נוסף לכך שהמשלח, נשיא דורנו, אמר והורה שקיבל את הנשיאות מאביו בתנאי שכל הענינים

 

א.    כינוס השלוחים העולמי, של השלוחים שי’ דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בכל מרחבי תבל, מתחיל, בשנה זו, בשבת זו, שבת קודש פרשת תולדות.

והנה, על–פי תורת הבעש”ט הידועה שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ולכן צריך יהודי ללמוד הוראה מכל דבר שהוא רואה או שומע, ועל אחת כמה וכמה מפרשת השבוע שקוראים ולומדים בזמן זה, כתורת אדמו”ר הזקן הידועה ש”יש לחיות עם הזמן” — מובן שלפרשת השבוע יש שייכות, שייכות שניתן ללמוד ממנה הוראות, עם כינוס השלוחים.

לפעמים יש צורך לחפש את השייכות וההוראה שבענין מסויים, ולפעמים, ובפרט בדור ד”אכשור דרי” (בתמי’) — מראים לבני–ישראל הוראות ברורות ומאירות, כדי להקל את עבודתם בחושך כפול ומכופל של הגלות ועקבתא דמשיחא.

וכך גם בנדון–דידן — שבפרשת תולדות רואים שייכות גלוי’ והוראה ברורה בנוגע לכינוס השלוחים.

ב.    הפעם הראשונה שבה מדובר בתורה אודות “שליחות” היא בסיום פרשתנו (בשיעור היומי דיום השבת) —            “וישלח יצחק את יעקב גו”’.

ואף על פי שגם לפני זה, בפרשת חיי שרה, מסופר, ובארוכה, אודות השליחות ששלח אברהם אבינו את אליעזר (וגם שליחות זו היתה באותו ענין — “לקחת אשה”) — הרי אברהם אבינו לא שלח את אליעזר בתור “שליח” אלא בתור “עבד”, וכמודגש בכתוב בתחילת הפרשה “ויאמר אברהם אל עבדו”, וכן בתחילת דברי אליעזר - “עבד אברהם אנכי”.

ואף שישנה נקודה משותפת בין שני הדברים (שליח ועבד), ששניהם מורים על פעולה באמצעות הזולת — הרי מובן שעבד ושליח הם שני גדרים שונים:

גדר השליחות הוא שהמשלח מוסר את הענין לאדם שני, שהוא הזולת יפעול את הדבר עבורו.

ואף על פי שהסיבה לכך שמעשה השליח יכול לפעול אינה אלא מפני שהמשלח נתן לו את הכחות וה”בעל–הבית’טישקייט” לזה (על–ידי מינויו לשליח) שייעשה “כמותו”” דהמשלח — הרי גדרה של הנתינת כח הוא שהמשלח נותן כחות לאדם אחר כדי שהוא, אדם שני, יהי’ מסוגל לפעול.

מה שאין כן כאשר מצוים לעבד לעשות משהו, מפני שהעבד הוא “כספו”, של האדון (ולא מציאות לעצמו) — הרי זה ממש עשיית האדון.

ג.     סיבת החילוק הנ”ל בין שליח לעבד:

התואר “שליח” מורה על מעלתו, היינו, על היחס של חשיבות וערך שקיים בינו ובין המשלח — שהוא “כמותו” דהמשלח.

ויתירה מזו: כדי להיות שליח עליו להיות (עוד בטרם המינוי שלו לשליח) בדומה למשלח — “מה אתם כו’ אף שלוחכם”. ומפני הדמיון שלו למשלח ביכלתו להיות אחר–כך (כשמתמנה לשליח) “כמותו” דהמשלח,

מה שאין כן התואר “עבד” מורה, להיפך, על פחיתות, אשר, לא זו בלבד שאיננו “אדון” (שיש לו בעלות על אחרים), אלא יתר על כן — אפילו איננו אדם סתם, ועוד יותר — איננו בעל–הבית על עצמו, איננו “בן חורין”.

וכתוצאה מחילוק זה בין שליח ועבד בערך ויחס שלהם אל המשלח ואל האדון, חילוק הנעשה גם באופן פעולתם עבור המשלח והאדון:

שליח הוא כמותו דהמשלח, ולכן בכחו לפעול על–ידי פעולתו, כאילו שהדבר נעשה על–ידי המשלח.

