ונדיל ג’ונס, נוצרי שהפך להיות בן נח, היה גם ארכיאולוג שחיפש כל השנים אחר כלי המק

 

ונדיל ג’ונס, נוצרי שהפך להיות בן נח, היה גם ארכיאולוג שחיפש כל השנים אחר כלי המקדש שהותירו אחריהם בני ישראל בטרם יצאו לגלות. כבר מגיל צעיר הרעיון שבה את לבו * במהלך חיפושים מקיפים שערך, מצא כמה ממצאים מדהימים כמו את שמן האפרסמון, ולטענתו, גם את סממניה הקטורת * לימים פתח את קהילת בני נח בארה”ב ועמד בראשה * שיבנה המקדש במהרה

מאת פ’ זרחי

חידת מקום הימצאם של כלי המקדש האבודים הציתה במשך שנים ארוכות את דמיונם של רבים. אנשי דת ורוח, שודדי קברים, ארכיאולוגים ואחרים, מנסים מזה זמן רב לגלות את מקום המסתור שבו חבויים הכלים. אחד מהם הוא ונדיל ג’ונס, מטיף נוצרי בעברו, שהתאהב ביהודים והיה משוכנע שאם ימצא את כלי המקדש, יבוא המשיח, ואז תהיה גאולה וישועה לעם ה’ ולעולם כולו. למרות אהבתו הרבה ליהודים, וונדל ג’ונס לא התגייר מעולם. “אני רואה את עצמי כגשר בין ישראל, עם ה’, ובין העולם כולו. אני רוצה להמשיך ולהביא גם אל תוך הכנסיות את דבר ה’”, הסביר ג’ונס את התעקשותו להישאר בן נח. בתו, כן התגיירה, שרה שמה, והיא מתגוררת כיום בישוב מעלה לבונה.

ונדיל ג’ונס המנוח היה אגדה מהלכת, אישיות ססגונית ומרתקת, בן נח שהפיץ את שבע מצוות בני נח באדיקות, למדן ובקי בתורת ישראל, וארכיאולוג.

בכ”ו בתשרי תשס”ד, הוא נפגש עם החסיד הבלתי נשכח הרה”ח ר’ יצחק (איטשקע) גנזבורג, וסיפר לו על שני מפעלי חייו: הפצת שבע מצוות בני נח, וגילוי שמן האפרסמון וסממני הקטורת.

המפגש החל כשר’ איטשקע הציג את עצמו, סיפר על ילדותו במוסקבה תחת שלטון הקומוניסטים, על עליית המשפחה לארץ ישראל, על השתתפותו במלחמת תש”ח ופציעתו, והסביר כמה שהזמן גרמא כעת, לפני התגלות מלך המשיח, לפעול עם עמי העולם לקיים את שבע המצוות, על פי דברי הקודש של הרבי. הוא גם סיפר לונדיל על הצעדים שהוא, ר’ איטשקע, עושה, כדי לפרסם את שבע מצוות בני נח, שכולל הפקת סרט וידיאו והדפסת חומר כתוב לחלוקה.

בסיום דבריו, ביקש ר’ איטשקע לשמוע מונדיל על ילדותו וכיצד הגיע להכרה שהוא נוטש את אמונת משפחתו והופך לבן נח. ונדיל שוחח עם ר’ איטשקע באנגלית, כאשר מילים בלשון קודש מתבלים את שיחתו הנאה במבטא “טקססי” מובהק.

ונדיל מציג את עצמו כהיסטוריון, ארכיאולוג תנ”כי, שזכה להיוולד לאֵם מיוחדת.

“ב”ה שנולדתי לאמא שלי, עליה השלום. היא היתה אדוקה מאוד בדתה. כאשר התבשרה על ההריון, היא הלכה הביתה, פתחה את ה”בייבל” המשפחתי גדול הממדים, לפרשת בראשית, לקחה עיתון, גלגלה אותו לקונוס, הניחה אותו על חולצתה, והחלה לקרוא בקול מהתחלת פרשת בראשית לתוך העיתון המגולגל, ששימש כרמקול המעביר את פסוקי הבייבל מפיה ואל עוברה (שזה אני). עד שהגחתי לעולם, היא הספיקה להקריא לי את כל התנ”ך, כולל ספרי החשמונאים (מהספרים החיצוניים שנכתבו בתקופת בית שני. חז”ל הסתייגו מהם, אך לעיתים מובאים כמקורות היסטוריים [ראה לדוגמא לקוטי שיחות חלק טו עמ’ 368] — פ.ז.), ובחזרה לבראשית; היא הגיעה עד אמצע ספר במדבר פרק י”ט, המדבר על הלכות פרה אדומה, ואז נולדתי.

