בהשגחה

זוג צעיר שמעולם לא חשב לצאת לשליחות במדינה אפריקנית, מוצא את עצמו בהשגחה פרטית מנהל ‘ליל סדר’ באדיס אבבה, בירת אתיופיה. לאחר החג שב הזוג לארץ ישראל, כשכעבור זמן שוב הוא מצא את עצמו באדיס אבבה, בבית חב”ד קבוע… • שליחות במדינה נחשלת, איטית שכל משימה הופכת לאתגר רבתי, אבל גם שם מסתובבים יהודים המבקשים שמישהו יכין אותם ואת המקום להתגלותו של מלך המשיח • אדיס אבבה על המפה

סוכה עם מסר של גאולה. | מטייל מקיים מצוות ד’ מינים בסוכה הניידתאדיס אבבה, היא בירת אתיופיה. אם שמעתם את שם העיר עד היום ולא ידעתם את משמעותם, הנה היא: ‘הפרח החדש’.

ואכן, לפני כשנתיים ימים נבט פרח חדש בארוגה האתיופית בדמות בית חב”ד חדש, תוסס ופעיל שפתח את שעריו במדינה האפריקנית הפרימיטיבית.

חיי השלוחים במדינה, בייחוד בשנה הראשונה, לא שגו בשושנים. הדבר הראשון שמזדקר מול העיניים כשמגיעים לעיר, הוא מספרם העצום של שוכני הרחובות: חולים, מצורעים, עניים ושאר חלאים ונדכאים בכמות בלתי נתפסת. מרבית תושבי העיר מתגוררים בפחונים מיושנים והזוהמה שולטת בכל פינה. אדיס–אבבה היא גם שטח מחיה של אינספור כייסים מיומנים. כשיוצאים לרחוב צריך לקחת רק את הדברים הבסיסיים ביותר ולדאוג שהדברים החשובים שהשארנו בבית, יוחבאו היטב.

“כמעט מדי שבוע אנו נתקלים בסיפורים של תיירים שנשדדו או שנגנבו להם המסמכים יחד עם סכומי הכסף שהחזיקו”, מספר השליח הרב אליהו חביב. המציאות היום יומית באתיופיה אינה פשוטה, בייחוד למי שנולד וגדל בארץ ישראל והתרגל למנעמיה.

אז איך הגיעו לאתיופיה זוג השלוחים הרב אליהו ורעייתו דבורה לאה חביב? מסתבר שלגמרי בהשגחה פרטית. אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא החזיק בתוכנית לשמש כשלוחים במדינה אפריקנית. כיום הם פועלים עם עשרות יהודים מדי יום, יהודים מכל הסוגים והגוונים, לצד יהודים מהקהילה המקומית - קהילה קטנה המתגוררת בעיר זה יותר ממאה שנים. הם פועלים גם עם אנשי השגרירות והעסקים בעיר, עם התרמילאים ועם מתנדבים מכל העולם שבאים לאתיופיה.

פעילותם הראשונה בעיר קרמה עור וגידים בערבו של חג פסח לפני שנתיים, כאשר לליל הסדר שארגנו הגיעו למעלה מ–‏150 איש. לאירוע זה הגיעו יהודים מכל המדינות הסמוכות באפריקה, כדי לחגוג את פסח כהלכתו. זו הייתה הסנונית ומאז הפך בית חב”ד לאבן שואבת עבור כל יהודי במדינה.

במסגרת הפעילות השגרתית, מקיימים השלוחים בדיקת מזוזות, תפילין, כשרות, מנינים, שחיטה כשרה, בית ספר “סאנדי–סקול” ללימודי יהדות בימי ראשון, שיעורי תורה קבועים, ארוחות ערב, סעודות שבת ועוד שלל פעילויות יהודיות.

