סיפור מרתק ומרגש - מוגש בבואנו מחג השבועות, בו נצטווינו “זכור את יום השבת לקדשו”
בתוך מסעדה לא–גדולה, אך נעימה, סמוך לבית הכנסת “מרינה רושצ’ה”, שררה אווירה חמה במיוחד. זה לצד זה ישבו עשרות בחורי ישיבות “תומכי תמימים” מאור יהודה, לצד אבותיהם, והתוועדו יחד עם רמ”י הישיבה וראש הישיבה הרב שלום בער הכהן הענדל. ניגון רודף ניגון, שיחת חיזוק נוספת כהכנה לקראת המשך נסיעתם לרבי מה”מ. היה
סיפור מרתק ומרגש - מוגש בבואנו מחג השבועות, בו נצטווינו “זכור את יום השבת לקדשו”
א
בתוך מסעדה לא–גדולה, אך נעימה, סמוך לבית הכנסת “מרינה רושצ’ה”, שררה אווירה חמה במיוחד. זה לצד זה ישבו עשרות בחורי ישיבות “תומכי תמימים” מאור יהודה, לצד אבותיהם, והתוועדו יחד עם רמ”י הישיבה וראש הישיבה הרב שלום בער הכהן הענדל. ניגון רודף ניגון, שיחת חיזוק נוספת כהכנה לקראת המשך נסיעתם לרבי מה”מ. היה זה בחורף הנוכחי.
בערך ב–1 בלילה, כששלהבת ההתוועדות חיממה את כולם, נכנס למקום הרב בערל לאזאר, שליח הרבי ורבה הראשי של רוסיה. הוא נענה לבקשתם של ראשי הישיבה שביקשו אותו להתוועד עם התלמידים.
במשך שעתיים הרעיף על התמימים דברים מתוקים של התקשרות ואהבה לרבי, חיזק את רוחם ואת מידת חיבורם לרבי. מחוגי השעון כבר הראו על השעה שלוש לפנות בוקר כאשר ביקש לקום ולשוב לביתו, לאגור מעט כוח לפני שיאיר היום; יום עמוס וגדוש לעייפה בתפקיד הרב הראשי, מצפה לו.
“כבוד הרב”, קרא אחד ממשתתפי ההתוועדות, “בטרם תלך, רצינו לשאול על מקרה שהתפרסם על שמירת השבת שלך. מה היה שם באותו יום שישי?”
הרב לאזאר לא היה צריך תזכורת לגבי הסיפור. זכר אותו יום עמד לפניו בבהירות רבה. חייך הרב את חיוכו הביישני, ולמרות עייפותו התיישב שוב על מקומו, והחל לספר.
ב
היה זה לפני ארבע שנים, באחד הימים של קיץ תשע”ג, כאשר יום אחד מצלצל הטלפון בלשכה - לשכת הרב הראשי של רוסיה. מעבר לקו היה אחד הפקידים הבכירים בקרמלין שביקש לשוחח עם הרב.
ממשלת רוסיה מתעתדת לחגוג שבעים שנה לניצחון באחד הקרבות המכריעים בין חיילי רוסיה לצבא הגרמני בעת מלחמת העולם השנה. קרב קורסק היה אחד המערכות המכריעות בחזית המזרחית במלחמת העולם השניה, והוא נחשב גם לקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה. מערכה זו חוללה למעשה מפנה במהלך הקרבות שבין שני הצבאות האדירים. כבכל שנה, ממשלת רוסיה מבקשת לציין את אירוע הניצחון בטקס רב רושם בהשתתפות ראשי הממשל ובראשם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. אשר על כן, מתבקש גם הרב הראשי לכבד את הטקס בנוכחותו.
“היכן יתקיים הטקס?” שאל הרב לאזאר.
“בעיר לגורוד”, באה התשובה.
“באיזה תאריך?”
תוך כדי שיחה הרב מדפדף בלוח השנה ומגלה שהחגיגה הגדולה צפויה להתקיים ביום שישי בשבוע בהשתתפות כל ראשי הממשל.
“לא אוכל להגיע” מתנצל הרב באוזני בן–שיחו. “זהו יום שישי, ובערבו של יום תכנס השבת, ואצלנו היהודים שבת הוא יום קדוש שאסור לנו לנסוע בו ואף לא לטוס”.
“טוב, תודה” סיכם פקיד הקרמלין את השיחה וסגר את הטלפון.
לא חלפו שעות אחדות, והטלפון שוב צלצל בלשכת הרב. הפקיד שוב היה על הקו. “אי אפשר לוותר על נוכחותך”, אמר לרב לאזאר.
