לאחרונה הפציעה מילה חדשה בחלל עולמנו – ‘הדתה’ . תנועות וגופים בליווי עיתונאים וכ

לאחרונה הפציעה מילה חדשה בחלל עולמנו – ‘הדתה’. תנועות וגופים בליווי עיתונאים וכלי תקשורת מנסים להלך אימים על העם בישראל, לבל ישלבו תכנים יהודיים במערכת החינוך או סממני יהדות מסורתיים. מסתבר שהטענות הללו אינן חדשות. לפני יותר מששים שנה החלו להישמע טענות אלו, ומי שיצא כנגדן בחריפות רבה, היה סופר שנמנה על חוגי השמאל, יצחק דמיאל, שפרסם מאמר שנון בביטאון הקיבוצים, בו הוא מתאר את עם ישראל ללא דת, ללא שבת, חגים או כשרות. המאמר עורר בזמנו תהודה רבה, וזכה לתגובה מיוחדת מהרבי מה”מ אשר הניעו לפעולה בתוככי הקיבוצים

מחוגי השמאל לחסידות חב”ד. יצחק דמיאל | הרב מאיר בליז’ינסקי | הרב שמואל בליז’ינסקי | המאמר שחולל טלטלההתקשורת בגיבוי גורמים קיצונים פתחו במחול שדים סביב התופעה של שיבה למקורות ששואבת אליה בשנים האחרונות יותר ויותר יהודים בכל הגילאים ומכל שכבות העם. התקשורת בחרה לתת לכך כותרת, מושג חדש: “הדתה”.

תנועות חופשיות רדיקליות, בגיבוי אויבי ישראל, החלו חוששים מהתופעה, והפכו את המושג “הדתה” לשם נרדף של מסיון והטפה לתורת ישראל. הללו עושים ככל יכולתם כדי להפריד בין עם ישראל לבית תורת ישראל ומצוותיה. גורמים מוחים נגד “הדתה” בבתי הספר הממלכתיים, נגד “הדתה” במחנות צה”ל, נגד “הדתה” במוסדות אקדמיים ועוד.

לרגל הנושא שעלה לכותרות, חוזר ‘בית משיח’ למעלה משישים שנה אחורה, ליום בו פרסם סופר שמאלני, יצחק דמיאל שמו, מאמר חריף נגד הפרדת הדת מעם ישראל. מאמר זה זכה לתגובות בכל קצוות הקשת בארץ ישראל, ומעל הכל - זכה לתגובה ייחודית ומפורטת מהרבי.

הוא כנה ונאמן רוח

הסופר יצחק דמיאל היה מקורב לראשי מפא”י ולתנועות השמאל. במהלך השנים חיבר דמיאל ספרים רבים וחשובים כמו גם מאמרים שפרסם מפרי עטו.

לפני למעלה משישים שנה הכיר הסופר דמיאל, תושב רמת גן, את הרב מאיר בליז’ינסקי, מחשובי חסידי חב”ד ברמת גן, וההיכרות הפכה למעמיקה כאשר הרב בליז’ינסקי החל לקרב את דמיאל באמצעות לימוד חסידות. דמיאל הרגיש את האור, וירא כי טוב, ומאז החל להתקרב ליהדות. בד בבד החל לשגר מכתבים לרבי עליהם זכה לקבל תשובות מיוחדות.

כאשר החל להתקרב צעד אחר צעד ליהדות, שיגר מר זלמן שזר, אז בכיר בסוכנות היהודית, מכתב מיוחד לרבי ובו סיפר על התקרבותו של יצחק דמיאל ליהדות. הרבי השיב לשזר על כך במכתב מפורט. מכתב זה היה למראה עיניו של ר’ אברהם חן מירושלים, שאף הוא עסק בקירובו של דמיאל ליהדות ולחסידות. את רגשותיו הביע הרב חן במילים שכתב לרבי: “מר שזר מכובדנו גילה לי ממכתבו של רבנו אליו על אודותו [אודות דמיאל] והיתה לי קורת רוח. לא אחת הרהרתי שמא אני יותר מדי מתעסק עמו, ושמא לא עליו הוא שאמרו תוכני הנפשות ‘אשרי אדם שגדול מפשעיו’, וסוף דבר הבאתי לידי כך ששבר את כליו וחיטא את ביתו [כלומר, הכשיר את מטבחו] ולומד חסידות וכבר כמעט בקי ב’דרך מצוותיך’. על כל פנים הוא כנה ונאמן רוח ויודע להבדיל בית תכלת לקלא אילן, והוא אחד מהחמשה מאותו מחנה שחזרו למקורם […]

בקידה מלפני כסא קדשו

אברהם יהודא בן פרלא גוטא.