קפיצה למים עמוקים

לאחר חתונתם התגוררה משפחת חביב הצעירה בשיכון חב”ד בלוד. הרב אליהו למד בכולל המקומי ורעייתו השלימה לימודים בסמינר ‘בית רבקה’.

“כמה חודשים לפני החתונה שימשתי בשליחות בכפר ‘אמפי’ בהודו. יום אחד קיבלנו טלפון כשמעבר לקו נמצא ישראלי זועם שמספר שהוא שוהה באתיופיה מספר ימים עם עוד קבוצה של ישראלים המטיילים ביבשת אפריקה, ועד עתה לא מצאו אף לא בית חב”ד אחד לרפואה. סיפרתי את זה לחבריי ומאז הסתובבה בדיחה בין החברים שאקים בית חב”ד באתיופיה”.

כשבועיים לפני חג הפסח באותה שנה עמדה בפניהם התלבטות היכן יתארחו, ואז כברק המבריק זכר הרב חביב את אותה שיחת טלפון, ויחד עם רעייתו קיבלו החלטה נועזת - את ליל הסדר יעשו בשליחות בבירת אתיופיה. “לאחר שקיבלנו תשובה חיובית מהרבי, התחלנו לגייס כספים ובתוך ימים מספר כבר היינו על הטיסה בדרך לאדיס אבבה. למען האמת, בנקודת זמן זו לא ידענו כמעט כלום על אתיופיה מלבד העובדה שבארץ ישראל מתגוררים רבים שהגיעו משם. היינו זוג צעיר עם ילדה קטנה שקפץ על עגלת השליחות באופן של ‘לכתחילה אריבער’.  

“קודם צאתנו קיבלנו כתובת דואר אלקטרוני של מדריך טיולים ישראלי שחי באדיס אבבה. פנינו אליו והוא שמח לסייע לנו. כשארגנו רשימה מה צריך להביא איתנו מהארץ ומה כבר נוכל לרכוש שם. נעזרנו בו רבות. לשבחו יאמר שסייע לנו רבות גם לאחר שנחתנו באדיס אבבה. מיד עם בואנו שכרנו חדר בבית מלון, קרוב לאזור בו נמצאים המטיילים, וקרוב גם לבית הכנסת של הקהילה העדנית הקטנה - זהו בית הכנסת היחיד באתיופיה.

“כשאנחנו חמושים במזון לכמה ימים, התחלנו לגשש ולהכיר את הנפשות הפועלות במקום”.

במבט לאחור מבין הרב חביב את גודל התעוזה שנדרשה ממנו ומרעייתו, אך אז חמוש בברכת הרבי פעל מלא באמונה.

“הימים הראשונים היו ממש קשים. שבוע לפני פסח אנחנו נמצאים באדיס אבבה ושום דבר עדיין לא מוכן לסדר, מלבד העובדה שהודענו לכל ישראלי שפגשנו שאנו עורכים ליל סדר. איפה זה יהיה? מי יכין את האוכל? טרם ידענו. כשחלפו ימים והאוכל שהבאנו איתנו כבר החל לאזול, נכנסנו ללחץ וביקשנו את ברכת הרבי. התשובה שקיבלנו הייתה מדהימה. הרבי ענה בנוגע לשידוך שהחיפוש אחריו צריך להיות כמו אחר אבדה. הבנו שהרבי מבקש שנתחיל לעשות כלים גשמיים והברכה הרוחנית בא תבוא. ואכן, מאז אותו רגע ההשגחות פרטיות לא פסקו.

“הדבר הראשון שנדרש לנו היה מציאת מטבח נאות שישמש אותנו בפסח, ובכלל בעת שהותנו בעיר. הערכנו שנוכל לקבל באחד מבתי המלון חלק ממטבח קיים, אותו נכשיר ונשמור מכל משמר שאיש מעובדי המלון לא ייכנס אליו. לא חשבנו שבית מלון יפנה לנו מטבח שלם. בהשגחה פרטית מדהימה, כשישבנו עם מנהל אחד המלונות ובתנועות ידיים ניסינו להסביר לו מה אנחנו מבקשים, נכנס אליו חבר קרוב - מנהיג הקהילה העדנית בשם שלום. הוא אמנם מתגורר באנגליה אך מגיע לאדיס אבבה פעמים רבות בשנה לצורך עסקיו, ובין היתר הוא דואג לבני קהילתו”.

