צריך להכריז בפני כל היהודים, — שיצאו ל”מלחמת בית דוד” להביא את משיח צדקנו, ושיגד

צריך להכריז בפני כל היהודים, — שיצאו ל”מלחמת בית דוד” להביא את משיח צדקנו, ושיגדלו להיות עסקני ציבור ושלוחים: היו שלוחים ולכו וכיבשו את העולם ביהדות!  משיחת שבת פרשת חיי שרה ה’תשמ”ז

א. בשבת זו מתחיל כנס השלוחים שיחיו (דארצות הברית), שהינם שלוחים ושלוחי שלוחים של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו.

דהנה כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו פעל חידוש בענין השליחות: שהרי, גם בתורה מדובר אודות השליחות (וגם בשייכות לכללות עבודת ה’, כדלקמן), וכן במשך הדורות מוצאים לפעמים שגדול בישראל שלח מישהו בשליחות בעניני תורה ומצוותי’ — הנה ע”י כ”ק מו”ח אדמו”ר נתחדש חידוש מיוחד, בכך שפעל ודרש שכל הדור הינם שלוחים לפעול בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה. ועד שמינה שלוחים בפועל ושלחם למקומות מסויימים להפיץ היהדות והמעיינות חוצה.

ב. וביאור הענין:

השליחות הראשונה (שממנה הוראה לכל עניני ואופני השליחות — גם שליחות דבני אדם) היא זו שהקב”ה נתן לכל אדם בכך ששלח אותו, נשמה בגוף, לעולם הזה הגשמי, בכדי שיעשה כאן דירה לו יתברך בתחתונים, על–ידי שישמש את קונו בקיום התורה ומצוותי’, ישפיע ויפיץ תורה ומצוות לאחרים, יפרסם אלקות בחלקו בעולם, ועד לכל מקום אליו יכול להגיע, ועד לאומות העולם, כפסק–דין הרמב”ם “צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח”.

וכמבואר בלקו”ת שכל יהודי הוא שלוחו של אדם העליון, שלוחו של אדם כמותו, “כמותו דהמשלח ממש”.

ושליחות זו נפעלת (ומתגלה) במיוחד על–ידי קיום המצוות, כדאיתא במדרש, “היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו”. דהיינו, המצוות הן “שלוחי” הקב”ה, ועל ידן נעשה (מצוה מלשון) צוותא וחיבור בין האדם (מקיים המצוה) עם הקב”ה (מצוה המצוה).

וענין זה (שהיהודים נעשו שלוחי הקב”ה) נפעל במתן תורה, כמו–שכתוב “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”, שלוחי דרחמנא — לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ג. בעבודת השליחות ישנו הציווי “בכל יום יהיו בעיניך חדשים”. וכיון שתורת אמת תובעת זאת, מובן שכך היא אכן האמת, שבכל יום נעשה חידוש אמיתי בתורה ומצוות, ומצד זה ניתן לתבוע שקיום המצוות יהי’ בכל יום כמו דבר חדש ממש (או על כל פנים, אם אינו עומד עדיין בדרגת התבוננות המביאה אותו לידי רגש ועשי’ בפועל שהדברים יהיו “חדשים” ממש, אזי, לפחות — “כחדשים” (בכ”ף (הדמיון)).

והדבר יובן ויומתק על–פי תורת הבעש”ט שהתהוות העולם היא בכל רגע ורגע מחדש. וכן על–פי המבואר באגרת–הקודש שבכל שנה “יורד אור חדש עליון יותר שלא הי’ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה”.

ומזה מובן, שקבלת קיום שליחותו של הקב”ה על–ידי בני–ישראל לפני אלפי שנים בעת מתן–תורה, או בשנים שלאחרי זה, אין זה מספיק עדיין, אלא צריך שעבודתו תהי’ באופן קבוע במצב של “חדשים”. ואדרבה: “מעלין בקודש” — צריך להוסיף ולהעלות בעילוי נעלה יותר.