“כשהייתי בן תשע, הקראתי לאחי מה”בייבל”. הוא לא היה מעונין לשמוע, אבל תפקידי במשפחה היה לקרוא לו. הגעתי לפרק ב’ בספר מכבים על הנבואה שהנביא ירמיה קיבל על החורבן, ושם מסופר כי ירמיה, ביחד עם 300 כוהנים, לקחו את המשכן למקום מחבוא מתחת לאדמה, העמידו אותו, והסתירו את הכניסה. בספר מופיע שכל הפרטים נרשמו במסמכים. מה שענין אותי בגיל תשע היה (לא כמו ילדים בגיל זה שרוצים להיות כבאי, חיל או שוטר כשיגדלו) לדעת איפה נמצאים המסמכים שמתעדים את כל זה ואיפה אפשר למצוא את מה שהוטמן.

“לא מצאתי מי שיענה לי על השאלה. חקרתי אצל אנשי דת רבים, אך רובם כלל לא שמעו על כך. משנת (תרצ”ט) 1939 ועד שנת (תש”ז) 1947, לא מצאתי רמזים או פרטים שיובילו אותי למסמכים המדוברים”.

המגילות הגנוזות

המפנה הראשוני שאירע בחייו של ונדיל ג’ונס, היה בשנת 1947 (תש”ז), כאשר נמצאו מגילות ים המלח. מדובר במגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור, בין השנים תש”ז תשט”ז. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. מגילות אלו ברובן עשויות קלף ומקצתן עשויות פפירוס (נייר מצמח הפפירוס). אלה שופכות אור על חייהם של אנשי “כת היחד” או “כת מדבר יהודה”, אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. “קיויתי אז שהמגילות הללו הן–הן המסמכים האבודים” אמר ג’ונס. ואכן, המגילה הראשונה שנמצאה, היא מגילת בית המקדש, שמפרט כיצד לבנות את בית המקדש השלישי.

חמש שנים לאחר מכן נמצאה מגילת הנחושת, אחת מהמגילות שנמצאו במדבר יהודה.‏ בשונה מיתר המגילות הכתובות על גבי קלף, מגילה זו חרוטה על גבי נחושת ארוכה. מאז, מגילה זו היא שהנחתה את וינדל ג’ונס בחיפושיו אחר כלי המקדש. מגילת הנחושת נמצאה בשנת תשי”ב בקומראן שבמדבר יהודה. המגילה המרהיבה, שאורכה 240 מטרים, כוללת רשימה חרוטה באותיות עבריות של לא פחות מ–60 אוצרות אבודים הטמונים במקומות שונים בארץ ישראל.

חוקרים מסוימים אומרים שהרשימה מוצפנת, מציבה אתגר קשה למפענחיה ומותירה מקום רב לפרשנויות. אחרים אומרים שהיא קשקוש מוחלט. אבל יש גם מי שמוכן להישבע שמדובר בתיעוד נדיר של אוצרות עתיקים, שאת גודלם הדימיון מתקשה לעכל: 3,282 כיכרות כסף, 1,280 כיכרות זהב, 65 מטילי זהב, 619 כלים עשויים מתכת יקרה ועוד, המסתכמים בכמות דמיונית של 200 טונות כסף וזהב.

ג’ונס קיבל העתק של מגילת הנחושת והחל לחקור. הוא ניסה לפענח את הקודים שהיו בה, ובהסתמך על ספר החשמונאים ועל מקורות אחרים, ובניגוד גמור לאחרים שסברו שהאוצרות נמצאים בירושלים, וינדל ג’ונס החליט כי ללא צל של ספק האוצרות האבודים נמצאים בקומראן.

בין החוקרים קיים כמעט קונסנזוס על כך שהאוצר המוזכר במגילה מקורו במקדש. תיארוך טס הנחושת ואופי הכתב מתאימים למאה הראשונה או השנייה לספירה — סביב חורבן הבית השני ומרד בר כוכבא. במגילה אף נזכרים שמות כלי מקדש המוכרים לנו ממקורות חז“ל ומהתורה. כאלה למשל הן “קסאות“, המזוהות עם “הקשוות“, כלי יקר במיוחד שבמשנה נאמר שמי שיעז לגנוב אותו יסתכן בכך שקנאים יפגעו בו. בנוסף מופיעות במגילה ה“מנקיאות“, הלא הן המְנקיות המוזכרות בספר שמות ככלי נלווה לשולחן לחם הפנים; ה“מזרקות“ ששימשו לזריקת הדם על גבי המזבח; וכן “כלי מעשר שני“ ו“לבושין“, ביניהם כאלו השזורים חוטי זהב — חיזוק נוסף לזיהוי האוצר עם בית המקדש.

