הערך “אושר בחיים”, נמצא אלפי סדנאות, הרצאות ומאמרים, המנסים לתת מענה לחיפוש של המין האנושי אחר האושר. אך נדמה כי החסם המרכזי המונע מהאדם את השמחה הוא ההתמודדות עם ה”פערים” המלווים את חיינו; החל מהפערים בהתמודדות האישית מול המקומות הלא–מאירים בנפש, ועד לתסכולים או אכזבות מתכלית חיינו.

קחו למשל תינוק קטן, שאין לו כלום בחייו, אבל הוא מאושר ושמח. רק כעת הוא למד ללכת וכשהוא צועד בבית תוך שהוא דוחף כיסא, אין מאושר ממנו. עד שלא נמנע ממנו רצון כלשהו שביקש להגשים, הוא לא חווה תסכול–כעס–האשמה, או אף מוטיב אחר מהרגשות השליליים. מתי מתחילים התסכולים באדם? כשישנן ציפיות לא ממומשות, מעצמנו ומחיינו, ונוצר פער בין הרצוי למצוי.

נדמה כי האתגר המרכזי עמו מתמודד המין האנושי בדורנו, מתמקד בעיסוק בשאלה כיצד יכול האדם לחוש תחושת הגשמה, מלאות פנימית ומשמעות, בעולם המודרני התובעני, המטיף למצליחנות, “הגשמה עצמית” וקריירה. למעשה אם נבחן לעומק מה משרתים כל אותן חוויות, נגלה כי המשמעות, המלאות הפנימית וההגשמה העצמית, הינן רק פונקציה לייצר חוויה אחרת - עמוקה יותר - אותה חפץ האדם לחוות: חווית השמחה. כל אותן חוויות אמורות לשרת את מטרת העל: חיים בחוויית שמחה.

הפערים בחיים הינם גם הסיבה לתחושת ה”רִיק” הפנימית, שמלווה לעיתים את האדם. אדם שיש לו מעט שאיפות מחייו יחווה פחות את תחושת התסכול, גם כשחייו מתנהלים ללא “הגשמה עצמית” מוגדרת. לעומת זאת אדם שמרגיש שקיימות בו יכולות גדולות, ויש לו חלומות וציפיות מהחיים, יחוש תסכול רב אם אלו לא יתממשו.

תופעה זו מתעצמת בעולם המודרני של המאה העשרים ואחת, בו מחנכת התרבות המערבית להגשמה, קריירה והצלחה הנמדדים במדדים והישגים חיצוניים. המין האנושי מתקשה לחיות חיים מלאי שמחה, מול המרדף אחר הגשמות חיצוניות, הגורם לרבים להתבלבל בין “שמחה” ל”השראה”. בעוד “השראה” נובעת מחוויה חיצונית כמו כסף, מצליחנות, קריירה ומותרות, הרי ששמחה היא חיבור פנימי לחוויית הטוב שבתוכי - ל”אני” האמיתי, השלם, שקיים בי.

הבעיה המרכזית במרדף אחרי אספקטים חיצוניים הגורמים “השראה” חיובית, היא שברגע שנגמרת החוויה החיובית של אותה אנרגיה חיצונית, שבה תחושת ה”רִיק” הפנימית, המעצימה את חווית הפער בחיינו. יתרה מכך ככל שיורד סף הריגוש, מתעצמת גם תחושת הרִיק הפנימית. למעשה זהו ניסיון להשלמה פנימית באמצעות השלמה של הגשמה חיצונית.

במובן הזה חוסר קבלה עצמית וחוסר קבלה של נסיבות החיים, מזמנים אל חיינו באופן תדיר עיסוק מתמיד בחוויית ה”פער” וכתוצאה ממנה חוויית תסכול. הם המונעים המרכזיים של חיים בשמחה, ואף מובילים למחלות פיזיות קשות, כמו “המחלה הידועה”, שהתפשטה מאד בדורנו, ולפי מחקרים רבים הינה תוצאה של תחושת פוטנציאל לא ממומש, אכזבה והתנפצות חזון–אישי. נראה כי “מחלת” הדור עוברת דרך ערך עצמי נמוך - הנמדד רק ביחס למצליחנות חיצונית, תסכולים ותחושת חוסר סיפוק ממציאות חיינו.

