משה קורנוויץ

הגה”ח הרב משה קורנוויץ מכהן כראש מתיבתא ומשפיע בישיבת חסידי חב”ד הגדולה בנצרת עילית, אישיות הלכתית ותלמיד חכם מופלג, מחבר יצירת העומק של ספר הערכים “מסתר צפונותיך” — המלקט ענייני גאולה ומשיח מתוך המשך “בשעה שהקדימו — תער”ב”.

הוא גדל וחי כבן–טובים למשפחה דתית–לאומית ביישוב אלון מורה. כנער צעיר נכנס ללמוד בישיבת “מקור חיים” בראשות הרב עדין אבן–ישראל שטיינזלץ, והיה לאחד התלמידים המצטיינים.

במשך הזמן גילה את הספרייה התורנית העשירה של “משנת חב”ד” והחל מבלה בה את זמנו. כבר באותה תקופה החל לגלות הבנה ובקיאות עצומה בעשרות ספרי מאמרים של רבותינו נשיאנו. וירא כי טוב, ובהחלטה נפשית גמר בדעתו להקדיש את כל מאווייו בעולמה הפנימי של תורת החסידות. כך מצא עצמו משקיע שעות רבות בעבודת התפילה.

“כשלמדתי חסידות ואת חשיבות עבודת התפילה, הגעתי להבנה שאי אפשר לרמות את עצמנו”, אומר הרב קורנוויץ במהלך הראיון שקיימנו איתו. מסתבר שזו התובנה שהשפיעה גם על המשך דרכו: “כשאדם רוצה לעבוד את הקב”ה ולהתפלל בפנימיות ובאמת, ברור הדבר שבלי ביטול לרבי — זה הכול משחק, הוא בעצם עובד את עצמו… כל שורה בחסידות זועקת שחייב להיות ביטול אמיתי לרבי, אחרת זה הכול בלוף.

“וככל שלומדים יותר את השיחות של הרבי, אתה קולט שזוהי האמת לאמיתתה ואי אפשר בלי רבי. כך גם בהתוועדויות חסידיות, זה הביא אותי למקום ולהכרה שאי אפשר אחרת. לא רוצה להתבטא בחריפות, אבל סוג של לימוד חסידות ‘פנימית’ בלי התקשרות ברורה לרבי, זה להפוך את כל ההשגות האלוקיות ואת העניינים הכי פנימיים בחסידות, למציאות בפני עצמה ר”ל. מכל מקום, ככה זה הונח אצלי”.

כעבור שבע שנים של לימוד מעמיק בתורתם של רבותינו נשיאנו, הוא הבין שנפשו משתוקקת לחיים אמיתיים — להיות חסיד ומקושר לרבי. אחרי פרק זמן של לימודי רבנות ודיינות בכולל “אור זרוע” ברחובות בראשות הרב מאיר אהרון, החליט לנסוע לחצרות קדשינו שם נכנס ללמוד בישיבת תומכי תמימים המרכזית כתמים מן המניין, ותוך זמן קצר בלט בין התלמידים המובחרים.

בשנים האחרונות הפך למשפיע אישי של רבים מתלמידי התמימים הבוגרים של ישיבות חסידי חב”ד בנצרת עילית, ומורה צדק עבור אברכים חסידיים המשחרים לפתחו עם לבטים ושאלות הלכתיות.

לקראת ג’ תמוז, פנינו אפוא אל הרב קורנוויץ וביקשנו לקיים עמו שיחת–חסידים התוועדותית. בשפה קולחת וברורה הוא פורש משנה רחבה תוך שהוא מדגים ומפשט, מספר ובעיקר מעמיק את מסכת ההתקשרות העכשווית לרבי, 21 שנים אחרי ג’ תמוז תשנ”ד.

לחיים, לחיים ולברכה!

***

ג’ תמוז. על אף ההבדלים הקיימים בין חסידים בנוגע למשמעותו של היום, וההרגש החסידי כלפיו, הרי אין חולק שזהו אחד התאריכים המשמעותיים ביותר לחסידים בדור השביעי.

נכון. ככלל, פעמים רבות דרש הרבי לנצל כל הזדמנות ותאריך מיוחד כדי להתוועד.

