הסיפור המופלא הזה עשה לו כנפיים וכאש בשדה קוצים התפרסם בכל קהילות אנ”ש. הסיפור ש

הסיפור המופלא הזה עשה לו כנפיים וכאש בשדה קוצים התפרסם בכל קהילות אנ”ש. הסיפור שכולו שרשרת של השגחות פרטיות מופלאות שרק מחזקת את אמונותנו שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו והרבי מלך המשיח ממשיך וביתר שאת להנהיג את קהל עדתו * בדידי הווה עובדא מרגש ומופלא

הביט על התשובה של הרבי, אימץ את מחשבתו ולא זכר אי פעם שראה תשובה שכזו. הוא החזיק את המכתב אצלו בשקית חמדה בה נמצאים כל יתר מכתבי הקודש במשך עשרים ותשע שנים, וברור היה לו כשמש בצהרי היום שמעולם לא כתב לרבי על הנושא אודותיו זכה לקבל מענה כה ברור”.

במילים הללו פותח את סיפורו המפעים והמרגש הרב דובער פרבר מקרית שמואל, בנו של שליח הרבי מלך המשיח בשכונת גילה בירושלים הרב הירש לייב פרבר. הרב פרבר הבן, משתף אותנו בקול נרגש בסיפור המופת שכבר מכה גלים זה כשבועיים בקהילות חב”ד בארץ הקודש וברחבי העולם ומסופר בכל התוועדות או שיחת רעים חסידית.

את פרטי הסיפור המופלא הזה שמענו עוד ביום התרחשותו והמתנו לבקשת הרב פרבר עד שיקיים את הוראת הרבי המובאת במכתב — ‘להתייעץ עם רב מורה הוראה בעירו’, לאחר שעשה זאת הושלמו כל פרטי הסיפור המדהים הזה.

שורה חדשה, לא מוכרת

תחילתו של הסיפור בשעת ערב מאוחרת של יום שני, ט’ בכסלו. בני משפחת פרבר המורחבת, אחים, אחיות, גיסים ושאר בני המשפחה התכנסה לחגוג את חגיגת קישורי התנאים של אחד האחים. יום למחרת, יום שלישי יו”ד בכסלו, חל יום הולדתו של הרב דובער ואביו, השליח, החליט משום מה להעניק לו מתנה ייחודית ומיוחדת לכבוד יום הולדתו.

המתנה הייתה מכתב אותו זכתה המשפחה לקבל לרגל הגיעו של הרב דובער לגיל שלוש. תאריך קבלת המכתב הוא לרגל חגיגית האפשערעניש —  י”א כסלו תשמ”ו. “התרגשתי מאוד לקבל את המכתב הזה, מתנה כזו לא מקבלים כל יום”, מספר לנו הרב דובער ונימת התרגשות נשמעת היטב בקולו. “אני מחזיק את המכתב בהתרגשות וקורא את הנכתב בו. בשורות הראשונות כותב הרבי את הנוסח הרגיל שמקבל כל ילד שנכנס לגיל שלוש אלא שאז לאחר החתימה מופיעה עוד שורה שהותירה אותי פעור פה. אני קורא את השורה הזאת שוב ושוב וצובט את עצמי לוודא שאני קורא טוב ולא מדמיין.

“הרבי כותב שם שורה אחת: לשאלתו היתלמד אומנות סופרות ולהתעסק בזה — כעצת רב מורה הוראה בעירו.

“אני מראה את המכתב לרעייתי, היא קוראת את השורה הזו, ונדהמת אף היא. רק כמה שבועות קודם לכן ישבנו וחשבנו איך אנחנו משפרים את מצבנו הכלכלי; עבודתי כמורה פרטי בתלמוד תורה בקרית שמואל מותירה בידי עוד שעות פנויות וחשבנו שאלך ללמוד את אומנות הסת”ם ובשעות הפנויות אכתוב תפילין ומזוזות. ישנם כמה אנשים שמכירים אותי היטב וכששאלתי אותם על הכיוון הזה יעצו לי בחום להיכנס לתחום.

“בינתיים לא עשינו עם זה שום דבר, ביררנו איפה אוכל ללמוד את מלאכת הכתיבה, אך הדברים עדיין לא הגיעו לכדי מעשה בפועל, והנה חולפים להם כמה שבועות ואנו מקבלים תשובה כל–כך ברורה ונהירה.

“אבל בזה לא תם הסיפור המיוחד, אני מראה את המכתב לאבי ומעיר שמעולם לא שמעתי ממנו שהייתה לו מחשבה להחליף את עבודת השליחות שלו בעבודה כסופר סת”ם או להתעסק בזה בשעות הפנאי.

“אבי הביט בי ולא הבין על מה אני מדבר, מעולם הוא לא חשב בכלל ללמוד ולעבוד בסת”ם.

“‘אבל זה בדיוק מה שהרבי כתב לך’, אני מראה את המכתב לאבי שמתבונן בו ומצמצם את גבותיו לאות פליאה. לא רק שהוא לא זוכר שהוא חשב בכיוון הזה בכלל, הוא גם לא זכר שכתב לרבי על נושא כזה גם עבור מישהו אחר והוא כלל אינו זוכר שראה אי פעם את השורה הזו. כמה חודשים אחר–כך אבי פתח את ה’תלמוד תורה’ בשכונת גילה שזכתה לתשובות ברורות ולעידודים מהרבי, כך שהתעסקות בכתיבת סת”ם לא עמדה אצלו על הפרק כלל.

“עשרים ותשע שנה המכתב היה אצל הוריי והם מעולם לא זכרו שהרבי כתב להם את השורה הזו.

“הוריי כנראה קיבלו את המכתב עם התשובה הסטנדרטית, קראו את זה בזמנו והכניסו את זה בקלסר המיוחד בו הונחו כל התשובות שהתקבלו מהרבי, וראו זה פלא, חלפו כמעט שלושים שנה, אני, מי שהמכתב מוען אליו כילד בגיל שלוש, מתלבט בתקופה זו האם ללמוד את אומנות הסת”ם והרבי עונה לי כבר אז, אלא שהתשובה המתינה לזמן המתאים, ומסובב הסיבות סובב שאקבל אותה בדיוק בזמן הנכון.

כמובן שעשיתי כהוראת הרבי, פניתי לרב הקהילה בקריות הרב יגאל פיזם ששמע ממני על הסיפור ויעץ לי מהכרותו עמי ללמוד את אומנות הסת”ם”.

לא עזב צאן מרעיתו

הסיפור המופלא הזה עשה לו כנפיים וכאש בשדה קוצים התפרסם בכל קהילות אנ”ש. “הסיפור הזה כולו שרשרת של השגחות פרטיות מופלאות שרק מחזקת את אמונותינו שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו והרבי מלך המשיח ממשיך וביתר שאת להנהיג את קהל עדתו.

“המכתב מהרבי הגיע ברגע הנכון, אם אבי היה מחליט להעניק לי את המכתב כמתנה ביום ההולדת הקודם שלי לא היה לשורה הזו כל משמעות מיוחדת עבורי. אין ספק המכתב המתין לרגע המתאים”, חותם הרב דובער את סיפורו בקול נרגש.