א את הרגע בו אורי ליפשיץ היה בטיסה בגובה של יותר מ–30 אלף רגל מעל פני הים, והבין

א

את הרגע בו אורי ליפשיץ היה בטיסה בגובה של יותר מ–30 אלף רגל מעל פני הים, והבין שיש סבירות גבוהה שהוא לא יוצא ממנה בחיים - הוא לא ישכח לעולם. זה היה גם הרגע שבו הוא קלט את עוצמת הקשר הנצחי שיש לו עם ה’ - קשר שיכול לסייע גם בזמנים הקשים ביותר. היה זה רגע של פחד נואש, אך גם של רוממות נשגבת. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

•

“גדלתי בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה, כבן למשפחה יהודייה”, מספר אורי ליפשיץ שגדל במשפחה לא דתית. אמנם סבא וסבתא דיברו אידיש, גם אמו דיברה קצת וסבתו ציינה את יום כיפור, אבל ההורים שלו כבר עזבו את הכל. בתחילה הם לא שמרו מצוות כי היה אסור, אחר כך כי פשוט התרגלו לא לשמור.

בתחילת שנות ה–90, כשאורי היה בן 13, עלה עם הוריו לארץ ישראל. תקופה מסוימת התגורר כאן, אבל מהר מאוד החליטו שהם רוצים לחזור לאוקראינה. הם התקשו להתאקלם, וכשניסו לשכנעם בכך שארץ ישראל היא ארץ היהודים, הם סברו כי דווקא באוקראינה הם חשים את יהדותם יותר ממה שמרגישים אותה בחיפה או בתל אביב.

אורי חזר איתם לאוקראינה, אך שלוש שנים לאחר מכן, בגיל שש עשרה, כבר עלה שוב לארץ ישראל. הוא ידע כי הוא רוצה לגדול כאן. “ארץ ישראל הייתה חלק ממני”, הוא מספר.

כנער למד אורי בפנימיות שונות, אחר כך המשיך לצבא ואף עבר קורס קצינים. לאורך כל השנים הוא חש תחושת בדידות, אבל לרגע לא חשב לחזור לחו”ל.

אחרי הצבא התחתן וכעבור זמן קצר נולד בנו הבכור. בברית של בנו, הוא הכיר בפעם הראשונה את חסידי חב”ד מקרוב, כי הם אלו שסייעו לו בקיום הברית. היו אלו חסידי חב”ד בנצרת עילית ובראשם הרב דוד נחשון ובנו הרב מנדי, ראש הישיבה בעיר. הללו התלוו אליו לכל אורך האירוע שכן לא היה להם שמץ של מושג בנוגע לאיך שצריך לעשות את זה. “דווקא עניינו אותי המנהגים וההסברים, אבל מהר מאוד הסתיימה הברית ואנחנו גלשנו לטיפול בילד”, מספר אורי. “לא היה לי זמן להתעמק במה שראיתי”.

ב

היה זה בשנת תש”ע בערך, כחצי שנה לאחר הולדת בנו, אורי טס לניו יורק כדי לבקר את דודו ומשפחתו שהתגוררו שם. במהלך הביקור הכיר את הרב משה חיים לוין, שליח הרבי לשכונת קנסינגטון, ומי שפועל רבות עם עולי מדינות חבר העמים שהגיעו לאיזור. הרב לוין הציע לו לבקר ב–770 כדי להתרשם מקרוב. אורי הסכים, והביקור הקצר הפך לביקור ארוך שנמשך עד ליום בו חזר לארץ ישראל. מאותו רגע בו הגיע, הוא התחבר בצורה לא–מובנת למתרחש מסביב, ובמשך שבועיים שהה בחצרות קדשנו, שם ורק שם. קרובי משפחתו צחקו עליו. הם לא הבינו למה הוא לא יוצא לבקר באתרים התיירות המפורסמים כמו פסל החירות וכדומה, שלדבריהם ‘מעניינים באמת’. “אני מצאתי את עצמי דווקא בבית הכנסת. הרגשתי הזוי - אני לא אדם דתי בכלל, אין לי מושג איך לומדים תורה, אבל זה היה לי מעניין”. למרות אורח החיים השונה, אורי חיפש לשהות דווקא בבית ה’. “נכנסתי וישבתי עם כל מי שהסכים ללמוד איתי. אנשים ראו שאינני יודע דבר, והיו בחורים או כאלה שפשוט התיישבו ולמדו איתי. בכל יום הצטרפתי למישהו אחר. הסתובבתי שם ופשוט נהניתי מהאווירה”.

