הוא נולד וגדל אל תוך מציאות של פחד תמידי, ועם זאת חייו היו ספוגים במסירות נפש למ

 

הוא נולד וגדל אל תוך מציאות של פחד תמידי, ועם זאת חייו היו ספוגים במסירות נפש למען שמירת מצוות * את הצלתו מרוסיה הסובייטית גילה הרבי בנבואה שמיימית עוד לפני שהוא עצמו ידע על כך! * בארץ הקדוש היה לדמות ולסמל של חסד ונתינה, לצד היותו שליח של הרבי במקום עבודתו וב’מבצעים’ בהן עסק שנים ארוכות • קווים לדמותו של הרה”ח ר’ יונה לבנהרץ ע”ה שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון

בתמונה מימין: חסידים מרוסיה בחול המועד בכותל המערבי. מימין לשמאל: ר’ אלימלך לבנהרץ, ר’ משה לבנהרץ, ר’ יונה לבנהרץ, ר’ מרדכי גורודצקי, ר’ משה גולדשמיד, ר’ קטשוילי, ר’ שמחה גורודצקי, הילד אלי קטשוילי, (ר’ יחזקאל כהן). בתמונה השמאלית: ר’ יונה (משמאל) בביקור מיוחד אצל ראש עיריית ניו יורקהשבוע נפטר לבית עולמו הרה”ח ר’ יונה לבנהרץ, מהדמויות החסידיות שהפכו לחלק מהנוף בכפר חב”ד, חסיד ואיש חסד, בעל מסירות נפש לשמירת מצוות בשנים בהן התגורר מאחורי מסך הברזל - ודמות שעצם היותה בנוף החב”די, הייתה לדוגמה של חסיד.

בכתבה שלפנינו הסוקרת את חייו, שולבו זכרונות שסיפר בגוף ראשון לכותב השורות (חלקם לראשונה) לצד זכרונות ותיאורים של בני משפחה וידידים. כל אלו יוצרים פסיפס מרתק של מסירות נפש והתקשרות אמיתית לרבי.

 

“התרגלנו לפחד”

ר’ יונה לבנהרץ ע”ה נולד במוסקבה בשנת תרצ”א, להוריו הרה”ח ר’ אברהם שמואל ומרת עטקא לבנהרץ. למרות הרדיפות מצד הקומוניסטים, חינכוהו הוריו לשמור תורה ומצוות בדרכי החסידות מתוך מסירות נפש. ההורים עצמם היו סמל למסירות נפש, שכן ביתם היה פתוח בפני חסידים שהגיעו למוסקבה, ומפעם לפעם אף נערכו בו התוועדויות חסידיות זאת למרות שביתם שכן בקרבת מטה המשטרה החשאית האיום במוסקבה - “לוביאנקה”.

הרדיפות מצד הקומוניסטים הביאו את ההורים וילדיהם לצאת מרוסיה ולעלות לארץ הקודש. שנים מספר התגוררה המשפחה בתל אביב, אך מפני סיבות שונות, שבו בני המשפחה לרוסיה והתיישבו בשנית במוסקבה.

לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה, בימי מלחמת העולם השניה, נמלטה המשפחה והגיעה לסמרקנד, שם סבלה ממצב כלכלי קשה. בשלב מסוים השיגו מכונת טקסטיל, מה שסייע מעט בפרנסת המשפחה. הבנים הגדולים זלמן ויוסף, שלמעשה היו עדיין נערים צעירים, ניהלו את בית המלאכה הזעיר שהוקם בביתם.

באחד הימים הגיעו לבית משפחת לבנהרץ הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס ועמו עוד אחד מחשובי החסידים, ותבעו שהילדים ילכו ללמוד בישיבות ‘תומכי תמימים’ שהוקמו בחשאי בסמרקנד. ההורים הסבירו כי אם הילדים לא יעבדו, לא תהיה פרנסה. לבסוף הושגה ‘פשרה’ בכך שיונה, הבן השלישי, ילך ללמוד בעוד ר’ מענדל וחברו ישלמו את ה’הפסד’.

