לשם מה הי’ צורך שפרעה יגרש את בני–ישראל ממצרים - הרי בהיותם במצרים היו בני–ישראל
לשם מה הי’ צורך שפרעה יגרש את בני–ישראל ממצרים - הרי בהיותם במצרים היו בני–ישראל במצב של גלות. עבודת פרך וכו’, ובודאי רצו בעצמם לצאת מגלות מצרים?! אלא מאי - היו יהודים כאלו שהיו שקועים כל–כך בגלות וגוי’שקייט, עד שחשבו שהגלות הוא דבר טוב, ולכן, הי’ הכרח שפרעה יגרשם מגלות מצרים • משיחת שבת פרשת בא תש
לשם מה הי’ צורך שפרעה יגרש את בני–ישראל ממצרים - הרי בהיותם במצרים היו בני–ישראל במצב של גלות. עבודת פרך וכו’, ובודאי רצו בעצמם לצאת מגלות מצרים?! אלא מאי - היו יהודים כאלו שהיו שקועים כל–כך בגלות וגוי’שקייט, עד שחשבו שהגלות הוא דבר טוב, ולכן, הי’ הכרח שפרעה יגרשם מגלות מצרים • משיחת שבת פרשת בא תשד”מ. בלתי מוגה
א. …על–דרך המדובר כמה פעמים אודות המעלה המיוחדת של דורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא - להיותו כננס העומד על–גבי הענק. ובהקדים:
התואר “עקבתא דמשיחא” מורה על ב’ ענינים הפכיים (לכאורה) : מצד אחד - הרי זה “עקב” בלבד, למטה מהראש ולמטה מהלב וכל שאר חלקי הגוף, עד לבחינה הכי תחתונה שברגל, וכלשון הידוע : “אכשור דרא” (בתמי’); ולאידך - בדור זה דוקא תבוא הגאולה, ועד שזמן זה עצמו נקרא כבר “עקבתא דמשיחא” - מפני שכבר מרגישים ושומעים את פעמי עקבי המשיח! ביאת משיח צדקנו היא קרובה כל כך, עד שכבר שומעים את צעדי עקביו של משיח!…
ויש לומר שהא בהא תליא: מכיון שדור זה הוא ה”עקב”, הדור האחרון שבא לאחרי ובהמשך לכל הדורות שלפניו - יש לו את כל הכחות של הדורות הקודמים, בדוגמת ננס העומד על גבי הענק, ולכן, דוקא דור זה זוכה לגאולה, ובאופן שכבר שומעים את עקבתא דמשיחא.
ובדוגמת העקב כפשוטו - שעם היותו למטה מכל שאר חלקי הגוף הרי עליו עומד הגוף כולו, כולל הלב והראש, ויתירה מזו: כאשר הראש צריך להתעלות וללכת מחיל אל חיל - נעשה הדבר על–ידי העקב שברגל, שהוא המוליך את הגוף והראש, וטעם הדבר - להיותו לאחרי ובהמשך לכל חלקי הגוף.
אמנם, ה”עקב” צריך להיות מודע לעובדה שאינו אלא “עקב” בלבד, ולכן הולך הוא ומכריז שאין זה “כחי ועוצם ידי”, אלא להיותו לאחרי ובהמשך לשאר חלקי הגוף המעולים ממנו, ועל–ידי זה - נעשה הוא זה שמעמיד ומוליך את הגוף.
ועל דרך זה בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא - שיודע ומכיר בעובדה ש”אכשור דרא” בתמי’. ומעלתו אינה אלא להיותו לאחרי ובהמשך לדורות שלפניו, וכתוצאה מזה - עומד הוא (הננס, “עקב”) על גבי הענק, ומביא את הגאולה העתידה בפועל ובגלוי.