שלום התברר עד מהרה כיהודי עם לב חם ורצון גדול לעזור. הוא התלהב ממטרת בואם של השלוחים הצעירים והפך להיות בא כוחם אצל חברו מנהל המלון.

“הוא הדהים אותנו כשסיפר לנו שהצליח לשכנע את מנהל המלון להקצות לנו משרד שלם שיוסב למטבח. עוד דאג שלובי המלון יינתן לנו בחינם, שם קבענו לקיים את סדר הפסח ברוב עם. בתוך ימים מספר סיימו עובדי המלון את שיפוץ המשרד והסבתו למטבח, רכשנו סירים וכלים רבים; מקרר השגנו מאישה ישראלית המתגוררת בעיר, תנור רכשנו בהון רב, כמו גם פירות וירקות - ומיד ניגשנו להכנות”.

יומיים לפני התקדש החג עסקו השלוחים בפירסום קיומו של סדר פסח כהלכתו ולפי הערכתם היו אמורים ליטול חלק באירוע כחמישים משתתפים; למעשה, הרבה פחות מכך נרשמו. “ישראלים הם אנשים של הרגע האחרון, ובערב החג נרשמו עוד עשרות נוספים. בליל הסדר עצמו השתתפו כמאה ושלושים משתתפים, מרביתם יהודים שעובדים בכל מיני שגרירויות זרות. משגרירות ישראל הגיעו כל אנשי הסגל. מלבדם הגיעו מטיילים רבים וכמה מבני הקהילה העדנית. אלו ואלו, עוטי עניבות לצד תרמילאים לבושי סחבות התאחדו יחדיו באותו הערב.

אדיס אבבה לצמיתות

בתום חג הפסח חזרו בני הזוג חביב ארצה וחשבו לתומם שבכך תמה שליחותם וכעת יחפשו אחר שליחות באחת מערי השדה בארץ ישראל. “כנראה שההשגחה העליונה חשבה אחרת. במשך כמה חודשים, כמעט מדי יום, זרמו אלינו פניות שונות: ‘שמענו שהייתם כאן בפסח, איפה אפשר להשיג מזון כשר?’, ‘איפה נמצא בית חב”ד?’. היינו כמובן בארץ ישראל והבנו שנוכחות חב”דית בעיר היא חשובה.

“כתבנו לרבי מלך המשיח ולאחר שזכינו לברכה, החלטנו לחזור. את חגי תשרי כבר העברנו באדיס אבבה, מבינים שכאן היא שליחותנו עד לרגע בו נראה בהתגלותו של הרבי מלך המשיח”.

את החודשים הראשונים העבירו השלוחים במלון בו שהו בפסח ובדירות קטנות בהן נדדו. “לא קל היה למצוא בית מרווח ונורמאלי. הבתים הטובים מושכרים בסכומי עתק, מפני שהם מצרך נדיר ומיועדים לאנשי שגרירויות וכדומה, אך בסופו של דבר, לפני מספר חודשים מצאנו דירה נאה ורחבה. בשבת הראשונה חששנו איך יגיעו אלינו אנשים? אך החששות התבדו כשהתארחו אצלנו כשלושים וחמשה יהודים. חלק מהבית משמש כביתנו הפרטי וחלק בית חב”ד בו מתקיימות תפילות ושאר הפעילויות”.

ידיהם של השלוחים עמוסות עבודה בכל ימות השבוע. במדינה בה הם הזוג האורתודוקסי היחיד, הרי שלכל שאלה הקשורה ליהדות הם מהווים הכתובת הטבעית. נוסף על הפעילות השגרתית ישנם כמה פעילויות מייחדות שמאפיינות את הפעילות החב”דית.

