פרקים מסיפור חייו של הרה”ח התמים ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי ז”ל * פרק תשעה-עשר

פרקים מסיפור חייו של הרה”ח התמים ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי ז”ל * פרק תשעה-עשר

דווקא לאחר שר’ זלמן חשב שמיצה את כל האפשרויות, וכמעט שהגיע לסף ייאוש – הגיעה פתאום הישועה: נמצא בניין מתאים במרכז הקהילה היהודית, וועד הישיבה התלהב למראה הבניין והחליט להירתם לרכישתו. בעל-הבית הסכים שישלמו במזומן רק חלק מהסכום והשאר בתשלומים, וכאשר לאחר תקופה קצרה נפטר בעל-הבית – אשתו ובנו תרמו את סכום החוב הנשאר לישיבה, לעילוי נשמתו…

כל זה לא קרה כמובן ביום אחד, אלא לאחר סחבת של כמה חודשים, אבל ר’ זלמן הרגיש שהגלגל מתחיל להתהפך, והברכות הרבות שהרעיף הרבי על ראשם, מתחילות להתממש. 

וכך מתאר ר’ זלמן את השתלשלות העניינים במכתב ארוך שכתב לרבי בכ’ אדר א’ תשי”ד: 

אחר חצי שנה של חיפוש בנין בשביל הישיבה ואחר רוב העגמת נפש שסבלנו בזה, ובשבועות האחרונים בראותי שבמצב כזה עלול ח”ו המוסד הקדוש להתמוטט, היל”ת – נפלתי כל כך ברוחי, והיו ימים שלא יכולתי לעשות כלום ולא היה בי כח אפילו ללכת. 

בחיי הפרטיים השי”ת זיכני בוודאי מעלמא דאתכסיא, והיו לנו יסורים גדולים ה’ ירחם; אך את זה צריכים הרי לקבל באהבה, וכן עשינו שקבלנו היסורים באהבה והננו מבקשים מהשי”ת לרחם עלינו בהשפעת טוב גלוי – בפרט שכ”ק שליט”א הראה לנו בעניינינו הפרטיים קירוב גדול.

אבל בעניני הישיבה לא הייתי יכול למצוא תנחומים, וסיפרתי צערי לאנ”ש שי’ ולבניי שי’, ותמהתי: למה אין השי”ת מצליחנו להזמין לנו בנין מתאים?

והנה: היו שני בניינים, אשר אפשר היה לדבר אודותם מפני שהיו ראויים באיזה צד. עבור הבניין הראשון ביקשו 15,000, ועבור הבניין השני ביקשו 13,000. אבל רוב חברי הועד התנגדו לקניית בתים אלו מפני יוקרם.

בראותי את המצב בישיבה, שאי אפשר לנו לחכות יותר, הלכתי ביום ה’ העבר בערב אל מר ניומאן שי’, ובקשתיו להשתדל בסיוע קניית הבית של 13,000, והבטיח לבא אלי השבוע ביום ראשון, בשעה שלוש אחר הצהרים, שאראהו הבנין. 

בינתים נודעתי מהעתונים ביום ראשון בבוקר, אודות מכירת בנין גדול במחיר 20,000, ואף שלא היה אצלי שום השערה לקניית בנין כזה – בכל זאת בקשתי מר’ שלום [גוטניק] שי’ שיקבע פגישה לשעה שלוש וחצי, לראות את הבנין.

בינתיים חיכיתי למר ניומאן שי’. כאשר חלפה השעה שלוש ומר ניומאן לא הגיע – גדל צערי ביותר, ואמרתי אז לבני חיים שי’ אשר אין בי כח יותר לסבול ואהיה מוכרח לכתוב לכ”ק שליט”א שאם לא יצליחנו השי”ת – איני יכול לעסוק בעניני הישיבה. 

בתוך הדברים בא מר ניומאן שי’ ונסענו לראות הבית של 13,000, וכמעט שהוחלט אצלנו לקנותו. בכל זאת, החלטנו לנסוע גם לראות את הבית הגדול. והנה תיכף בבואנו אל הבית ובראותנו האולמות הגדולים והרחבים שלא ראינו כמותם ליופי – התפעל מר ניומאן מאוד, ואמר לי שבית זה מוכרחים לקנותו, ותיכף התחלנו לדבר עם בעל הבית בזה.