ד. בכדי שה”חידוש” בענין השליחות יבוא יותר בגילוי ובנקל — עשה הקב”ה בעולמו כך שמזמן לזמן ומדור לדור יבואו ענינים חדשים שבהם רואים בגלוי (לעיני בשר) את החידוש בשליחותו של יהודי (שעל ידי זה יקל עליו לפעול בשליחותו בדברים אלו באופן ד”חדשים”),

ובכל דור ודור ישנו נשיא הדור, והקב”ה “גלה סודו אל עבדיו הנביאים”, ונשיא הדור נותן כחות לכל אנשי הדור לבצע שליחותם בקיום התורה ומצוות ולעשות את העולם דירה לו יתברך, ובמיוחד — בשליחות החדשה שבכל דור ודור.

ובזה גופא, נפעל חידוש על–ידי נשיא דורנו — כ”ק מו”ח אדמו”ר — שפעל חידוש וגילוי מיוחד ונעלה ונתן כח חדש בכללות ענין השליחות של כל יהודי בתור שלוחו של הקב”ה, ופעל שזה ירד בגילוי ובפועל ממש לכל אחד ואחד מישראל בתור יסוד ודרך בעבודת ה’, וזהו על–ידי שהורה (ונתן את הכחות לכך) שהשליחות של כל יהודי בדור זה היא להפיץ תורה ויהדות ולהפיץ המעיינות חוצה.

ולצורך כך — הורה — יש צורך לצאת ממקומו (כולל — לרדת ממדריגתו) אל כל המדינות וכל המקומות שבעולם שיכול להגיע לשם, ושם לפעול בשליחות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ועד, שבפועל ממש קרא לאנשים ומינה אותם בתור שלוחים מיוחדים לקיים עניני שליחות שונים בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה (אולם, גם אלו שלא קרא להם ולא שלחם בשליחות מסויימת — גם להם היתה השליחות בעסקים הפרטיים שלהם, כל אחד ואחד לפי ענינו).

החל, מכפי שזה הי’ עוד במדינה ההיא (מאחורי מסך הברזל) — השלוחים הראשונים שבחר, ביחד עם כריתת ברית וכו’ (וכפי שהדברים כבר ידועים);

ואחר–כך, בצאתו ממדינה ההיא למקומות בהם היתה אפשרות לפעול בפרסום גדול — שלח שלוחים בפרסום גדול יותר ובהתרחבות גדולה יותר;

ועד, שבהגיעו למדינה זו, ארצות הברית, בעשר שנים האחרונות שלו בחיים חיותו בעלמא דין, שבמדינה זו יש גם את הסיוע של הממשלה ואנשי המדינה (ועל אחת כמה וכמה שאין התנגדות, כפי שזה הי’ במדינה ההיא) — התפשט ענין השליחות באופן הכי רחב, על ידי זה ששלח שלוחים לכל קצוי תבל, כולל אחר–כך — על–ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, והדבר הולך ומתפשט באורך ברוחב ובעומק.

וכפי שהמצב נראה עתה בפועל ובגלוי לעיני בשר, שבריבוי מקומות בעולם, ערים גדולות ועיירות קטנות, ועד אפילו פינות נידחות שבעולם, באוסטרליא, אפריקה וכיו”ב, נמצאים שלוחים שכל התעסקותם היא בשליחותו של המשלח, בשליחותו של הקב”ה — בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

וגם אלו בדור זה ש(בגשמיות) נשארו במקומם, גם להם ישנה שליחות מיוחדת לעסוק בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה (החל אצלם עצמם, וגם) על–ידי יציאה ממקומם ומדריגתם הרוחנית, ולהפיץ תורה וכו’.

ה. ובזה גופא נוסף (בשנים האחרונות) שלב נוסף וחידוש — שבכל שנה ושנה עושים (בכמה מקומות, בארץ הקודש, ארצות הברית, ועוד) “כנס השלוחים”, שבו כל השלוחים (מאותה מדינה, מדינות וכדו’) מתקבצים באופן ד”אז נדברו גו’”, “איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק”, שבזה נפעל חיזוק בדבר, וכדלקמן:

בכנס השלוחים יש מעלת וכח הציבור, הנותנים כח מיוחד לכל אחד ואחד מהשלוחים בשליחותו הפרטית במקומו בפרט, ולכל השלוחים ביחד בתור כלל — להמשיך בעבודתם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ובנוסף לכך ישנה המעלה דעשיית ענינים בעבודת ה’ ברבים, כמבואר בקונטרס החלצו “כשמדברים יחד ממציא כל א’ עצות לזה כו’ ועושים הסכם בקבלה על להבא כו’, וההסכם אשר עושים שנים או רבים יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני עצמו”.