עם הזמן, גם הבנים הצעירים יותר, משה ואלימלך, חבשו את ספסלי ‘תומכי תמימים’ בסמרקנד, בעוד זלמן ויוסף נותרו בלית ברירה ליד מכונת הטקסטיל.

ר’ יונה, שהיה ילד צעיר באותה תקופה, סיפר לימים על הפחד בעת הלימוד בחדר המחתרתי: “ידענו שאם ניתפס, ההורים שלנו יישלחו לבית הסוהר ואותנו ימסרו לבית ילדים, שם ‘יחנכו’ אותנו טוב יותר. היינו זהירים כל הזמן. אם ראיתי מישהו שנראה לי חשוד, הייתי עובר לצד השני. היום אי אפשר להבין את זה, אבל זו האווירה שבה גדלנו. תמיד היינו פוקחים את העיניים ועומדים על המשמר. התרגלנו לפחד. קמים בבוקר, נוטלים ידיים ופוחדים.

“הפחד לא היה לשווא. פעם אחת הגיעו שוטרים לחדר בו למדתי, חבריי נמלטו לכל עבר ועלי הוטל להעביר את ספרי הלימוד למקום מסתור. התחלתי לרוץ עם הספרים והשוטרים רדפו אחריי. זה היה פחד עצום, אך בחסדי ה’ הצלחתי לחמוק מהם באחת הסמטאות. מאז עברה כיתת הלימוד לדירת מסתור אחרת.

“בכל פעם שחשדנו שעוקבים אחרינו, החלפנו את מקום הלימוד. לפעמים היינו ישנים שם בלילות כדי שלא יראו אותנו יוצאים או באים. עשינו הכול כדי לא להיתפס”.

עבודה ללא שבת

בסיום מלחמת העולם השניה ביקשו בני משפחת לבנהרץ לצאת באמצעות בריחת החסידים הגדולה דרך לבוב, אולם הם איחרו את המועד והשערים נסגרו. בשלב זה עברו להתגורר בעיר צ’רנוביץ, שם עשו הכל כדי לעבוד ולפרנס תוך כדי שמירת שבת ושמירת אורח חיים חסידי, כפי שסיפר ר’ יונה:

“זלמן עבד בבית חרושת אחד ואני ואחי יוסף במקום אחר. בתי החרושת היו קטנים ועבדו בהם 10–15 איש בלבד. עבדנו 12 שעות ביום בשבוע אחד, ובשבוע אחריו עבדנו 12 שעות במשמרת לילה. בתי החרושת היו שייכים לממשלה ועלינו היה מנהל מקומי שתפקידו היה לפקח על העבודה ולוודא שהייצור ישלים את המכסה שהוקצבה. כדי לספק את המכסה שלנו יכולנו לעבוד בקצב רגיל, ללא שעות רבות כל כך, אולם המצב הכלכלי הקשה חייב את האזרחים להשיג מקור הכנסה נוסף כדי להתקיים אפילו בצמצום. אולצנו לעבוד שעות רבות בעבודה פיזית מעייפת, אך לא הייתה ברירה. רוב הסחורה לא דווחה לשלטונות ונמכרה בשוק השחור, והמשכורת ‘הנוספת’ הייתה גדולה יותר מאשר המשכורת ‘הרגילה’.

“במפעלים בהם עבדנו, היו מנהלים יהודים והצלחנו להגיע עמם לסיכום כי נעבוד במוצאי שבת או ביום ראשון במקום שבת, אף שברישומים כלפי השלטונות צוין כי הגענו לעבודה בשבת כרגיל. מצידנו השתדלנו להיות מקצוענים ונאמנים בעבודה מתוך רצון לגרום למנהלים ללכת לקראתנו. היו גם זמנים שהביקוש לסחורה נחלש, והיה ניתן לקחת ימים חופשיים. אנחנו כמובן בחרנו ביום השבת.

“בתחילת שנת תשי”ג נחלש הביקוש, כיוון הממשלה החלה לספק סחורה רבה וזולה, והיה עלינו למצוא מקומות עבודה אחרים בהם נוכל להתפרנס יחד עם שמירת שבת.