“מדוע?”
“הנשיא עצמו ביקש שתשתתף”.
הרב לאזאר נאלם לרגע קט. הוא הבין שאם מדובר בבקשה של הנשיא פוטין עצמו, יש להתייחס לכך בכובד ראש.
“אולי אפשר להקדים את הטקס ליום חמישי?” שאל הרב.
קול של צחוק מתגלגל נשמע בטלפון. “איך אפשר להקדים את הניצחון שלנו לפני שבעים שנה ביום אחד?” שאל הפקיד, משועשע מהבדיחה של עצמו.
“יש לי בעיה”, הטעים הרב באוזני בן שיחו. “יהודי אני, ואינני יכול לנסוע בשבת ולא לעשות כל מלאכה. לפי החישוב שלי, הטקס יסתיים בשעה מאוחרת של יום שישי, ולא אספיק לחזור לביתי במוסקבה לפני כניסת השבת”. הרב לאזאר היה נחרץ בדבריו והפקיד הבטיח לחזור אל הרב עם תשובה.
כעבור כמה שעות שוב התקשר הפקיד. שמירת השבת של הרב לאזאר הגיעה עד לאוזניו של נשיא רוסיה, והוא ביקש לכבד את דתו של הרב היהודי, ולהקדים את הטקסים לשעה מוקדמת של יום שישי, על מנת שהרב יוכל לטוס בחזרה למוסקבה לפני כניסת השבת.
כעת לא יכול היה הרב לאזאר לסרב. הוא ערך את חשבונות הזמן; מדובר בטיסה בת שעה והבין כי יוכל לשוב בזמן, אם הכל יתנהל כמתוכנן. הוא אישר רשמית את השתתפותו באירוע הממלכתי.
בלבו פנימה ידע הרב לאזאר, כי למרות ההבטחות הרבות, עלולים להיות שיבושים. הוא ידע, בין השאר, כי הנשיא פוטין נוהג לאחר לאירועים, מה שיגרום בהכרח לשינוי בלוח הזמנים. לא היה בידו לעשות דבר, מלבד להתפלל למי שנתן לישראל את יום המנוחה באהבה וברצון, שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
היה ניכר שהנשיא פוטין מתחשב באילוציו היהודיים של הרב הראשי, שכן הוא איחר לטקס “רק” בשעה. אף בנאומו ציין כי הוא מקצר בשל צרכיו הדתיים של רב הקהילה היהודית. שעה קלה לאחר שהנשיא סיים את נאומו, הסתיים הטקס הממלכתי, והמכובדים פנו איש איש לענייניו.
הרב לאזאר הביט בשעונו וראה כי הכל עובד לפי לוח זמנים סביר, וכי עדיין די זמן לפניו כדי לשוב למוסקבה בטרם תפרוש השבת את כנפיה על בירת רוסיה. אחד הפקידים הביאו אל כבש המטוס המיוחד שהיה צפוי להחזיר אותו למוסקבה.
בדקות הקרובות התמלא המטוס בשורה ארוכה של אישי ממשל מכובדים, הצמרת הפוליטית והבטחונית של רוסיה, ובהם ראש הממשלה, ראש השב”כ הרוסי, ראש ה’מוסד’, הרמטכ”ל, שרים ונכבדים נוספים.
בשל סיבה לא ידועה המטוס התעכב מלצאת לדרכו. הרב לאזאר הציץ בשעונו. דאגה קלה החלה מזדחלת ללבו.
“מדוע איננו יוצאים לדרך?” שאל את אחד משותפיו לנסיעה.
“ממתינים לניקולאי פטרושב”, באה התשובה.
הרב לאזאר ידע היטב במי מדובר. מדובר בראש שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה FSB, מי שלמעשה מאגד בתוכו את כל גופי הביטחון החשובים ביותר ברוסיה. הוא האיש השני בחשיבותו ברוסיה אחרי הנשיא. הלה בושש מלהגיע, וכל הניסיונות ליצור עמו קשר - עלו בתוהו.
“הרי הבטיחו לי שנגיע לפני שבת”, התריע הרב לאזאר באוזני האחראי על הטקס, אך הלה משך בכתפיו. “איננו יכולים להמריא לפני שהוא יגיע”. רק לאחר שעה ארוכה הגיעה שיירת מכוניות לרחבה שמול המטוס, ומר פטרושב יצא ממכוניתו ותפס את מקומו במטוס ברוב חשיבות.
דלתות המטוס מיהרו להיסגר, והרב לאזאר נשם לרווחה. יוצאים לדרך. הזמן מתחיל אמנם להיות דוחק, אך עדיין די זמן להגיע למוסקבה לפני שקיעת החמה.