ובפשטות, לכל השלוחים ישנן פעולות משותפות שבהם יכול כל אחד ללמוד ולקבל עצה ועידוד וחיזוק משליח שני שהצליח בשטח מסויים, כולל גם — להפיץ צדק ויושר גם באומות העולם על–ידי קיום ז’ מצוות בני נח, ולהתייעץ בכל זה כיצד ניתן להוסיף ולהרחיב זאת בכל מיני אופנים, וכדלקמן.

ו. בחידוש הנ”ל של נשיא דורנו גופא, הנה בפעולת השלוחים ישנו חידוש לגבי אופן העסקנות של חלק מהעסקנים הציבוריים וכדלקמן.

דהנה, כאשר מגיעים למקום מסויים, לעיר מסויימת, בשליחות בתור עסקן — יכול הדבר להתבצע בשני אופנים:

אצל עסקנים מסויימים הסדר הוא, שכשמגיעים העירה, הנה לכל לראש נושאים דרשה נלהבת אודות מצבם של כלל ישראל ומצב העולם, שהעולם עומד בסכנה וצריך להציל את העולם, ולכן צריך לקיים אסיפות וועידות ולהקים ועדות וכיו”ב, ולבסוף — מסיים העסקן — אשר לכן, העצה לכל זה היא שצריך לעזור למוסד פרטי, למלמדים ומלמדות מסויימים, לתלמידים ותלמידות מסויימים וכדומה.

דהיינו, שלכל לראש מדברים אודות כלל ישראל וכל העולם, ומזה באים אחר–כך לעזרה למוסד פרטי.

מה שאין כן פעולת שלוחי נשיא דורנו היא — שהולכים בדיוק בסדר הפוך: היות שנשיא דורנו נתן לו שליחות במקום מסויים, בשליחות מסויימת (וברוב הפעמים — הורה גם במה מתבטאת השליחות) — הנה כאשר הוא מגיע למקום, מתחיל הוא לכל לראש לדבר עם תושבי המקום ואומר להם שהוא הגיע אליהם עצמם ובשבילם, לעזור להם על–ידי חיזוק נוסף ביהדות ובצדק ויושר, והעזרה היא להם ולנשיהם וטפם וחבריהם, ולכל תושבי המקום, גם אינם־יהודים. אשר לכן, מבקש הוא, שהם יעזרו להקים במקומם מוסד (“בית חינוך” וכיו”ב), והם עצמם יהיו חברים במוסד, ויעזרו בעזר גשמי, בגופו ובממונו, וכו’.

ורק אחר–כך ובהוספה על זה — מוסיף נשיא דורנו — שעל–ידי הוספה זו בהפצת היהדות והצדק והיושר במקום פרטי זה, עוזרים לכלל ישראל, עד שמביאים את הגאולה לכלל ישראל ולכל העולם כולו, כולל — לשכינתא בגלותא,

אבל לכל לראש עושה השליח — ובאופן דכל מעייני בו — בשליחות הפרטית במקום המסויים עם תושבי המקום המסויימים, על–ידי שהוא נוטע בהם את ההתעניינות באמת במצב הפרטי של תושבי המקום, אנשים נשים וטף, ומחפש יחד אתם את הדרכים כיצד ניתן לעזור בענינים שלהם, ולהפיץ יהדות וחסידות, וצדק ויושר בכלל.

אלא שבהוספה לזה יודע השליח אודות שכרו בצדו, וזה נותן תענוג בעבודתו — שפעולותיו הפרטיות במקום המסויים, עוזרים לכלל ישראל ומביאים את הגאולה [כפסק–דין הרמב”ם, שעל–ידי “מצוה אחת כו’ הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה”]. אבל לזה אסור לבלבל במילוי השליחות פרטית במקום המסויים עם תושבי המקום.

וכאשר הולכים באופן זה מצליחים שלא בערך יותר מאשר באופן הא’ דלעיל, כמובן בפשטות ונראה במוחש.

ואדרבה: כיצד פועלים עבור כלל ישראל והגאולה — דוקא על–ידי שכל שליח נוסע ל”פינה רחוקה” שלו, ה”עיר־קטנה” שלו, ומתמסר בפעולות של הפצת היהדות והצדק והיושר בין התושבים הספורים של העיר שלו. כיון שכלל ישראל מורכב מיחידים שבישראל, וכל העולם מורכב מהפינות הרחוקות והערים הקטנות שבעולם!