הרבי הריי”צ מספר באחת משיחותיו, שבשנותיו הצעירות השתתף בהתוועדות חסידים, וביניהם ישב גם זקן החסידים הרשב”ץ (ר’ שמואל בצלאל שפטיל ע”ה, מחשובי החסידים אצל אדמו”ר הצמח צדק ומגדולי חסידיהם של אדמו”ר המהר”ש ואדמו”ר הרש”ב). אחד החסידים שהתפעל מאוד מהרשב”ץ פנה אליו בשאלה “אתה הרי בעל מוחין גדול, האם פעם אחת טעית?”, הרשב”ץ הקשיב והתבונן בזה ואז השיב: “אני חושב שפעם אחת בחיי טעיתי. הטעות הייתה שלא הערכתי את המעלות שלי כראוי”. אמרתו של הרשב”ץ עשתה רושם עז על הרבי הריי”צ.

כשבא אל אביו, התעניין הרבי הרש”ב כדרכו על תוכן הדברים שנאמרו בהתוועדות, והרבי הריי”צ חזר בפניו על ה’טעות’ של הרשב”ץ. הרבי הרש”ב היה שבע רצון מהדברים, והתבטא שכך צריכים להתנהג: “מען דארף אנהויבן פון דער געזונטער זייט” [= צריכים להתחיל מהצד הבריא].

בעבודת ה’, צריכים להתחיל מהצד הבריא. יש הרבה שמתחילים את העבודה מהצד הלא נכון והלא בריא: מהעצבות והנחיתות העצמית, מהנפש הבהמית ומכל הדברים השליליים שיש. אמר הרבי הרש”ב שהיצר הרע הוא זה שגורם ליהודי להתחיל מהשפלות והייאוש, תוך שהוא מדבר על ליבו שהוא רחוק וכבר לא שייך לשום דבר אמיתי. אבל טוב הבינו החסידים, שהעבודה צריכה להתחיל מהצד הבריא, מההיבט החיובי, מהעניינים הרצויים.

לענייננו, מה אנחנו למדים מזה — לימינו אלה?

כאשר ג’ תמוז מגיע לפתחנו, אפשר לראות את הדברים בשתי דרכי גישה בסיסיות: הנפש הבהמית, כמובן, תרצה שנתחיל מהחלק הנחות יותר. שנתבונן בהעלם והסתר הנורא, ועל כך שחלפו כבר 21 שנה ועל פניו עדיין לא פעלנו שום דבר, ועדיין לא זכינו לשמוע ולראות את הרבי. ואפשר להאריך בזה הרבה…

אך כחסידים אנו צריכים לשאוף להיצמד בכל דבר ופרט בחיים לצד הבריא. להתחיל מההיבט הנעלה והגבוה יותר, לראות את הדברים כמו שהרבי רוצה שנראה אותם, בהסתכלות בריאה ותקינה, כפי שהם באמת.

לדוגמא: כשמסתכלים על השיחות האחרונות של ה”דבר מלכות”, רואים איך שהרבי מעמיד אותנו במקום נעלה ביותר. הרבי מסתכל עלינו — החסידים של דור השביעי כאנשים רמי מעלה, אנשים שאפשר לדבר איתם ואף לתבוע מהם דברים נפלאים מאוד.

לעומת זאת, אם מתחילים מהצד הלא בריא, החסר, הנמוך, או מה שמכונה בביטוי עממי יותר — מהצד ‘המתבכיין’, זה יכול להוות אחד המכשולים הכי גדולים בהתקשרות אל הרבי היום.

זהו למעשה מבחן לנאמנותנו כחסידים. כי אצל חסיד צריך להיות מונח בפשטות, שאם הרבי מסר לנו שליחות להביא את משיח צדקנו בפועל ממש — ברור שהרבי גם העניק לנו את כל הכוחות ואת כל הכלים והאמצעים על מנת שנוכל לבצע את השליחות הזאת ולהוציא אל הפועל את העניינים כפי שהרבי רוצה שנפעל אותם.

וכי לא רואים איזשהו קו של חוסר שביעות רצון גם אצל הרבי? למשל, בשיחת כ”ח ניסן והביטויים החריפים שבאו לאחר מכן?