“כמה מבתי החרושת הקטנים בעיר, עברו לאזורים מרוחקים כמו גרוזיה, לטוויה וקירגיזיה (קירגיסטן). אני נסעתי לעיר סוחומי בגרוזיה. זה היה ערב פסח כאשר נודע לי כי אצל ‘חכם’ מקומי מתקיים מניין תפילה חשאי. כשהגעתי לשם, ה’חכם’ רצה לבדוק אותי והחל לדבר עמי באידיש. הוא שאל ‘מאיפה יהודי’, ואני השבתי לו מנעוועל. הוא השיב לי על אתר ‘הללוהו בנעוועל’ [כך התבטא אדמו”ר האמצעי על חסידי נעוועל]. החכם הכניסני לביתו וגילה כי הוא בן דוד של הרב יהודה קולאשער [מחשובי תלמידי התמימים].

“בסוחומי התחברתי ליהודים שהיה להם קשר עם ליובאוויטש. הצלחתי לעבוד שם תוך שמירת שבת. לאחר כשנתיים רגועות, פנה אלי בעל הבית וסיפר לי כי ב’מפלגה’ שאלו אותו מדוע הוא מחזיק פועל שומר שבת. השבתי לו בתוקף כי לא אחלל שבת. לבסוף סוכם בינינו שאבוא למפעל, אך לא אעבוד”. 

בתקופה בה עבד ר’ יונה בסוחומי, הוצעה לו הצעת נכבדות. כשקיבל ברכה מהרבי, בא בקשרי שידוכין עם תבלחט”א מרת דבורה שתחי’, בת הרה”ח ר’ שמחה גורודצקי. החתונה התקיימה בטשקנט במחיצת החסידים הרבים שהתגוררו שם, ולאחר החתונה שב הזוג הצעיר לסוחומי לתקופה קצרה.

עם הימים קבעו את ביתם בטשקנט, והיו לחלק מהקהילה החב”דית שקיימה בחשאי חיים חסידיים תוססים.

בזכות הציות לרבי

לאחר שנים רבות של דיכוי מצד הקומוניסטים, הצליח האח הבכור לבית משפחת לבנהרץ, ר’ זלמן ומשפחתו, לצאת מרוסיה בשנת תשי”ז ולהגיע לארץ הקודש. עבור בני המשפחה, היה בכך משום פתח הצלה ראשון.

בני המשפחה שנותרו מאחורי מסך הברזל, החלו לשגר מכתבים לרבי באמצעות האח בארץ ישראל, וביקשו ברכה לצאת מרוסיה, כפי שסיפר ר’ יונה ע”ה עצמו: “תחילה דובר שרק ההורים יבקשו היתר יציאה ואחר כך יתר המשפחות במטרה להגביר את הסיכוי לקבל היתר יציאה, אך התשובה שקיבלנו מהרבי הייתה לבקש היתר יציאה עבור כל המשפחות יחד. על פי דרך הטבע, זו הייתה הוראה תמוהה, אך אם הרבי אומר - כך עושים.

“לאחר שקיבלנו ויזות לארץ ישראל, הגענו כולנו למשרד ההגירה הרוסי ‘אוביר’, וביקשנו היתר יציאה. את אשר יגורנו - בא לנו. הפקידה תמהה בקול רם: ‘יש לכם שם רק אח אחד שם, ואתם כולם רוצים לנסוע? אם אתם רוצים להתאחד, שהוא יבוא לכאן’… כמובן שכעבור זמן קצר קיבלנו סירוב.

“שוב שאלנו את הרבי אולי שנבקש היתר יציאה רק עבור ההורים, או חלק מהמשפחות - אך גם הפעם הרבי אמר להגיש בקשת היתר יציאה עבור כולם ביחד. ואכן, לבסוף קיבלו המשפחות כולן היתר יציאה, והגיעו לארץ הקודש”.

הרבי מבשר: הילדים באים!