פעילות יפה שזוכה לתהודה רבה היא שליחת ההודעות מדי ערב שבת עם מסר מפרשת השבוע וזמני כניסת ויציאת השבת. “ההודעות נשלחות למאות יהודים, בעיקר לישראלים הנמצאים באתיופיה”, מספר הרב חביב ונזכר איך פעילות זו החלה.

“בשנה הראשונה, לאחר יום הכיפורים נכנס לבית חב”ד מטייל ישראלי שטייל בכפר נידח וסיפר כי לראשונה בחייו חילל את יום הכיפורים. משום מה הוא לא עשה חשבון נכון לגבי הימים, ובמהלך יום כיפור ביקר במוזיאון מלא בצלמים ועבודה זרה. באחת התמונות במוזיאון נראתה אישה יהודיה מדליקה נרות שבת, ותמונה זו הזכירה לו את בית הוריו והוא מיהר להתקשר לשאול בשלומם, אך לא נענה. עד יום למחרת לא קיבל תשובה וכבר עלו אצלו חששות, אלא שאז קיבל טלפון נזעם מבית הוריו כשהם שואלים מדוע הוא מתקשר בעיצומו של יום הכיפורים? ואז הבין ששכח מעיצומו של יום”.

איך אני מתקן את העוון הגדול הזה? שאל האיש והרב חביב קיבל לקח גם לעצמו. ‘הרי אנחנו השלוחים במדינה, וכיצד יכול להיות שיהודי באתיופיה ישכח מיום הכיפורים?’ חשב לעצמו.

“במשך כמה שבועות אספנו רשימת טלפונים של כל הישראלים שאנחנו מכירים באתיופיה, ומדי ערב שבת וחג אנחנו מזכירים להם את זמני כניסת ויציאת החג בתוספת דבר תורה קצר. במשך הזמן נוצר לנו מאגר של מאות טלפונים. כשאנשי השגרירות ביקשו לזמן אנשים לכנס שערכו ביום הזיכרון, ביקשו מאתנו להשתמש במאגר הזה”.

ואכן, הקשר של השלוחים עם אנשי השגרירות הוא הדוק. באותו יום זיכרון, למשל, הוזמן הרב חביב לשאת דברי תורה וברכה. 

השלוחים לא מסתפקים בתזכורת על השבת. השליחה עמלה מדי ליל שישי על הכנת כמאה חלות אותן מחלקים לעשרות משפחות המתגוררות באדיס אבבה. “בכל בית אנחנו עוצרים כמה דקות, מחליפים כמה מילים; יש שאנחנו מתעכבים להניח תפילין ולחזור נקודה משיחה של הרבי הקשורה לפרשת השבוע, וממשיכים הלאה”.

כשמגיעה שבת - היום כולו הופך להיות מוקדש לפעילות ולהפצת המעיינות. אנחנו מקפידים בסעודות שכל משתתף יוכל לבטא את עצמו. אנו מבקשים לפי הסדר שכל אחד יציג את עצמו ויספר על השגחה פרטית או על הקשר שיש לו עם היהדות.

“לאחרונה קם מטייל שהציג את עצמו, ולאחר מכן ביקש לשתף במקרה שהיה לו כמה שעות קודם לכן. לדבריו, הוא ישב במונית ולפתע חש חבטה עזה בפניו. כשהתאושש גילה שהפלאפון שהחזיק ביד נחטף ממנו. מה ההשגחה הפרטית כאן? שאלו אותו האנשים והוא התרעם, ‘מה? אתם לא מבינים? אם היה לי פלאפון כעת, הייתי עסוק איתו ולא נמצא כאן וחווה את החוויה של שולחן שבת’…”

מנהל חברת ‘טמפו’ מחפש נשמות באתיופיה

את נבואת אחרית הימים “לא ידח ממנו נידח” רואים באתיופיה במוחש. לעיתים התחושה שכל היציאה לשליחות הייתה רק כדי לגלות עוד ועוד נשמות יהודיות אבודות. דוגמאות וסיפורים לא חסרים.