המצע הטיפולי של ‘התניא’

בפרק ל”ב בספר התניא מגדיר אדמו”ר הזקן מהי חווית שמחה אמיתית: “שמחת הנפש לבדה”. אני חווה את עצמי בשלימות מצד עצם הווייתי - מעצם היותי ברייה של אלוקים, שהוא במהותו טוב ואם הנני חלק ממנו הרי שקיימת גם בי נקודת טוב בלתי תלויה. זוהי תחושת שלימות מתוך חיבור לכח העליון שטבוע בי, ולא מתוך חוויה חיצונית כלשהי.

הרעיון המרכזי שעומד בבסיסה של תורת הנפש של החסידות, אותה חידש הבעל–שם–טוב, הינו כי האדם שלם למרות ודווקא בגלל היותו יצור לא מושלם. רעיון זה מופיע בשם שנבחר לשמו של ספר ‘התניא’, שהינו ספר החסידות הראשון שהציג בצורה סדורה את תורת הבעש”ט ונקרא “ספר של בינונים”. גיבור הספר, “הבינוני”, הינו משל לכל אדם נורמטיבי מן המנין. מסלול חייו אינו “בינוניות” במובן המתפשר חלילה, אלא במובן המקבל את מקומו - שלא נועד להיות מושלם. הוא אינו נוצר למציאות אבסולוטית מושלמת, אלא למציאות שבמהותה היא חסרה.

רעיון זה מקבל ביטוי בפירוש תורת החסידות לפסוק “אשר ברא א–לוקים לעשות”. לכאורה מדוע המילה הראשונה, “ברא”, מופיעה בלשון עבר ואילו המילה “לעשות” מופיעה בלשון עתיד? תשובת החסידות היא כיון שאלוקים ברא את העולם ואת האדם כדי שאנו נמשיך “לעשות” ולתקן בו. להמשיך את עבודת התיקון, ליצור כאן מציאות שלימה יותר. אך לעולם לא יהיה האדם הנורמטיבי מושלם, כיון שלא נוצר לכך (רש”י לב”ר פי”א / שיחת הרבי בראשית תשט”ז. תורת מנחם תשט”ז חלק ראשון (טו) עמ’ 189).

דווקא ההבנה כי אלוקים ברא אותי חסר מאפשרת תחושת שלימות אמיתית. דמות “הצדיק” - המושלם - אינה שייכת לאדם הפשוט, הרגיל. לא נועדנו להיות מושלמים ולכן אין סיבה להיות מתוסכלים מכך שאיננו כאלו עדיין.

ספר התניא, בשמו “ספר של בינונים”, מצייר גיבור חדש, שנלחם כל חייו וכל יום קם למלחמה חדשה. הוא מעולם לא מגיע למושלמות ו”יצרו בתוקפו בגבורתו כל ימי חייו” (תניא פי”ג). הוא מעולם לא מגיע אל היעד ועובר שלב - הוא לעולם לא משנה סטאטוס לשלב הבא, אלא נותר תמיד במצב החסר, כיון שזוהי תכליתו. הוא לא מקבל “מדליות” על הצטיינות ומושלמות, ויודע להגשים את עצמו בכל צעד בדרך, במאבקים, בהתמודדות עם החסר בעולמו. הוא שואב את הכוח מכל חוויה קטנה של הגשמה, מכל ניצחון בודד, כיון שהיעד שלו נמצא בכל רגע, כשכל רגע הוא נצח. הוא לעולם לא מנצח את פערי חייו בנוק–אוּט, אלא מקבל את העובדה כי הם חלק ממציאות חייו. הוא לא נאבק איתם ועושה עימם מלחמה, כפי הביטוי החסידי “חושך לא מגרשים במקל, אלא מעט אור דוחה הרבה חושך”.