ככל הנראה בשנות המרד הגדול (67־73 לספירה), כשהאנשים המופקדים על אוצרות המקדש חזו בבעתה בחילות אספסיינוס ההולכים ומתקרבים אל ירושלים, הם החליטו לעשות מעשה ולהחביא את מה שאפשר. את המנורה ושאר הכלים המיועדים לשימוש יומיומי הם הותירו בלית ברירה במקדש עד לרגע החורבן, אך עיקר האוצר נלקח בעוד מועד למקומות מבטחים. שם, ייתכן מאוד, הוא ממתין עד היום. נראה שמגילת הנחושת לא נועדה בשביל הדורות הבאים; כל מטרתה הייתה לשמש תזכורת מוצפנת ומקודדת למטמינים, כך שאחרי שהכוחות הרומאיים יסתלקו, יוכלו אנשי בית המקדש לזכור היכן הטמינו את האוצר. אך כשהסופה הזו אכן חלפה סוף־סוף, הם כבר לא היו שם כדי להיזכר.

בניגוד לכמה חוקרים הטוענים בתוקף שמגילת הנחושת הינה זיוף גדול, או הטוענים שאלו אוצרות שונים שאינם שייכים כלל למקדש, ג’ונס טוען שכל כלי המקדש המקוריים הוחבאו לפני פלישת בבל, וכלים אחרים חסרי ערך הוצבו במקומם. ג’ונס גם פגש מסמך שנמצא בגניזה הקהירית, אשר מאשש את האינפורמציה הכתובה במגילת הנחושת, ולפיו כל האוצרות המוזכרים במגילת הנחושת קבורים לכאורה ב”בבל” — זהו שם הקוד של המפה של מגילת הנחושת.

מאוחר יותר נמצא גם ספר הקבלה “עמק המלך” מאת המקובל רבי נפתלי הירץ בכרך מפרנקפורט שנדפס בשנת ת”ח בעיר אמסטרדם. רבי נפתלי הירץ הביאו ביחד עם קונטרסים רבים אחרים, ככל הנראה, מן העיר צפת, שם שהה זמן רב. לדבריו, “אלו המשניות (מסכת כלים) כתבו חמשה צדיקים גדולים, והם: שימור הלוי, צדקיה, חזקיה, חגי הנביא וזכריה בן עידו הנביא. הם אלו שגנזו את הכלים של בית המקדש ועושר האוצרות שהיו בירושלים, אך הם לא יתגלו עד יום בוא משיח בן דוד במהרה בימנו אמן כן יהי רצון”.

מסתבר שישנם קווי דמיון רבים בין הכתוב במסכת כלים לבין הפרטים המובאים במגילת הנחושת, כאשר התוכן בשניהם מדבר על רשימת מקומות בהם הוטמנו אוצרות גדולים ויקרים ביותר, תוך כדי פירוט האוצרות. המקומות אף הם זהים: “אלו כלי הקודש וכלי בית המקדש שהיו בירושלים ובכל מקום קודש כתבו שימור הלוי וחבריו על לוח נחושת”.

מציאת סממני הקטורת

בשנת תשמ”ח, לתדהמתם של הארכיאולוגיים, מצא ג’ונס פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. לאחר דיון היסטורי ובדיקה כימית הועלתה ההשערה כי מדובר בממצא לא פחות מסנסציוני, שעד עכשיו לא היו בטוחים כלל בקיומו — והוא שמן האפרסמון. שמן האפרסמון מופיע במקורות רבים, יהודיים ונכריים, בעיקר מתקופת הבית השני, כבושם היקר והמפורסם בעולם העתיק כולו. שיח האפרסמון, שממנו הפיקו את השמן המיוחד, גדל כנראה אך ורק בנאות המדבר על שפת ים המלח, בעיקר בעין גדי. סוד גידולו, השבחתו והפקתו, היה ידוע למספר מצומצם ביותר של אנשים שחיו באזור עין גדי, שם גידלו והשביחו את שיחי האפרסמון, והם שמרו על סודם מכל משמר. שמן האפרסמון היה כל כך יקר עד שהיסטוריון רומאי בשם פליניוס הזקן טען כי כמות משמן זה, השווה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר (סכום עתק באותם ימים), ויכולה להגיע אפילו עד ל–1000 דינרים.

מה קרה לשיחי האפרסמון? נראה שבעת הכיבוש הרומי לא רצו יהודי עין גדי להסגיר את סוד הפקת הבושם הזה ובחרו להשמיד את כל שיחי האפרסמון ולקחת את סוד הפקתו לקברם. לכן מציאת הפכית הקטנה בקומראן הייתה אירוע מרגש במיוחד.

ונדיל ג’ונס: “הכד שמצאנו היה מלא ביותר מחציו בשמן. על פי החוק, הייתי חייב להעביר את הממצאים למחלקת העתיקות. הם העבירו את השמן למחלקת הרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים, ומסקנתם המדעית היתה שמדובר אכן בשמן האפרסמון”.