“הממשל האתיופי נותן אשרת שהייה של שלושה חודשים בלבד לתייר, ומי שחפץ לעשות הארכה, עליו לגשת למשרד ההגירה ולהגיש בקשת הארכה לחודש נוסף, וכך מדי חודש. בשנה הראשונה לשליחות הייתי פוקד את המשרד הזה מדי חודש. באולם רחב ידיים נמצאים כמה אשנבים עם פקידי הגירה כשבאולם עצמו פרוסים כשלוש מאות כסאות. כשהראשון בתור מוזמן לאשנב, מתרחש ‘משחק הכיסאות’, כל האנשים באולם קמים ומתקדמים בכיסא אחד. משחק זה יכול להימשך שעות ארוכות והיה גוזל מאתנו זמן רב, אך לא הייתה ברירה אחרת.

“בהשגחה פרטית, בכל פעם הייתי פוגש במקום תייר ישראלי או מערבי שהיה מסייע לי למלא את הטפסים בשפה האנגלית. חודש אחד כשהגעתי לשם, מצאתי שישנו מערבי אחד שיושב כמה כסאות לפני סוף התור, כך שספק עם יאות לסייע לי, אך לא הייתה לי ברירה וניגשתי אליו. מהר מאוד התברר שהוא דובר צרפתית, וגם אני דובר שפה זו, מה שהקל על השיחה בינינו.

“הוא יצא מגדרו כדי לסייע לי ואף יצא מהתור כדי לסייע לי, ובכך למעשה וויתר על מקומו. כשסיים למלא את הטפסים, שאלתי אותו אם הוא יהודי. להפתעתי חייך וענה שהוא ‘חצי יהודי’, שכן אמו יהודיה. הוא הוסיף ואמר כי “היהודים טוענים שהוא יהודי והגויים טוענים שהוא גוי”. הוא סיפר לי שפעם בשנה, ביום הכיפורים, הוא מבקר בבית הכנסת במצוות אמו, אך הוא רק שוהה שם מבלי להבין כלום. בכך הסתכמה כל יהדותו.

“למשמע דבריו שמחתי מאוד, מפני שבאותו היום הגיע לאדיס אבבה מנהל חברת ‘טמפו’ מארץ ישראל שהיה בשנה על פטירת אביו, וביקש שנשיג לו מניין לתפילות מנחה וערבית, ומאוד התקשיתי למצוא עשירי למניין. ראיתי בזה השגחה פרטית ושכנעתי אותו להצטרף אלי לבית חב”ד. הוא לא הסכים בקלות, והייתי צריך להסביר לו שבית חב”ד זה לא בית הכנסת, אלא מרכז קהילתי של יהודים, רק אז התרצה. בדרך סיפר לי על מטרת בואו לאתיופיה. לדבריו, חיפש מנוחה במקום שקט ונידח לאחר מסכת גירושין ארוכה שעבר, במהלכה נלקחו ממנו ילדיו.

“מרגע לרגע הפכנו להיות חברים טובים. הוא השתתף איתנו כמובן בתפילת מנחה וערבית ואף הניח תפילין כשמעיניו מבצבצות דמעות. בשבת הקרובה היה אחד מאורחינו ומאוחר יותר אף שכר דירה בבניין דירות סמוך לבית חב”ד, כך שמדי יום היה מבקר אצלנו, ובשבתות היה אורח קבוע. מול עינינו ראינו איך נשמה יהודית תועה שבה לצור מחצבתה. הוא למד את התפילות, ובתקופה מסוימת ישב ותרגם לצרפתית את כל התפילות הרלוונטיות והיה מגיע עם חבילת דפים לבית הכנסת בעוד כולם היו מתפללים מתוך סידור. הוא השתלב ולמד מהר. חצי שנה היה אצלנו, במהלכה שב לשהות קצרה בצרפת ומשם חזר עם זוג תפילין והפך לבעל תשובה. כעת הוא עומד לפני נסיעה ארצה, שם מתכוון להיכנס ללמוד בכולל דוברי צרפתית בירושלים”.    

