התמונה של מלך מרוקו והחסיד עם הפנים הטובות והזקן הלבן הסעירה את התקשורת העולמית

התמונה של מלך מרוקו והחסיד עם הפנים הטובות והזקן הלבן הסעירה את התקשורת העולמית בערב פסח האחרון. כלי תקשורת בולטים בעולם כולו ובמיוחד במדינות הערביות ובארץ ישראל פרסמו את התמונה והקדישו לדיווח על הפגישה האקראית מקום נכבד.

מאת: זלמן צרפתי

“זה היה רצף של השתלשלות אירועים בהשגחה פרטית”, מספר הרב ישראל גולדברג, החסיד עם הזקן הלבן שבתמונה”, מסתבר שהנסיעה של מלך מרוקו לצרפת הייתה חשאית, ובמרוקו נפוצו שמועות כיד הדמיון המזרחי המפותח על גורלו של המלך שנעלם. אמרו שהוא מת, שהוא חולה אנוש, שהוא התגרש ועזב את הממלכה, ופתאום הוא הופיע מצולם ברובע היהודי בפריז. זה מה שהפך את התמונה מקוריוז מעניין להתעניינות חסרת תקדים של התקשורת הערבית ובעיקר המרוקנית. אבל הכל בהשגחה פרטית, אין ספק שזה התגלגל כך כדי שנוכל להעביר ולהפיץ אץ המסר של הרבי לעולם כולו”.

 

דוכן התפילין שהפך לחלק מסמלי הרחוב המיתולוגי

כבר ארבעים שנה שר’ ישראל גולדברג עומד בדוכן ברובע היהודי הישן בלב פריז המכונה ה’פלעצעל’. ר’ ישראל, אב לשישה עשר ותושב ברונואה, הוא מרצה מוערך ומפורסם להיסטוריה וגיאוגרפיה בקולג’ יוקרתי לא יהודי בפריז. ואת המבצעים הוא עושה על חשבון זמנו הפנוי אחרי הצהריים ובימי ראשון החופשי.

במשך השנים הוא ראה את הרחוב פושט ולובש צורה. האזור כולו שינה את פניו, ורק הדוכן של ר’ ישראל ניצב שם עשרות שנים, גודל, מתעדכן ומתרחב מפעם לפעם. כך הפכו הוא ודוכן התפילין שלו לאחד מסמליו של הרחוב המיתולוגי.

סיפורו של הרובע היהודי הוא סיפור התפתחותם של החיים היהודיים בפריז. בשנים שלפני המלחמה חיה במקום קהילה יהודית גדולה ותוססת. לאורך הרחובות המרכזיים רחוב ‘פאווע’ ו’רו דה רוזיע’, ניתן היה למצוא שלל בתי עסק יהודיים. חנויות מזון ומסעדות כשרות, חנויות יודאיקה, וכמובן בתי כנסת וישיבות. בין השאר בית הכנסת המפורסם ‘רו דה רוזיע’ מספר 17 בו קבע הרבי את מקומו בעת שהותו בפריז. הפלעצעל או בשמו הצרפתי שכונת ‘מארה’, היה מרכז החיים היהודיים של פריז עד לפני כמה עשורים.

 

כך זה התחיל, על אדן החלון

כשר’ ישראל החל את פעילותו בדוכן הוא היה סטודנט צעיר שהתקרב לא מכבר. “הרב שמואל אזימוב היה כל הזמן מדרבן אותנו לצאת למבצעים”, מתרפק ר’ ישראל בנוסטלגיה על הימים ההם. “היינו חבורה גדולה של צעירים וסטודנטים יהודיים שהתקרבו לתורה ומצוות, וכל יום ראשון, שהוא היום החופשי, היה לנו מניין מיוחד ב’17’ (כך נקרא בפי כל בית הכנסת שבו נהג הרבי להתפלל, על שם מספר הבית שלו). יום ראשון אחד, אחרי התפילה, יצאנו כולם מבית הכנסת, כל אחד התפזר לביתו ואני הנחתי את תיק התפילין שלי על אדן חלון של קומת קרקע שפנה לרחוב, והתחלתי להציע לאנשים להניח תפילין”.

“המקום היה האזור היהודי המובהק של פריז”, מספר ר’ ישראל, “הוא היה אחד משני מרכזים בעיר הגדולה בהם ניתן היה להשיג אוכל כשר ומוצרים יהודיים. היה את אזור מונמרטר, ואת הפלעצל. כל מי שחיפש אוכל כשר, מסעדה יהודית, תשמישי קדושה, ספרי יהדות, או כל ענין יהודי אחר הגיע לאחד משני המרכזים הללו, כשה’פלעצל’ היה המרכז הגדול והמפורסם יותר.