המטוס החל עושה את דרכו לעבר המסלול. הנוסעים כולם חוגרים את עצמם בחגורות הבטיחות. המטוס כבר עומד וממתין על המסלול דקות ארוכות. הרב לאזאר ממתין בכל רגע לשמוע את נהמת המנועים ולתאוצה שתרים את המטוס מעל פני הקרקע. אך הדקות חולפות במהירות, והמטוס עדיין מתעכב.
חשש החל להתגנב ללבו של הרב לאזאר. הוא מבין שיש בעיה. בעיה רצינית. כעבור דקותיים התברר לו כי במהלך הטקס התקיים בפני הנוכחים מופע ראווה של מסוקים צבאיים שערכו תרגילי אקרובטיקה מרשימים, וכעת הם נוחתים. הפרוזדור האווירי נסגר אפוא בפני המטוס עד אשר אחרון המסוקים ינחת. זה ייקח עוד דקות ארוכות.
הרב לאזאר קם ממקומו בנחישות וניגש לאחראי.
“אני מבקש לרדת כעת מהמטוס” קבע–פסק בנחרצות. “הבטחתם לי שנשוב למוסקבה לפני שקיעת החמה, ואני רואה שזה לא יסתדר. אני רוצה לרדת כאן ולעשות כאן את השבת”.
“אי אפשר לרדת כעת מהמטוס” השיב הממונה בחוסר נעימות. “כשהמטוס נמצא על המסלול, אין אפשרות לפתוח את דלתות המטוס”.
“אז שהמטוס יחזור לטרמינל”, ביקש הרב לאזאר.
“גם לזה אין אפשרות מסיבות ביטחוניות”, באה התשובה.
הרב לאזאר התעקש. כעבור רגעים אחדים הוזעק אליו טייס המטוס, ששמע את סיפור הדברים. הוא הבין את מצוקתו של הרב לאזאר, הביט בשעונו, ולאחר היסוס קל אמר: “כבוד הרב, הישאר נא עמנו, ואני מבטיח לך שננחת במוסקבה לפני שקיעת החמה. על דיברתי”.
“אני מאמין להצהרתך”, השיב הרב לאזאר, “אולם דע לך, שאם נאחר את הזמן, לא אוכל לצאת מהמטוס עד מחר בלילה. אאלץ לשבות בתוך המטוס”. הטייס הניח את ידו על לבו, והצהיר שוב באוזני הרב כי ינחתו לפני שקיעת החמה.
רק אז הסכים הרב לאזאר לשבת במקומו. רגעים אחדים לאחר מכן התנתקו גלגלי המטוס מהקרקע, והטייס כיוון את חרטום המטוס לכיוון מוסקבה.
“אי אפשר היה שלא לחוש שהטייס עושה מאמצים גדולים כדי להגיע בזמן”, סיפר הרב לאזאר את סיפורו באוזני התמימים מישיבת אור יהודה שהתארחו בממלכתו. “המטוס ממש רעד בשל תאוצת המנועים. זה היה מפחיד במקצת”, הודה הרב.
במהלך הטיסה התפתחה שיחה בין בכירים ביטחוניים לרב. הרב לאזאר סיפר להם כי ייאלץ לעשות את דרכו ברגל משדה התעופה אל ביתו, מרחק שעות ספורות של הליכה.
“אל דאגה, כבוד הרב. אם לא תספיק להגיע בזמן, אנו ‘נחטוף’ אותך לתוך אחת המכוניות, ואתה תשים לבך לכך רק כשנוריד אותך מול ביתך”, אמר לו ראש השב”כ הרוסי בקריצת עין ידידותית. “איש לא יוכל להאשים אותך בחילול היום הקדוש שלכם”.
הרב לאזאר לא חייך. הוא הזהיר את איש שיחו לבל יעז “לעזור לו” לחלל את קדושת היום השביעי.
ג
דקות ספורות לפני שקיעת החמה נשקו גלגליו של המטוס על האספלט השחור. הייתה זו נחיתה קשה ומסוכנת. ניכר היה כי הטייס הנחית את המטוס במהירות רבה מדי כדי לעמוד במילת הכבוד שנתן לרב הראשי בתחילת הטיסה.
צמרת הממשל הרוסית כולה העניקה כבוד לרב היהודי (מי היה מאמין??!) והוא ירד ראשון מן המטוס. ברגע האחרון עוד הספיק להתקשר לבני ביתו ולהודיע כי נחת בשלום, אך בל ימתינו לו עם סדרי השבת. הוא כבר יגיע הביתה רגלית.