אורי עצמו לא יודע להסביר, גם כיום, מה משך אותו לשם. “אין לי הסבר לזה”, הוא אומר. “האטרקציות של ניו יורק פשוט לא עניינו אותי”.

לפני שעזב את המקום, אורי בא להיפרד מהרב משה חיים לוין שהציע לו לקחת עמו סידור תפילה. אורי סירב בתחילה אך לבסוף ניאות ולקח עמו את הסידור.

בתחילה הוא לא ייחס כל חשיבות לסידור שברשותו. הוא היה ערב טיסה ונדרש להתארגן בתוך זמן קצר ולצאת לשדה התעופה. חיכתה לו טיסה מניו יורק לקייב, שם הייתה צפויה לו חניית ביניים, ולאחר מכן התעתד לעלות על טיסה נוספת מקייב לארץ ישראל. ברגע האחרון החליט להכניס לתיק היד שהעלה למטוס, את הסידור החדש שלו.

ג

היה זה כשלוש שעות אחרי התחלת הטיסה. הנוסעים היו אחרי ארוחת הערב והאורות במטוס כבו. רוב הנוסעים נרדמו בכסאותיהם מתוך רוגע ובטחון שהטיסה תעבור במהירות ובקלות.

אורי התקשה להירדם ובשלב זה אף החל להשתעמם בכסאו. משכך, קם ממקומו והחל להסתובב במטוס. בשלב מסוים הגיע לחלק האחורי של המטוס, שם היו שני חדרי שירותים וגם עמדת הדיילות. בעמדה קבוע טלפון פנימי בו הדיילות מקבלות שיחות טלפון מחדר הטייס.

באותו רגע הטלפון הפנימי צלצל. הדיילת הרימה את האפרכסת, האזינה בריכוז רב, ובתוך רגע הפכו פניה לחיוורות. היא קפאה על מקומה וכמעט התמוטטה.

אורי הבין מיד כי משהו לא טוב קורה. משהו איום ונורא. הוא ניגש לדיילת ושאל אותה לפשר הדבר. בגלל אבדן עשתונותיה, היא חרגה מהכללים וסיפרה לו בלחש כי ככל הנראה יש שריפה במטוס.

“איזו שריפה?” תהה אורי, “לא רואים כל סימן של שריפה”.

הדיילת מצדה התקשתה לענות, רק אמרה: “יש שריפה, כולנו ניפול לים”.

“הרגשתי שהיא לא מתפקדת, היא כמעט התעלפה”, מספר אורי ליפשיץ.

“את חייבת להגיד לי מה צריך לעשות כעת”, אמר לה וניסה להחזירה לפסי המציאות. הדיילת רק דקלמה באוזניו את ההוראות הטכניות השגרתיות: לעבור בין המושבים, לבקש מהנוסעים כולם להכניס את תיקי היד לתאים העליונים, ולנסות להריח ולבדוק אם יש אזור כלשהו במטוס שמריחים בו ריח של אש.

זה בדיוק מה שאורי עשה ובתוך כמה דקות ביצע את כל ההוראות. “לא היה ריח של אש בשום מקום במטוס, אבל שמתי לב שבמחלקת התיירים מאוד חם, ואילו כשנכנסתי למחלקת העסקים היה קר מאוד וכולם התכסו. רק אחר כך התברר לי שבשל החשש משריפה, הטייסים ניתקו לגמרי את החשמל ורק המנוע עבד. המנוע פלט את החום לחלקו האחורי של המטוס, ולכן דווקא שם היה חם, ואילו בחלק הקדמי לא היה שום חימום”.

אורי עצמו חש פחד גדול, אך השתדל לתפקד בקור רוח. הוא הביט בדיילת שלא מתפקדת והסיק מכך כי יש סבירות גבוהה שעוד רגעים לא ארוכים המטוס יצלול לים.

כשסיים לעבור בין המושבים, חזר לדיילת ושאלתי אותה לגבי המצב העכשווי. היא לא ידעה להשיב.