אם הוא יחשוב רק אודות כלל ישראל ואודות הגאולה, ועל–ידי זה יחסר לו בשימת לבו להעמיד את הצרכים הפרטיים (בעניני יהדות וכו’) של תושבי המקום — אי אפשר להציל בכך את כלל ישראל וכל העולם, כיון שכלל ישראל כולל ומורכב מיחידים, וכל העולם כולל ומורכב מפינות קטנות!

ז. והביאור בזה מובן גם מכללות השליחות דירידת הנשמה בגוף לשמש את קונו בתורה ומצוות:

הקב”ה ברא את העולם באופן שהעולם מתבטא מריבוי פרטים ופרטי פרטים. וח”ו לומר שכל פרט ופרט נברא “לבטלה”, אלא שבכל פרט ישנו חידוש שאיננו בפרט אחר, ובמילא אי אפשר להחליף פרט אחד בשני, ו”כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו”, בכל נברא מתבטא כבודו של הקב”ה באופן שאיננו מתבטא בפרט האחר. לדוגמא: בשעה שיחיד בפינה רחוקה שבעולם לוקח כוס מים גשמית ומברך על זה — מבטא הדבר את כבודו של הקב”ה בכל ה”שטורעם” שבדבר, על–דרך ומעין פעולה הנוגעת בכל העולם כולו בגלוי.

וכשם שזהו בעולם (מקום), כך זה גם ב(זמן ו)נפש — שכל יהודי כ”פרט” נצטווה לקיים את כל המצוות, כיון שלכל יהודי ישנה שליחותו המיוחדת בעולם שאחר אינו יכול להחליפו.

ודוקא על–ידי צירוף כל הפרטים, כל פרט בשלימות, ישנו הכלל ושלימות הכלל.

וכך גם מובן בנוגע לשלוחי נשיא דורנו: אל לו לשליח ליפול ברוחו, מכך שנמצא הוא בפינה רחוקה, ומתעסק לכאורה בדברים נחותי־ערך שאינם במעלה כל–כך, כגון ללמוד עם ילד, לשדל אשה להדליק נרות שבת ויום–טוב, כיצד להתנהג ולחנך את בני הבית — כיון שאדרבה ואדרבה: דוקא בעבודתם היומ­יומית בדברים הנראים כנחותי־ערך בחייהם של בעל ואשה והנהגת בני ביתם, שעושים זאת לכאורה בלי התפעלות — דוקא בזה מונחת הכוונה העליונה, ודוקא זה מבטא את כבודו של הקב”ה, ובאופן כזה שאדם אחר ודבר אחר בעולם אינו יכול לבטא זאת.

ודוקא כאשר כל שליח פרטי ממלא את שליחותו הפרטית במקומו ופינתו הפרטית עם תושבי המקום הפרטיים — מביא זאת, בצירוף כולם יחד, להצלת כלל ישראל ולגאולה האמיתית והשלימה!

ח. ולאחרי הקדמה זו — מביא הדבר תענוג בכנס השלוחים, שמתאספים שלוחים מערים ועיירות שונות, וכל יחיד יכול להוסיף אצל השלוחים האחרים, “איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק”, וההוספה היא לא דבר הטפל, אלא דבר הכי עיקרי.

ועל–ידי צירוף כולם יחד נעשה כלל הכי גדול — כל הערים והעיירות מיוצגים על–ידי השליחים שלהם, שזה כולל ריבוי גדול של יהודים.

והכלל גדול (שנעשה, כנ”ל, על–ידי צירוף הפרטים) מוסיף כח לכל שליח בפרט, שבחזרתו למקום שליחותו יהיו לו יותר ידיעות, עידוד, חיות וחיזוק למלא שליחותו במקומו הפרטי בדברים “הגשמיים” היום־יומיים, וביתר שאת וביתר עוז, באופן שהולך ומוסיף ואור, בידעו שדוקא על ידי זה הוא מוסיף בכבודו של הקב”ה.

ודוקא על ידי זה, נעשית העזרה לכלל ישראל יותר בנקל, ועד ל”כיבוש” כל העולם בצדק, יושר וידיעת ה’, ובנוגע ליהודים במיוחד — בתורה ומצוות ומעיינות החסידות. עד — הבאת הגאולה של כלל ישראל וכל העולם כולו.

