מאת: שניאור חביב ואברהם רייניץ ב שבת האחרונה, בעיצומם של ימי השבעה על הרה”ח ר’ א

מאת: שניאור חביב ואברהם רייניץ

בשבת האחרונה, בעיצומם של ימי השבעה על הרה”ח ר’ אליהו ליפסקר, הגיעו בניו הרה”ח ר’ יוסף יצחק והרה”ח ר’ מנחם מענדל, להתפלל בבית הכנסת “ריינס שול”, בו היה אביהם מתפלל בעשרות השנים האחרונות.

אחד המתפללים, כיום חסיד בר–אוריין ובעל משפחה חסידית עניפה, פנה אליהם בהתרגשות ואמר: יש כאן בבית הכנסת עוד רבים כמוני, שכיום נמנים על משפחת חסידי חב”ד, אך לפני שלושים שנה, כשעשינו את הצעדים הראשונים לחב”ד, ולא ידענו מה ההבדל בין החומש ללקוטי–תורה, היה זה אביכם שקירב אותנו וליווה אותנו על כך צעד ושעל. בשבתות למד איתנו לקוטי תורה, ובימי השבוע הדריך והנחה אותנו כיצד להשתלב בחיים החסידיים.

את השיעור בתורה אור ולקוטי תורה המשיך ר’ אלי לקיים עד השבועות האחרונים לחייו. השבוע, כאשר הגעתי לביתו לניחום אבלים, הראו לי בניו בהתרגשות צרור דפים גדולים, עליהם הדפיס ר’ אלי באותיות קידוש לבנה את מאמרי החסידות, כדי שיוכל להמשיך למסור את השיעור גם לאחר שראייתו הלכה ונחלשה…

במהלך ימי השבעה הגיעו מגוון אנשים שהתקרבו בזכותו לחסידות חב”ד. חלקם היו מוכרים למשפחתו, כיוון שלא רק זכו ממנו לעצה ותושיה, אלא גם היו אורחים רצויים בביתו הפתוח לרווחה. “הגיעה לכאן אשה אחת שאמרה בהתרגשות כי לולי האוזן הקשבת של אבינו, היא לא הייתה היום בעולם החרדי. הוא הציל אותה, ואת שלושת ילדיה. היא חזרה ואמרה כי הבית שלנו, היה הבית היחידי שקיבל אותה כפי שהיא, גם במצבים הקשים בהם הייתה נתונה”, מספר בנו ר’ מנדי, שזוכר היטב את המקרה ההוא, ושמח מאוד לראות את האשה ושלושת ילדיה הצועדים בדרך התורה והמצוות.

אולי בזכות פעילותו זו, זכה ר’ אלי מידי פעם לקבל מהרבי בקבוק משקה או בקבוק יין כאשר עבר לפני הרבי בחלוקת כוס של ברכה. הוא לא ביקש, אך הרבי ביוזמתו היה נותן לו מידי פעם בקבוק. הרב יהודה לייב גרונר, שהגיע לנחם את בני המשפחה, גילה את אזנם כי שמע את הרבי מתבטא אודותיו “הוא הבעל–מנגן שלי”….

מכותאיסי ללוד

ר’ אליהו ליפסקר נולד בכ”א סיון שנת ת”ש בכותאיסי כבן שישי להוריו ר’ אריה זאב ומלכה. בכותאיסי כידוע, לא הלכו ילדי משפחת ליפסקר לבית הספר כמחוייב על פי החוק הרוסי, אלא למדו תורה בעליית הגג ששימשה ככיתת לימוד מחתרתית. ר’ לייבל שכר עבור ילדיו מורה פרטי שהיה מגיע מידי יום ללמוד עם הילדים.

אליהו היה ילד כבן 9 כשהגיע לארץ ישראל. משפחת ליפסקר הועברה למעון עולים בבאר יעקב וכמה ימים לאחר מכן, הגיע ר’ אריה זאב ולקח את הבנים לישיבה ברחוב הרב קוק 16 בתל־אביב. היה זה ליל י”ט כסלו ובמקום התקיימה התוועדות עם זקני המשפיעים וראשי קהילת חב”ד בתל אביב.

במוצאי כ’ כסלו התחילו סדרי הישיבה. הבנים הגדולים נותרו ללמוד בתל אביב ואלי הצעיר שב לבאר יעקב עם אביו. אחרי זמן מה, דאג ר’ אריה זאב לפתוח את המוסדות בלוד וילדי משפחת ליפסקר הובאו חזרה מתל אביב כדי להיות התלמידים הראשונים של המוסדות. ראשי הישיבה היו אז הרב מלך קפלן, לימים רב קהילת חב”ד בלוד והרב גורביץ, בנו של החסיד הידוע ר’ איצ’ה דער מתמיד.