עם ישראל ללא דת?!

לאורך תקופה שמר דמיאל על הופעתו וחזותו החיצונית המוכרת, אלא שהחל להקפיד לחבוש כובע לראשו באורח קבע. בפנימיותו ובמנהגיו הפך ליהודי שומר מצוות לכל דבר; הוא היה טובל מידי יום במקווה, התפלל כשהוא חגור בגרטל, השתתף בשיעורי חסידות ובהתוועדויות, כתב לרבי וגם שלח לו את ספריו.

היה זה בקיץ תשט”ז, כאשר הסופר יצחק דמיאל הטיל ‘פצצה’ בציבוריות הישראלית וחולל סערה רבתי. באותם ימים פרסם בעיתון ‘הפועל הצעיר’ של הזרם הקיבוצי מאמר חריף, על הפרדת הדת מהעם. במאמרו שהתפרסם קרא לכלל הציבור לשמור על צביון דתי פן יאבדו המנהגים והמצוות של העם היהודי. כדי להבין את התעוזה והעוצמה שבדבריו, הבה נצטט ממנו כמה קטעים חשובים:

“בא אני לעוררנו על השאלה הגדולה העומדת לפנינו והיא שאלת מתן צביון וקביעת דפוסים לחיינו הרופס ולא אחזור ואשתהה לא בדברי תיאור ולא בדברי הערכה על אורח חייהם המוצק של אבותינו. הוא על אורותיו וצלליו הרי ידוע לנו, רובנו הן עוד חונך בו, אלא שבשעה שאנחנו - ועל כל פנים הרבה מבינינו - נטשנו אורח חיים זה או רחקנו ממנו בהרבה, הרי בנינו, הדור שגדל בבתינו ובחינוכנו, שוב לא נטש ולא רחק; מימיו לא הלך ולא עמד באורח חייהם זה של דורות אבותינו. הוא כולו כמו זר לו, ובכך אנו עומדים כבר בעוביה של הבעיה אשר לפנינו - ובכן מה הלאה?”

בהמשך המאמר מצייר מר דמיאל איך ייראה עם ישראל ללא דת, חלילה:

“ובציורינו - והנה דור אנשי הדת שאנו והם עומדים כביכול כשני מחנות יריבים - הם אינם עוד. מעכשיו כל בית ישראל כמונו הוא כולו. ושוב אין לנו צורך בשום ויתורים ופשרות…

“אך בפקודת כל האדם הן נפקדים גם אנו. ובכן ‘וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא’.  דורנו זה שהוא ברובו עוד ראה, עוד ינק, עוד קלט - הוא איננו. מעתה רק “הדור החדש אשר לא ידע”,  הלא הם בנינו אנו, הם בית ישראל כולו.

“וכאן - רק שאלות אחדות מעט מהרבה: אין אני מסופק למשל בעצם קביעתו תמיד של ‘יום השביעי’ אצלנו כיום השביתה והמנוחה לעובד אך אשר לצביונו של היום הזה, אשאלה נא תיכף שאלה אחת קטנה, אף שהיא תציגני מיד כמתמיה הנה קורא אני בהלכות שבת לרמב”ם: ‘הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצווה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה אלא זה חובה’. ואני הנה שואל האם אז בישראל ההוא יהא נר השבת דלוק בבתי ישראל?

“ואני על השאלה הזו אענה כדרכנו בשאלה: וכי למה יהא נר דולק? כלום עצם בואו ופתיחתו של יום מנוחה לעובד מחייב זאת? ובכן דעך אורו של נר השבת בבתי ישראל! ובמפורש: בנינו אחרינו יוצאי ביתינו ולמודי חינוכנו כיבו את נר השבת בישראל!”.