התגלית המרעישה התפרסמה מסביב לעולם, ותועדה ברשתות התקשורת הכתובה והחזותית, בראשם עיתון “הניו יורק טיימס”. לגילוי השמן היתה תהודה בקנה מידה עולמית והתרגשות הייתה עצומה. הכד מוצג עד היום במוזיאון ישראל בירושלים.

מציאת פכית השמן עודדה את רוחו של ג’ונס, והוא המשיך לחפש במרץ ובהתלהבות את כלי המקדש.

ונדיל ג’ונס: “בשנת 1992, תשנ”ב, שנתיים לאחר הפגישה המרגשת שלי עם הרבי — עליו יסופר בהמשך — מצאנו מעל 600 קילוגרם של חומר אורגני במחסן תת קרקעי בקומראן, סמוך למקום מציאת מגילת הנחושת. הקטורת הייתה חבויה בצלע הר, מוסתרת ומוגנת באמצעים מחוכמים. הקדמונים היו חכמים מאוד והסתירו ושימרו את הדברים באמצעים שונים. כשהחומר, בצבע אדמדם, הובא למכון ווייצמן ונבדק על ידי ד”ר מרדכי אנטלמן, התברר שאכן מצאנו את סממני הקטורת. בבדיקת מעבדה נמצאו לפחות תשעה, אם לא כל אחד עשר, מתוך הסממנים התגלו בחומר האדמדם. ליד בשמי הקטורת נמצא שני חומרים בלתי אורגניים — מלח סדומית ובורית כרשינה, שהמתינו אלפי שנים כדי להיות מעורבבים בסממני הקטורת”.

מדוע בורית הכרשינה ומלח סדומית נמצאו בנפרד ולא מעורבבים בסממנים?

ונדיל ג’ונס: “ההשערה אומרת כדי לא להכשיל את מוצא המטמון בשימוש בקטורת מוכנה. כל עוד שני מרכיבים אלה לא עורבבו, הקטורת טרם היתה מושלמת.

“שמן האפרסמון וסממני הקטורת מופיעים ראשונים ברשימת חפצי המשכן שנטמנו במערה, והם גם ברשימת הדברים הכתובים במגילת הנחושת.

“מאוחר יותר, ד”ר טרי הוטר, מומחה לצמחים מאובנים, בדק אף הוא את החומר וזיהה את כל מרכיבי הקטורת בחומר שנמצא. בעקבות זאת נוצרה התעניינות גדולה סביב השאלה האם ריח הסממנים עדיין קיים לאחר שנים כה רבות, או שמא התפוגג במשך הדורות. התעלומה נפתרה, על פי הלכה, כאשר באישור הרבנים הראשיים, מעט מן הקטורת נשרפה על ידי שימוש בחומצה כימית ולא באש רגילה, כדי לא לעבור על האיסור של שימוש אישי בסממני הקטורת. הניסוי נעשה במעבדה בזהירות רבה. הריח, על פי עדותם של כל הנוכחים בניסוי, היה ‘מדהים ושובה לב, ונשאר באוויר לחודשים רבים לאחר הניסוי’.

“יתר על כן, במשנה מסופר על העובדה הפלאית שלא נראה זבוב בבית המקדש למרות ריבוי הבהמות, חלקי הבשר והדם שהיו במקום. בחדר שערכו את ניסוי שריפת הקטורת, לא נראו זבובים במשך תקופה ארוכה מאוד — וייתכן שזו הסיבה לכך”.

הפגישה המרגשת עם הרב אליהו

גם לאחר ממצאיו המרתקים, לא ידע הארכיאולוג ונדיל ג’ונס מנוחה:  “בשלב הבא של החיפושים, רציתי לעשות הכול כדי למצוא את המקום שנקרא גִּלְגָּל, כי ממחקרי הגעתי למסקנה שהמשכן יחזור קודם לשם. אבל, לא ידענו איפה למצוא את המקום. בשנת תשנ”ד השגנו צילומי לוויין, “Satellite Remote Sensing ” המצולמים על ידי חיישנים מיוחדים עבור ארכיאולוגיה, וביחד עם ד”ר ארנון קרניאלי מאוניברסיטת בן גוריון בקמפוס שדה בוקר, גילינו את מה שאנו מאמינים שהיה המקום בו שכן המשכן.

“בתקופה בה שכן המשכן בגִּלְגָּל, אנשים גרו באוהלים והמבנה היחיד היה המחיצה — גדר — מסביב למשכן. כדי לעבוד שם היינו זקוקים לרישיון מרשות העתיקות, אך היה קשה מאוד להשיגו בגלל שהאזור מוגדר כשטח צבאי עם אבטחה מוגברת.