על ‘מופת’ שמיימי מרעיש הקשור ליציאתו של ר’ יונה מרוסיה, סיפר ידיד המשפחה הרב בן ציון וישצקי:

“בצהרי יום שישי אחד של שלהי תמוז תשכ”ו, נסעתי עם אבא, המשפיע הרב משה וישצקי למרכז הרפואי ‘אסף הרופא’ כדי לבקר את מחותננו ר’ שמחה גורודצקי שהיה מאושפז. כשנכנסנו לחדרו, הופתענו מהתרוממות הרוח ששרתה עליו, דבר שהיה בלתי שגרתי באותה תקופה בגין הדאגה לבני משפחתו שסבלו באותה מאחורי מסך הברזל. בנו ר’ מרדכי ובתו מרת דבורה (רעיית ר’ יונה לבנהרץ) עדיין נותרו ‘שם’.

“ר’ שמחה לא המתין, ומיד הודיע לנו בשמחה רבה ‘די קינדער קומען!’ (הילדים מגיעים). אבא התיישב לצדו וציפה לשמוע מניין לו ידיעה מרעישה שכזו, ור’ שמחה פתח וסיפר: ‘היום בבוקר זכיתי לקבל מכתב מהרבי מתאריך ג’ תמוז. בסיום המכתב הוסיף הרבי בכתב יד קודשו: ‘לרפואה קרובה ושלימה’, ובשולי הגיליון הוסיף: ‘זה עתה נתקבל מכתבו מיום ד’ תמוז והפ”נ שלאחריו - לפלא גדול כתבו שאינו ראוי (ח”ו) ולא נענה וכו’ - והרי יוצאי חלציו ובני ביתם שיחיו קבלו היתר יציאה משם וכו’, והאפשרי מענה טוב יותר מזה?!’

“ר’ שמחה סיים באמרו לאבא: ‘נו, אם כן ברשותנו ידיעה הכי מהימנה שהילדים באים…’

‘אבא חזר הביתה וסיפר בהתרגשות לאמי את הידיעה המרעישה, כי הרבי הודיע שאחותנו ומשפחתה תיכף מגיעים לארץ הקודש.

“סגנון מכתב זה, הוא נדיר מסוגו; מעטות הן ביותר ההזדמנויות בהן מעיד הרבי על עצמו באורח כה החלטי כי הוא פעל לשבר את גדרי הטבע. והנה במכתב זה כותב הרבי לר’ שמחה במילים ברורות: המענה שלי למכתביך הוא קבלת היתרי היציאה עבור יוצאי חלציך, ‘והאפשרי מענה טוב יותר מזה?!’…

“לאחר כחודשיים ימים, ה’ילדים’ יצאו עם בני ביתם את ברית המועצות - אחותנו דבוניה עם בעלה ר’ מרדכי גורודצקי, ומרת דבורה עם בעלה ר’ יונה לבנהרץ. הם הגיעו בשלום ארצה בהושענא רבה תשכ”ז.

“או אז התגלה עוד דבר מדהים: כשנשאלו שני הגיסים מתי קיבלו את אשרות היציאה, התברר שהם קיבלו אותן למחרת תשעה באב - כשבועיים ימים אחרי שר’ שמחה קיבל את המכתב מהרבי!… התברר שר’ שמחה ידע לפניהם - באמצעות הרבי - על אשרות היציאה שבדרך! לבד מהפקידים הסובייטים במשרדי ההגירה, איש לא ידע על אשרות היציאה. הרבי פשוט העביר לר’ שמחה דרישת שלום משמים…”

לאחר בואם לארץ הקודש, התיישבו ר’ יונה ומשפחתו בכפר חב”ד.

שנה לאחר מכן, נסע לרבי מה”מ עם קבוצת חסידים שעלו מרוסיה באותה תקופה. במהלך הביקור זכו ‘יוצאי רוסיה’ לקירובים מיוחדים מהרבי, כמו לעמוד לידו בשעת התקיעות.

המפעל של הרבי

לאחר הקמת שכונת ‘נחלת הר חב”ד’ בקרית מלאכי, בה התגוררו בשנים הראשונות רבים מהחסידים שיצאו מרוסיה, הרבי דאג להם, בין השאר, גם לפרנסתם. במסגרת זו עודד הרבי הקמת מפעל ‘גולגוטקס’ לטקסטיל, כדי לספק פרנסה לתושבי השכונה.