מר דמיאל ממשיך במאמרו ומתאר את השבת בלי תפילות ובלי זמירות שבת, בלי קריאת התורה. מאידך הוא מתאר הוא את מה שמובטח שיהיה בשבת:

“מובטחת ודאי התחבורה ומובטחת פתיחת שעריהם של בתי הקולנוע ובתי השעשועים למיניהם, ולא יגרע בודאי חלקם של קיוסקים וחנויות לממכר צרכים הכרחיים לנוחיות ורווחה, ובקיצור יום השביעי בבואו ועד צאתו בעיר ובכפר בישראל בדמותו ובצלמו של יום ראשון בשבוע בעיר ובכפר באמריקה ברוסיה בארגנטינה ובאוסטרליה!”.

מר דמיאל לא חוסך בתיאור המצב, ומביא את הקורא להבין כי ערכי הדת יהפכו [היל”ת] למוצגים ארכיאולוגים:

“ובכלל האם אז יהא עוד קיום לבית כנסת יהודי ביישובו של ישראל?

לא! לא יהיה! אם אין עוד ציבור מתכנס בישראל לתפילה מה מקום עוד לבית כנסת ביישובו של ישראל?

ולספר תורה יהיה עוד בכלל קיום ביישובו של ישראל?

לא! לא יהיה! היכן? למה?

“נסכם אפוא גם את זה: כשבנינו יוצאי בתינו ולימודי חינוכנו יהיו הם בית ישראל כולו - אז יקיץ הקץ על בית הכנסת הישראלי ביישובו של ישראל, אז לא ישמע ועד קול תפילות ישראל ולא ימצא עוד ספר תורה של ישראל תם נגמר!

“לא נגזים ולא נאמר כי זכר לא יישאר לאלה. חלילה! לא אלמן ישראל מחברה ארכיאולוגית וממוסדות ארכיאולוגים, והם בודאי ידאגו לכך בנאמנות, ונכדינו אחרינו יבוא בלויית מוריהם והמדריך עשיר הידיעות יסביר וידריך: “הנה… זהו הבית שבו היו אבות אבותיכם מתכנסים בציבור לשם תפילה ולימוד. הנה… זה הוא שהיה נקרא ספר תורה, בו היו הם קוראים בסלסולים מיוחדים וגם מנשקים אותו ומברכים: ‘ברוך אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו’; ולפעמים - כך מסופר - גם מחבקים אותו ורוקדים ושרים. ובתוך כך גם כובשים את פניהם בו ועיניהם זולגות דמעות. נכדינו ודאי לא יבינו מה טיבה של שמחה זו השטופה בדמעות… אנחנו עוד מבינים, אך נכדינו וצאצאי הבית והחינוך וההווי שלנו”.

בסיום המאמר, קורא מר דמיאל בפירוש לחזור ולקיים את השולחן ערוך: “מופנית התביעה לחדול סוף סוף מהיות אומרי הלאו הסיטוני כלפי השולחן ערוך של אבותינו שהוא לא לנו  לא לרוחנו. אלא לעמוד ולהיות אומרי הן וחיוב על השולחן ערוך אורח חיים לאדם מישראל.

“אנו הננו האחראיים לשבת בייחודה אנו הננו האחראים לכל ימי חגיו ומועדיו של ישראל.

שוב אין אנו רשאים לאטום אוזנינו ולא להאזין ולא להיענות –אל ההן החיוב הזה אנו נקראים ונתבעים עתה, ולמעשה בהגשמה כל אחד ואחד מאתנו בחייו האישיים, בחייו הביתיים והמשפחתיים וכולנו יחד –בהווייתנו החברתית הציבורית בישראל! קבלת האחריות! תקיעת כפנו אנו לכל דורות ישראל לערבות שלנו גם בשטח זה! כי עד מתי לנו העריקות וההתחמקות הזאת שלנו?עד מתי?”.

טלטלה ותשובה חד–משמעית

כאמור, מר דמיאל נחשב היה להוגה דעות, למקורבם של ראשי המדינה ומי שכתב ספרים רבים. מאמרו זה גרם לטלטלה רבתי.

דמיאל לא הסתפק בהד שיצר המאמר בביטאון, והפיק תדפיס מיוחד של המאמר, ושיגרו לכל הקיבוצים, המושבים, לבתיהם של ראשי התנועה הציונית ומנהיגי המדינה. תגובות רבות החלו לזרום אליו בכתב ובעל פה. רבים הצדיקו את דבריו והתגובות היו אוהדות, אך היו גם תגובות שליליות. לחלקן השיב במאמר נוסף שפרסם בביטאון “הפועל הצעיר” תחת הכותרת “בדיון”.