“בסופו של דבר השגנו רישיון לחפור בשטח, אולם הוא היה מוגבל ליום עבודה אחד בלבד! הגענו למקום, שדמה לפני הירח — אך לא היה שם דבר, המקום היה שומם וצחיח. על פי המידות, ומכשיר מיוחד שהיה עמנו, הצלחנו לפתוח את קירות המחיצה, ועבדנו מקצה לקצה. כך מצאנו בסופו של דבר את המקום בו עמד המשכן במשך 14 שנה, התקופה הראשונה בה שכן עם ישראל בארצו.

“כאמור, בשנת תשמ”ח מצאנו את שמן האפרסמון, ומחלקת הרוקחות בדקה את השמן למשך עשרה חודשים.

“בשנת תשמ”ט תוצאות המחקר הודפסו, ואז קיבלתי הזמנה מרב מרדכי אליהו, הרב הראשי הספרדי להכירני” מספר ג’ונס. “הוא רצה לבדוק לעומק את הידע שלי. יום לפני פגישתנו, היה עלי להיפגש עם עוזרו, הרב מנחם בורשטיין: לפגישתנו הוקצבו שעתיים, מתשע עד אחד עשרה בבוקר.

“כשסיפרתי לו על מגילת הנחושת, הוא הביא העתק ממנה, ואני הראיתי לו איך פענחנו את המגילה. המדהים במגילה הוא שאם קוראים אותו לפי השורות, אין בה היגיון כלל, אלא קבוצות מילים ללא קשר ורצף. הנושאים משתנים בתכיפות רבה מאוד. היה ברור לנו שאם טרחו להטמין את כל האוצרות, הם לא יכתבו את מקום הימצאם בצורה פשוטה! ללא שום ספק המגילה נכתבה עם קוד סודי, והיה עלינו לפצח את הקוד. ברוך ה’ הצלחתי לפצח את הקוד, וגיליתי שצריכים לסרטט X על המגילה ולקרוא את הכתב באלכסון!

“כשהראיתי לו את הקוד, הצצתי בשעון, והתברר שנשארו עוד עשר דקות עד סיום הפגישה. הוא היה צריך להגיע לבני ברק למסור שיעור בשעה אחת, הוא ניגש לטלפון ושלח ממלא מקום, ופגישתנו המשיך עד אחד עשרה בלילה. למחרת נפגשנו עם הרב מרדכי אליהו.

“הרב החל לחקור אותי על הידע שלי, כאשר הרב בורשטיין עצר את השיחה ואמר לרב שאני, ונדיל, יודע יותר על המשכן מהרב אליהו והרב בורשטיין ביחד. הוא הוסיף שאני באתי לשאול דבר מה מהרב אליהו.

“זו הייתה ההזדמנות שלי להעלות בפניו את הנושא של בני נח, וזה מה ששאלתי את הרב: הרי היו בני נח עד שנת 325 לפני הספירה. באותה שנה התקיימה ועידת ניקיאה, שכונסה בהוראת הקיסר קונסטנטינוס, שם קבעו את תקן דתם. על פי החוק שנקבע, לימוד שבע מצוות נח הוכרז כעוון פלילי שעונשו מוות אם יהודי מלמד נכרי או נכרי הלומד עם יהודי. נכתב במסמכים של הנוצרים שבני נח הינם אויבים גדולים של תורת הנצרות, אפילו יותר מהיהודים. ומאז המושג של בני נח הופסק.

“אמרתי לרב אליהו שהיות וקונסטנטין, קיסר ומנהיג מדינה, הוא שביטל את בני נח, ראוי שנשיא יהיה זה שמחזיר עטרה ליושנה ומחדש את המושג בני נח. מי אני, איש פשוט, שיחזיר את המעמד של בני נח לעולם? אתה, אמרתי לרב אליהו, מסוגל להחזיר את קיום שבע מצוות בני נח, ולא אף אחד אחר.

“הרב אליהו השיב שאנו לומדים את נושא ‘בני נח’ כי אנו מאמינים שיום אחד בעתיד המושג יחזור, אולם בפועל, הוא לא מכיר גויים שמכירים בעצם כ’בני נח’.

“‘אני בן נח!” הצהרתי בפני הרב. ‘אם אפילו בן נח אחד קיים, אזי המושג בני נח קיים בעולם! אבל אתה, כבוד הרב, צריך להחזיר את המושג וקיום המצוות באופן רשמי.