“ביום ראשון המקום היה הומה ביהודים. הם הסתכלו בי עומד עם זוג תפילין ומציע לעוברים ושבים להניח. זה היה חידוש גדול, לא הכירו את זה”.

אבל ר’ ישראל היה עקשן. במשך שבועות הוא עמד שם לבדו עד שהחלו חבריו להצטרף אליו. עם הזמן התחלקו החברים למשמרות ואיישו את הדוכן.

“מיום אחד בשבוע זה עבר לשלשה ימים, וכיום אני כאן כמעט מידי יום”, מספר הרב גולדברג. “עם הזמן הצטרפו תלמידי הישיבה בברונואה, אברכים מאנ”ש בפריז ושלוחים שמונו על ידי בית ליובאוויטש לפעול במקום. כיום יש ימים בהם אנחנו מפעילים שלשה או ארבעה דוכנים לאורך הרחוב, וכולם ב”ה פעילים עם יהודים וגויים”.

 

המוני גויים החלו לנהור לרובע,והפעילות לבשה צורה חדשה

כשר’ ישראל מדבר על פעילות עם גויים, זה קשור למהפך שהרחוב עבר בשנים האחרונות. עם התפתחות הקהילה היהודית של פריז, המרכזים היהודיים עברו לשכונות ולפרברים. מרכולים ורשתות מזון כשר נפתחו בכל שכונות ופרברי העיר ומסעדות כשרות למהדרין צצו בכל פינה. הסצינה היהודית–פריזאית שהתרחשה בעיקר בשכונות, גרמה לרובע היהודי שבמרכז העיר לאבד מזוהרו. תקופה ארוכה הוא היה אזור מוזנח ושומם יחסית. בתי עסק יהודיים רבים נסגרו או עברו לריכוזי הקהילות היהודיות החדשות ורק מעט תיירים יהודיים הגיעו לבקר במקום ותושבי מרכז העיר. אולם ר’ ישראל שמר באדיקות אמונים למקום והמשיך לפקוד את הרחוב עם דוכן התפילין שלו, כאילו צפה שעוד יבואו ימים יפים מאלה.

והוא צדק. לפני כמעט עשרים שנה, שיפצה וחידשה עיריית פריז את הרובע ומיתגה אותו כ’רובע היהודי הישן של פריז’. הרחוב הראשי הפך למדרחוב וגלריות לאומנות כללית ואומנות יהודית שנפתחו לאורכו החלו למשוך תיירים מכל העולם.

כיום הרובע היהודי הישן הוא אחד המקומות המתויירים בעיר האורות. לאורך הרחוב ניתן למצוא חנויות מותגי על ומעצבים בינלאומיים לצד בתי עסק יהודיים של יודאיקה, ומסעדות כשרות שנותנות שירות לתיירים יהודיים כמו גם להמוני תיירים מרחבי העולם המבקשים לטעום מהמסורת היהודית.

“למרות שכיום בניגוד לפעם, אולי שני אחוז מהמבקרים הם יהודים, אבל עדיין למקום יש צביון יהודי מובהק”. אומר ר’ ישראל. “אנחנו מרגישים כאן בבית. חוץ מכל בתי הכנסת והישיבה הגדולה של ‘פאווע’ שנמצאים במקום, זה המקום היחיד בכל פריז שבו אני יכול לעמוד ולצעוק ברחוב: “יהודים, בואו להניח תפילין ולתמוך בארץ ישראל”. אנשים אוהבים את זה, הם מרגישים שזה חלק מהתרבות והפולקלור היהודי.

התדמית החדשה של הרחוב, והמוני הגויים שנהרו אליו במהלך כל השבוע, אילצו את הרב גולדברג להשקיע מחשבה ולהמציא את הפעילות בדוכן מחדש. וכך, מעבר להנחות תפילין וחלוקת ‘הסדרה השבועית’ (העלון השבועי של חב”ד בפריז) החל הדוכן לעסוק באינטנסיביות בהסברת הרעיון של שבע מצוות בני נח.

 

מול כל תייר יהודי, מגיעים - להבדיל - 50 תיירים גויים

“כיום המצב הוא שמגיעים בערך יהודי אחד על חמישים גויים”, הוא מסביר, “אבל כיוון שבסך הכל, קהל המבקרים הוא עצום, אז יוצא שיש הרבה יהודים.

“ועדיין, תחשוב על זה שעד שאנחנו פוגשים יהודי אחד, אנחנו רואים חמישים גויים. אז במקום לעמוד ולברך אותם ביום נעים אחרי שהם ענו בשלילה לשאלה האם אתה יהודי, התחלתי לדבר איתם על 7 מצוות בני נח. אני מספר להם על הרבי, ועל הבקשה של הרבי לעשות כל יום רגע של שתיקה, להקדיש כל יום רגע בתחילת היום שבו כל אחד יחשוב על אלוקים שברא את העולם ועל איך אפשר להיות אדם טוב יותר ולעשות את העולם למקום טוב יותר.