מה שאין כן מה שמעשה העבד מועיל עבור האדון, “מה שקנה עבד קנה רבו”, אין זה מפני שהעבד הוא “כמותו” דהאדון, ואדרבה — העבד איננו “כמותו” דהאדון, ולכן לא יתכן לומר שהוא יוכל לפעול עבור האדון, אלא אדרבה — כיון שאין לו כחות איננו מציאות לעצמו, הוא קנוי לרבו, הרי המעשה שהוא עושה זהו מעשה האדון שהוא, האדון, עושה על–ידי “קנינו”.

ד.    על–פי הנ”ל יובן גם החידוש בהוראה בעבודת ה’ שיש ללמוד מענין השליחות שבו מדובר בפרשתנו — לגבי ההוראה שיש ללמוד מפרשת חיי שרה שבה מדובר אודות עבד:

נוסף לזה שבני ישראל הם עבדי הקב”ה, כמו שכתוב “כי לי בני ישראל עבדים” — עשה הקב”ה את בני–ישראל גם לשלוחים שלו, ובכך ישנה מעלה כפולה:

(א)   הדבר מורה על החשיבות דבני–ישראל [שעוד לפני שנעשו שלוחים הרי הם בדומה, כביכול, לקב”ה, אתם קרויים אדם על שם “אדמה לעליון”. ועל אחת כמה וכמה לאחר שנעשו שלוחים, שאז נעשו “כמותו” כביכול],

(ב)   כל הענינים שהם פועלים הם על–ידי העבודה שלהם, ובמילא ישנה בזה המעלה ד”קב שלו”, דהשם עשה את האדם באופן אשר “אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו”.

ואף שאין זה “כחי ועוצם ידי” ח”ו, כי אם בכחו של הקב”ה — הרי הכח נמסר להם ונעשה ענין שלהם, כמדובר לעיל, אשר אף שהשליח מקבל את כחו מהמשלח, הנה כח המשלח נמסר לו (לשליח) שהוא יוכל למלא את השליחות.

ויש לומר, שנוסף לזה שבענין השליחות ישנה המעלה ד”קב שלו” הנ”ל, הנה על ידי זה מתמלאת כוונת הבריאה ד”נתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים” — שהרי השליחות ד”דידה בתחתונים” היא, שה”תחתונים” נעשים “דירה” לקב”ה (לא מלמעלה, אלא) מצד הטבע ומציאות שלהם, על–ידי עבודת (וכח) התחתונים גופא.

ה.    כל ענין בתורה, הרי הוא בתכלית הדיוק. ובהתאם לכך, הרי, בפעם הראשונה שבה מדובר בתורה אודות שליחות [שזוהי גם הוראה על השליחות דבני–ישראל בכלל ובפרט] ישנה גם הוראה במה מתבטאת השליחות:

השליחות ד”וישלח יצחק את יעקב” היתה כדי שילך לחרן, לבית לבן, “לקחת לו משם אשה”. וכפי שהי’ והתברר אחר–כך בפועל — הרי דוקא בחרן (“חרון אף של עולם”) העמיד יעקב את משפחתו, וקיים את הציווי ד”פרו ורבו גו’”, ובאופן ד”מטתו שלימה”.

ונוסף לזה ששם העמיד את משפחתו, עשה שם גם דירה לו יתברך בתחתונים, על–ידי ההתעסקות בצאן לבן, עד שנהי’ אצל יעקב (בחרן) צאן רבות וגו’, ובלשון החסידות — שבירר והעלה ניצוצות הקדושה שהיו בצאן לבן.

ועד שגם בלכתו בדרך, עוד בטרם שבא לחרן (מקום שליחותו) — “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו”, היינו שלקח אבנים (דומם, נברא הכי תחתון) ופעל בהם עלי’ ועד ש”והאבן הזאת גו’ יהי’ בית אלקים”.

