עובדיה (ואדים) לייבמן

אין נתונים מדויקים על מספר העולים מברית המועצות שחזרו בתשובה, אבל אחד האנשים האחראים על המהפכה היהודית–חסידית הזאת בארץ ישראל, הוא הרב עובדיה, לייבמן מראשון לציון • עובדיה, למד בבית ספר למרגלים בברית המועצות, השלים תואר בהנדסת אלקטרוניקה ותקשורת כשבמקביל החל לחפש את בוראו, לא לפני שהציץ בבית התיפלה הנוצרי הסמוך לביתו. בסוף הוא מצא אותו ביהדות • היום הוא שליח לדוברי רוסית בראשון לציון, מוסר שיעורי תורה מעמיקים לאוכלוסיה, והפך את חייהם של עולים רבים לחיים של תורה וחסידות • סיפורו של איש, סיפורה של שליחות

תמונות: מאיר אלפסי

בשבוע הקרוב תתקיים בבית חב”ד לדוברי רוסית בראשון לציון התוועדות רבתי בשילוב מסיבת סיום חגיגית על כל ספר התהילים. ייטלו בה חלק חבורה משכילה ורצינית של צעירים לצד ומבוגרים שנולדו בכמה ממדינות ברית המועצות לשעבר ומתגוררים כיום בעיר. מרביתם מתפרנסים ממקצועות נחשבים כמו רפואה, הנדסה ומקצועות חופשיים מכובדים. זו השנה החמישית שהם מתכנסים מדי שבוע בבית חב”ד סביב השליח הרב עובדיה (ואדים) לייבמן ולומדים לעומק את פרקי ספר התהלים יחד עם פרשנים רבים ומגוונים.

“בעבודה מאומצת ויסודית לקטנו פירושים רבים על פרקי התפילה המובאים בספר התהילים”, אומר ר’ עובדיה בהתרגשות רבה, “אספנו הסברים וביאורים מהראשונים ומהאחרונים וכמובן גם מספרי חסידיות ומשיחות קודשו של הרבי, ולמדנו יחד עם אנשים שמטבעם אוהבים להעמיק ולחקור. כעת, לאחר חמש שנים אינטנסיביות אנו זוכים לברך על המוגמר”, מציין ר’ עובדיה בעיניים נוצצות ומלאות סיפוק.

השיעור הזה איננו השיעור היחיד שנמסר בבית חב”ד, שיעורי תורה כמעט בכל מקצועות התורה נמסרים בו מדי יום, ועשרות משתתפים נחושים שלא להפסיד אף לא שיעור אחד. במבנה רחב ידיים בן שתי קומות הממוקם במרכז ראשון לציון, מפעיל הרב לייבמן פעילות רחבה של הפצת המעיינות המבקשת להגיע לכמאה אלף יהודים יוצאי מדינות ברית המועצות המתגוררים בעיר החמישית בגודלה בארץ ישראל.

לצד הפעילות עם המבוגרים, ישנם שיעורים לנשים ופעילות ענפה עם צעירי הצאן, דור העתיד.

פעילות זו החלה לפני 12 שנה כמעט בלי כוונת מכוון. הרב לייבמן, מהנדס במקצועו ואיש מכובד בקהילת דוברי הרוסית בעיר, היה צריך להסביר לחבריו האקדמאים את השינוי שעבר עליו כאשר הפך את אורחות חייו ליהודי מאמין ושומר מצוות. זה החל בשיעור אחד על אחד, חבר הביא חבר, משפחה גררה משפחה, ולבסוף היה צורך למצוא מקום לכל אותה פעילות. “ברבות השנים יהודים רבים שינו אף הם את אורח חייהם מקצה לקצה, וכיום הם שומרים על חיי תורה ומצוות, והנם לבושים בסירטוק ומגבעת ונראים חסידים כמימים ימימה”.