בהמשך, בעקבות בקשה מיוחדת של הרבי, נשלחה קבוצת בחורים מלוד לחיפה ור’ אלי היה ביניהם. בשנת תשט”ז, ביקרה בארץ ישראל קבוצת השלוחים ששלח הרבי בעקבות התקפת הפידאיון בכפר חב”ד והם עוררו את אנ”ש והתמימים על חשיבות הנסיעה לרבי. הביקור של השלוחים הותיר רושם עז על אלתר שניאור זלמן, אחיו הגדול והוא החליט לנסוע לרבי. כשסיפר זאת לאביו, צירף אליו את אלי אחיו הצעיר.

הנסיעה לרבי

כיון שלא היו בידיהם אשרות כניסה לארה”ב, הוחלט אחרי שהתקבלה ברכת הרבי, שיעברו דרך צרפת שם יסתופפו בצילו של המשפיע ר’ ניסן נעמנאוו עד להגעת כל האישורים המתאימים.

בעיצומו של חורף תשי”ז יצאו האחים התמימים שניאור זלמן ואלי באוניה שהפליגה למרסיי שבצרפת, משם המשיכו ברכבת לעיירה ברונואה שבפרברי פריז והגיעו אליה בט”ו בשבט תשי”ז. האחים שניאור זלמן ואלי ליפסקר נכנסו לישיבה והתמסרו ללימוד נגלה וחסידות. בקיץ, הגיעו הניירות, אך כסף להפלגה לניו יורק לא היה להם.

כבן משפחת ליפסקר, ניחן אלי בקול ערב והיטיב להתפלל לפני העמוד, חשב אפוא אלי, להישאר לתשרי תשח”י בצרפת, לעבור לפני התיבה בימים נוראים, ובכסף הזה לרכוש שני כרטיסים עבורו ועבור אחיו זלמן. כששמע זאת החסיד ר’ ישראל נח בליניצקי, הוא לא הסכים בשום אופן. “תשרי צריך להיות אצל הרבי” הוא אמר. וכדי להוכיח את רצינותו, הוא שילם מכספו את הנסיעה לשני האחים. העיקר שיהיו בתשרי אצל הרבי.

כשבאו האחים להיפרד מר’ ישראל נח ערב נסיעתם, הוא ביקש מהם לשוב אליו להיפרד שוב כשיהיו בדרך. למחרת, כשחפציהם כבר היו במונית, הם עלו להיפרד מר’ ישראל נח. להפתעתם, ישראל נח לבש את מעילו העליון, עלה איתם למונית ונסע איתם עד לתחנת הרכבת שהובילה אותם לאוניה.

בכ”ז אלול תשי”ז, שלשה ימים לפני ראש השנה, עגנה הספינה ‘טווין מרי’ בניו יורק. על סיפונה היו האחים ליפסקר, ר’ מאיר פרידמן מכפר חב”ד ור’ חיים הורביץ (טשקענטער). על המזח המתינו להם שני בחורים שקיבלו את פניהם היו אלו התמימים יצחק (איצ’ה שפרינגר) וגרשון מענדל גרליק.

היחידות הראשונה. יחס של אבא לבן

ההפלגה הארוכה, השפיעה לרעה על בריאותו של אלי והוא הגיע ל־770 כשהוא קודח מחום ובקושי הצליח להגיע לתפילות ראש השנה עם הרבי. אחרי ראש השנה הוטב מעט מצב בריאותו ובעשרת ימי תשובה הוא נכנס ליחידות הראשונה בחייו. הרבי קיבל אותו במאור פנים והתעניין בשלומו. “זו הייתה כמו שיחה של אבא ובן”, תיאר לימים ר’ אלי “הרבי שאל איך אני מרגיש, התעניין האם הלכתי לרופא ואיזה טיפול אני מקבל. הייתי בחור צעיר בן 16 וחצי לבד בניו יורק, ופתאום הרגשתי שיש לי מי שדואג לי כמו אבא”.

מיד אחרי החגים החל אלי את לימודיו בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב־770. במקביל עסק בכל עבודה אפשרית במסגרת הישיבה כדי שיוכל לעמוד בכוחות עצמו. ברגע שהתאפשר לו מבחינה כלכלית, החליט אלי הצעיר להגשים את חלום ילדותו. הוא החל ללמוד מוזיקה באופן מקצועי.