מסתבר שגם את הביטויים הללו ניתן וצריך לראות מהצד הבריא:

בפורים תשמ”ז, הרבה לפני הביטויים ששמענו מהרבי בקשר לשיחת כ”ח ניסן תנש”א — הרבי כבר אמר שיחה כעין זו, במהלכה הזכיר את הסיפור עם המלך הושע בן אלה, שביטל את הפַּרְדְּסִיאוֹת [מחסומים] שהציב ירבעם בן נבט בדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל — והוא נענש על כך. מדוע? כי, גם אחרי שבוטלו המחסומים ישראל לא עלו לרגל, אבל עד אז היה להם תירוץ מדוע לא עלו לבית המקדש, אך שכשהסיר הושע בן אלה את המחסומים והדרך לירושלים הייתה פתוחה, כבר לא היה להם תירוץ מדוע אינם עולים לרגל; מציאות זו יצרה קיטרוג על עם ישראל, ועל כך הוא נענש.

אולם — התבטא הרבי על עצמו — אני בכל זאת מוסר את העניין של הבאת הגאולה לחסידים. במילים אחרות: הרבי מאמין ובטוח שהחסידים שלו מסוגלים לתפקיד הזה של להביא את משיח, כי אם הרבי לא היה חושב שאנחנו מתאימים לזה — הוא לא היה מטיל עלינו את המשימה הזו.

כך גם כשמדברים על השיחה של כ”ח ניסן. רואים איך שאחרי השיחה הרבי התבטא בפני כמה אנשים “אם אני רבי, אז דיברתי באופן ברור שזה צריך להיעשות על–ידי כל אחד מכם”. מה שיוצא מכך, זה שהרבי עשה את נקודת הפתיחה, שבר את המחסומים, וכעת מעביר את הנתינת כוח אלינו, בפרט לדור של אחרי ג’ תמוז תשנ”ד — שאנחנו מסוגלים וניתן לבקש ולתבוע מאיתנו דברים מאוד רציניים.

זה שהרבי מאמין בנו, אפשר לראות לאורך כל שנות הנשיאות, אך זה מופיע בייחוד ובגלוי בשיחות מהשנים תנש”א–תשנ”ב. לדוגמא, ב”דבר מלכות” פרשת בהעלותך, מבאר הרבי דרך נפלאה בעבודת ה’ של דורנו, “עד שתהא שלהבת עולה מאליה”, שהחינוך היום צריך להיות באופן של עבודה בכוח עצמו, וכך גם בנוגע להפצת היהדות “יפוצו מעיינותיך חוצה” — האדם צריך להפוך למציאות של “יפוצו”.

כאשר מתבוננים ב”דבר מלכות” רואים את כל הדברים הנפלאים שהרבי מדבר עליהם. הרבי מאמין בנו וביכולות שיש לנו היום, להתעלות ולהתרומם.

מה תאמר למישהו שמסכים עם התיאוריה, אך הפרקטיקה לא נראית לו… או במילים אחרות: ידע איניש בנפשיה, את מעלותיו וחסרונותיו, ורבים מאיתנו לא מרגישים ברמה כל כך גבוהה…

בספר ‘פלא יועץ’, שחובר לפני כמאתיים שנה, נכתב שאסור להכות את הילדים. אז הוא שואל: הרי בפועל כן קורה שההורה מרביץ לילד? כותב על זה ה’פלא יועץ’ שלמרות שההורה מכה לפעמים, שלכל הפחות יידע את הקו, את הרעיון.

גם אנחנו, לא חיים בבועה או בפנטזיה, וודאי שאין מה להתעלם מהמציאות בה רובנו אנשים כאלה שבסופו של יום עלולים ליפול, אבל צריכים לזכור את הכיוון שלנו, הכיוון הבריא והנכון.

ובכן, מהו הביטוי המעשי של ‘הצד הבריא’ היום?

הצד הבריא והנכון הוא שהרבי נותן לנו היום כוחות וכלים — להתקשר אליו בצורה עצמית שטרם הכרנו עד כה, וגם לפעול את ההתגלות השלימה.

בשנים האחרונות מתפרסמים מכתבים של הרבי וכתבי יד שטרם פורסמו, מאמרים של רבותינו נשיאנו שנדפסים מחדש מתוך כתבי יד לצד גילויים נעלים ביותר. בפשטות הדברים, הרבי נותן לנו את כל זה כדי שתהיה לנו היכולת להתמודד עם ההעלם וההסתר על–ידי השפע של החסידות שיש כיום.