“אני מדבר איתם גם על קופת צדקה. לא הרבה יודעים, אבל גם על זה הרבי דיבר. הרבי אמר שכל אחד, גם גויים, צריך שתהיה לו קופת צדקה בבית, שבה הוא מקדיש מטבע כדי לעשות טוב וחסד בעולם”.

 

הכרזת ‘יחי המלך’ שריגשה את מלך מרוקו…

אני דוחק בר’ ישראל להגיע לסיפור התמונה המפורסמת שהרעישה את התקשורת בערב פסח. מבחינתו זה לא יותר מקוריוז משעשע, או יותר נכון הזדמנות פז לפרסם את הרעיון של שבע מצוות בני נח בקנה מידה עולמי.

“באותו יום, עמד איתי בדוכן אברך צעיר”, מספר הרב גולדברג, “אני לא זיהיתי כלל את המלך שהיה נראה כאחד האדם. הוא הסתובב עם שומרי ראש, אבל מבחינתי הוא יכול היה להיות שחקן, איש עסקים או נסיך סעודי. אבל האברך שאיתי זיהה את המלך שסייר בשכונה וסיפר לי שממש כרגע הוא נכנס לחנות משקפיים סמוכה. בבעלות יהודית. אגב, באותו בנין של בית הכנסת ה–17 .

“הוא דחק בי לגשת אליו ולומר לו משהו, אבל כשראיתי את טבעת שומרי הראש ההדוקה סביבו, חשבתי שלא אצליח לגשת וויתרתי. ואז המלך יצא מהחנות, והחל להתקדם לכיוון הדוכן. כשהוא עמד לא רחוק, צעקתי בספונטניות את המילים שאולי הכי מזוהות עם חב”ד: ‘ויו לה רואה’ - ‘יחי המלך’! אני כמובן התכוונתי לרבי מלך המשיח, אבל הוא חשב שאני מתכוון אליו ועצר לחפש מי זה שצועק לו יחי המלך בלב פריז. כשראה אותי הוא התרגש מאוד וניגש ללחוץ לי את היד לאות תודה והוקרה.

“שאלתי אותו אם הוא מכיר את העקרונות האוניברסליים של האנושות? הסברתי לו שאלו עקרונות שקדמו להופעת הדתות השונות ושעליהם מושתת המוסר האנושי הכלל עולמי. הוא התעניין לדעת מה הם ופירטתי לו את שבע המצוות. אמרתי לו שעקרונות אלו קרויים ביהדות 7 מצוות בני נח, והם הועברו אלינו על ידי מוסה שהיה גדול הנביאים.

“הוא שאל מה אנחנו עושים כאן? והסברתי לו שאנחנו כאן בשליחות הרבי מליובאוויטש, כדי לפרסם לעוברים ושבים את הבשורה של שבע מצוות בני נח ולהציע ליהודים שביניהם להניח תפילין ולהכיר יותר את מצוות דתם. הוא שמח לשמוע שאנחנו קשורים לחב”ד ולרבי, ניכר היה שהוא מכיר היטב. אחרי הכל, הקהילה היהודית ומרבית המוסדות היהודיים בארצו קשורים לחב”ד. מה גם שכידוע, אביו מלך מרוקו הקודם, היה בקשר עם הרבי וזכה אף לחליפת מכתבים עם הרבי. הוא שלח לרבי אגרת ברכה והרבי השיב לו במכתב מלא ברכות חמות ואיחולים לבביים.

“בהמשך דיברתי עם המלך על כך שהרבי מבקש שבכל בית תהיה ‘קופת סולידריות’ המכונה אצלנו קופת צדקה, שבה אנחנו מפרישים מידי יום סכום סמלי המסמל שליבנו עם הזולת והנזקק למרות שאנו רחוקים ממנו פיזית. ולסיום סיפרתי לו שהרבי הנהיג בכל בתי הספר הכלליים בארצות הברית, להתחיל את היום ברגע של שתיקה, שבו חושבים הילדים על קיומו של הבורא ועל הדרך כיצד להפוך לאדם טוב יותר.

“השיחה עם המלך ארכה דקות ארוכות, ובסיומה אמרתי לו שאין לי ספק שברכת ה’ מלווה אותו כיון שהוא מלך טוב שדואג לשלום מדינתו ולשלום היהודים. הוא בירך אותנו בחזרה ונפרדנו בלחיצת ידיים חמה, לא לפני שנעמדנו לתמונה משותפת שהנציחה את המפגש הבלתי מתוכנן. היו שם רבים עם מצלמות סלולריות שתיעדו את הרגע, וכך יצאה לעולם התמונה המפורסמת”.