חלק מעבודתו של הרב חביב מתמקד במציאת אותם יהודים אבודים, ובעניין הזה הוא משתף אותנו בסיפור נוסף. “בחודש הראשון לבואנו לאתיופיה ישבנו עם ראש הקהילה העדנית מר שלום שעדכן אותנו לגבי יהודי העיר. בין יתר האנשים הוא אמר שיש את יורם, אך בלתי אפשרי להגיע אליו. ‘מי זה יורם ואיפה הוא נמצא?’ התעקשתי לשמוע, והסתבר לי שמדובר ביהודי ישראלי שיושב בבית כלא מקומי בגלל עוון שטפלו עליו. חונכנו שלא לוותר על–אף יהודי, והחלטנו לנסוע לאותו בית כלא.

“חמושים במזון כשר ובספרים יצאנו לדרך. הנסיעה הייתה קשה במיוחד, אך למרות כל הדרך המפרכת שעשינו, לא התירו לנו להיכנס בטענה שלא היו לנו מסמכים מתאימים. מי שנכנס במקומנו היה הנהג המקומי שהביא לו את המשלוח בשמנו. כשחזרנו לאדיס אבבה, ניגשנו מיד לשגרירות וקיבלנו מהם את המסמכים המתאימים, וכשהם התקבלו, על אף שהיינו בעיצומם של ימי חול המועד פסח, שמנו פעמינו אליו.

“פגשנו ביהודי מבוגר וצנום, שהיה ניכר עד כמה הוא שמח לפגוש בנו. רקדנו ושרנו שירי פסח. התברר שהוא יושב זה שנתיים ימים בבית הכלא - שלא היה עשוי אלא מפחונים, מעין רפת גדולה שבה מתגוררים 200 אסירים מבלי יכולת לתקשר עם העולם שמבחוץ. ‘רק הרבי יציל אותי’, אמר לנו, וסיפר שתמיד היה שותף לפעילות חב”ד. התחלנו להרעיש עולמות בעבורו, ובסופו של דבר שחרורו אכן הוקדם, וביום חג הגאולה י”ב בתמוז הגיעה הבשורה הטובה על שחרורו - והאיש חזר ארצה לחיק משפחתו”.

מאתיופיה מונע הרבי את סגירת המוסד החינוכי

אחד הקשיים העומדים בפני כל שליח, בטח במקום כה נידח ופרימיטיבי, הוא גיוס הכספים. אנחנו שואלים את הרב חביב בכנות:

נוכח האוכלוסיה הדלה בעיר, כסף לפעילות מנלן?

“לאחרונה ביקרנו בארץ ישראל ובמשך תקופת ביקורנו התעסקתי בגיוס כספים. אנשים רבים חושבים שהעלות באתיופיה היא זולה אך אינם מבינים שהיא זולה אולי למקומיים, אך לא למי שמבקש לחיות חיים מערביים”. לדבריו של הרב חביב, מה שמחזק אותו הם הניסים שחווה גם בתחום הזה; יד ההשגחה נראית בכל צעד ושעל, והוא משתף אותנו בסיפור אחד מיני רבים.