“הרב שתק למספר דקות, ואז אמר שהוא חפץ לשאול אותי משהו, אלא שהוא חושש שהשאלה תבייש אותי. הבטחתי שאני לא אפגע, והוא המשיך ואמר שהוא הציג את שאלתו למאה איש — כולם אינם יהודים. ביניהם אנשי דת, פרופסורים, ואף אחד מהם לא ידע את התשובה. הרהרתי לעצמי, מי יודע איזו שאלה ענקית הוא יציג לפני, והוצאתי ניר ועט כדי לרשום את תשובתי לשאלתו.

“הרב שאל: ‘האם אתה יודע את כל שבע מצוות בני נח?’ לא האמנתי שזו השאלה הקשה והמביכה! וכך עניתי לרב אליהו: ‘הרמב”ם סידר את המצוות בסדר מיוחד, ובגמרא המצוות מופיעות בסדר שונה, ור’ קלורפין (חסיד חב”ד מחבר ספרים על שבע המצוות) מביא את המצוות בסדר אחר וכן ר’ ליכטנשטיין, אף הוא כותב את המצוות בסדר שונה. באיזה סדר הרב רוצה שאני אציג את המצוות לפניו?’

“התחלתי לדקלם את המצוות באנגלית, לפי ראשי תיבות האותיות באנגלית שמקלים על שינון המצוות. כשסיימתי הוא התרגש מאוד והצהיר שאני האדם הראשון שהיה מסוגל לענות תשובה על שאלתו. ‘הסדר לא משנה, הידע הוא החשוב. ללא ידיעת והכרת המצוות, כיצד יקיימן?’ אמר לי.

“אתגרתי את הרב לייסד שוב קהילות של בני נח כפי שהיה בעבר. תשובתו הייתה שאני אייסד והוא יתמוך בי בכל דרך אפשרית. חזרתי והסברתי לו שאין באפשרותי לייסד את קהילתם של בני נח, הרב חייב לעשות זאת. אנו זקוקים למורים, ובני נח שילמדו אתם.

“הרב אליהו הסכים לבקשתי, ובה’ באייר תש”נ, קיימנו מפגש במדינת טקסס, ארה”ב. כתבתי לשלושים רבנים בבקשה לקבל מהם תמיכה לייסוד חידוש קיום קהילות בני נח השומרים על שבע המצוות; עשרים ותשעה לא טרחו לענות, והתשובה היחידה שקיבלתי היתה שלילית. הרב שהתנגד נימק את התנגדותו שאם יוזמתנו תצא לפועל, היא תהווה איום על הנצרות וזה יגרום לרדיפות. הנוצרים לעולם לא יסכימו לזה.

“הייתי נחוש בדעתי שאיננו צריכים להיכנע לעובדי עבודה זרה, והמשכתי בתכניתי לקיים כינוס יסוד. למפגש, שהתקיים באולם הקולסיאום, הגיעו 300 איש. המעמד היה אדיר, והסרטנו את כל האירוע. כך הוקם מחדש קיום שבע מצוות בני נח בפרסום גדול.

“לפני הכינוס עשיתי מאמצים שגם הרבי ישלח נציגים למעמד. כתבתי מכתב לרבי, המתנתי שבוע עד עשרה ימים, ולא זכיתי לתשובה. לא התייאשתי, וכתבתי שוב, ושוב לא זכיתי לתשובה. כאשר זה חזר על עצמו, החלטתי להתקשר למזכירות. אמרתי לרב גרונר שאינני מבין מדוע הרבי לא שולח נציגים לכינוס. הרי קיבלתי את ההשראה שלי לקיים את שבע המצוות מתורתו של הרבי, וזה ראוי ונכון שליובאוויטש תיקח חלק בכינוס.

“חששתי שמא הרבי לא קיבל את מכתביי, אולם הרב גרונר העמיד אותי על טעותי ואמר שהרבי קרא את כל אחד ממכתביי. אם כן, למה הרבי לא ענה למכתבים? הוא הסביר לי כי הרבי אמר יש תריסר אירגונים וישיבות שתומכים ביוזמה של ונדיל ג’ונס, ואם ליובאוויטש תשתתף ביוזמה, חציים יעזבו. על כן, עדיף שבני נח יקום בלעדי ליובאוויטש, ואחרי שזה יקום, אנו נסייע.

“בח’ בתמוז תש”נ, הגעתי לניו יורק. אני לא ביקשתי להיפגש עם הרבי. מי אני להיפגש אתו? יש יהודים שמחכים חודשים להיפגש אתו, ולי אין את החוצפה לבקש פגישה אתו. מה שכן רציתי, זה לראות את הרבי בעבודת ה’ שלו, לראות אותו בתפילתו.