 

ערבים ממרוקו שיתפו את התמונה יוצאת הדופן

כאמור, המפגש כולו היה עבור הרב גולדברג לא יותר מקוריוז מעניין. באותו ערב הוא מסר את שיעורו השבועי המועבר בשידור חי ברשתות החברתיות. לאחר שחתם את השיעור, הוא צירף לשיעור את התמונה עם כמה משפטי הסבר, ומשם זה כבר יצא מכלל שליטה לחלוטין.

“כל שבוע, השיעור שלי עולה ברשתות החברתיות ואליו אני מצרף פתגם נחמד או כמה משפטים הקשורים לנושא השיעור”, הוא מספר, “באותו ערב חשבתי שיהיה נחמד להעלות את התמונה עם המלך שצולמה קודם לכן וצירפתי כמה שורות הסבר כהרגלי. לאחר זמן קצר, אני רואה את מפלס התגובות החיוביות עולה במהירות עצומה ומגיעה לאלפים, ושהתמונה משותפת שוב ושוב, כאשר רוב השיתופים נעשים על ידי ערבים ממרוקו.

 

התקשורת העולמית מתעניינת, ור’ ישראל מפיץ את הנבואה של הרבי

תוך מספר שעות, התחלתי לקבל פניות מהתקשורת העולמית. בעיקר במרוקו, בצרפת ובארץ ישראל. הרבי תמיד אומר לנצל את כל הטכנולוגיה לקדושה, והחלטתי לנצל את הבמה להפצת המסר של שבע מצוות בני נח.

כך בכל ראיון עם התקשורת הלא יהודית סיפרתי בהרחבה על השיחה שהייתה לי עם המלך וחזרתי שוב ושוב על שלשת המסרים העיקריים. שבע מצוות, רגע של שתיקה וקופת צדקה. הדברים קיבלו במה מכובדת ופורסמו בהרחבה בכל כלי התקשורת הגדולים.

לעומת זאת, בכלי התקשורת היהודיים בארץ ישראל ובעולם סיפרתי על הרבי, על דוכן התפילין הקיים במקום בשליחותו של הרבי כבר ארבעים שנה ועל הנבואה של הרבי שהנה הנה משיח בא.

 

הרצאות בקולג’ שמתחילות ברגע של שתיקה

לא יכולתי לקיים שיחה עם ר’ ישראל מבלי לשאול אותו על עבודתו כמרצה בכיר בקולג’ כללי בפריז. רק המחשבה על היהודי עם הזקן הלבן והעיניים הטובות שנכנס כל יום כבר עשרות שנים בשערי תיכונים ומלמד היסטוריה וגיאוגרפיה לנערים לא יהודיים, מעוררת סקרנות. אבל למרות הריאיון הנרחב והמפורט שנתן לנו ר’ ישראל כשדיברנו על דוכן התפילין שלו, כששאלתי אותו על עיסוקו כמרצה בכיר הוא הצטנע והיה נבוך קמעה.

שאלתי אותו האם יוצא לו לדבר עם תלמידיו על הנושאים אותם הוא מעלה שוב ושוב בדוכן התפילין. “בוודאי”, הוא עונה ללא היסוס, “אני המורה שלהם, ומטבע הדברים, הנושאים הללו עולים ואני מדבר עליהם לא פעם”.

אני מעמת אותו עם השמועה שהשיעורים שלו בכיתה מתחילים ב’רגע של שתיקה’. הוא מודה. איך עושים זאת? אני שואל. “כל שנה, בתחילת השנה, בשיעור הראשון, אני מסביר את החשיבות של ‘רגע של שתיקה’ ולאחר מכן מציע לערוך משאל דמוקרטי אנונימי בכיתה בו התלמידים מתבקשים להצביע מי בעד לפתוח כל שיעור ב’רגע של שתיקה’. ברוך ה’, עוד לא קרה שהפסדתי וכך כבר עשרות שנים, שאצלי בכיתה פותחים כל שיעור ברגע של שתיקה.

אמנם בנושא של שבע מצוות בני נח, זה קצת יותר מורכב בשנים האחרונות, מודה ר’ ישראל, “בעקבות עלייתו של האיסלם בצרפת הצרפתים נעשו חשדניים לכל גילוי של סממנים דתיים במסגרות הממלכתיות, וזה נהיה יותר קשה לדבר באופן גלוי ופומבי על קיום שבע מצוות בני נח, אבל עדיין במסגרת האפשרויות אני משתדל לנצל כל הזדמנות כדי להעביר לתלמידיי את הרעיון של קיום שבע המצוות.