ב. האמור לעיל שדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, בא בהמשך לפעולת הדורות שלפניו, כננס על גבי הענק - מהוה ביאור והסבר נוסף על דברי השל”ה (רנא, א ואילך) שהוזכרו בהתוועדות הקודמת (שיחת ש”פ וארא) אודות קיום בקשות התפלה:
על השאלה היתכן שבני–ישראל מבקשים בתפלתם על הגאולה ועדיין לא נענו - מקדים השל”ה לבאר שקיום המצות עשה דתפלה “רישומה למעלה והשכר שמור כו’”, ועוד ועיקר - שהקב”ה אכן “עושה מדוגמת הבקשה וממינה, כי בכל יום ויום יש גאולה . . עומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו”.
ויש להוסיף בזה - ובהקדים:
אדמו”ר הזקן מבאר באגרת התשובה (פי”א) שכאשר יהודי מבקש אצל הקב”ה בקשה מסויימת בברכה - בודאי שבקשה זו מתקיימת “בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם . . (ש)הרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה”. ועל פי זה - בהכרח לומר שאכן מתקיימת בקשת ותפלת בני–ישראל אודות ענין הגאולה.
ופירוש הדברים בעניננו - שבודאי מקבל הקב”ה את תפלותיהם ובקשותיהם של כל בני–ישראל שבכל הדורות על הגאולה, וכתוצאה מזה - תהי’ הגאולה במהרה בימינו ממש! כלומר: תפלותיהם של כל בני–ישראל שבמשך כל הדורות אודות ענין הגאולה - מצטרפות זו לזו, עד שסוף כל סוף פועלות הן את פעולתן שתהי’ הגאולה כפשוטה (לא רק ברוחניות הענינים כו’), ונמצא, שהגאולה כפשוטה אכן נפעלת על–ידי בקשות התפלה שבכל הדורות, כי אילו היתה חסרה תפלה אחת - אזי היתה הגאולה מתעכבת ח”ו עוד רגע א’!…
ג. והנה, אם בדורות שלפנינו היו צריכים להמתין עד לעבודה ופעולה של דורנו זה - הרי בימינו אלו לא נותר עוד על מה להמתין, שהרי נמצאים כבר בעקבתא דמשיחא ממש, מכיון שזהו “אחרית הימים”, אחרית כפשוטו!
ומכיון שכן, הרי על–ידי התפלה נרו - פועלים ביאת משיח נרו! “נרו” כפשוטו, ללא כל פירושים!
דהנה, אפילו בזמן הגמרא נאמר שכבר “כלו כל הקיצין” (סנהדרין צז, ב), ועל אחת כמה וכמה בדורו של אדמו”ר האמצעי, שכתב בספרו שערי תשובה שלאחרי גזירות ת”ח ות”ט וכו’ - כבר יצאו בני–ישראל ידי–חובת הענין ד”חבלי משיח”.
ועל אחת כמה וכמה לאחרי שבעל ההילולא פירסם את הענין ד”לאלתר לגאולה”, ומה שאמרו רז”ל “אין הדבר תלוי אלא בתשובה” - הרי ביחד עם הענין ד”לאלתר לגאולה” הי’ כבר הענין ד”לאלתר לתשובה”!…
אלא שבינתיים “האבן זיך רריינגעמישט” אלו שמתנגדים לדוד מלכא משיחא - על–דרך האמור לעיל אודות “שאול”, ופשיטא שאין הכוונה לענין –ד”משיח ה’” שנאמר בשאול - חס–ושלום לומר כן. אלא הכוונה להתנגדותו לדוד המלך, שזוהי ההתנגדות לדוד מלכא משיחא!… זהו הענין היחיד (של שאול) שיש בהם!