“לאחר התפילה, נעמדתי בתור לקבלת דולר מבורך מהרבי. הכרתי את הרב גרונר על פי קולו, ואמרתי לו ‘הרב גרונר?’ הוא הסתכל עלי ואמר: ‘אתה ונדיל ג’ונס!’ אישרתי, והוא הסתובב לרבי. כשעמדתי מול הרבי, הרבי אמר: ונדיל ג’ונס, אתה עוסק בדבר חשוב. אין מי שעושה משהו חשוב יותר ממה שאתה עושה! הרבה אנשים ינסו לעצור בך, אחרים ינסו לאלץ אותך להשתנות ולעשות דברים בצורה שונה; אל תעצור ואל תשתנה, וה’ יברך אותך. הרבי חזר על ברכת ‘ה’ יברך אותך’ (ג–ד בלס יו) שלוש פעמים.

קהילה ראשונה של בני נח

מי שעקב אחר עבודתו של ונדיל ג’ונס, היה הרב בנימין בלעך, רב ישראל הצעיר אושנסייד ופרופסור לתלמוד בישיבה יוניברסיטי. הוא סיפר בעבר על קשריו עם ונדיל, וכיצד הוא פגשו. “במסגרת מסע הרצאות בארה”ב, הגעתי לדאלאס, טקסס. נושא ההרצאה, במסגרת תכנית “עונג שבת”, היה “נבואות בתנ”ך”. בתחילת ההרצאה, כאשר ציבור גדול נמצא בבית הכנסת, הדלת נפתחה ואיש בעל כריזמה ונוכחות פיזית נכנס פנימה. הוא היה חבוש בכובע נוסח טקסס ומלווה בקבוצה של אנשים שממבט ראשון זיהיתי כאינם יהודים. רב בית הכנסת שהכירו (כבר אז הוא היה אישיות מפורסמת), ניגש אליו ושאל מה הוא, אינו יהודי, עושה עם קבוצת מעריצים בבית הכנסת. ג’ונס סיפר שהיום יום הולדתו, והוא הזמין את חבריו–תלמידיו לחגוג אתו, אבל כאשר ראה את הפרסומת ההרצאה על נבואות בתנ”ך, ביטל את המסיבה והגיע ללמוד עוד על הנושא.

“לאחר ההרצאה הוא הזמין אותי לבקר בביתו ביום ראשון, שם מתקיים שיעור בתנ”ך, וביקש שארצה את דבריי בפני הקהל. רב בית הכנסת לחש לי לקבל את ההזמנה והבטיח שאני לא אתאכזב.

“הגעתי לבית, ארמון ענק הרבה מעבר לממדים העצומים של מדינת טקסס, ופגשתי מזוזה על משקוף הדלת הראשית. ונדיל לקח אותי לסיור בספריה שלו, שם עמדו בשורות ספרים רבים, כולל ספרים חשובים בלשון קודש שלא היו מביישים כל בית תורני: גמרא, רמב”ם ראשונים ועוד. לא האמנתי למראה עיני. אבל זה לא נגמר בספרים. שני מוצגים מרכזיים — איגרות במסגרות, הוצגו לתפארת: איגרת קודש מהרבי, ומכתב מאת הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). שני המכתבים משבחים את עבודתו של ונדיל, מעודדים אותו להמשיך בו, קובעים שעבודתו הינה תנאי מוקדם לימות המשיח, ובסיום, איחולי הצלחה.

“משם המשכנו לאולם ענק, שם המתינו כמאה איש, והוא הכריז: ‘ועכשיו, אנחנו נלמד פרשת השבוע’. כן, ‘פרשת השבוע’ בלשון קודש עם ניחוח טקסס. הוא הוציא את מהדורת חומש קפלן, והם למדו פרשת השבוע. לאחר מכן הרצאתי את דבריי מליל שבת, ובסיום הרצאתי, ונדיל שיתף אותי בעבודתו עם בני נח וייסוד הארגון העולמי. ונדיל סיפר שהוא היה רוצה להתגייר, אלא שיש לו השפעה רבה יותר בתור בן נח, אולם בנו ובתו התגיירו ונכדיו בירושלים עטורי פאות לומדים תורה כל היום בתלמודי תורה בעיר.

“מאז, במשך מספר שנים הוזמנתי כמרצה מרכזי בכינוסים בינלאומיים של בני נח. בין המתכנסים היו פרופסורים, כמרים ואנשי דת לשעבר שוויתרו על מעמדם בכנסיות כדי לחיות את האמת–אמונה בקל אחד. כך הכרתי את ונדיל והתוודעתי לסיפור חייו.

“בגיל שלושים וכמה, ונדיל התקבל ככהן דת בכנסיה הנוצרית. והוא החל ללמוד את הכתובים הנוצריים בעומק רב. התברר שחלקים ניכרים מהכתובים עוסקים בהסתה נגד יהודים, כאשר בהערת שוליים מופיע: הדברים לא מופיעים בטקסטים מקוריים. נדלקה נורה אדומה במוחו, ונדיל קיבל החלטה גורלית: להתפטר ממשרתו החשובה, וללכת ללמוד את הבייבל בשפת המקור — לשון קודש.