וזוהי גם הוראה לכל אחד ואחד מישראל ששליחות נשמתו, אשר ירדה למטה בעולם הזה הגשמי (חרן, חרון אף של מקום בעולם) היא —

לפעול “פרו ורבו גו’”, הן כפשוטו והן ברוחניות, להשפיע בעניני יהדות על עוד יהודי ועוד יהודי על–ידי מצוות, ותורה בפרט (והרי “המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו”),

וכן להשפיע על אומות העולם (תושבי חרן) שיקיימו שבע המצוות שלהם,

ועד — לעשות את כל העולם כולו, גם החלק שלמטה מסוג המדבר, ועד הדומם (אבני המקום) לדירה לו יתברך.

ו.     ויש להוסיף, אשר על–ידי “וישלח יצחק את יעקב” — שיעקב יצא ממקומו של יצחק וילך דוקא לפדן ארם “לקחת לו משם אשה” — נפעל ענין שלא הי’ גם במקומו של יצחק וגם לא אצל יצחק:

יצחק הי’ עולה תמימה, ובמילא, העבודה דהפיכת הסטרא–אחרא, אנשים ההפוכים מקדושה, לקדושה לא היתה שייכת אצלו [דלא כאביו ואמו ד”אברהם הי’ מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים”].

אמנם, על–ידי “וישלח יצחק את יעקב”, לפדן ארם, הנה מלבד הבירורים שבירר בחוץ לארץ — היתה “מטתו שלימה”, ועד אשר “אלה תולדות יעקב יוסף”, שענינו של יוסף הוא — “יוסף ה’ לי בן אחר”, לעשות גם את ה”אחר” ל”בן”, היינו, שגם אלו שהם לעת–עתה בבחינת “אחר” — יתהפכו, ובפרט על ידי זה שמגלים שהם באמת בבחינת “בן”, ועד — בנו יחידו של הקב”ה, עד ל”בנימיך — “בן ימין”, בן ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה’ אלקיך בה (אלקות), עד ארץ שרצתה לעשות רצון קונה.

ז.     והנה, מלבד ההוראה שיש ללמוד מ”וישלח יצחק את יעקב” אודות שליחותו של כל אחד ואחד מישראל — ישנה הוראה מיוחדת לשלוחים בפשטות דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו,

בנוסף לזה שתוכן השליחות שלהם הוא כשליחות יעקב

— שנשלחו למקומות רחוקים, רחוקים ברוחניות, פדן ארם, ולפעמים גם חרן [נוסף לזה שעולם הזה בכלל הוא חרן, הרי מקומות אלו הם חרן שבעולם הזה גופא] כדי לפגוש יהודים “אחרים” לפעול בהם את כל הנ”ל (בנוגע לעצמם, בנוגע לשאר בני–ישראל והן בנוגע למצוות בני נח, כנ”ל) —

הרי הדבר מודגש במיוחד בשמו של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו:

שמו (השני) הוא “יצחק” — “וישלח יצחק את יעקב”, ושמו הראשון הוא — “יוסף”, על שם “יוסף הוי’ לי בן אחר”. והרי זוהי מטרת שליחותם של השלוחים המשתתפים בכנס זה — על מנת שאיש את רעהו יעזורו ויקבלו החלטות טובות איך להוסיף ולהרחיב את עבודת וקיום השליחות ד”וישלח (יוסף) יצחק את יעקב”.

ח.    ויש להוסיף ולהדגיש, שהעבודה בכל הנ”ל צריכה להיות בתור שלוחים, היינו, לא רק מצד קבלת עול (עבודת עבד), אלא בתור דבר שלהם (שליח), שאז עוסקים בדבר בחיות אחרת לגמרי.

ואף על פי שבקבלת עול (עבודת עבד) ישנה המעלה דביטול — הרי בשעה שעוסקים בשליחות כדבר פרטי, העבודה היא בתוספת חיות (כנ”ל), שזה מוסיף גם בקיום השליחות בפועל.

ולכן, רצונו של המשלח הוא שיעסקו בזה בתור דבר פרטי, ובמילא — הנה מצד הביטול בקבלת עול גופא, נדרש שהעבודה תהי’ (לא רק בתור עבד, אלא) בתור שליח.