ועליהם נוספו גם ד’ הכתות דחנפנים כו’ (סוטה מב, א), שסופם - כמאמר רז”ל (שם מא, סע”ב) “כל המחניף כו’ סוף נופל בידו”, היינו, לא רק ירידה מדרגתו, שנעשה כפוף אליו כו’, אלא שנעשה “נופל” - תכלית הירידה, ובאופן שכל מציאותו היא “בידו” - ברשותו (פרש”י חוקת כא, כו) של זה שהחניף לו, היינו, שכל מציאותו אינה אלא כ”עבד כנעני” - לא כעבד עברי, עליו נאמר הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, אלא כעבד כנעני, ולא רק כעבד כנעני, בכ”ף הדמיון, אלא עבד כנעני ממש! ועד שהוא עצמו אינו מרגיש בכך - נדמה לו שהוא מציאות לעצמו, הוא עושה ופועל וכו’. אבל האמת היא שאינו אלא עבד כנעני ממש!
ומכיון שמיהודי לא נוטלים את ענין הבחירה - התעכבה הגאולה עד לימינו אלו!
אמנם, ברוב חסדיו של הקב”ה - בודאי יהי’ הענין ד”הציל ה’ גו’ מכף כל אויביו ומיד שאול”, ובמהרה בימינו ממש - ביאת דוד מלכא משיחא.
וגם כאשר נמצאים ברגעים האחרונים דסוף זמן הגלות - יקויים מה שכתוב בפרשתנו “ולכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”, “אור” שעל ידו ראו בני–ישראל את כל מה שנעשה בבתיהם של המצריים, כלי כסף וכלי זהב וכו’, כך שכאשר “היו שואלין מהן”, לקיים מה שנאמר “ושאלה אשה משכנתה גו’ כלי כסף וכלי זהב”, “והיו (המצריים) אומרים אין בידינו כלום, אומר לו (היהודי) אני ראיתיו ובמקום פלוני הוא” (פרש”י פרשתנו י, כב), ועל ידי זה נפעל הענין ד”ונצלתם את מצרים”, כמצולה שאין בה דגים!
ד. מענין לענין - מהוה האמור לעיל לימוד והוראה בנוגע לפעולה שנפעלת על–ידי העמידה האיתנה של יהודי באופן המתאים ל”גאון יעקב”:
למרות שהמצריים בודאי לא הסתייגו מאמירת דבר שקר… ואם–כן, יכלו להמשיך ולטעון “אין בידינו כלום” - מכל–מקום, רואים בפועל שכאשר יהודי פנה אליהם בתוקף המתאים, “גאון יעקב”, באמרו “אני ראיתיו ובמקום פלוני הוא”, לא נותרה להם ברירה אלא להכנע ולתת ליהודי כל מה שמבקש.
ומזה מובן לאידך, עד כמה מושללת ומופרכת לגמרי ההנהגה ההפכית - להכנע בפני הגוי, לוותר ולהחזיר לו ענינים שונים, עד לענינים שבהם תלוי - בדרך הטבע - בטחונם של בני–ישראל, כפי שהתנהגו בימינו אלו - שהחזירו למצרים שטחים אסטרטגיים. שדות נפט וכו’ וכו’, ענינים הקשורים עם פקוח נפש ממש, ולאחרי ככלות הכל - משלים את עצמם שבזה מתבטא “גאון יעקב”, רחמנא ליצלן!
לדאבוננו, נתנסו כבר בני–ישראל בכל המצבים. ונסיון זה צריך להקנות להם ידע כיצד עליהם להתנהג על כל צרה שלא תבוא.
ואכן, בימי הביניים - לא תקום פעמיים צרה - נוסו ב’ השיטות במעשה בפועל, הן השיטה של כניעה וויתור לגויים תמורת הבטחות, והן השיטה של עמידה בתוקף, ב”גאון יעקב”:
היו עשרות מקרים בכמה וכמה מקומות שבהם פנו אומות העולם ליהודים והבטיחו להם חגיגית שלא יאונה להם כל רע, לא תיפול א’ משערות ראשם ארצה, וזאת - בתנאי שימסרו את הנשק שלהם, כדי להראות שאין להם שום כוונות בלתי- רצויות. ולהביע בכך את אימונם המלא בהבטחות והערבויות שנותנים להם אומות העולם.