“אומר ועושה, ונדיל ניגש לרב המקומי וביקש ללמוד עברית, החל מאל”ף בית. הרב הציע לו להצטרף לכיתה בבית ספר שלומדת קריאה, והרב ישלים אתו חומר נדרש באופן פרטי. כך ישב ונדיל, בשנות השלושים בחייו, על כסא בכיתה אל”ף והחל ללמוד קריאה. הכל כדי להגיע לאמת, שתדרוש ממנו בעתיד שינויים קיצוניים באמונה וחיי היום יום שלו.

“האירוע שהשפיע על כל חייו היה מציאת מגילות קומראן, ובפרט מגילת הנחושת, כאשר מגלי המגילות שמרו את החדשות בסוד כי לא האמינו באמיתות הכתובים. ונדיל עמל לפצח את הקודים, וגילה את שמן האפרסמון, והקטורת.

“הכינוסים הבינלאומיים התקיימו בסופי שבוע, ואני התלבטתי אם מותר לי להשתתף, ולהעביר שבת ללא מנין וללא קריאת התורה. בהתייעצות הלכתית נפסק לי להשתתף. למדתי שם הרבה על בני נח היקרים, תפילתם, התלהבותם, ושאבתי מהם השראה רבה.

“באחד מהכינוסים, ונדיל ביקש ממני להסביר לקהל את ענין ההבדלה, ואז הפתיע אותי בהוציאו קומץ מהקטורת שהוא גילה, כדי לברך עליו בורא מיני בשמים בהבדלה.

“לצערו הרב של ונדיל, מחלקת העתיקות בישראל, מנעה ממנו להמשיך בחיפושיו. לונדיל היה ברור שהיה זה מגמתי, כדי למנוע את פרסום אמיתות התורה והתגלות המשיח, או אז כל יהודי יחזור לקיום תורה ומצוות באופן מלא”.

הכמיהה לגאולה

אחרית דבר: ונדיל ג’ונס שהיה נשוי לאשה יהודיה מארץ ישראל — הבין שכמנהיג בני נח אינו יכול להמצא בנישואין לא כשרים, ובשנת תשנ”ג התגרש מאשתו היהודיה. הוא המשיך בפעילות שלו בארגון העולמי של בני נח, כאשר במקביל המשיך במאמציו בחיפוש אחר שאר אוצרות המשכן והמקדש הטמונים. ג’ונס אף התארח ב–770 במהלך כינוס שעסק בבני נח, בחודש תשרי תשס”ג ונשא בו דברים, וכן השתתף בכינוס השלוחים באותה שנה, ענוד בדגלון משיח.

ג’ונס נפטר ממחלה קשה בכ”ד בטבת תש”ע, והובא למנוחות בבית הקברות של בני נח ביישוב מגדל בגליל, סמוך ונראה לקבר הרמב”ם, וזאת על פי בקשתו להיקבר באדמת ארץ הקודש.

כאמור, למרות אהבתו הרבה ליהודים, וונדל ג’ונס לא התגייר מעולם. “אני רואה את עצמי כגשר בין ישראל, עם ה’, ובין העולם כולו. אני רוצה להמשיך ולהביא גם אל תוך הכנסיות את דבר ה’”, הסביר ג’ונס את התעקשותו להישאר בן נוח.

אבל בתו של ג’ונס, מרת שרה ריצ’רדסון, דווקא התגיירה ועלתה לארץ ישראל ומתגוררת ביישוב מעלה לבונה. היא ממשיכה בדרכו של אביה בחיפוש אחר כלי המקדש: “בניגוד לשודדי קברים שהמניעים שלהם הם תאבת בצע והתעשרות, או לארכיאולוגים אתאיסטים שרואים בכלי המקדש מוצג ארכיאולוגי היסטורי ותו לא, ולא מבינים את מלא משמעותו ומשמעות כליו, לאבא שלי, וינדל ג’ונס, היה מניע אחר לגמרי מאחורי החיפושים אחרי הכלים האבודים”, מספרת שרה ריצ’רדסון, “מבחינת אבא, הכלים רלוונטיים גם לימינו, ויש להם משמעותיות רוחניות וחלק חשוב בגאולת העולם. אותו לא מעניין להרוויח או להתעשר ממציאת הזהב הרב, אלא רק האפשרות שהוא רואה במציאת כלי המקדש כשלב בדרך לגאולה”.

מקורות: ראיון עם הרה”ח ר’ יצחק גנזבורג,  Mystical Aromatherapy: The Divine Gift of Fragrance  By Avraham Sand, ויקיפדיה, הרצאתו של רב בנימין בלעך — Torah Café’