אנטישמיות, תהיה וגעגועי נפש

הרב עובדיה לייבמן נולד במוסקבה בערב סוכות תשי”ט. “אימי הייתה פרופסורית לרפואה ואבי מהנדס ראשי של טילי הסקאד הרוסיים. הרבה לפני שהטיל הזה התפרסם בעת מלחמת המפרץ, הכרנו בבית את הטיל ואת יכולותיו; חלקים מהמנוע שלו הסתובבו אצלנו בבית, ובחלקים המתאימים השתמשנו לכוסות שתיה או כפריטי משחק. החינוך בבית היה רחוק מאוד מדרך יהדות. הדבר היחיד שידענו שאנו יהודים, ולא יותר מכך”.

את שנות לימודיו העביר בבית ספר אליטיסטי שכל מטרתו הייתה להכשיר מרגלים לריגול במדינות המערב, ובעיקר בארצות הברית.

“למדנו אנגלית ברמה מאוד גבוהה וחונכנו לחשוב כמו אמריקאים. בכל כיתה היו לא יותר משלושים תלמידים. בכיתה שלי למדו עשרים ושמונה תלמידים, בגיל מאוחר יותר הבנתי שמתוכם היו ששה עשר יהודים. כיום אני יודע בוודאות שהיינו עשרים וששה יהודים, ולגבי השניים הנוספים אין לדעת שמא אף הם היו שייכים לעם היהודי. מרבית התלמידים עובדים כיום במוסדות השלטון במוסקבה ועם חלקם אני שומר על קשר”.

בבית הספר לא הורגשה שנאה ליהודים וליהדות, אך כשהגיע העת להיבחן לאוניברסיטאות צצה האנטישמיות במלוא כיעורה. “בתחילה חשבתי ללמוד פיזיקה, אך על אף הציונים הגבוהים שהיו לי וההמלצות החמות מבית הספר, מהר מאד הבנתי שעובדת היותי יהודי תהווה עבורי חסם למגמה זו, מה שהוביל אותי לוותר על החלום ולהחליפו בלימוד הנדסת אלקטרוניקה ותקשורת.

“עוד בטרם נכנסתי לאוניברסיטה הציקו לי תחושות של חיפוש פנימי, אך באוניברסיטה התחושותו התעצמו. הרגשתי ריקנות, השיטה הקומוניסטית שמה את האדם במרכז והרגשתי שמוכרח להיות שמישהו ברא את כל העולם הזה שאנחנו נהנים ממנו. העולם לא יכול היה להיברא מעצמו כמו שפרוסת לחם לא יכולה להיברא מעצמה. את חטאיי אני מזכיר היום שבאותה תקופה נכנסתי לבית תיפלתם של הנוצרים, שם קיוויתי למצוא מזור לקושיותיי. מהר מאוד מצאתי שהגלח העומד מולי מבולבל יותר ממני ותשובותיו הן במקרה הטוב שטחיות.

“הפסקתי לפקוד את הכנסייה, אך ביהדות כלל לא חשבתי לחפש וזאת מפני שברוסיה באותם שנים לא הייתה כלל יהדות. רק לאחר שהשלטון הקומוניסטי התרסק סיפרו לי הוריי כי סבתא שהתגוררה איתנו, הייתה שומרת שבת והדליקה נרות בכל ערב שבת ושומרת על כשרות וכן על מצוות נוספות. במשך שנים ארוכות עשתה זאת בהיחבא והסתירה זאת גם מאתנו הנכדים, מפני שחששה שנספר זאת לחברנו בכיתה מבלי משים והיא תיחשף”.

במשך שנות לימודיו שימש לייבמן כמנהיג התנועה הקומוניסטית באוניברסיטה. “לקראת יום הכיפורים תשל”ח התארגנה קבוצה של סטודנטים יהודים לביקור בבית הכנסת הגדול בעיר. מי שארגן את הקבוצה היה נכדו של הרב הראשי למוסקבה באותן שנים שלמד איתנו באוניברסיטה. שמענו שיום זה הוא מיוחד בלוח השנה היהודי, אך לא ידענו מאום על משמעותו. בבוקר מוקדם התארגנו לנסיעה, הכנו סנדוויצ’ים ובקבוקי שתיה ועלינו על המכוניות. בתוך בית הכנסת העזנו רק להציץ בחופזה כאשר כל העת עמדנו בחוץ ופטפטנו להנאתנו”.