זה מזכיר לי סיפור, שימחיש את ענין הגילויים שיש לנו היום בתורת החסידות. יש מכתבים ורשימות שכתב השליח של הרבי לארגנטינה, ר’ בערל בוימגארטן, והוא מספר שבשנים תשי”ד, תשט”ו הוא התחיל להתעסק בקירוב יהודים לרבי ולחסידות.

ר’ בערל נהג להביא אותם להתוועדויות אצל הרבי, ופעם אף ‘קיבל על הראש’ מהרבי, על כך שכאשר הביא מקורבים אמר ‘לחיים’ יתר על המידה, ואמר דברים שלא צריך לומר…. בתגובה לכך הוא אמר לרבי שבלי לשתות ‘לחיים’ אין לו מה למכור להם… “איזה חסידות אוכל ללמד אותם?”, אמר לו הרבי: הרי יש את המאמרים של הרבי הריי”צ. אמר ר’ בערל לרבי “הרי זה מודפס באותיות שבורות ב’סטנסיל’ [מכונת שיכפול בימים ההם], אין לי עם מה ללמד אותם חסידות”, [הרבי ענה לו על כך].

זאת נקודה מדהימה. לפני כשישים שבעים שנה כמעט ולא היו ספרי חסידות שהיה אפשר ללמוד בהם. יהודי שהתעסק במבצעים ובקירוב יהודים לרבי, אומר לרבי: אין לי עם מה לעבוד. היום, שישים שנה אחרי, לא זו בלבד שיש ספרי חסידות מתורגמים לשפות שונות, אלא בשפה וגישה המותאמת לכל רמה ורמה. בימינו, יהודי שרוצה ללמוד חסידות אין לו שום מניעה ללמוד. זה שפע של אור מאוד נעלה שיש כאן. אור אלוקי שיורד לעולם.

אז כל הנסיונות והקשיים הם ‘אין ואפס’?

אף אחד לא אמר שבג’ תמוז נגמרו הנסיונות. להיפך, יש נסיונות קשים מאוד, ובמיוחד מי שעוסק עם אתגרי הדור הנוכחי יודע ורואה שיש קשיים ונסיונות שלא היו קודם.

מצד אחד, אי אפשר להתעלם ממה שמתרחש ולדבר רק בענייני גאולה ומשיח כאילו כלל אין בעיות. אך מצד שני, הגישה שלנו צריכה להיות שהרבי שנמצא איתנו, סומך ומאמין בנו הרבה מאוד.

אחד הדברים שהרבי מדגיש בצורה מאוד בולטת בשיחת חג השבועות תנש”א (על אף ששנים קודם לכן זה כבר נכתב ב’אגרות קודש’), בנושא “תורה חדשה מאיתי תצא”, שגם בזמן שנמצאים בימות המשיח עדיין יהיה רע בעולם. זאת אומרת, שהעולם עדיין לא יתנקה לחלוטין מהרע. אצל יהודי יורגש השינוי ולא יהיה אצלו כל רע, אבל בעולם עדיין תשרור מציאות של רע.

מסביר הרבי, שהתיקון לכך זה ערי מקלט — התורה חדשה שמלך המשיח ילמד, ועל ידי לימוד התורה חדשה אפשר להתגבר על הרע שבעולם, שלא יביא לפגם ולא יפריע בכלל. כלומר, שהתורה עצמה מונעת את הרע.

אם נתבונן אליבא דנפשיה על התבנית הזאת שהרבי קובע בנוגע ל’תורה חדשה’ ועל כוחה המיוחד לשמור ולהגן מהרע שיהיה בעולם — נגלה שזו גם הדרך שהרבי מנחה אותנו לעבודה היום.

מצד אחד, כפי שדיברנו בהתחלה — הרבי מאוד מאמין בנו ומודיע לנו שאנחנו כבר נמצאים בימות המשיח; ומצד שני, מתרחשים עניינים הפוכים לגמרי בעולם. אז מה עלינו לעשות? להשתמש עם התרופה — תורתו של משיח, התורה של הרבי, שבעיני בשר רואים שזו התרופה לכל העניינים השליליים בעולם.

הדרך הנכונה להתמודד זה ללמוד את תורתו של הרבי?