התכתבות מיוחדת היתה לו עם ידידו משכבר הימים מר דוד בן גוריון, עמו התכתב בעבר על חשיבות התנ”ך והמדרשים. גם בן גוריון קיבל ממנו תדפיס של המאמר בצירוף דברי הסבר מיוחדים. בן גוריון כתב תשובה מפורטת, שתחילתה במילות תודה, ולאחר מכן מגיב כי שאלות אלו שהוצגו בתדפיס, מעסיקות אותו זמן רב אך טרם מצא להן פתרון: “ויש לבסוף הבעיה הנוגעת לכל בית ישראל: קיום החגים והמועדים, לרבות שבת, ומתן צביון יהודי לחיינו שלדעתי הוא צורך הכלל”. את מכתבו חותם בשאלה: “מה הן הצעותיך?”

את התשובות שקיבל, ובהן תשובת בן גוריון, הראה מר דמיאל לר’ מאיר בליז’יניסקי, והתייעץ עמו לגבי תגובה אפשרית. מר דמיאל השיב לבן גוריון מכתב מנומק, בו הסביר כי צריך לאתר אנשים אשר יהגו תוכנית, כיצד להחדיר את קיום השבת והלכותיה בקרב עם ישראל כולו היושב בארץ ישראל. 

זמן מה לאחר מכן, הגיע ר’ שמואל בליז’ינסקי לרבי כדי לשהות במחיצתו בחודש תשרי, ואף הוא סיפר לרבי על הטלטלה שחולל המאמר. בעקבות זאת כתב הרבי מכתב ארוך, ובו פירוט כיצד להשיב לתגובות המגיעות בעקבות המאמר:

“בעתו קיבלתי מכתבו בצירוף תדפיס מאמרו “עד מתי?” ונהניתי רב מתוכן מאמרו […] דחיתי מעני על הנ”ל באשר רציתי לראות איזה הד ותגובה יביא מאמרו בחוגים שאליהם נתכוון, ועכשיו אחרי שמר בליז’ינסקי [הרה”ח ר’ שמואל] שי’ בא לכאן ומסר לי תוכן השיחה שהיתה ביניהם, רואה אני לדאבוני שנתאמתה אחת החששות שלי בזה”. הרבי מוסיף ומציין בחריפות על כך שאין מסיקים את המסקנות הראויות, וראשית לכל, יש להכיר את האמת השלימה, גם אם לא כל אחד יתהפך בהנהגה בפועל מקצה לקצה - אך להכיר באמת חייבים.

מכך ממשיך הרבי להשיב לשאלת דמיאל - מה יש להשיב לאלה הבאים לבקש מענה על שאלתו במאמר “עד מתי?”. הרבי כותב כי דעתו ברורה, שצריך לענות להם בתוקף - התורה היא תורת חיים שאינה ניתנת לשינוי, ואם מאמינים שהתורה משמיים, הרי אין אדם יכול לשנות בה, דהיינו לקיים חלק ממה שכתוב בה; ואם לאידך גיסא, השכל האנושי הוא הפוסק האחרון, הרי אז מושללת התורה לחלוטין, ולכן צריך לדרוש לקיים את כל המצוות, גם אם בינתיים יתחילו לקיים באופן חלקי. 

פריצה יהודית לקיבוצים

ר’ שמואל בליז’נסקי היה אז אברך צעיר, ולמרות זאת זכה במהלך תשרי לקבל שליחויות מיוחדות הקשורות עם הסופר יצחק דמיאל. הוא קיבל ‘לעקח’ עבור הסופר, ובהוראת הרבי נסע לוושינגטון כדי להיפגש עם בתו וחתנו של הסופר. כל זאת לא הכין אותו ל’יחידות’ שלא מן המניין, גם היא בקשר לדמיאל:

“היה זה במוצאי שבת בראשית תשי”ז, כרבע שעה לאחר מעריב, כשמזכירו של הרבי הרב  גרונר הגיע מחדרו של הרבי והודיע לי כי הרבי קורא לי לחדרו הק’. הופתעתי מאוד. נכנסתי לחדר היחידות. על השולחן היה מונח  גביע ובו מעט יין שנותר מהבדלה. הרבי מזג מעט יין לכוס חד פעמית שעמדה על השולחן ואמר לי: [תוכן הדברים] זה עבור ר’ יצחק דמיאל. תאמר לו כי אין אתנו יודע עד מה ושיעשה ויצליח. ולך - אומר לי הרבי –נתתי לך הרי בקבוק ‘משקה’ בשמחת תורה, לכשתגיע לארץ הקודש תתוועד בכל מקום ותמסור פרישת שלום ממני, תתוועד גם עם צא”ח ותאמר להם שמספיק עם הויכוחים ושיעשו ויצליחו.