והנה סוף הדברים שאתמול בערב נאספנו לבית מר ניומאן שי’ כמעט כל חברי הועד, ואחר השקלא וטריא נסענו כולנו להבנין כפי שסיכם מר ניומאן מקודם עם בעל הבית. זה היה בשעה תשע וחצי בלילה ושהינו שם יותר משעתיים, ות”ל גמרנו הקניה בסכום 18,000 לירות, אך כעת צריכים אנו לבקש רשיון מהעירי’ לסדר שם ישיבה ובית כנסת, כי אמרו לנו שאם לא נבקש רשיון – ייתכן ח”ו שכאשר יוודע להם שהננו עושים בעצמנו, לא ירשו בשום אופן, ולזה צריכים הננו לרחמים רבים ביותר, כי בנין כזה קשה למצא ובפרט שהוא בטבור מושב בנ”י שי’.

והשי”ת ירחם עלינו להצליחנו בקנייתו ובסידור הישיבה בו ושמהיום והלאה נוכל לבשר לכ”ק שליט”א רק בשורות טובות ושמחות.

במכתבים ששיגר ר’ זלמן לרבי באותם ימים, ציין בהתפעלות כיצד התהפך לבבם של חברי הוועד לטובה כאשר ראו את הבניין החדש. הם, שבמשך השנה שחלפה טענו שצריכים להסתפק בבניין קטן, בעלות של קרוב לעשר אלף לירות (6000 לירות היו ממכירת הבניין בבערווד, עוד 2000 היו בהתחייבויות של כמה גבירים, וחברי הוועד היו מוכנים לקחת מחוייבות לעוד סכום קטן), ישבו עתה למשא-ומתן רציני על הבית שמחירו עשרים אלף לירות!

הבניין עשה רושם טוב על כל חברי הוועד. היה זה בניין רחב ידיים, שמאחוריו השתרעה חצר ענקית, כמו חווה חקלאית עם ארבעים עצי-פרי ולולי תרנגולים. בעל הבית היה יהודי בשנות השבעים לחייו, בשם דוד ליבער. בצעירותו היגר מאירופה לאוסטרליה, הצליח בעסקיו והיה לעשיר גדול שבבעלותו כמה בתי תיאטרון. זוגתו הייתה בעלת לב טוב והקפידה על מצוות בסיסיות, כמו כשרות המאכלים והפרדה בין בשר וחלב. 

בפגישתו עם חברי הוועד של הישיבה, נכחה גם אשתו. מר ליבער סיפר לחברי הוועד שכמה ימים קודם לכן ביקרה אצלו משלחת של חברי קהילה נוצרית, שביקשו לרכוש את הבנין ולהקים במקום מנזר ר”ל. הם הציעו עבור הבניין עשרים וחמש אלף לירות, והוא כמעט הסכים להצעה. אלא שאז התערבה אשתו, ואמרה שאינה מסכימה בשום פנים ואופן שבית תיפלה נוצרי ייבנה על אדמתם. כעת, משביקשו חברי הוועד לרכוש את הבנין עבור הישיבה – הביעה אשתו את שמחתה, וגם הוא הסכים להוריד את המחיר לעשרים אלף לירות. ר’ דוד פייגלין ניהל את המשא-ומתן על רכישת הבית, ובסופו של דבר הצליח להוריד את המחיר לשמונה-עשר אלף לירות. 

מכיוון שלוועד הישיבה היה שש אלף לירות במזומן ועוד אלפיים בהתחייבויות – הציעו חברי הוועד למר ליבער שבעת חתימת החוזה יקבל שמונה אלף לירות, ואת הייתרה ישלמו בתשלומים – אלף לירות בשנה. מר ליבער, שלא היה שומר תורה ומצוות, התעניין לתומו כמה אחוזי ריבית יהיו מוכנים לשלם, ור’ זלמן הסביר לו שעל פי הדת היהודית אסור לשלם או לקבל ריבית. מר ליבער האזין לדברים בקשב רב, ולבסוף הסכים לוותר על דרישתו לריבית.

בשלב זה היה נראה לר’ זלמן כי החוזה עומד לקראת חתימה, והוא מיהר להבריק לרבי את הבשורה הטובה על רכישת הבניין. 