“מיום הולדתי הייתה לי תשוקה למוזיקה”. סיפר ר’ אלי. “כל השנים חלמתי מוזיקה ולדאבוני הרב לא יכולתי לפתח את זה. בארץ ישראל לא הייתה לי אפשרות להגיע לזה וההורים שלי לא יכלו לתת לי חינוך מוזיקלי. ברגע שהייתי אדון לעצמי התחלתי ללמוד מוזיקה. בתחילה למדתי אצל מורים למוזיקה ומאוחר יותר הלכתי ללמוד בבית ספר למוזיקה”.

הרבי מעודד לימודי המוזיקה

“צריך להבין”, מדגיש בנו הצעיר ר’ מנחם מענדל, “שבחור ילמד מוזיקה בשנים ההם, זה היה מופרך לגמרי. זה כמו שהיום יגידו שבחור יחזיק טלוויזיה או אינטרנט פתוח בחדר ב־749”.

“האמת היא שבתחילה הנהלת הישיבה לא אהבה את זה כל־כך בלשון המעטה. זה היה בניגוד לתקנון הבלתי כתוב. אבל מי שתמך בי בסופו של דבר היה דווקא הרבי” מספר אלי.

“חברי ההנהלה היו נכנסים כל שבועיים לרבי ומדווחים על מה שקורה בישיבה. בין היתר הם סיפרו לרבי שישנו בחור שהולך ללמוד מוזיקה ואף העלו את השאלה האם יהיה נכון לזרוק אותי מהישיבה. הרבי שאל אותם בתמיהה: ‘לזרוק אותו מהישיבה? אולי הוא זקוק לעזרה ותמיכה’? אני חושב שהרבי ראה בי פוטנציאל ורצה שאתרום להתפשטות המוזיקה החסידית בעולם” אמר ר’ אלי.

זמן קצר לאחר מכן, נקרא אלי הצעיר למשרד ההנהלה שם נשאל האם הוא זקוק לסיוע כספי כדי להמשיך את לימודיו. אלי שתמיד הקפיד שלא ליהנות מן הצדקה, השיב בשלילה וויתר ברצון על התמיכה הכספית של ההנהלה. מבחינתו, העיקר שנותר כתמים מן המניין בישיבה, ושיכל לשלב זאת עם לימודי המוזיקה באישור ההנהלה.

באותה תקופה הגיע ר’ אריה זאב לבקר את בניו ב־770. הוא שמע שבנו החל ללמוד מוזיקה וחשש לעתידו הרוחני. “בתחילה, כולם חששו שארד מן הדרך” סיפר ר’ אלי. “הנהלת הישיבה פחדה, וגם ההורים שלי חששו. אבל אחרי ששמעו שיש על כך “הסכמה מלמעלה”, החשש הוסר וזה אפילו מצא חן בעיני הורי.

“באיזשהו שלב, התחלתי לכתוב לרבי ולדווח לו על התקדמותי בלימודי המוזיקה והרבי מאוד תמך בי. הרבי הכיר את מה שאני עושה וניכר היה שהרבי שמח בבחירתי. במקביל המשכתי את לימודיי בישיבה כסדרם. בישיבה למדתי סמיכה ושחיטה. נכון שבחיים שלי לא הייתי שוחט, אבל יש לי ביד תעודה על לימוד הלכות שחיטה. מאז לא נגעתי בשום דבר שקשור לשחיטה. בסוף הלימודים קיבלתי ברכה מהרבי להקמת בית נאמן בישראל”.

בית של הכנסת אורחים

בשנת תשכ”ג נישאו ר’ אלי ומרת לאה לבית בוקטמן. לאה נולדה בבית חרדי אמריקאי ממוצא פולני. לשמור על מסגרת משפחה דתית לא היה דבר מובן מאליו בארצות הברית של אותם ימים. אביה הרב משה בוקטמן היה רב בברונקס שם הייתה באותם הימים קהילה יהודית גדולה. הרב אלטיין שהיה חתנו של הרב ג’ייקובסון פתח שם בית ספר לבנות, ולאה הייתה אחת התלמידות הראשונות. מאוחר יותר עברה לאה ללמוד בבית יעקב בברוקלין וכך הגיעה לקראון הייטס.

“כשסבא וסבתא שלי נכנסו ליחידות לרבי בתקופת החתונה של הורי”, מספר ר’ מנחם מענדל ליפסקר, “הם סיפרו לרבי על קורות משפחתם, ותוך כדי שיחה התגלה שהייתה היכרות קרובה באיזושהי תקופה, בין משפחת אימי למשפחתו של הרבי”.