“יצאתי מהיחידות הקצרה, כשבראשי עוברות מילותיו של הרבי בשיחה באותו חודש תשרי - די למלחמת מגן, יש להילחם במלחמת תנופה. הבנתי שהרבי רוצה שבמסגרת ההתוועדויות שלי, וכן בצא”ח, אציע פעילות שתהווה מלחמת תנופה. למען האמת, תכנית מעשית לא היתה לי.

“שעות ספורות לאחר שהגעתי לביתי שברמת גן, סרתי לביתו של ר’ יצחק דמיאל. הוא שמע כי הרבי שלח לו ‘לעקח’ ויין וכי הרבי אמר לו כי אין איתנו יודע עד מה, ושיעשה ויצליח. הוא הגיב בהתרגשות ואמר: ‘זה מחייב זה מחייב’, הוא הבין כי הרבי רוצה שיעשה פעילות מיוחדת, וביקש להיפגש עמי בעוד מספר ימים”.

בפגישתו הבאה עם ר’ יצחק דמיאל, סיפר  לו ר’ שמואל על הוראת הרבי להתוועד ולומר לצא”ח שהגיע הזמן לעשות. כמו כן ציין כי הרבי דיבר בחודש תשרי על מלחמת תנופה. מכך הסיק שעליו לערוך פעילות בסגנון חדש, שתהווה מלחמת תנופה. ר’ יצחק דמיאל שאף הוא קיבל מסר מהרבי לעשייה - ביקש יחד עם ר’ שמואל להתוות פעילות חדשה. לאחר כמה הצעות שעלו ונפלו - הם היו תמימי דעים שעליהם להגיע לקהל שאינו שומר מצוות.

בעקבות זאת התבשל לו מבצע “שבתות בקיבוצים” בניהולו של ר’ שמואל בליז’ינסקי ובסיועו הנמרץ של הסופר דמיאל, שפתח את שערי הקיבוצים בפני האברכים החב”דיים. אלו שבתו בקיבוצים כאשר במהלכן פעלו גדולות ונצורות. בכך ניתב הרבי את מר יצחק דמיאל, מכתיבת מאמרים בעיתונות לעשיה בפועל בקרב הציבור הכללי. 

הוספה בשיעורי יהדות

הטלטלה האדירה שנגרמה בעקבות המאמר, גרמה לתסיסה בקרב רבים. אם בתחילה היו אנשים בקרב המנהיגות הפוליטית שקיוו כי ניתן להתעלם מכך, הרי שדעת הקהל גרמה להקמת ועדה במשרד החינוך, עליה הוטל להתוות תוכנית ליישום דבריו של מר דמיאל. לאחר דיונים רבים החליטה הועדה להוסיף בשיעורי היהדות בבתי הספר, ואפילו לעודד את התלמידים לקיים מספר מצוות… דבר כזה לא היה קורה בימינו…

• 

אבקש לחתום את הכתבה במילים שאמרה לי כלתו, הגב’ הגב’ עופרה דמיאל: “חמי מר יצחק דמיאל כתב ספרי הגות וגם ספרי ילדים, הוא היה בעל השפעה רחבה בקרב חוגי מפא”י ובקיבוצים, ואף למד בחוג לתנ”ך של ראש הממשלה בן גוריון. אם שואלים לגבי דת, אז קודם כל הוא היה חב”דניק בכל נימי נשמתו, וכמובן שהוא היה דתי, מאמין ושמר מצוות. כבוד גדול הוא לי להיות כלה שלו, וכבת משפחה זכיתי גם להכיר את הרב מאיר בליז’ינסקי אשר קירב את חמי לחסידות חב”ד.

“הספרים שהוציא לאור, וגם ספרים שכתב וטרם ראו אור, ממתינים לבני, אשר בקרוב יתחיל לטפל בהוצאה לאור מחודשת של כתבי סבו מר יצחק דמיאל”.