אלא שכאשר הגיעו לביתו של מר ליבער לחתום על החוזה, התברר שעוד ארוכה הדרך להשלמת הרכישה. מר ליבער התגלה כאדם שמדקדק בכל סעיף וסעיף בחוזה המכירה. החוזה שהכין הכיל כשלושים עמודים, ובהם כל פרטי המכירה, עד לפרטי פרטים. הוא רצה להיות בטוח שישלמו לו את כל הכסף עד לפרוטה האחרונה, והכניס לחוזה עשרות תנאים והסתייגויות, בהן הבטיח שרק לאחר שיסיימו את התשלום המלא, עד הפרוטה האחרונה – תקבל הנהלת הישיבה את הבעלות המוחלטת על הבניין. עד אז, לפי החוזה, לא תוכל הנהלת הישיבה לבצע שינויים כלשהם בבניין הישיבה.

כל זה ארך קרוב לחודש. בינתיים עדכן ר’ זלמן את הרבי על העיכובים, ובמכתב ששלח בכ”ו אדר ראשון כתב: 

כ”ק אדמו”ר שליט”א

אודות הבנין שלחתי מברק מגמר קנייתו ושצריך רחמים רבים להשגת רשיון מהעירי’ לסדר שם הישיבה, והנה לפועל כשבאנו עוד הפעם אתמול לגמור הקני’ התחיל המוכר להכביד התנאים, ושהינו אצלו כב’ שעות והענין נשאר תלוי ועומד. 

כעת המשתדל העיקרי בזה הוא ר’ דוד שי’ פייגלין, אשר מקודם הי’ דעת כל בני משפחת פייגלין שי’ שעלינו לקנות בנין בערך המעות שיש לנו ומעת ראותם בנין זה נתהפך לבבם בע”ה, והסכימו כולם לקנותו, מבלי הבט על היוקר הגדול, ושלפי הערכתם אינו שוה כל כך, הם העריכוהו בסכום ט”ו אלפי’, אך כיון שלהישיבה הוא מתאים הן מצד גדלו וטיבו והן מצד מקומו ע”כ הסכימו כולם לבנותו, וכעת המניעה היא התנאים הכבדים של המוכר.

ובדבר שאלת רשיון הי’ דעת כל משפחת פייגלין שי’ שלא לשאול לעת-עתה, ואחר-כך נראה. והנה הם הלא תושבי המדינה ועל-כן סמכנו על דעתם בזה. ואיך שיהי’ צריכים אנו להצלחה מרובה בעצם גמר הקנין שנוכל בע”ה לקנותו מיד בתנאים נוחים ושלא יהי’ לנו העלמות וקישויים מצד המשטרה, וכמו שהשי”ת הראה לנו עזרתו בזה שהזמין לנו הבנין – כן נחוץ שהשי”ת יעזרנו בקנייתו ובכל שאר הענינים כי אנחנו לא נדע מה נעשה יותר.

היינו אצל מר גוטווירט שי’ ומסר לנו פ”ש מכ”ק אד”ש, כן עשרים תרך [שקל] להתועדות מכ”ק שליט”א. עדין לא הציעו לנו שום ענין פרטי בהתעסקות הישיבה ורק בכללות דברנו עמדו, וכשנקנה הבנין בע”ה וניגש לסידור ועד, נתישב מה להציע לו, והשי”ת ירחם לעזור לנו בעצה טובה ובהצלחה מרובה. אנו מוכנים להתמסר לעסק הישיבה ולכל עניני כ”ק שליט”א בכל מהותנו ורק נחוץ שהשי”ת יצליחנו, כי אם לאו אז ח”ו איננו עולים להחזיק המעמד ומכ”ש לפתח המוסד.

יהושע שניאור זלמן בן נחמה

לאחר ששיגר את המכתב עם העדכון, קיבל ר’ זלמן את מענה הרבי על מכתבו הראשון והמברק, ובו ברכת הרבי לרכישת הבניין: 

ב”ה, כ”ה אד”ר תשי”ד

ברוקלין

הנהלת ישיבת אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש אשר במעלבורן,

ד’ עליהם יחיו.

שלום וברכה!

בנועם קבלתי המברק ואח”כ גם המכתב, אשר קנו בעזה”י בית, בבנין מהודר, בשביל הישיבה במקום מתאים בעיר. ויה”ר מהשי”ת אשר יהי’ בשעה טובה ומוצלחת, ונשען על פתגם נשיאנו הק’, ששמעתיו כ”פ מכ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע, אַז ווי מען שטעלט זיך אַוועק – אַזוי גייט דאָס, הנה מכאן ולהבא יהי’ … וכלים רחבים להתרחבות והתפשטות הישיבה הן בגשמיות והן ברוחניות, ופשיטא שבמספר התלמידים, וגדול זכות מפעלם נעלה זה – להמשיך ברכה והצלחה לכל המשתתפים בו ומסייעים אותו.