זה לא רק הדרך להתמודד, אלא זה גם הדרך האמיתית והעכשווית להתקשר, להתחבר ו’להכיר’ את הרבי מלך המשיח.

כלומר, עד עכשיו ההיכרות עם הרבי הייתה היכרות חיצונית, בגילויים נפלאים שכל אחד יכל לראות ולהרגיש במעמד חלוקת דולרים וכדו’. אך היום ניתנה לנו הזדמנות להתחבר ו’להכיר את הרבי’ בהיכרות פנימית יותר, דרך לימוד תורתו.

כפי שהרבי התבטא לגבי הציפייה לגאולה, והחיים עם משיח, שבכדי שזה יחדור באדם, הוא צריך ללמוד את השיחות בנושא. הרבי הסביר שהכלי לבטל את כל השאלות שמתעוררות, זה על–ידי לימוד תורת הגאולה שזה מה שיחדיר בתוכנו את ההבנה שנמצאים בזמן של ימות המשיח.

כמובן שאנחנו לא מסתפקים רק בזה, אלא רצוננו לראות את מלכנו בפועל ממש. אך נכון לרגע זה, תורתו של הרבי היא הכלי נשק החזק ביותר שנמצא אצלנו עד ההתגלות השלימה.

כמו המשל הידוע שהרבי מציין מספר פעמים במאמרי ‘באתי לגני’, על מלך שמחליט לבזבז את כל האוצרות בשביל לנצח את המלחמה, שבא לידי ביטוי בהדפסת והפצת מאמרי רבותינו נשיאנו שעד כה הופיעו בכתבי יד ולא פורסמו מעולם.

כמו כן בנוגע לאוצרות של הרבי שמתגלים ביתר עוז בשיחות ה’דבר מלכות’. כל מי שלומד אותם בעיון, יודע ששם טמונים העניינים הכי עמוקים בתורת החסידות. ואת זה הרבי מפנה לאנשי החיל, מי הם אנשי המלחמה? אלו החסידים שפועלים להביא את הגאולה. אלו האוצרות האמיתיים שמתגלים בעולם, וגילוי החסידות בכלל ותורתו של הרבי בפרט — זו תופעה שכל אדם הכי פשוט מכיר בה.

האם אפשר להסתפק בלימוד תורת הרבי? ומה עם עבודת השליחות?

אין ספק שהלימוד זהו הכלי, אך בוודאי שהוא לא משמש כתחליף לקיום הוראותיו של הרבי בפועל ממש; להתקשר לרבי, לכתוב לרבי, לנסוע לרבי, להיות בהתוועדות חסידית שמעוררת את השייכות שלנו לרבי, לחיות את מה שהרבי חי, ובראש ובראשונה הפצת יהדות ובשורת הגאולה והגואל.

אך כן חשוב להדגיש: היום חייבים להשתמש בכלי נשק אמיתי בכדי להגיע להתקשרות אמיתית, והכלי נשק הזה קיים בלימוד התורה של הרבי ותורת החסידות, המשמש גם כמרכיב מרכזי ועיקרי בעבודת השליחות. ככלל, זהו הערוץ האמין ביותר כדי להצליח להשפיע על יהודי באופן אישי, שיראה את הכול מהצד הבריא.

לדאבוננו הרבה לומדי חסידות טרם ראו את הצד הבריא…

אחד מיסודותיה העיקריים של תורת החסידות, שהכול זה הקב”ה. ממילא גם במציאות החומרית משתקפת האלוקות שבדבר. אבל כאשר לומדים רק את ההשכלה, אז מאבדים את ההרגש הזה.

רק אם לומדים חסידות בצורה נכונה, יודעים איך להסתכל בצורה פנימית על הנעשה; שלא החיצוניות של העולם קובעת אלא הפנימיות היא זו שקובעת, נגלה שזו בעצם ההתמודדות שלנו היום אחרי ג’ תמוז.

מהי ההתמודדות? האם להיכנע למציאות, לטבע, לעולם הזה, להעלם והסתר שהקב”ה ברא את הצמצום הראשון; או שאיננו נכנעים לטבע ולהעלם ולהסתר ויודעים שאלוקות זה הכול, וממילא לא מתפעלים אם העולם אומר כך או אחרת.