“כשסיימנו את הפעילות בחג פסח הראשון לבואנו לאתיופיה, נותרנו עם חוב של ארבעת אלפים ביר (מטבע מקומי) שהיה עלינו לשלם למלון. לא ידענו מאיפה נגייס את הסכום הזה. כתבנו אפוא לרבי וביקשנו ברכה. התשובה מהרבי הייתה חדה וברורה - עלינו לאסוף כספים באזור שלנו. מאיפה נאסוף כספים באתיופיה? חשבתי והחלטתי לרדת לבית הכנסת של הקהילה העדנית ולבקש עזרה. מיד כשירדתי, נעצרתי על ידי פקיד הקבלה שהודיע לי שיש שיחת טלפון בעבורי.

“הרמתי את השפופרת ומעבר לקו היה איש עסקים ישראלי שהשתתף בסדר פסח וביקש להעביר לנו מעטפה עם תרומה בטרם הוא עוזב את אתיופיה. המתנתי לו בלובי המלון, ובחלוף דקות ספורות הפקיד בידי מעטפה ומיהר להסתלק. כשפתחתי את המעטפה וספרתי את הכסף, כמעט קפאתי על מקומי - היה שם בדיוק ארבע אלף ביר. זה היה מדהים, כי לא סיפרתי לאיש על סכום החוב שלנו”…

כשמביטים על אלבום התמונות של בית חב”ד, נדמה שאין צורך לשאול על פירסום משיח, זה זועק מכל פינה ומלווה את כל הפעילות. אך בכל זאת פטור בלי כלום אי–אפשר, והשליח מספר לנו על הקפדה גדולה שלהם לקשר יהודים לרבי, וזאת באמצעות כתיבה לרבי מלך המשיח באמצעות האגרות קודש.

“לפני מספר שבועות, ביום פסח שני, הגיע אלינו יהודי שמנהל ארגון קירוב גדול מאוד בירושלים, לא חב”דניק, שהיה בדרך לדרום אפריקה. היה לו מנהג לעצור בכל מדינה שיש בה קהילה יהודית כדי לחזק יהודים בתורה ובמצוות.

“אספתי קבוצה מבני הקהילה בבית חב”ד והוא דיבר בפניהם. לאחר מכן הצעתי לו לכתוב לרבי, והוא הסכים. התשובה שקיבל גרמה לו להזיל דמעות. הרבי כותב ליהודי שמבקש לעזוב את שליחותו בשדה החינוך, שבעבודתו זו מציל נפשות ממש. הוא סיפר שיש לו מרכז לנוער נושר באחת הערים המרכזיות בארץ ישראל, ולאחרונה אכן התכוון לסגור אותו. תשובת הרבי שינתה לו את תכנית הסגירה, וכבר בהיותו בבית חב”ד טלפן לכמה מחבריו לספר על תשובת הרבי המדהימה ועל השינוי בתוכניות”.

סיפור נוסף:

“יום אחד נכנס לבית חב”ד מטייל ישראלי. כשראה שיש לנו חלב ישראל, התלהב מאוד. הוא סיפר שיש לו אהבה למוצרי חלב, אך מקפיד שלא להכניס לפיו חלב עכו”ם, ולכן במהלך הטיול לא שתה חלב. אותו בחור היה נראה רחוק מדרך התורה, מה שגרם לנו להתפלא. הוא סיפר שבהזדמנות שנקרתה בדרכו בעבר, כתב לרבי בדוכן של ‘אגרות קודש’, והרבי כתב לו שיקפיד על ‘חלב ישראל’.

“הוראה זו נשמעה לו מוזרה, מכיוון שחשב שחי בארץ ישראל בה כולם יהודים והחלב כשר, אך כשחזר לביתו, בדק בארונות וגילה שיש לו מוצרים רבים עם חלב עכו”ם. הוא התפעל איך הרבי ידע מה יש לו במדפי ארונות ביתו, בעוד הוא עצמו לא ממש ידע… מאז הוא הקפיד על–כך ושמח שיוכל לשתות אצלנו חלב”.

מה התוכניות לעתיד?