ומוסג”פ המחאה בתור השתתפות מאחת הקופות של כ”ק מו”ח אדמו”ר, אשר בודאי זכה שיקוים בקופתו מרז”ל: כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך.

בברכת הצלחה בעבודתם בקדש למעלה מן הטבע

מ. שניאורסאהן

את הצ’ק ששלח הרבי, על סך מאה לירות אוסטרליות, העביר ר’ זלמן למשפחת פייגלין, לאות הוקרה על מאמציהם הרבים לטובת הישיבה.

במקביל לעריכת הפרטים האחרונים בחוזה המכירה, עמל הוועד לקבל את האישורים המתאימים מהעירייה, שיאפשר לשנות את ייעודו של הבית – מחווה פרטית, למבנה ציבורי. בשלהי חודש אדר שני התקבל האישור המיוחל, ור’ זלמן מיהר לדווח על כך לרבי במכתבו מכ”ו אדר שני תשי”ד:

“כעת ת”ל נתקבל גם הרשיון מהמשטרה ועוסקים בגמר כתיבת השטר מכירה והשי”ת יעזור שהכל יבא בנקל, וגם שהמוכר יוכל לפנות הבית בהקדם”.

כאמור, חלומו הגדול של ר’ זלמן היה להקים בבניין החדש בית ספר יסודי ברמה גבוהה, כולל לימודי חול, כדי שיהודים רבים ישלחו את ילדיהם ללמוד בבית הספר החב”די, ואחר-כך יהיה אפשר לשכנע את הילדים והוריהם להמשיך את הלימודים בישיבה.

מכיוון שוועד ההנהלה לא רצה להכנס להוצאות גדולות מידי, החליט ר’ זלמן לקדם את תוכניתו בכמה שלבים. בשלב ראשון יקימו במקום תלמוד-תורה לשעות אחר-הצהריים. מסגרת זו תהיה מיועדת עבור הילדים היהודיים הלומדים בבתי הספר הציבוריים, שהוריהם מעוניינים להעניק להם ידע יהודי כללי. לאחר שהתלמידים יתרגלו להגיע לתלמוד תורה, והמקום ימצא חן בעיני הוריהם, יהיה אפשר לגשת לשלב השני: הקמת בית ספר לכל שעות היום. 

במקביל, תכנן ר’ זלמן להקים במקום מסגרת נוספת לשעות הערב, בה ילמדו תלמידי הישיבה עם אברכים יהודיים, מעין ‘כולל ערב’ לבחורים מבוגרים או אברכים שעבדו במשך היום ורצו לקבוע שיעור תורה בשעות הערב. באותה תקופה הכיר ר’ זלמן אברך למדן, שלמד בעבר בישיבת לובלין, והביע הסכמה עקרונית להגיע פעם או פעמיים בשבוע לכולל ערב למסור שיעורים לנוער. ר’ זלמן קיווה שיצליח לגייס עוד כמה אברכים מאנ”ש, שיעבירו שיעורים בנגלה ובחסידות.

האתגר הגדול יותר, היה בארגון התלמוד-תורה לשעות הצהריים. ר’ זלמן האמין שבתוך זמן קצר אפשר יהיה להגיע למאה וחמישים תלמידים, שעבורם יהיה צורך בכמה מלמדים מוכשרים, וכאלה לא היו בנמצא… היחיד שהיה אפשר לגייסו ללימוד עם הנערים הצעירים, היה התלמיד יעקב אליעזר הרצוג, מהבחורים המבוגרים בישיבה, שמסר שיעורים בגמרא לנערים הצעירים בישיבה, וכנראה יוכל להקדיש שעתיים ביום ללמוד עם הילדים. 

ר’ זלמן עצמו לא היה יכול ללמד את התלמידים, הן משום שעדיין לא ידע את השפה האנגלית על בורייה, והן משום שכמנהל הישיבה היה עליו לנסוע מפעם לפעם לסידורים שונים, ואולי אף לצאת למסעות לגיוס כספים.