אפשר לומר שזה מה שתורת החסידות מגלה ומלמדת אותנו: להסתכל על כל העולם כפי שהוא קשור לקב”ה, ולא להתפעל מההעלם של העולם. אז הרבה יותר פשוט להתקשר ולהתחבר לרבי עם מסך וענן ומסווה על פניו.

ואולי נכון יותר כן להבליט את ההשכלה והחכמה שבמשנת חב”ד; אחרת יהיו רבים שגם את זה לא ילמדו?

ברור שכדי שאנשים לא יהיו פרופסורים לחסידות, צריך לשים להם את המציאות האמיתית כמראה מול הפנים.

בישיבה שלמדתי אצל הרב עדין אבן–ישראל, יש ספריה גדולה מאוד עם כל ספרי חסידות חב”ד. הספרייה נתרמה על–ידי פרופ’ זאב קיצעס, שהוא בן אחר בן של החסיד ר’ וועלוול קיצעס. אבל למרות שהוא יהודי חשוב ונכד של חסידים, הוא עצמו נשאר פרופסור ולא הפך להיות חסיד.

בליל שמחת תורה תשי”א, אמר הרבי שכשהולכים לבתי כנסיות, יש להניח את האמת על השולחן ולומר: משה לא מת, ואין שום שינוי. אך אם יתעוררו בשאלות וקושיות, צריך לומר להם כפי שעונים לילד קטן: כשתגדל תבין. זוהי המציאות, גם אם אתה לא מבין!

אם אני לא הייתי פוגש אנשים טובים שעזרו לי להכיר את תורתו של הרבי מלך המשיח ואת האמת כפי שהיא  — לא הייתי יודע מזה עד היום. הייתי ממשיך ללמוד חסידות בלי לפרוט את זה לשקלים, ומי יודע לאן הייתי מגיע…

מספרים, שכאשר המציאו את הרכבת קיטור ברוסיה, הצאר הזמין את כל שריו ויועציו וכל נציגי הממלכה לחנוך את הרכבת הראשונה. לפני שהרכבת התחילה בנסיעה, הפעילו את הקטר, והוא עשה המון תרועות ורעשים, וכשהגיע הרגע שהקטר היה צריך לנסוע — הוא לא הצליח לנוע.

באו המהנדסים שבדקו את הרכבת ואמרו: את כל האנרגיות הוא בזבז על התרועות וכעת הוא לא יכול לנסוע… ברור שאם נבזבז את כל האנרגיות שלנו רק על התרועות והתפאורה היפה שיש במשנת חב”ד — הרכבת לא תיסע ואף פעם לא נגיע לנקודה.

לדעתך, השפעתו של הרבי מורגשת היום בקרב הציבור הדתי?

כידוע, יש ירא–שמים בסתר ובגלוי. ירא שמים בגלוי אין הרבה, אבל יש הרבה יראי שמים בסתר— שיודעים את האמת, אבל לא מסוגלים להראות זאת כלפי חוץ. באלון מורה שם גדלתי, אנשים רבים כותבים לרבי למרות שבגלוי הם לא משתייכים לחב”ד, כי לעשות צעד מעשי זה מאוד קשה.

אין ספק, שעם השפע העצום של חסידות כפי שהיא כיום, לכל אחד יש את האפשרות למצוא את הנקודה שהכל זה אלוקות, ושהוא שייך לרבי וזה לא משנה באיזה מצב.

רואים את זה במיוחד בנושא הכתיבה לרבי באמצעות ה”אגרות קודש”. רק צריך להגיד ליהודים שאפשר לכתוב לרבי וכל מי שמתעסק בזה רואה ניסים ונפלאות.

כאשר יהודי כותב היום לרבי ומקבל מענה ב”אגרות קודש”,  הוא מבין שההוראות של הרבי מחייבות אותו כאן ועכשיו. זו לא איזה מורשת עתיקה של הרבי על אהבת ישראל ולימוד רמב”ם, אלא הוראות מעשיות ועכשוויות שקיבל עתה בעת כתיבת פ”נ או דו”ח לרבי.

ככלל, אני זוכר שעוד לפני שהגעתי לחב”ד, בשנתיים אחרי ג’ תמוז, דיברו על ה’משיחיסטים’ שזו תופעה חולפת שמאמינים שהרבי מלך המשיח. והיום, אותם אנשים וילדיהם מתקרבים לחסידות והופכים בסופו של דבר לחב”דניקים. כלומר, שהיום כולם רואים שהאמונה בדבריו של הרבי מלך המשיח זה משהו אחר לגמרי, שרק הולך ומתחזק.