למרות ששדה התעופה היה במוסקבה עצמה (מה שפתר את בעיית עירוב תחומין), הדרך לביתו הייתה ארוכה. בלית ברירה החל הרב לעשות את הדרך רגלית, כשהוא משער כי דרך ארוכה לפניו. עמו הלך שומר ראש שליווה אותו בנאמנות. מדי פעם עצרו בתחנות דלק שונות, בהם הרב לאזאר נח במקצת, בעוד שומר ראשו קנה לעצמו שתיה ואוכל. הרב שהיה עוד לפני קידוש, לא הכניס מאום לפיו.
שבע שעות ורבע הלך הרב לאזאר את הדרך הארוכה, כשמוסקבה כולה אפופה בשחור–הלילה. הוא עצמו לא שיער שהדרך בת 30 הקילומטרים תמשך זמן רב כל כך. “בשעות הראשונות חזרתי במוחי על שיחות של הרבי שזכרתי, על מאמרים ועניינים שונים בלימוד, אולם בשעות האחרונות, הדרך כבר הפכה לקשה ביותר”, הודה הרב לאזאר בחיוך באוזני משתתפי ההתוועדות.
אל ביתו הגיע בשעה שש לפנות בוקר… לילה עדיין שרר ברחובות הבירה הגדולה. הרב מיהר לקדש, ולשבור את הצום הארוך שעבר עליו מאז שעת בוקר של יום שישי.
כעבור שעתיים או שלוש של מנוחה חטופה, קם הרב לאזאר כדי להגיע למניין שחרית בבית הכנסת. בטרם יצא, תיאם עם רעייתו לבל תספר לאיש את הסיפור שארע עמו. הוא חשש שמא אנשים אחרים ילמדו בדרך עקומה שאפשר לצאת בטיסה ברגע האחרון.
בפועל, כשהגיע לבית הכנסת, נכח לדעת שבני הקהילה כולם כבר יודעים את סיפורו. מסתבר שילדיו שידעו על שיחת הטלפון של אביהם לאחר נחיתתו, סיפרו על כך בבית הכנסת בליל שבת, והשמועה פרשה כנפיים. הכול שאלוהו על החוויה שעברה עליו במהלך הלילה. הרב לאזאר שהבין כי הדבר אינו סוד עוד, החליט להפוך את הקערה על פיה ולשתף את כולם בחוויה, לצד ההיסוסים וההתלבטויות שליווהו. הוא רצה להעביר את המסר - להיזהר מלצאת לדרך ביום שישי, מחשש לחילול שבת.
בזמן המיועד לדרשתו של הרב, עלה על הבמה, וסיפר לכולם דברים כהווייתם, כי לא רצה כלל להשתתף בטקס שהתקיים ביום שישי, אך לא הייתה לו ברירה. הוא הוסיף כיצד חישב ומצא שיגיע בזמן למרות הכל, אך עיכובים שאינם תלויים בו הביאו אותו לידי ניסיון כה לא–פשוט…
כשסיים הרב את דבריו, המתפללים כולם קמו על רגליהם ומחאו כפיים לכבודו של הרב.
במוצאי שבת העלה אחד המתפללים את הסיפור על הכתב, והפיץ אותו דרך הוואטסאפ. כדרכו של עולם, הסיפור התגלגל ממקום למקום במהירות רבה, עד שהגיע גם לנציגי התקשורת הרוסית שגילו עניין בסיפור הלא–שגרתי, על אמונתו של הרב ועל הניסיון בו עמד. הסיפור יצר רעש תקשורתי לא–רגיל, ורבים מכלי התקשורת המרכזיים דיווחו בהבלטה רבה על המקרה בו נאלץ הרב הראשי ללכת יותר משבע שעות כדי להגיע לביתו. כמאה וארבעים מיליון תושבי רוסיה נחשפו לסיפור.
הסיפור עורר הדים ונגע בלבם של המוני יהודים, כאלה שאינם פוקדים את בית הכנסת מדי יום… אל משרדי הרבנות הראשית הגיעו עשרות טלפונים מיהודים שסיפרו כי במשך השנים היו מגיעים לבית הכנסת בשבתות ובחגים עם מכוניותיהם, אך הסיפור זעזע את לבם, והם אמרו לעצמם - אם הרב הראשי יכול ללכת ברגל זמן כה רב, מותר גם להם להגיע לבית הכנסת רגלית…
מעז יצא מתוק, והסיפור עשה קידוש ה’ גדול בקרב יהודים רבים.
(תודת הכותב נתונה לרב שלום בער הכהן הענדל, ששחזר באוזניי את הסיפור ששמע מפי הרב לאזאר)