התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

‘כמה פעמים אפשר להעיר לכם?!’, זה הייתי אני, בשלהי חודש כסלו מספר חודשים לאחר שנכנסתי לחנך מתוך תחושת שליחות והתלהבות. עסקתי כבר כמה שנים קודם בחינוך אבל הפעם נכנסתי לחנך כיתה. אחרי כמה חודשים, במקום להנהיג - מצאתי את עצמי נגרר אחרי תלמידים מסוימים למקום מריר ולא נעים שבאיזשהו מקום השכיח ממני את תחושת השליחות. רציתי לחזור לעצמי אבל זה היה קשה. הרגשתי מובל ולא מוביל.

התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

פניתי ליועץ והוא הפנה אותי לאישה אחת הפועלת בבית הספר בעיצוב התנהגות. “אל תעיר הערה אחת שלילית באופן פרטי בשיעור” היא אמרה. “תיכנס לכיתה ורק תשבח ותחמיא למי שמוכן, למי שמדבר ברשות ולמי שיושב במקום. לעולם לעולם אל תזכיר את מי שלא. לא ‘מוישי שב כבר’ או ‘יוסי, אמרתי לדבר רק באצבע’. אלו משפטים מחוץ לתחום”.

- אבל הכיתה תתהפך! יהיה בלגן!

“קח פתק ותרשום בו כל הפרעה במהלך השיעור, ואתה יכול לומר באופן כללי: ‘אני רואה שיש כאן תלמידים שקשה להם, אני רושם אותם ונדבר אחרי השיעור’. כל מי ששומר על הכללים מקבל ‘מחמאון’. מחמאה על מוכנות, על דיבור ברשות, על ישיבה במקום. חשוב מאוד ‘לצוד’ מייד את הילדים שמתנהגים כך ולתת להם. גם אם מגיעים לכיתה ש–90% מהתלמידים לא מוכנים, תתייחס לאלה שכן (כמובן יש מקרה חריג שדורש התייחסות וזאת במקרה של אלימות)”.

האמת, זה היה קשה מאוד. לראות ילד שרומס את הכללים ברגל גסה או בלעיסת מסטיק. להחמיא לתלמיד המצטיין בקול אבל כשאף אחד לא בדיוק מצליח לשמוע מה אתה אומר… אבל לקראת חודש אדר הרגשתי פתאום שאני חוזר לעצמי, וסוף סוף מביא את עצמי, את השמחה והחיות לתוך הכיתה.

ואז שמעתי את הסיפור על המטבע.

בעיירה קטנה בבלרוס חי לו עשיר גדול שהיה, לא עלינו ולא עליכם, קמצן מושבע. בכל פעם שהיו פונים אליו לבקשת עזרה - בין אם הייתה זו בקשת עזרה לכלה יתומה, אלמנה המשוועת לפת לחם או עני מרוד שנזקק לדרוש ברופאים - הוא היה מעניק מטבע נחושת חלודה בת חמש קופיקות. כל מי שקיבל את המטבע זרק לו אותה בפרצוף. אט אט הפסיקו גבאי הצדקה להתדפק על דלתות ביתו.

פעם, כאשר ביקר רבינו הזקן באותה העיירה, החליט מפקד המשטרה לגייס לצבא חתן יהודי ביום חתונתו! לאחר תחנונים הסכים לשחרר את החתן תמורת אלף רובלים. סכום עצום באותם ימים. ישב רבינו הזקן עם רב העיירה והרכיבו רשימה של יהודי העיירה ותרומתם המשוערת. הרב לא רשם כמובן את העשיר הקמצן, אבל רבינו הזקן התעקש להכניסו ראשון ברשימה.

כשנכנס הרבי התפלא העשיר וכיבד את הרבי, אך לא חרג מהרגלו והושיט את אותה אגורה שחוקה. גבאי הצדקה זעמו כיצד הוא מעז לבייש כך את הרבי, אבל הרבי הושיט את ידו, לקח את אותה אגורה, ובירך בחום את העשיר. אחר–כך הסתובב, ויצא. פנה רבינו הזקן לצאת מהבית כשלפתע רץ אחריו אותו יהודי ומגיש לו תרומה הגונה. הדבר חזר ונשנה מספר פעמים. העשיר מוציא מכיסו סכום גדול יותר, הרבי מברכו בחום וניגש אל הדלת כשהעשיר קורא ולו ומגדיל את סכום תרומתו.