ט. והנה, בדורנו זה במיוחד (ובפרט בשנים שלאחר תש”י) נוסף “דבר חידוש” (לגריעותא), אשר ממנו מסתעף “דבר חידוש” (למעליותא) — עתה ניתנה לכל אחד האפשרות, ומוטלת עליו האחריות, לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, וכדלקמן:

בדורנו זה רואים בפועל את הירידה הגדולה ר”ל במצב היהודים והיהדות, בכך שישנם יהודים רבים מאד אשר לא מקבלים שום הדרכה וחינוך של יהדות, תורה ומצוותי’.

אף על פי שישנם כמה עסקנים העוסקים בתיקון המצב, הנה גם לאחר השתדלותם ופעולותיהם — נשארים עדיין ר”ל כשלשת־רבעי חלקים (בכמות) של העם היהודי, צעירים וגם מבוגרים, שלא מקבלים שום חינוך יהודי, ר”ל!

ובמילא, יש לכל אחד הזדמנות, וגם אחריות רצינית, “להפוך” את העולם למעליותא, על–ידי יציאתו (כפשטות, יציאה מעצמו) לעשות כל התלוי בו לקרב יהודים ליהדות, ובדרכי נועם ובדרכי שלום, ללא מחלוקת. — במצב הנוכחי, כמה שייעשה בתחום זה על–ידי אחרים, עדיין נשארה ריבוי עבודה בכל זה, וישנם ריבוי יהודים שאפשר וצריך לעזור להם.

יוד. ומכאן ניתן להסיק בקשר לשליחות נשיא דורנו, וגם תשובה לאלו המחפשים היכן ניתן לצאת לשליחות:

מעולם לא הי’ מצב מוכשר כל–כך “לכבוש” את העולם בתורה ויהדות בדרכי נועם ודרכי שלום, כיון ש”כל הארץ לפניך” (לא רק ארץ ישראל, אלא גם חוץ לארץ), ובאופן ד”ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה”.

בכל מקום ומקום (אפילו בברוקלין, בניו־יורק וכיו”ב) ישנם אלפי ילדים יהודים שאינם מקבלים שום חינוך יהודי, ובכדי לקרבם ולהעניק להם חינוך יהודי אין צורך בשום מלחמות. ועל דרך זה בשאר עניני יהדות.

ולכן צריך להכריז בפני כל היהודים, ובמיוחד בפני תלמידי תומכי תמימים אותם חינכו רבותינו נשיאינו והדריכום (ומסרו את נפשם על כך) — שיצאו ל”מלחמת בית דוד” להביא את משיח צדקנו, ושיגדלו להיות עסקני ציבור ושלוחים: היו שלוחים ולכו וכיבשו את העולם ביהדות!

ואין הדבר תלוי אלא ברצון — לא להיות מונחים בגריסים שבמרק (“פערל־ גרויפען”), אלא בפנינים אשר על הצואר (“פערל־אויפן־האלדז”) — כפתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר.

יא. ולהעיר — בתור מאמר המוסגר:

אין צורך להוכיח שדרכה של חב”ד ושלוחי חב”ד היא דוקא מתוך אהבת ישראל ובדרכי נועם ודרכי שלום — כיון שזוהי מהות חב”ד וליובאוויטש — אהבת ישראל ואחדות ישראל.

וגם כאשר ישנם יהודים המתנהגים ח”ו שלא כרצוי — אומרת הגמרא “יתמו חטאים” ולא חוטאים ח”ו: חב”ד לוחמת בעבירות, ולא בחוטאים. ואדרבה — את החוטאים משתדלים להחזיר בתשובה.

ודאי שאסור לתת “הכשר” להנהגת ה”חוטאים”, וצריכים להבהיר לאחרים שלא יתנהגו כמותם: אבל זוהי עדיין מלחמה ב”חטאים” ולא ב”חוטאים”. ודוגמא לכך: האיסור וחילול־השם שבבשר הטריפה, הנה ההתנגדות היא לבשר הטריפה, אבל לא לקצב.

יב. מכאן רואים נקודה הכי עיקרית אותה צריכים להוסיף ב”סדר־היום” של כנס השלוחים:

עתה הוא זמן שכל שליח יכול לכבוש את כל עירו בהפצת הצדק והיושר, והפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, בדרכי נועם ובדרכי שלום.