בני הזוג ליפסקר הקימו בית שהושתת על הכנסת אורחים, נתינה וחסד כמו שראה בבית הוריו בלוד. עד היום בית ליפסקר ידוע בקראון הייטס בין אלפי אורחי המלך כבית פתוח. בחודש תשרי מתארחים בו מאות אורחים, אותם מקבלים ר’ אלי בסבר פנים יפות, ובשמחה גלויה.

“אמא שלי אוהבת לבשל, והיא תמיד מכינה בשביל האורחים סעודות ענק ובשפע גדול. אנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן”. מספר ר’ מנחם מענדל. “בסוכות האחרון, אבא שלי לא הרגיש טוב. הוא היה מוגבל פיזית. הוא לא יכל ללכת והיה מרותק. אז בנינו סוכה קטנה עבורו במרפסת. אבל כשהתקרב החג, העניין לא נתן לו מנוח. הוא לא היה רגוע, וביקש שנבנה את הסוכה הגדולה בחצר כמידי שנה, לטובת האורחים”.

המתופפים לראשונה בפאראד

את הקריירה המוזיקלית־חסידית, החל ר’ אלי כבחור בישיבה, וכך הוא סיפר: “בשנת תש”כ, כשהייתי עוד בישיבה, ביקשו שאמצא רעיון מוזיקלי לפאראד של ל”ג בעומר. אמרתי שאנסה לעשות תזמורת של ילדים עם תופים וזה עבד. הרבי עודד מאוד את המתופפים. כשהיינו עוברים לפני הרבי, היה אפשר לראות את הנחת רוח שזה גורם לו”, סיפר ר’ אלי. “כמה פעמים הרבי אף הורה לקרוא לי ולילדים וביקש שנעשה סיבוב נוסף עם התופים, כדי להוסיף בשמחה שהייתה שם”.

כיום קשה למצוא תהלוכת ל”ג בעומר על פני תבל שאין בה מצעד של ילדים מתופפים. אבל לא רבים יודעים שהרעיון והביצוע הראשון, היה שייך לר’ אלי ליפסקר.

מצעד המתופפים הוא רק קצה הקרחון של יוזמותיו המוזיקליות. ר’ אלי הפך לפורץ הדרך הגדול, והנחשון של המוזיקה החב”דית בדור האחרון. אם זה עבודתו בספר הניגונים, בהקלטת הנוסח החב”די של תפילות הימים הנוראים, שבתות וחגים, בהופעותיו הרבות ובניגונים הנשכחים שהקליט עבור הדור הצעיר.

לאורך כל הדרך זכה אלי להתייחסויות חמות ומקרבות מהרבי גם בחיים האישיים וגם בעיסוקו כמוזיקאי. “לפני שהייתי נוסע להופעות גדולות הייתי נכנס ליחידות. פעם הרבי אמר לי ‘בהופעות צריך להשתלב ושיהיה קשר עם הקהל’. זו הייתה הנחיה מיוחדת שקיבלתי בקשר למקצוע שלי”.

באין ספור הזדמנויות זכה ר’ אלי לשמש כבעל תפילה או לנגן בפני הרבי. “בדרך כלל, בחנוכה היו עורכים כנס ילדים ב־770. מה שקרוי ראלי. אני הייתי מופיע עם תזמורת והרבי היה עומד מולנו ומעודד את הנגינה.

לפעמים, הרבי פנה לקהל וביקש שמישהו ישיר את הניגון. באחת ההתוועדויות האלו, הרבי אמר: ‘נמצא פה ליפסקר, שהוא ישיר’”.

הרב ליפסקר גם זכה להתפלל כבעל תפילה בימים נוראים אצל הרבי. “הייתי הרבה פעמים חזן אצל הרבי. הייתי מתפלל בראש השנה וביום כיפור. בהמשך היו כמה שנים ששכרו אותי להיות חזן בקהילות שונות בעולם, ומאז כבר לא זכיתי לחזור ולגשת לפני העמוד ב־770”. סיפר ר’ אלי בראיון.

שמחת בית השואבה בקראון הייטס

אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגיע ר’ אלי ליפסקר למספר הופעות בארץ ישראל. “היו לי הופעות בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים”. סיפר, “הופעתי אז עם מקהלת הילדים שלי ועם יגאל צאליק מלונדון ועם מי שאחר כך הפך למלך המוזיקה החסידית, הזמר מרדכי בן דוד. הייתי מבצע ניגונים שאני עצמי הלחנתי או כאלה שמאוד אהבתי לעשות עם מקהלות. זה היה רפרטואר מגוון והצופים נהנו מאוד”.