ואף על פי שעבודת השלוחים צריכה להיות במסירות נפש, אשר מסירות נפש קשורה (לכאורה) בביטול — הרי רואים בפועל שפעמים רבות המסירות נפש קשורה דוקא בתוקף המציאות:

כאשר המציאות היא בחלישות, אזי כאשר מילוי רצונו קשור בקשיים, ועל אחת כמה וכמה בסכנה, הדבר ימנע אותו מלמלא את רצונו: אבל כשהוא בתוקף המציאות — שום דבר לא ימנע בעדו מלהשלים את רצונו, ויפעול לשם כך בכל המצבים, אפילו כשיצטרך לזה מסירות נפש.

•

ט. נוסף על האמור לעיל אודות כללות ענין השליחות, הרי, גם מסדר השליחות דיצחק אפשר ללמוד הוראה ולימוד בסדר השליחות ד”וישלח יצחק” שבדורנו:

לפני שיצחק שלח את יעקב לחרן — ברכו “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש וגו”’.

והברכה היא שלא על–דרך הרגיל כלל — “ויתן, “יתן ויחזור ויתן”:

דהנה, בדרך כלל מברכים תחילה בעיקר הברכה, ולאחרי זה נותנים הוספה על העיקר, אבל ברכת יצחק היתה באופן כזה שמלכתחילה התחיל בהוספה (“מלכתחילה אריבער”) — “ויתן”, בוא”ו המוסיף לפני “יתן”.

וגם: תוכן ברכת יצחק הוא “עיקר ומקור כל הברכות לעולם”, מכיון ש”עיקר ההשפעה בריבוי אור וחיות ביותר” הוא דוקא על–ידי יצחק, בחינת גבורות, “לפי שיש בהם תגבורת אור וחיות בכח עצום יותר כו”.

והברכות הם לכל לראש בגשמיות העולם — “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש גו’” בפשטות, אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ונוסף לזה (אבל כמובן שזהו עיקר) — ברכות אלו כוללות את כל הפירושים שבזה במדרשי חז”ל, ולדוגמא: “מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זו אגדה”, ועוד.

וגם: נוסף לברכות שבירך יצחק את יעקב לפני שליחותו לחרן, הרי תיכף לאחר השליחות עצמה חזר ובירכו מיד עוד ועוד, “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו גו’ וא־ל שד–י יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את אח מגוריך וגו”’.

ולאחרי זה, גם בהתחלת השליחות בפועל — מקבל יעקב את ברכות הקב”ה: “והי’ זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו’”, ועד שהדבר פעל מיד ביעקב — “וישא יעקב רגליו, משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת”, עד ש”כחו גדול”.

י. מכך אפשר ללמוד גם בנוגע ל”וישלח יצחק” בדורנו זה — בקשר לכינוס השלוחים הנוכחי:

לפני ש”יצחק” שבדורנו שולח שליח —  הרי הוא מברך אותו, ובברכות שלמעלה ממדידה והגבלה — “יתן ויחזור ויתן, ובברכות הכי גדולות — “מקור כל הברכות לעולם”.

ולכל לראש — ברכות בגשמיות, “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש גו’”, שיתברכו בפרנסה בהרחבה, “ויפרך וירבך גו’” —           בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי.

ולאחר זה — הברכות כוללות ברכות בעבודתו הרוחנית של השליח, בלימוד התורה, נגלה ופנימיות התורה, וקיום המצוות, ובעיקר — ברכות בקיום שליחותו בפועל בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

וכן בעת מינוי השליח — מקבלים עוד פעם את ברכת “יצחק”, וגם כשיוצאים בשליחותו, מקבלים מיד ברכות נוספות מהקב”ה — “והי’ זרעך כעפר האח ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו’”, שיצליח בקיום השליחות ד”ופרצת גו’” — הפצת המעיינות חוצה,

כלומר: נוסף לכך שהמשלח, נשיא דורנו, אמר והורה שקיבל את הנשיאות מאביו בתנאי שכל הענינים יהיו בחסד וברחמים, וכמובן שהדבר חל על כל שלוחיו (שהם “כמותו” דהמשלח) — מברך המשלח את כל אחד ואחד לפני שיוצא בשליחותו, בעת מינוי השליחות, ואחר–כך גם בהתחלת השליחות.

והברכות נמשכות על כל משך זמן השליחות, וגם ל”זרעך” עד סוף כל העולם.