בלית ברירה, חשב ר’ זלמן, יאלץ לבקש מבנו אהרן וחברו שמואל גורביץ לעזוב את לימודיהם לשעתיים בכל יום, וללמד את הנערים הצעירים. במכתבו לרבי, מכ”ו אדר שני, תיאר ר’ זלמן את האפשרות הזאת כ”השערה מכאיבה”, והוסיף: “הנני אומר ‘מכאיבה’ כי לפי השכל הפשוט עליהם בעצמם להתחנך עדיין במקום תורה וקוויתי שיוכלו ליסע למקום כ”ק אדמו”ר שליט”א, וגם כי לפי הבנתי אינם מסוגלים כל-כך לזה, כי אין להם הסבלנות הדרושה ועוד חסרונות, וע”כ הנני מציע המצב כמו שהוא, ומבקש הוראת כ”ק אדמו”ר שליט”א בזה ואם כ”ק אדמו”ר שליט”א יחליט שעליהם להתעסק בהישיבה אז הנני מבקש ומחנן רחמים בעדם שהשי”ת יחזק כחם בגשמיות ויתן להם כחות רוחניים שיוכלו לפעול בסדר נכון ולהביא התועלת הדרושה, כן שהשי”ת ימלא להם חסרונם בחינוך עצמם, ושיזכו בכל-זאת לבא לכ”ק אדמו”ר שליט”א”. 

בהמשך מכתבו התייחס ר’ זלמן לנקודה עדינה שעלולה להעיב על מרקם היחסים עם חברי וועד הישיבה:

בין חברי וועד הישיבה היו כמה ששייכו עצמם למפלגת ה’מזרחי’ הליברלית. ר’ דוד פייגלין, למשל, שהיה חבר פעיל בוועד הישיבה ומראשי המתעסקים ברכישת הבניין, היה יו”ר מפלגת המזרחי באוסטרליה. למרות שבחייו הפרטיים שמר ר’ דוד באדיקות על קיום תורה ומצוות בהידור – הוא היה גם מסור מאוד למפלגה. 

כעת, לאחר שהישיבה רכשה בניין גדול במרכז היהודי של מלבורן, חשש ר’ זלמן שר’ דוד פייגלין, כמו גם חברי וועד נוספים, יבקשו לאפשר לנוער של מפלגת המזרחי להאסף מפעם לפעם בבניין הישיבה, ואולי אף יבקשו לאפשר להם לקיים את פעילות הנוער ‘יבנה’ במתחם הישיבה. כמובן שאם התלמידים הללו יבואו לפעילות המנוהלת על ידי חסידי חב”ד, אין בכך בעייה, ואדרבא. אבל ר’ זלמן חשש שהם יבקשו לקיים במקום פעילות נפרדת, באחריות שלהם, וישירו שם את השירים שלהם, וכו’ וכו’ – וזה בוודאי שאינו בא בחשבון. לכן ביקש ר’ זלמן מהרבי לברכו שיצליח לנווט בין הטיפות, כאשר מצד אחד יעמוד חזק על עקרונות הישיבה החב”דית, ומצד שני לא יפגע ברגשותיהם, כדי לא להפוך אותם מאוהבים למתנגדים.

את מכתבו הארוך סיים ר’ זלמן בבקשה – עליה חזר כמה וכמה פעמים במכתביו אל הרבי: שהרבי ישלח לאוסטרליה חסיד בעל צורה הבקי בשפה האנגלית, שיוכל להצעיד קדימה את מוסדות חב”ד במדינה כולה:

“ועל כל הנ”ל נחוץ במאוד, ובשעה זו ביותר, שיבא לכאן איש מסוגל היודע הנהגת ילידי מדינות אלו והבקי בהעמדת סדרי החינוך, ולכל הפחות לזמן שנה. כי אם עד עכשיו במשך הטלטולים בשעפערטון ובערוואוד היו לנו תירוצים לכל החסרונות – סבת ריחוק המקום וכדומה – הרי כעת, כשנמצא במרכז המושב של אחב”י שי’ ובבניין גדול ויפה, הנה אם לא יועמד הסדר כתיקונו בחדשים הראשונים לא תהיה לנו שום הצטדקות.

“והלא הכוונה היא להרבות תלמידים ולהרחיב התפתחות החינוך הכשר ובפרט החינוך הפנימי, ובפשיטות מובן שאנו אשר הננו רחוקים מידיעת השפה, ואין לנו ההכרה בחושי הילדים ובמשחקיהם, אף אם היינו מחנכים טובים – אי אפשר יהיה לנו לטפל כראוי עם הילדים דשם”.