ובנוגע לפועל: באותם מקרים שבהם נכנעו ומסרו את הנשק כו’ על סמך ה”הבטחות” - הנה לא זו בלבד שההבטחות לא קויימו כלל וכלל, הרי בכניעה זו הפסידו את כל הנשק שבעזרתו היו מסוגלים - על–פי דרך הטבע - להגן על עצמם; ואילו באותם מקומות שבהם עמדו בתוקף ד”גאון יעקב” - הנה אפילו כאשר הדבר לא הסתיים בנצחון כו’, היו כמה וכמה שהצליחו להנצל, ובכלל - העמידה בתוקף היתה “נקמה בגויים”, וזאת - לא מפני שיהודים להוטים לעשות נקמה בגוים, אלא כדי שהדבר יועיל ליהודים הנמצאים במקום אחר, כי כאשר יראו שנעמדים בתוקף ואוחזים בכלי נשק וכו’ - ירתיע הדבר אותם מכאן ולהבא.
וכאמור - ב’ שיטות אלו נוסו כבר בעבר, ולא רק פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים, ובכל המקרים היו התוצאות באופן האמור.
ולאחרי הנסיון המר הזה - ממשיכים ללכת בשיטה של כניעה וויתורים כו’, וכאמור - החזירו למצרים את שדות הנפט, שטחים אסטרטגיים וכו’ וכו’, וזאת - תמורת “הבטחות” בעלמא, שכיום רואים כבר את ערכן ושוויין! מדוע אינם מוכנים בשום אופן ללמוד מנסיונות העבר?! מדוע ממשיכים באותה שיטה שכבר הוכיחה את גודל הסכנה שהיא טומנת בחובה?! וזאת - אפילו לאחרי שנוכחו לדעת ששיטה זו גרמה למאות קרבנות הי”ד, אשר אפילו נפש אחת מישראל היא עולם מלא!!
האם בשביל “עקשנות” שלא להודות על טעויות העבר - ההליכה בשיטה של כניעה וויתורים - צריכים להמשיך לסכן את בטחונם של בני–ישראל?!
אצל “מקולקלים שבאומות” לא מצינו הנהגה כזו! אפילו אומות העולם עצמם השתוממו לראות שיהודים מתנהגים כן! מעולם לא העלו על דעתם אפשרות כזו - שיתנו למצרים את הדברים החיוניים ביותר לבטחונם של בני–ישראל! ומה גם - שיעשו זאת מתוך חגיגות ואיחולי מזל–טוב!!
ה. ישנם הטוענים שעל–ידי הסכם–השלום עם מצרים (תמורת הוויתורים על כל עניני בטחון) נמנעה שפיכות–דמים נוספת. - טענה זו היא טשטוש מוחלט של המצב האמיתי, כי ההיפך הוא הנכון:
אם לא היו מחזירים למצרים את שדות הנפט וכו’ וכו’ - לא היתה מצרים מסוגלת לעודד ולתמוך את פעולותיהם של המחבלים, הן תמיכה באותם מחבלים שחודרים משטחה לשטח של ארץ–ישראל, והן תמיכה בשאר המחבלים. אם על–ידי משלוחי כסף ונשק, או על–ידי קבלת–פנים חמה לראש–המחבלים מתוך חיבוקים ונשיקות!… וכל זה - כתוצאה מהתעצמותה של מצרים בעקבות כל הוויתורים של בני–ישראל!
כלומר: לא זו בלבד שהסכם–השלום לא מנע שפיכות–דמים, אלא אדרבה - בעקבות הסכם–השלום שהביא להתעצמותה של מצרים, גבר כחם של המחבלים, דבר שהביא למאות קרבנות הי”ד, ורק בחסדי ה’ לא הי’ מספרם גדול עוד יותר! - אוי ואבוי לנחמה כזו - שהרי אפילו נפש אחת מישראל היא עולם מלא!