הוא התלווה אליה לתא הטייס וגילו שם שקט מתוח ודריכות גבוהה. הטייסים הסבירו כי הם ראו בשעונים שיש שריפה, אבל אין להם היכן לנחות בנקודת ציון זו, שכן צפויות להם עוד כמה שעות של טיסה מעל הים. הם כיבו אפוא את מערכת החשמל והותירו רק את המנועים בפעולה. “זה לא ימנע מהאש לבעור, אבל כיבוי מערכת החשמל ימנע מהאש, במידה ותתפשט, לפוצץ את המטוס” הסבירו הטייסים. הם הוסיפו והסבירו כי החשש הגדול הוא בעיקר מזמן הנחיתה, אז יהיו חייבים להשתמש במערכת החשמל כדי לבלום, ואז “צפויה סכנה גדולה יותר” כלשונם. בין כך ובין בכך ביקשו מאורי ומהדיילת שלא להודיע עדיין דבר לנוסעים האחרים כדי שלא ליצור היסטריה בזמן שבכל מקרה אין הרבה מה לעשות.

כשהשניים יצאו מתא הטייס, פנתה אליו הדיילת ולפתה את בגדיו בבעתה. “אתה יהודי, נכון? אז תתפלל. למה אתה מחכה? בכל המטוס הזה אין דתיים בכלל, אז לפחות תתפלל אתה”.

אורי עמד על מקומו המום לרגע. הוא חש בלבו כי בזמן זה של סכנה, צריך להתפלל, אבל איך עושים את זה? הוא לא ממש ידע.

כך או כך, ניגש אל תיק היד שלו, שלף משם את הסידור שקיבל לפני הטיסה. “לא היה לי מושג מאיפה מתחילים לקרוא”, הוא מספר. “זכרתי שיש תפילה שאומרים בדרכים ובאמת מצאתי את ‘תפילת הדרך’. מעבר לכך לא ממש הבנתי מה אני אמור לעשות, אז קראתי עוד קצת ואז סגרתי את הסידור”.

כעבור ארבע שעות וחצי הגיע זמן הנחיתה. את הפחד שאחז בו באותם רגעים, קשה לתאר במילים. האנשים סביבו היו כולם רגועים ושאננים, הם לא חלמו על מה שמתרחש במטוס בשעות האחרונות. הוא היה היחיד שהבין כי בעוד דקות ספורות עלול להתרחש אסון.

רק לאחר שהמטוס בלם במהירות על המסלול, חש אורי הקלה עצומה. סביב עמדו המוני רכבי הצלה, מכבי אש ואמבולנסים. איש מהטסים לא הבין כי אלו ממתינים למטוס שלהם. עוד מספר דקות חלפו, ולאחר בדיקה מקיפה מבחוץ, הודיעו כי אין כל שריפה, והמטוס הוסט לעבר הטרמינל. “התחושה הייתה שקרה לנו נס של ממש. ה’ שמר עלינו”.

לפני היציאה מהמטוס נכנס אורי לתא הטייס, התחבק עם הטייסים שהגיבו אף הם בהתרגשות רבה.

ד

כעבור שעות ספורות המריא אורי מקייב לנתב”ג ומשם המשיך לביתו בנצרת עילית. עם הזמן הוא למד לעכל את הסיפור שחווה. לא פחות מהנס שחווה, המילים של הדיילת הגויה אליו, שמבין כל הנוסעים בטיסה, דווקא היהודי הוא זה שיכול בתפילתו להושיע ולהציל את המטוס כולו.

“כמובן שאין לי מושג אם באמת התפילות הפשוטות שלי עשו משהו”, אומר אורי בפשטות, “אני באמת לא יודע להתפלל ולא חושב שעשיתי משהו גדול, אבל משהו בתוכי השתנה מאז אותה טיסה. פתאום נכנסה בי המודעות לכך שלעצם היהדות שלי יש כוח ועוצמה, ואם אותה גויה מבינה את זה, אז אני חייב להבין. זה הוביל אותי להתעניינות נוספת בדת. מאז התחלתי להניח תפילין בקביעות והילדים שלי לומדים במסגרות דתיות ברוך ה’. אני עוד לא שומר על כל מה שצריך, הדרך ארוכה ומאוד לא פשוטה. בכל שבת מחדש אני צריך להתמודד עם חברים וקרובי משפחה שרוצים לצאת לבילוי, ואילו אני רוצה ללכת להתפלל. זה באמת לא קל, אבל אני מתקדם לאט לאט”.

את הסידור אורי שומר אצלו ומתפלל ממנו כמעט מידי יום. “זה הסידור שהציל את חיי”, הוא אומר בהתרגשות, “איך אפשר לוותר עליו?”