דוגמא לכך מעולם הזוגיות: אנשים רבים חווים תסכולים מחייהם הזוגיים כיון שאינם מושלמים. הם פוגשים זוגות אחרים שנראה להם כי הזוגיות שלהם מושלמת וחושבים כי כך צריכה להיראות זוגיות. המחשבות האלו מביאות אותם לתחושת תסכול ממצבם הזוגי. מדוע רק הזוגיות שלי אינה מושלמת ואני חווה בה פערים? אולם אם יבינו כי אין זוגיות מושלמת וכי המציאות הזוגיות לעולם אינה מושלמת ותמיד קיימים בה פערים בין בני הזוג ונקודות עליהן יש לעבוד, הם יבינו כי זוגיות שלימה אינה זוגיות מושלמת, אלא זוגיות שיש בה קבלה של השוני, של האחר, של הקשיים. זה לא אומר שהם לא יחוו יותר קשיים בזוגיות, אבל הם יחוו הרבה פחות קשיים נלווים, תסכולים ומתחים, שמקורם בהבנה מוטעית כי הזוגיות שלהם אינה שלימה. הם יבינו לפתע כי מערכת זוגיות שלימה היא אינה מושלמת.

שמחה: קבלת נסיבות החיים

לפי תפיסת העולם החסידית הפערים בחיי האדם אינם מציאות של “בדיעבד”, אלא של לכתחילה. דווקא הפער מאפשר לי לגלות בתוכי כוחות נפש חדשים ולצמוח. כך לומדת תורת החסידות את אמירתו התנ”כית של דוד המלך בספר תהלים “נתת ליראך נס להתנוסס” - המילה נס מרכיבה את המילה ניסיון, אבל גם את המילה (להעלות על) נס מלשון הגבהה וצמיחה (שיחות י”ב תמוז תשי”א/תשל”ו ועוד).

כוחו של “הבינוני” הוא להאיר את פערי חייו. הוא מגלה את הטוב בכל פער והתמודדות ומאיר את החושך הפנימי שבנפשו וזה שבעולם שסביבו. הבנה זו מאפשרת לאדם להתמודד עם אתגרי חייו מתוך מוטיבציה וללא תסכולים מיותרים. כלשון התניא בעמוד הראשון של הספר “אם יהיה בעיניו כרשע - ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד השם בשמחה ובטוב לבב” או לחילופין “ואם לא יירע לבבו כלל מזה יוכל לבוא לידי קלות”. זאת אומרת, כשאדם עוסק יתר על המידה בפערי חייו, או שהוא מייאש עצמו באמירה כי אינו טוב ואז אין לו מוטיבציה לבצע שינוי והתקדמות אישית בחייו; או שמוותר על ההתמודדות לכתחילה מתוך הבנה שאם במילא הינו רשע, אין טעם לנסות להשתדל, כיון שממילא לא יוכל להגיע למצב “הנכון” ואז אין ערך לכל השתדלות.

אדמו”ר הזקן שולל את תודעת ה”או הכל - או כלום” ומעניק משמעות לכל צעד, לכל חיבור ולו רגעי ל”אני” האמיתי שלי, ה”חלק אלוקה ממעל ממש”, בכל ניצחון על כיבוש הרגע הזה בשליטה על הטוב בחייו בשלושת לבושי הנפש מחשבה–דיבור–מעשה. לפי התניא אין כל השלכה מעשית מה קרה ברגע הקודם או מה יקרה ברגע הבא, כיון שאם כעת ניצחת את הרע בחייך והשלטת את הטוב על לבושי נפשיך הרי שעכשיו אתה נמצא במצבך האידיאלי - המדויק והטבעי.

התבוננות ככלי לניהול אנרגיות

הכלי המעשי אותו מציע אדמו”ר הזקן לריפוי הנפש היא מודעות שעוברת דרך ההתבוננות, או בלשון החסידית “עבודת ההתבוננות”. להבנת כוחה של ההתבוננות ממשיל אדמו”ר הזקן משל משני מתאגרפים. אחד חזק יותר אך הוא מגיע להתמודדות עם אנרגיות נמוכות - אולי כתוצאה מבשורה שלילית ששמע, או סתם מחוסר חשק. השני חלש יותר מבחינה פיזית אבל מגיע להתמודדות מלא אנרגיות וחדור מטרה. במצב כזה המתמודד השני יגבר בזריזותו על המתמודד הראשון - למרות שיתכן ומבחינה פיזית הנתונים שונים (תניא, כ”ו).