לא צריכים להיות פוליטיקאי מוצלח כדי להבין את גודל הסכנה של כניעה וויתורים, ובפרט כאשר רואים את תוצאות הדברים בפועל ממש - הן בדורות הקודמים, והן בדורנו זה - אותו מצב של “שבעים זאבים” הנמצאים מסביב ל”כבשה אחת” - “עם אחד”, אשר למרות היותו “מפוזר ומפורד בין העמים” הרי הוא “עם אחד”, שענין זה קאי על כל בני–ישראל שבכל הדורות, שהרי “ציבור אינו מת”.
וכאמור - למרות כל הנ”ל ממשיכים בדרך זו, וכוונתי - לא רק לדברים שהיו בשנים שעברו, אלא לדברים שנעשו בשנה זו עצמה, שנת תשד”מ (או תשמ”ד), אשר למרות שעברו חדשים ספורים בלבד, הספיקו במשך זמן קצר זה לעשות כמה וכמה דברים בלתי–רצויים בדרך הנ”ל!
ו. מניין נובעת, איפוא, הסיבה לעסקנות כזו? - גם על כך ישנה הוראה ולימוד מסיפור יצי”מ:
אודות יציאת מצרים נאמר - “כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו”. ולכאורה תמוה: לשם מה הי’ צורך שפרעה יגרש את בני–ישראל ממצרים - הרי בהיותם במצרים היו בני–ישראל במצב של גלות. עבודת פרך וכו’, ובודאי רצו בעצמם לצאת מגלות מצרים?!
אלא מאי - היו יהודים כאלו שהיו שקועים כל–כך בגלות וגוי’שקייט, עד שחשבו שהגלות הוא דבר טוב, ולכן. הי’ הכרח שפרעה יגרשם מגלות מצרים.
וכן הוא בעניננו: ישנם יהודים שרגש–הנחיתות שלהם כלפי גוים וגוי’שקייט הוא גדול כל–כך. עד שאינם מסוגלים להשתחרר מרגש הכניעה והנחיתות כלפי הגוי, ועד כדי כך - שנדמה להם שזהו דבר טוב, בזה מתבטא אצלם “גאון יעקב”, רחמנא ליצלן!
בקדושה קיים המושג של אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, היינו, לא רק דבר שהוא מלכתחילה אור ומתוק, אלא עילוי גדול יותר - שהחושך עצמו נהפך לאור, והדבר המר עצמו נהפך למתוק. ומכיון שכן, טוען הלעומת זה, שיתנו לו גם מעין זה, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה. וזוהי הסיבה לכך שקיים לא רק מצב של חושך ומרירות, אלא יתירה מזו - “שמים חושך לאור ומר למתוק” (ישעי’ ה, כ): על מצב של חושך - אומרים שזהו אור, ועל דבר הכי מר - אומרים שזהו דבר מתוק, כך שמחשיבים את מצב הגלות לדבר טוב!
ואין להאריך בדבר המצער והמבהיל כו’, ובפרט שסוף כל סוף בודאי יערה עליהם רוח ממרום, וישובו מדרכם וכו’.
ז. ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לענין דאתהפכא לאמיתתו - אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, ובפשטות - ביטול כל הענינים הבלתי–רצויים, ואדרבה - הפיכתם לקדושה.
וזוכים לשלימות העם, “בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו”, “קהל גדול”. ביחד עם שלימות התורה, כולל - הענין דגיור כהלכה, וביחד עם שלימות הארץ,
ובפשטות - שבקרוב ממש יוצאים כל בני ישראל מהגלות, ובאופן דאתהפכא
“גם אתה תתן בידינו זבחים גו’”, היינו, שפרעה עצמו מסייע לבני–ישראל לצאת מהגלות,
וכולם יחדיו באים לארצנו הקדושה, “ארץ אשר גו’ תמיד עיני ה’ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי,
במהרה בימינו ממש, ובאופן ד”ארו עם ענני שמיא”.