הרב חביב מפתיע אותי בתוכנית שהיא כבר בעיצומה: “אנחנו נמצאים באמצע בניית מקווה הטהרה הראשון באתיופיה שממוקם בקומת המרתף של בית חב”ד. עד היום, כשהיו צריכים מקווה, היו צריכים לנסוע מרחק רב למעיינות חמים הנמצאים כעשר שעות נסיעה מאדיס אבבה. אל האגמים הנמצאים באזור אסור להכנס. בניית המקווה הוא פרויקט שאנו משקיעים בו רבות ונשמח אם יהיו מי שיסייעו בידנו לברך על המוגמר”. 

כל משימה - אתגר

אתיופיה הולכת והופכת לנקודת תיירות המושכת אליה רבבות. יש הרבה מה לראות באתיופיה: מבחינת נופים - שטחיה הם מדבר מלח עם אדמה זוהרת וצבעונית, אגמים, חיות פרא רבות שמסתובבות בשטח, הרים גבוהים ואפילו הר געש פעיל. מלבד הנוף, יש את השבטים המקומיים שמנותקים מהציוויליזציה.

עבור משפחת השלוחים, מדובר במסע שלם של אתגרים וקשיים לא פשוטים שהם עוברים כמעט מדי יום במדינה האפריקנית.

“אנחנו כל הזמן תרים אחר פתרונות ומשתדלים למצוא אותם. דברים שהם מובנים מאליו בארץ ישראל או בארצות הברית, אצלנו הם אינם קיימים. לדוגמה, כלים ‘חד פעמי’ כמעט ואין כאן, מה שמקשה מאוד על התפעול השוטף. את השחיטה אני עושה בעצמי. בשונה מכל מדינה מערבית, התרנגולות באתיופיה אינן צחורות נקיות ומפוטמות, אלא תרנגולות ערביות המתרוצצות ברחובות. היות וכך, הן רזות מאוד, מה שהופך את בשרם ללא טעים.

“האזור אף הוא איננו נקי, כך שהנוצות הופכות אפורות והריח בלתי ניתן להסרה. במשך זמן רב חיפשנו תרנגולות טובות יותר, ולבסוף מצאנו כפר נידח, שם מגדלים תרנגולות סבירים יותר. שם גם סיפקו לנו מכשיר חשמלי למריטת נוצות.

“להשיג ‘חלב ישראל’ זה פרויקט שלם. עלינו לקום בחמש בבוקר לחליבה. לא תמיד יש לפרות מספיק חלב, אז בכל פעם אנו מנסים לערוך חישוב - לכמה זמן החלב יספיק”.

“העובדות בבית חב”ד מתחלפות בקצב מסחרר, וזאת בשל העובדה שהן אינן דוברות אנגלית ולא מבינות מה שמבקשים מהן. בחודשים האחרונים השקענו זמן רב ללמוד מילים באתיופית, שמות של פירות וירקות בעיקר, אבל עדיין יש בעיות רבות בתקשורת הבינאישית. פרי או ירק שישנו היום, לא בטוח שיהיה מחר. לדוגמה, אנו שותים רק מים מינראליים ולא פעם נותרנו כמעט בלי מים מפני שבחנויות לא הגיעה אספקת מים.

“עוד משהו שמקשה מאוד, שכל מוצר נמצא במקום אחר. ישנו שוק של ירקות, שוק של פירות, חנות של מוצרי טואלטיקה. בתחילה היינו מבזבזים זמן רב בנדודים בין חנות לחנות, כיום עושים זאת העובדים של בית חב”ד, אך עלינו לעשות רשימה מדויקת מדי שבוע של מצרכים אותם נצטרך.

הקושי הכי גדול, לדברי השליח, הוא קצב החיים במדינה שהוא מאד איטי. פתגם שגור בפיותיהם של אתיופים רבים - ‘מה שאתה צריך לעשות היום, עשה אותו מחר’, ההפך מהחינוך החב”די שמה שצריך לעשות היום עשינו אותו כבר אתמול’…