ר’ יונה לבנהרץ היה ממייסדי המפעל וממנהליו יחד עם אחיו ר’ זלמן, גיסו ר’ מרדכי גורודצקי ור’ משה גולדשמיד. המפעל זכה לברכות רבות מהרבי, כמו גם סיוע גשמי באמצעות סכומי כסף ובסיוע לקבלת הזמנות בכמויות בהיקפים גדולים (התיעוד המלא על מעורבות הרבי במפעל, נכתב בספר “חסיד במעשיו” - תולדות ר’ זלמן לבנהרץ).

הצצה לאורח חייו של מנהל מפעל חסידי, אפשר לראות בסרט שצולם על ידי רשות השידור המתעדת יום בחייו של ר’ יונה. המצלמה עוקבת אחריו במשך שעות היום, וסוקרת את סדר יומו של חסיד המתגורר בדירה צנועה, אוכל פת שחרית ויוצא בטרמפים עד היציאה מכפר חב”ד לכיוון המפעל. את הדרך לשם הוא עושה תוך אמירת פרקי תהילים, וכשהוא מגיע למשרד, הוא מנהל אותו בלבביות חסידית, ללא מחשב וללא עזרים מודרניים. תמונות אלו ששודרו, גרמו לקידוש שם ה’ ולקידוש שם ליובאוויטש.

בנו ר’ שמוליק לבנהרץ מוסיף ומספר ל’בית משיח’: “אך טבעי שמנהל מפעל מבוגר מכניס את בניו לעבוד לצדו, במבט קדימה שיוכלו להמשיך לנהל את המפעל במקומו, אבל אבא הרגיש כי הוא מבצע את שליחותו של הרבי בגולגוטקס ולא קרדום לחפור בו, ומשום כך לא הכניס אותנו לעבוד לצידו”.

גמ”ח יונה

אחד ה’סמלים’ של ר’ יונה, היה הגמ”ח שהקים וניהל תוך התמסרות רבה במשך שנים ארוכות. הוא עסק יומם ולילה במתן גמ”חים לחסידים שהכיר מקרוב ומרחוק, עד כי לעיתים נדמה היה כאילו זו פרנסתו. ר’ יונה עסק בכך במאור פנים, בפשטות ובצניעות תוך מילות עידוד, כך שהמקבל כלל לא חש בושה לקחת הלוואה. כל תושב כפר חב”ד שהכיר אותו, ידע כי כך הם פני הדברים.

בנו ר’ שמוליק סיפר ל’בית משיח’ על החסד שהיה טבעו באופיו של אביו: “אבא עסק בהלוואות, הוא עשה זאת ונהנה. היה לו חושים מחודדים לזהות מי זקוק להלוואה וגם למי הוא יכול לסייע בדרכים אחרות, כמו מענק של שמיכות מתנת מפעל גולגוטקס. תמיד היו בכיסו סכומי כסף גדולים כדי שיוכל להלוות מיידית בעת הצורך. יש אנשים שאין לי מושג איך הכירו אותו, אבל הלוואה הם קיבלו ממנו לצד דברי עידוד.

“בוקר אחד הבחנתי בהבעת שמחה מיוחדת השרויה על פניו של אבא. לתמיהתי סיפר כי טרח רבות כדי להשיג מאה אלף שקל אותם הוא זקוק להחזיר באותו ערב. והנה ממש כעת, הגיע יהודי שביקש הלוואה על סכום גבוה תוך הבטחה שיחזיר את הסכום עד הערב: “נתתי לו את הסכום שהיה ברשותי וכך זכיתי בעוד מצוה”, אמר לי. האמת היא שהיה לי קשה להפנים זאת, ותמהתי בפניו לגבי אפשרות שהלווה לא ישיב את ההלוואה עד הערב. אבא לא הגיב, רק היה מרוצה מאוד מהזכות לקיים עוד מצוה”.