וכפי שרואים בפועל בקיום ברכות אלו — אצל השלוחים שנתמנו לפני עשר שנים, עשרים שנה (וכיו”ב) — שכולם הסתדרו, ב”ה, והעמידו משפחות בבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי, ונוסף לזה — רואים את הברכות שלמעלה מדרך הטבע בהצלחת השלוחים במילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.

והרי, ברכות אלו הן ברכות הכי גדולות, אלא, שמצד הרגילות, לפעמים לא שמים לב לזה כדבעי, וטועים לחשוב שלא מקבלים מהמשלח את כל הברכות הדרושות.

יא. ומכאן מענה לשלוחים השואלים ומבקשים ברכות בענינים שונים, החל מפרנסה בגשמיות, כדי שיוכלו למלא את שליחותם במילואה ללא בלבולים צדדיים:

המשלח מברך את כל אחד ואחד מהשלוחים עוד לפני צאתו לשליחותו, וממשיך ומברך אותו בכל הברכות הדרושות לו, עד לברכות הגדולות ביותר שיכולות להיות: “ויתן לך — יתן ויחזור ויתן — האלקים מטל השמים ומשמני הארץ גו’”, וכמה וכמה מברכות אלו כבר התקיימו בפועל — די אם יתבונן בחייו הפרטים, בחיי בני ביתו ובהצלחה שהיתה בעבר בקיום השליחות שלו למעלה מדרך הטבע — ויראה את ריבוי ברכות המשלח שבזה.

ועוד והוא העיקר: כוונת כל הברכות היא — להוסיף כחות ומרץ בקיום השליחות בפועל, אשר “נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת”, ו”כחו גדול” בשליחותו בעולם, מבלי הבט על כל ההעלמות והסתרים ומניעות ועיכובים שמסביבו.

ואדרבה: על–ידי העבודה בקיום השליחות ב”חרון אף של עולם” — יהי’ “ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות”, החל מעשירות בגשמיות, וגם —עשירות ברוחניות: עד כמה שהי’ “כחו גדול” בקיום שליחותו עד עתה — הרי תמיד הולך ומוסיף “מעלין בקודש” ו”מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד’ מאות”, וכן הלאה.

•

יב. כדי לתת חיזוק וקיום בברכה המתחדשת בשבת זו “ויתן לך, יתן ויחזור ויתן” — קיום שישאר גם לאחרי זה — יעשו התחלה בפועל ב”ויתן לך, ויתן ויחזור ויתן”:

לכל השלוחים יש הוצאות כספיות, ולכמה וכמה מהם יש הוצאה המרובה על ההכנסה.

ולפעמים הרי זה מהדאגות הגדולות ביותר של השלוחים והדבר מפריע לקיום השליחות בפועל. וכדי להסיר חלק מדאגות אלו, באה ההצעה — ומפקחין על צרכי ציבור בשבת:

השלוחים שימסרו (במחלקה המיוחדת שתקבע לוה) דו”ח ברור על הגרעון הכספי שלהם (עד ראש חדש כסלו זה, או ראש השנה לחסידות הבע”ל) באישור של רואה־חשבון, יקבלו בלי נדר, “יתן” (מקופה מיוחדת), עשרה אחוז (מעשר) מהגרעון. “ויחזור ויתן” — חצי מתשעים האחוז כהלואה למשך ארבע או חמש שנים, החל מראש חדש כסלו שנה זו.

וכרגיל בכגון דא ימסרו גם המחאות (“טשעק’ס”) על ההלואה, החל מהתשלום הראשון, לא יאוחר מראש חדש כסלו תשמ”ט, והשני — עד ר”ח כסלו תש”נ, תשנ”א, תשנ”ב, או תשנ”ג (לכל היותר).

ויהי–רצון שתהי’ זו התחלה טובה בכינוס השלוחים, שעל ידי זה יתוסף יתר הצלחה בכל הענינים שידונו בכינוס, ועוד ועיקר  - תוספת הצלחה בקיום השליחות בפועל, כל אחד ואחד במקומו.