אדמו”ר הזקן מסביר רעיון זה כדוגמא מסיטואציה בה יהודי ניגש להתפלל וצפות לו מחשבות זרות בתפילה. המסקנה הטבעית היא כי “אין תפילתו כלום”. מכאן ואילך הבעיה היא כבר אינה המחשבות הזרות, אלא ירידת האנרגיות ונמיכות הרוח שנוצרה כעת כתוצאה מהמסקנה שאם יש לי מחשבות זרות כנראה שמצבי אינו טוב. לעומת זאת אדמו”ר הזקן מסביר ליהודי שהעובדה שיש לו מחשבות זרות בתפילה היא טבעית ביותר, ואף יתירה מכך הינה דווקא ראייה לכך שתפילתו טובה ולכן כוח “הנפש הבהמית” שבו מתגבר ונלחם מול ההתקדמות הרוחנית שלו. כעת, כשהוא מבין שהמחשבות השליליות הינן טבעיות והוא מקבל את הפער, הם אינם ממשיכות להשפיע עליו ולייצר אצלו ירידת אנרגיות.

התניא מלמד אותנו כי לכל בעיה יש למעשה שני מרכיבים: יש את הפער עצמו בין המצוי לרצוי וחוסר המושלמות; וישנה את ההתמודדות שלנו עם הפער בחיינו, שמייצרת דימוי עצמי נמוך ומסקנות שליליות על עצמנו. אם נדע לנטרל את המסקנה השלילית ולהבין כי יש מקום גם למקומות הלא–מאירים בחיינו, נשאיר את הפערים בגודלם הטבעי ולא נעצים אותם לכאלו המאיימים על שלוותנו האישית ויכולת הצמיחה הרוחנית שלנו.

הרבי מלך המשיח פיתח את רעיון ההתבוננות החיובית כשיטה לחיי–האדם. לשם דוגמא: במכתב לאישה משנת תשט”ז, המבקשת עצה להתמודדות עם חוסר–סיפוק ושליליות המלווה את חיי הזוגיות, מציע הרבי תרגיל של התבוננות: להפוך את אמירת “מודה אני לפני מלך חי וקיים” מתחילת הבוקר, לכזו המלווה את כל מאורעות היום; התבוננות מכוונת בהודאה על הטוב הקיים בחיינו, גם אם הוא מועט מאד ונסתר. התבוננות זו צריכה להמשיך ללוות את כל היום וליצור באדם חווית שמחה, “בכל יום ללא יוצא מהכלל”. באותה אגרת מסביר הרבי את עקרון “השלם שאינו מושלם”: “זה מובן, שלאף אחד אין את כל מה שהוא חפץ, אפילו לא כל מה שהוא רוצה מצד היצר טוב, משום שזהו האופן שבו נקבע העולם הזה . . ואף על פי כן נצטווינו לומר “מודה אני לפניך וכו’”, והדרישה היא יתירה מזו, שהדבר ייאמר בשמחה” (אגרות קודש מתורגמות, כרך–שני, עמ’ 242).

לפי החסידות ה”אני” האמיתי של האדם הוא הניצוץ האלוקי הקיים בו בהיותו ברייה של הבורא. במובן הזה העל–מודע אינו יצר, ואפילו לא על–מודע–רוחני, כגירסת חוקרי הפסיכולוגיה, אלא ניצוץ אלוקי הקיים באדם. כיון שהנחת היסוד של החסידות היא שאלוקים הוא טוב, הרי שמהותו של האדם היא טוב. חוסר המושלמות אינה אלא “מסכה” חיצונית, הנקראת בשפת החסידות “קליפה”, כמו למשל “קליפת נוגה”, המשלבת טוב ורע ומקיפה את הנפש האישיותית של האדם, שבה למעשה מתנהלים פערי חיינו.