מידי שנה בחול המועד סוכות, היה ר’ אלי מוזמן לנגן בשמחת בית השואבה של חסידות סקווירא בניו יורק. בשנת תשמ”א, שנת הקהל, אחרי שהרבי דיבר על העניין של שמחת בית השואבה, החל ר’ אלי את המסורת של שמחת בית השואבה בקראון הייטס שהפכה מאז למסורת של שמחה ולאחד הסמלים הבולטים של תשרי בליובאוויטש.

הרבי גם עודד את ר’ אלי להקליט את יצירותיו. “כל הקלטה או חומר אחר שהייתי מוציא לאור, הייתי מכניס לרבי. תמיד הרבי שמע והתייחס. פעם שאל הרבי מדוע לא כתוב ב”ה. הרבי גם הורה לי לכתוב על התקליט שלא יאזינו לו בשבת קודש ויום־טוב. כשהקלטתי את מגילת אסתר, הרבי אמר לי לכתוב על העטיפה, שלא יוצאים ידי חובת שמיעת מגילה על ידי זה שמקשיבים לקלטת”. מספר ר’ אלי.

בצעירותו, לא חלם ר’ אלי להתפרנס מהעיסוק במוזיקה. המושג של מוזיקאי חרדי שמתפרנס ממוזיקה לא היה קיים ובטח לא בחב”ד. “לאבא תמיד היה כבוד עצמי שלא אפשר לו ליהנות ממתנת בשר ודם. הוא מעולם לא לקח מהמדינה תלושי מזון והטבות, גם כשהיה מגיע לו. הוא האמין בעבודה, והאמין שאדם צריך לעשות את המקסימום שלו כדי להתפרנס בכבוד. בבחרותו ואף לאחר החתונה עסק בכל עבודה שאפשרה לו פרנסה בכבוד. החל מעבודות שונות במסגרת הישיבה כבחור ישיבה, קריאה בתורה וחזנות וכלה בנהג אחראי על קו חלוקה של בשר כשר. כשהחלה הפרנסה מהמוזיקה זו הייתה ממש ברכה משמיים”, אומר בנו ר’ מנחם מענדל. “הוא לא עשה פרסומת, והעבודות היו זורמות אליו כל הזמן. היו תקופות של עליות וירידות בפרנסה, אבל הוא לא הפסיק לרגע לעבוד”.

מוזיקה לדור הבא

עם ההתמקצעות במוזיקה, החל ר’ אלי לעסוק גם בהוראת המוזיקה. עוד כבחור, החל לעבוד כמחנך בישיבה לא חב”דית בניו יורק. לאחר תקופה קצרה, ביקשו ממנו ללמד מוזיקה באחד מבתי הספר היהודיים, ומאז לימד מוזיקה לילדים במשך עשרות שנים במספר רב של בתי ספר בניו יורק.

למרות שבאופן רשמי הוא היה רק מורה למוזיקה, ר’ אלי ראה בעבודתו שליחות, ושוחח עם תלמידיו על משמעות החיים, תוך שהוא מתבל את דבריו ברעיונות רוחניים מתורת החסידות. רבים מהם התקרבו לחיי תורה ומצוות בזכותו.

במקביל להוראת המוזיקה, עסק ר’ אלי כל הזמן בהופעות, קונצרטים יהודיים בהם הפיץ את ניגוני חב”ד בעולם. בשנות הלמדי”ם, בזמן המלחמה הגדולה עם סאטמר, היה ר’ אלי החב”דניק היחיד שנכנס לויליאמסבורג. “לא היו להם מנגנים, ואבא היה מנגן שם בכל החתונות” מספר בנו.

למרות פועלו הרב של ר’ אלי בתחום המוזיקה החסידית, עיקר גאוותו הוא פרוייקט כתיבת ניגוני חב”ד לדור הצעיר. ניתן לומר שבזכותו נשתמרו ניגוני חב”ד. ר’ אלי ליפסקר היה החוליה המקשרת שהרבי שתל בדיוק בזמן הנכון, במקום הנכון ועם הידע הנכון לקחת את אוצר הניגון החב”די העצום ולהעביר אותו לדור הבא.

•

לאחרונה הדרדר בפתאומיות מצבו הרפואי, והוא הובהל לבית הרפואה. ביום חמישי כ’ שבט, נלקח לבית עולמו, כשלצידו עומדים ילדיו וצאצאיו. הותיר אחריו את אשתו, מרת לאה, וילדיו: הרה”ח ר’ יוסף ליפסקר, שליח הרבי ברידינג פנסליבניה; הרה”ח ר’ מנחם מענדל, קראון הייטס, ומרת שני כצמן, שליחת הרבי באומהה בנברסקה.

תנצב”ה.