אולם, כאמור לעיל, הסדר בזה הוא, לא שהולכים לכבוש את כל העולם כולו, אלא — לכל לראש הוא מתחיל עם העיר שלו והאנשים הדרים בה. ומזה מסתעף אחר–כך הצלת כלל ישראל וכל העולם כולו.

יג. ובכל זה ישנה תוספת כח מכך שכנס השלוחים מתחיל בשבת זו:

שבת ענינה עונג, וכמו–שכתוב “וקראת לשבת עונג”. ומזה מובן ששבת נותנת כח שעבודת השלוחים תתבצע מתוך עונג, ובאופן ד”כל מלאכתך עשוי’”.

ובפרט בשבת זו, המתברכת משבת שעברה, כ”ף חשון, יום ההולדת של הרבי (מהורש”ב) נ”ע, מייסד ישיבת תומכי תמימים, והנשיא שהתחיל בעבודת מינוי תלמידי התמימים בתור שלוחים וחיילים במלחמת בית דוד, להפיץ המעיינות חוצה ולהביא משיח צדקנו, וההמשך והשלימות שבזה — על–ידי בנו ממלא מקומו, כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו.

יד. ולסיכום — בנוגע לפועל:

יהי רצון שכנס השלוחים יהי’ בהצלחה רבה ומופלגה, ושכח הציבור יכניס כח וחיות לכל אחד ואחד מהשלוחים בפרט, אשר יחזור למקומו ויבצע וימלא בפועל בקיום שליחותו את הנקודות האמורות:

אשר, עתה הוא הזמן המוכשר לכיבוש כל העולם בצדק ויושר ויהדות ובדרכי נועם ובדרכי שלום. והסדר בזה צריך להיות — לכל לראש על ידי זה שכל שליח ממלא שליחותו עם תושבי עירו.

ובמיוחד — על–ידי הקמת (או הרחבת) “בית־חב”ד” במקומו, שיהי’ בית תורה תפלה וצדקה, כמדובר כמה–פעמים לאחרונה.

ויש להוסיף בזה עוד הצעה: בכדי שיהי’ המשך לכח הציבור שבכנס השלוחים, כמה וכמה שלוחים ביחד — כדאי שיקבעו מקום מרכזי (וטלפון קבוע) שהשליח הזקוק לעצה, מרצה וכו’ וכו’, יוכל להתקשר לשם ולקבל את הסיוע לו הוא זקוק בקיום שליחותו במקומו.

ובכל זה ישנה ההבטחה ש”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, ועוד יותר: נותנים לו עוד כחות, ויותר מאשר להם הוא זקוק לעבודתו.

ועל–ידי שיעסקו בזה באופן האמור — הנה, לכל לראש תהי’ הצלחה בקיום השליחות, והצלחה למעלה מן המשוער: ובנוסף לכך תהי’ הצלחה בענינים הפרטיים, בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי, ילדים בריאים, נכדים בריאים, שידוכים טובים, ויבורכו בכל הברכות.

טו. ולהוסיף עוד נקודה: רבותינו נשיאינו תבעו שחב”ד תתפשט ותתפרסם בכל קצוי תבל. אשר לכן, הי’ טוב מאד אילו לא יעסקו בנוגע ל”כנס השלוחים” באופן ד”הצנע לכת עם אלקיך”, מצד החשש שיכול לבוא מכך לידי ישות כו’: אלא על–פי המבואר והציווי “מצוה לפרסם עושי מצוה” — שיפרסמו זאת באופנים האפשריים, שמהם יראו וכן יעשו רבים ושגם הרבים יהיו “נרות להאיר”.

טז. יעזור ה’ יתברך שעל–ידי עבודת — השלוחים במיוחד, בהפצת התורה והיהדות בכלל ובמיוחד על–ידי הפצת המעיינות חוצה — שכל–זה ימהר ויזרז עוד יותר את אתי מר דא מלכא משיחא.

ועוד “טרם כלה לדבר” כבר יהי’ “קפצה הארץ”, קפיצת הדרך של האמות האחרונים בגלות, וכל עם ישראל והשלוחים בראשם — ירקדו אל תוך הגאולה האמיתית והשלימה, על–ידי משיח צדקנו ומתוך שמחה וטוב לבב, ובמהרה בימינו ממש.