התובנה המלווה בני אדם רבים היא כי ברגע שנכשלתי (“אינני מושלם”) אין לי זכות קיום בעולם זה. כלומר כל הערך העצמי שלי נמדד רק לפי הצלחותיי ונמוג למול כישלונותיי. הבנה זו מובילה לתרשים הבא: פחד מכישלון > בריחה על–ידי האשמת האחר > חוסר לקיחת אחריות. התשובה לפחד מכישלון ולקיחת אחריות היא ההבנה כי הנני שלם למרות הכישלונות - כיון שהכישלונות אינם ה”אני” האמיתי שלי, אלא רק רובד חיצוני באחד מ”לבושי” הנפש, שאינם מרכז הווייתי העצמית. זהו למעשה מאבק מתמיד על נקודת ההזדהות שלי: האם אני מצליח להתאחד עם נקודת העצם שלי, שבה אני טוב גמור, שלם בעצם היותי חלק מאלוקים במהותי, או עם אותו רובד חיצוני אותו אני פוגש כעת ובו אני מרגיש חסר.

הכרת הטוב - להכיר בכך שישנו טוב

בקיץ תשמ”ג ביקש הרבי להנהיג “רגע של שתיקה” במוסדות החינוך בעולם - שבתחילת כל יום יוקדשו 60 שניות למחשבה אודות בורא העולם ומנהיגו. הרעיון שליווה קריאה זו, חוזר על עצמו ברבים ממכתבי הרבי, לפיו התבוננות ואימוץ תודעה של ביטחון באלוקים, שמייצרת חוויית חיים “מושגחת” בידי אלוקים, מייצרת חוויית חיים של הרפיה, קבלת פערי החיים, שחרור תסכולים, כעסים ואמוציות שליליות, במקום להתווכח עם נסיבות חייו.

במכתבי הרבי ב’אגרות קודש’ מנחה הרבי רבות אנשים להתבונן בטוב הקיים בחייהם, כתשובה לתלונותיהם או אי הסתפקותם בחייהם. הכרת הטוב כדרך של אמירת תודה לאלוקים, מייצרת הכרת הטוב במובן הפשוט של המילה: להכיר בטוב הקיים בחיי. כפי שמביא הרבי בספר “היום יום” שברוחניות עליך להביט על מי שנמצא למעלה ממך ואז תשאף ליותר, אך לעומת זאת בגשמיות עליך להביט על מי שיש לו פחות ממך ואז תשמח בחלקך.

באחד המכתבים מתייחס הרבי לשאיפה למושלמות, שלנו ושל סביבתנו כדמיונות בלבד. המכתב פונה לנערה שלא מוצאת שידוך הולם עבורה והתאוננה בפני הרבי. בתשובה מסביר לה הרבי: “עליה לדעת לעצמה, שבעולם הזה אין שום דבר ‘פרפקט’ - תכלית השלימות - וכן נכון לגבי אנשים, שאין שום אדם שיכיל את כל המעלות, ובמילא אין צורך להמתין עד שיימצא דווקא אחד כזה, כפי שמדמיינים. וכיון שזה נכון, שאף אדם אין לו את כל המעלות, בטח גם [האדם] עצמו יש בו חסרונות, אלא שעל עצמו מביטים בעין טובה, במילא צריך גם את זה לקחת בחשבון, ושבדברים מסוימים צריך לוותר ולהעלים עין, ולקוות שבמשך הזמן חלק מהחסרונות - מדומים או אמיתיים - יתיישבו וישתפרו, ואז - בגישה זו לשידוך - הבחירה הרבה יותר קלה, וכל הגישה לבעיית השידוך נעשית שמחה יותר . . תקוותי, שתקרא את מכתבי זה פעם ופעמיים ותתבונן במה שהנני כותב לה”.

במקום לפגוש בכל פעם את הפער בין המצוי לרצוי ככישלון ואף לייחס את הכישלון הזה באופן אישי, מציעה תורת החסידות דרך לדלג מעל פערי החיים, מתוך קבלה עצמית. ההתנגשות המתמדת עם הפער כאירוע שלילי בחיי, משאיר את האדם במקום מתוך חוויית תקיעות וחוסר מוטיבציה. לעומת זאת דווקא הקבלה העצמית מאפשרת לאדם להשלים עם הפער ואז ממילא גם להשתחרר ממנו ולהתקדם בעבודתו הרוחנית והאישית.