זה נותן הרבה חיות בזה שרואים איך שהרבי מנצח בכל מקום ומקום, לא פחות מאשר לפני ג’ תמוז. החסידות חודרת בכל מקום ומקום בצורה מופלאה, בציבורים דתיים לאומיים וכן בציבורים החרדים, שכיום זה הפך להיות דבר הפשוט מה שבעבר היה מופרך לגמרי.

התוועדנו מקודם על חשיבות הלימוד העיוני והפנימי של תורת החסידות, תורתו של הרבי ובייחוד את שיחות ה”דבר מלכות”. מה בנוגע לענייני גאולה ומשיח?

דווקא את עניני גאולה ומשיח באופן מוגדר צריך ללמוד בצורה פנימית, כתורה שלימה ומקיפה, כפי שהרבי בעצמו מצביע ואומר ש”זוהי הדרך הישרה, הקלה והמהירה”. בנושא הזה אפשר לתת הרבה דוגמאות שמבליטים את החיסרון והשיבוש מהלימוד הכוללני, לעומת אם לומדים זאת בצורה שלימה מתוך ביאוריו של הרבי בתורת הגאולה.

אתן דוגמא אחת: בנוגע למלחמת גוג ומגוג, מי שמחפש בכל מיני מקומות על המלחמה הזו מוצא דברים לא נכונים או לא מדויקים. אבל מי שלומד את הנושא הזה בצורה מעמיקה ורחבה החל מהנביאים ובראשונים ועד לשיחותיו של הרבי, יגלה להפתעתו שב’מלחמת גוג ומגוג’ יש עניינים נפלאים ביותר, שאף ראוי לחכות ולהשתוקק אליהם. כמובן כפי שהרבי מדגיש, שצריך לצפות לדברים החיוביים של הנקמה באומות העולם, אך בלי העניינים השליליים על בני ישראל.

כשמדברים בעולם על מלחמה זו, זהו נושא מאוד רגיש, ומביאים אותו בתור דוגמא לאסונות של הגאולה. אך אם היינו לומדים את הדברים כפי הדרוש, מתוך לימוד ויגיעה אמיתית בתורה, היינו מגלים הבנה אחרת לגמרי. לא רק שלא היינו מתרגשים ממי שחושש ממלחמת גוג ומגוג — אלא אדרבה, היינו יודעים לסבר את אוזנו על פי ההבנה התורנית.

מעניין לציין שיש מדרש בשיר השירים רבה, שאומר שאחד האסונות בעניין גוג ומגוג — זה שמשיח עומד להתכסות לפני הגאולה האמיתית והשלימה.

לסיום, כמחנך ומשפיע, איך מנחילים את ההתקשרות העצמית של ימינו לתלמידים?

חינוך להתקשרות צריך להיות מתוך הדגשה שהרבי הוא עכשווי, וחי וקיים בפועל ממש. לא כמסורת ולא ממקום של הרגל או שגרה, אלא קשר שנובע ממקום של רגש ואיכפתיות לרבי. קשר שמחייב.

יש כיום בחורים שנמצאים בין הנפילות הכי חמורות לבין הדרגות הכי גבוהות. ולכן אני חושב שעם הבחורים אי אפשר לדבר אליהם בכותרות, הנושא של לדבר אליהם בכותרות זה לא רלוונטי היום.

ישבתי פעם להתוועד עם בחור שהיה אחד התלמידים המצוינים שעשה את כל המסלול בישיבות הטובות ביותר, נסע לרבי עם ה’קבוצה’ וחזר עם ‘נפילה’ רוחנית גדולה. ברגע של גילוי לב הוא פונה אליי ואומר: אתה יודע למה אני ככה? כי אחרי שהייתי בקבוצה נשברתי. שאלתי, “למה נשברת?”, אז הוא אמר “בקבוצה ראיתי שאין רבי — הרבי לא נמצא”.

שוחחנו על כך ואז אמרתי לו: “זה בגלל שנשארת בסיסמאות של הקעמפים כל החיים, לא לקחת את הדברים אליך שהם יהיו שלך ויחדרו בך בפנימיות”.