יג. נוסף לזה יתנו גם — “יתן ויחזור ויתן” — ענין של תורה, ולהבדיל, של צדקה, שזוהי הנתינת כח העיקרית בעבודת השלוחים (ורק שמפני חושך הגלות חושבים, לפעמים, שהעיקר הוא ההוצאות…):

מחר, ראש חודש כסלו, לאחר תפלת מנחה יתנו — “יתן” — לכל אחד ואחת מהשלוחים, הן האנשים והן הנשים והבנות, קונטרס, מאמר חסידות ד”ה ושבתי בשלום, מלוקט ומיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו המבאר את הפסוקים הראשונים דפרשת ויצא יעקב וילך חרנה בשליחותו של יצחק, כולל — ביאור בברכות שקיבל אז והתפלות שביקש כדי להצליח בשליחותו.

ובצירוף עם זה — “יחזור ויתן” — שטר של דולר לתת לצדקה.

יד. עיקר הכוונה בנתינות אלו (“ויתן לך”) — מלבד נתינת שאר כל הברכות —של המשלח היא, כדי להסיר את המניעות למילוי וקיום השליחות, על מנת שיהי’ אפשר להוסיף יותר, כטבע האדם דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ד’ מאות (כנ”ל).

ובפשטות:

כל אחד ואחד מהשלוחים, בודאי פעל עד עתה גדולות ונפלאות במילוי השליחות ד”וישלח יצחק את יעקב” — כדי להעמיד משפחה כפשוטה וברוחניות (כנ”ל), ולברר “חרון אף של מקום בעולם”, ובעיקר — “יוסף ה’ לי בן אחר”, ו”יצחק” — “כל השומע יצחק לי”, ובכללות — העבודה ד”ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו גר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי’ בית אלקים”, לעשות מהדברים (גם הכי) תחתונים שבעולם בית ודירה לו יתברך.

ובמיוחד בשנה זו — “שנת הקהל” ו”שנת תשמח” — העבודה ד”הקהל את העם, האנשים והנשים והטף גו’ ויראו את ה’ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת גו’ כל הימים אשר אתם חיים על האדמה”; והעבודה (תשמח) מתוך שמחה.

אמנם, לאחרי כל זה — הרי, בשבת זו,         פרשת תולדות, מברכים וערב ראש–חודש כסלו, כאשר מתחדש ה”וישלח יצחק את יעקב” וכל הברכות השייכות לזה (“ויתן לך וגו’”), צריך להיות החלטה חדשה אצל כל שליח לחזק את פעולותיו במילוי השליחות ביתר שאת וביתר עוז, עד לאופן שלא בערך.

ובפרט שההחלטות הנ”ל מתקבלות במקום קדוש, בית גדול, שמגדלין בו תורה ותפלה וצדקה — הרי נותן עוד יותר כח להמשיך, ובהוספה, בכל ענינים אלו, גם לאחרי זה.

טו.   ולהוסיף, אשר מכל האמור לעיל, אודות השלוחים המשתתפים בכינוס השלוחים בשבת זו, יש הוראה ונתינת כח לכל בני–ישראל בדורנו בנוגע לשליחות שלהם, בתור שלוחי הקב”ה לעשות מחלקם בעולם דירה לו יתברך בתחתונים.

וגם הם מקבלים על כך את כל הברכות מהקב”ה, על–ידי “יצחק” של דורנו, נשיא דורנו, הן ברכות לפני השליחות והן בעת השליחות.

טז.   ויהי רצון שההוספה בקיום השליחות ד”וישלח יצחק את יעקב” בגלות, “חרון אף של מקום בעולם” — תמהר עוד יותר את קיום הברכות וההבטחות בפועל, ד”ושבתי בשלום אל בית אבי”, בגאולה האמיתית והשלימה, שאזי יבואו כל בני–ישראל בשלום “אל בית אבי” — “יאמרו ליצחק כי אתה אבינו”,

וכל ישראל — והשלוחים בראשם —ילכו לארץ ישראל, מקומו האמיתי של כל אחד ואחד מישראל, בהיותו “בנימין”, “בן ימין”, בן ארץ ישראל, ובארץ ישראל גופא — בירושלים עיר הקודש, בבית–המקדש, בקודש הקדשים.

והקיצו ורננו שוכני עפר וכנ”ל — יצחק אבינו וכ”ק מו”ח אדמו”ר וכו’ וכו’.

ועוד ועיקר — תיכף ומיד ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עין.