לפתע פרץ העשיר בבכי. הרבי הביט בו בעיניים אוהבות והמתין עד שיסיים לבכות. “לפני מספר שנים הענקתי לקבצן מטבע נחושת” סיפר העשיר כשנרגע, “והלה זרק אותה בפניי. כעסתי והחלטתי שאתן את המטבע לכל מי שיבקש ממני נדבה. רק מי שיקח אותה בסבר פנים יפות יזכה לתרומה הגונה ומכובדת.

“כך חלף זמן, אך המטבע נשארה אצלי. כולם זרקו אותה בפניי בתוספת קללות ונאצות, שמי נודע בכל הסביבה כקמצן מושבע ואנשים החלו להתרחק ממני בסלידה. רק אתה, רבי, קיבלת את המטבע ואף בירכת אותי על תרומתי. בזכותך הפכתי היום להיות לאיש אחר”.

חשבתי על המשמעות של הסיפור, ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו: עשרות שנים אף אחד לא התייחס לאותה אגורה, לא ראה בה ערך וזרק לו אותה בפנים. עד שהגיע אדמו”ר הזקן והחליט להאיר גם את אותה אגורה ואז הכל פרץ החוצה.

ואז הבנתי.

בעצם התלמידים המתוקים שקיבלתי לחנך נתנו לי במהלך השנה הרבה אגורות שחוקות שלא כל כך התייחסתי אליהן, ותחת זאת התייחסתי למי שלא התנהג כשורה. הסיפור הזה האיר את כל התהליך שעברתי באור חסידי, וכשהבנתי שהרעיון הזה מתחבר אל הקו של אדמו”ר הזקן - זה מילא אותי.

לצערי, באותה שנה לא הצלחתי ליישם את השיטה הזאת באופן מלא. זה בכלל לא פשוט. אבל לאחר מכן בשנים בהם הייתי משפיע בתלמוד תורה ואחראי על ישיבת ערב הצלחתי ב”ה ליישם אותה באופן כמעט מלא. ההרגשה שליוותה אותי הייתה פשוט מדהימה.

בימים האחרונים כשהתחלנו את שנת הלימודים ביקרתי בכיתה אותה לימדתי בשנה שעברה בשעות אחר הצהריים הלא–פשוטות. שאלתי אותם: “האם אתם זוכרים פעם אחת מתחילת השנה שהערתי באופן פרטי לילד שקם או דיבר שלא ברשות?” הם השיבו בשלילה. ואז שאלתי: “האם זה טופל?”, והילדים ענו שכן. באותם רגעים הייתי מאושר. הרגשתי שהם הבינו שאפשר לטפל אבל בלי להפוך את ההפרעה למרכז השיעור ולהתמקד בילדים שמשתדלים ולטוב שיש בכיתה.

אני מספר לכם את זה עכשיו כי פשוט רציתי לומר תודה. תודה לאדמו”ר הזקן שנתן לי את עצמי במתנה. הציל אותי ממרמור ורדיפה אחרי המטבעות שאינן קיימות, מיקד אותי ונתן לי אפשרות להאיר את האגורות הקיימות.

הסיפור הזה מלווה אותי כבר קרוב ל–4 שנים ונדמה לי שאפשר לקחת אותו כמעט לכל מקום - לעבודת השם, לחינוך, לזוגיות, בכל נושא שהסיפור הזה נכנס הוא מביא גאולה.

חבר’ה, על הסיפור הזה ששינה לי את ההסתכלות ונכנס לי לכל רובדי החיים - עוד נתוועד… אבל עכשיו, לכבוד יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, רציתי לומר ‘לחיים’  ותודה לה’ שזכינו להיות מהחסידים של בעל התניא.

יש הרבה מקומות הרבה קהילות שעוסקים בדברים חשובים אבל עדיין מתעסקים במטבעות שעדיין לא הגיעו… אשרינו שאנו חסידי חב”ד ולמדנו מהרבי ללכת ליהודי שנותן לנו רק הנחת תפילין, נרות חנוכה וכו’ - וכבר אנחנו מאירים את זה והופכים את הלב של אותו יהודי.

ואם לרגע נשים לב לשיחות של הרבי לילדי ישראל נראה שהרבי לוקח מעשה שלכאורה פעוט - קם ילד יהודי ואומר “מודה אני” - והרבי מאיר אותו.

אז תודה ה’ שנתת לנו את הזכות להיות שייכים למאורות הגדולים ולהתעסק באור.

בואו ונתוועד על זה…

ybv770@gmail.com