ר’ יונה אף תרם סכומי כסף נכבדים, כאשר את כל מעשי הצדקה והחסד שלו עשה בשקט בלי לדבר על כך.

בין השאר אף סייע לחסיד ר’ זושא וילימובסקי, הפרטיזן, לארגן סעודות משיח ברחבי הארץ. “יחד עם כמה ידידים בכפר חב”ד היינו מגישים תרומה נכבדה למטרה זו”, סיפר לימים לכותב השורות. ר’ יונה הצטחק כשסיפר, “פעם ר’ זושא אמר לי: ‘עכשיו אני צריך לבקש מכם ואתם עושים טובה. אבל בעצם עליכם להתחנן אלי שאקח מכם את הכסף, כדי שגם לעתיד לבוא תזכו לתת’”…

מלבד הגמ”ח הפרטי שלו, עסק רבות ב’מבצעים’ של הרבי. גם בגיל מתקדם, היה אפשר לראות אותו עומד בדוכן חב”ד בשדה התעופה, ובמרץ נעורים מניח תפילין לעוברים ושבים, תוך כדי מילות עידוד וחיזוק.

•    •    •

בשנים האחרונות בריאותו התדרדרה, וביום חמישי האחרון, כ”ח באדר, הלך לעולמו. הותיר אחריו את רעייתו מרת דבורה תחי’, ר’ יוסף יצחק, ר’ שלום, ר’ שמוליק מכפר חב”ד. ר’ מרדכי - שליח בקייב. גב’ פרומה ליפסקר מפתח תקוה, גב’ חנה וואגעל מלונדון, גב’ דיני הבר מקראון הייטס וגב’ רעיה בעגון מברזיל.

 

מסירות נפש להנחת תפילין

על מקרה מרתק שאירע עמו, המלמד על מסירות נפשו לשמירת מצוות, סיפר ר’ יונה לימים:

“בתקופה שעבדתי בסוחומי שבגרוזיה, באתי בקשרי השידוכין. ה’ווארט’ התקיים בעיר מגורי הכלה - טשקנט. תכננתי לנסוע ברכבת עד העיר סוצ’י, ומשם לעלות על טיסה לטשקנט.

“כשהגעתי לשדה התעופה התחלתי לחפש אפשרות להניח תפילין. מפאת הנסיעה הארוכה ברכבת טרם הנחתי תפילין, ולפניי עוד שש שעות טיסה. ידעתי כי כאשר אגיע לטשקנט, כבר יהיה לילה. השעה היתה מאוחרת, הטיסה עמדה לצאת, ולא התאפשר לצאת ממתחם שדה התעופה כדי להניח תפילין.

“לאחר מאמצים רבים, הצלחתי לקבל רשות להתפלל במחסן צדדי של שדה התעופה. עוד אני עומד ומתפלל, ולפתע דפיקות רמות בדלת. בפתח עומד שוטר בדרגה בכירה. הלה לקח אותי למשרדי המשטרה בקומה השניה, והובלתי היישר לחוקר שהחל להמטיר עלי שאלות לפשר נסיעתי. סיפרתי כי אני נוסע בקשר לעבודה שלי. הלה טלפן לסוחומי, ואמרו לו שאכן אני עובד במפעל. כעת תבע לדעת מה זה החפצים שקשרתי עלי, אך התשובות שלי לא סיפקו אותו. החוקר ביקש לפתוח את התפילין. הבנתי שאם לא אעמוד על המשמר, התפילין תחוללנה. התחלתי לצעוק עליו: ‘לא אתן לך לפתוח אותן, אתה אינך יהודי ואין לך זכות לעשות זאת’. היה בכך משום סיכון עצום, אך לא הייתה לי ברירה. המשכתי לצעוק: ‘אם אתה לא מאמין לי, תחפש יהודי מבוגר ותשאל אותו’.

“נוכח התקיפות שלי, החוקר נרתע לאחוריו. הוא אכן חיפש ומצא יהודיה מבוגרת שתהתה בקול: ‘יהודי כזה צעיר ומתפלל?’

“בזכות כך שוחררתי לדרכי, והגעתי בשלום לטשקנט לשמחת הווארט”.