כפי שמופיע ריבוי פעמים בחסידות שצריך התבוננות פרטית, בפרטים הקטנים, לא די להסתפק בהתבוננות כללית. והיום צריך חיבור פנימי. מתוך הניסיון שלי עם בחורים, הכוח האמיתי זה כשאתה מצליח לחבר בחור להסתכלות הפנימית והאלוקית של הרבי על העולם. ללמוד על הרבי בפרטי פרטים. כך נבנה אצל הבחור התקשרות פנימית לרבי.

למעשה?

אם לא נלמד להכניס את הרבי לתוך החיים שלנו באמצעות הכלים שהרבי נותן לנו, לא יעזרו כל הסיסמאות.

כפי שדיברנו בהרחבה, זה יכול לבוא גם על–ידי לימוד שיחותיו של הרבי, כי דווקא באמצעות הלימוד מתעצמים עם ההבנה האלוקית של הרבי, אז ממילא הבחור לומד להסתכל על המציאות העכשווית באופן שהוא מתחבר לרבי.

עוד משהו שרואים בחוש שמאוד עוזר: פשוט ללמוד על הרבי. אולי קצת קשה לומר את הדברים האלה, אבל להמריץ את הבחורים ללמוד ולהתעניין ברבי. בספרים כמו ‘ימי מלך’, בסיפורים על הרבי, במנהגים ועובדות של הרבי, במה שמכונה ‘שפיצקייט’. לפעמים אפשר לומר שזה חיצוניות, אבל רואים שבחורים שנתפסים לדברים הללו זה תופס אותם.

לימוד התורה של הרבי ולימוד הנהגותיו, יוצרים אצל הבחור התבוננות פרטית וזה מה שנותן לו כוח להתמודד עם אתגרי השעה, ממחיש אצלו את האמונה שהרבי חי ונמצא איתנו, ומגביר בו את הציפייה לפעול את התגלותו השלימה של הרבי כמלך המשיח. מיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

לדעת לייקר את תורת הרבי

במהלך השיחה המרתקת שקיימתי עם הרב משה קורנוויץ, ביקשתי לדעת מאין ה’קאך’ המיוחד הזה בלימוד תורת החסידות?

לפעמים כשנמצאים בפנים, נולדים למשפחה חסידית, לא שמים לב ליוקר של הדברים האלה. אך דווקא כאחד שגדל ללא האוצר היקר של תורת החסידות, אני יכול לומר באופן אישי, שחסידות בכלל ותורתו של הרבי בפרט, הם התרופה לכל המחלות הרעות של דורנו.

בעניין הזה, יש סיפור שמספר הרב נחום שמריהו ששונקין ע”ה בספר “זכרונותיי”, שכאשר נשלח מ’תומכי תמימים’ לעשות פטור מהצבא, שלחו אותו לרבה של קרמנצ’וג, הרב דוד צבי הירש חן. בבואו, הורה לו הרד”צ חן שיצטרף אליו לעזרת נשים של הבית כנסת להתכונן לתפילה, כי למטה היו מטרידים אותו הרבה אנשים בתור רב העיר.

תוך כדי ההכנות לתפילה אמר לו הרד”צ: איי! תומכי תמימים הרסה את לימוד החסידות! הרב ששונקין בהיותו תמים, התפלא מאוד. הייתכן כי הרד”צ שהיה מזקני החסידים יאמר דבר כזה? לתמיהתו השיב הרד”צ: פעם כשהיינו אברכים צעירים אצל הצמח צדק לא היו מרשים לנו ללמוד חסידות, וכשהיינו לומדים חומש עם רש”י, היינו מתייחסים לאברהם אבינו כאדם רגיל שיש לו גם תאוות ונפש הבהמית וכו’ ר”ל; כשכבר כן הורשנו לנו ללמוד חסידות, גילינו אור חדש. למדנו שאברהם אבינו זה מידת החסד, ומשה רבינו זה דעת, ולפתע אורו עינינו. אך בתומכי תמימים התרגלו לכך, ולא יודעים להתרגש ולהתפעל מהדבר.

לחסידים של דור השביעי במיוחד, יש הרבה מה להזדהות עם הסיפור הזה. כי לפעמים שוכחים את היוקר האדיר שיש בתורת החסידות, בשיחות ובמאמרים של רבותינו נשיאנו ובפרט בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א.