“נסיעתנו התפרסמה באוניברסיטה וזו הייתה הזדמנות לקבוצת סטודנטים גויים שחיפשו כל דרך להדיחני מתפקידי. חצי שנה לאחר מכן עלתה ארצה סטודנטית יהודיה במסגרת איחוד משפחות. היא טענה כי היא נוסעת לסייע לסבתה החולה. תגובת כל הסטודנטים הייתה שמדובר בבגידה מפני שרוסיה תמכה אז בערבים, ובעלותה ארצה נוספת חיילת מרוסיה לצבא הציוני שנלחם נגד האינטרסים של ‘אמא רוסיה’. אותה קבוצה ארגנה מפגש של התא הקומוניסטי וביקשו ממני לגנות את הצעירה, אך לא הסכמתי בטענה שמדובר בנסיעה הומניטרית. הדבר עורר את חמתה של אותה קבוצה והודחתי.

“אך ברוסיה כמו ברוסיה, חלפו כמה ימים ומוניתי שנית ליושב ראש התנועה. שלמונים הגונים הונחו בכיסם של האנשים הנכונים שהובילו שוב לבחירתי”.

ארבע דירות - ארבעה בתי כנסת

כשסיים ואדים את לימודיו בהצלחה נשא לאישה את לריסה, צעירה יהודיה שהועסקה אצל אביה בקליניקה של רפואת עיניים. “חמי לא היה עוד רופא עיניים. הוא היה אחראי על כל תחום רפואת העיניים בברית המועצות, ושימש כרופאם האישי של אנשי ממשל בכירים. לאחר חתונתנו נכנסתי אף אני לעבוד בקליניקה של המשפחה. החיים בגשמיות היו טובים מאוד; בעוד הרוסי הממוצע רדף אחר הלחם, הרי שאנחנו היינו מחליפים מכונית מדי שנתיים ורוכשים לעצמנו כל מה שרצינו”.

אך דווקא אז כשהחומריות הייתה בשפע, התחיל לייבמן הצעיר לחוש בשנית את הריקנות שמלווה אותו מאז ילדותו. “ידעתי שאני יהודי וחרה לי שאני לא יודע על זה כמעט דבר. סמוך לביתנו פעל בית הכנסת הראשי של מוסקבה; פעם אחת העזתי והצצתי פנימה אך מיד ברחתי החוצה. היו שם כמה זקנים וכל אחד מהם התעסק בענייניו.

“מאז עברנו דירה ארבע פעמים, ובכל פעם באורח פלא מצאנו מול ביתנו ‘בית הכנסת’.

“בדירה השלישית מצאנו את עצמנו מול בית הכנסת ‘בלשוי ברוניא’ ובדירה הרביעית מול ביתנו פעל בית הכנסת ‘מארינה רושצ’ה’. מוסקבה באותם ימים לא הייתה משופעת בבתי כנסת והרגשתי שאצבע אלוקים היא זו שבאה לרמוז לי משהו. חייתי בפרדוקס גדול, נפשי נמשכה מאוד להכיר את יהדותי, אך לא ידעתי איך לעשות זאת. בינתיים המשכתי ליהנות מתנאי חיים נוחים במיוחד”.  

מי שניהל את בית הכנסת ‘מארינה רואצה’ באותם ימים היה הרב דוד קרפוב, מחסידי חב”ד. “יום אחד החלטתי לאזור אומץ ולהיכנס פנימה. מיד בכניסה הבחין בי הרב קרפוב והכניס אותי פנימה בחיוך לבבי ומזמין. הוא ידע לתת לי הרגשה נינוחה ונעימה, ופתחתי איתו בשיחה ארוכה. מאז אותו ביקור התחלתי לפקוד את בית הכנסת לעיתים יותר תכופות עד שבמשך הזמן הפכתי להיות חלק קבוע ממנייני התפילות. את בננו בכורנו, לב, שלחנו אל הרב קרפוב כדי שילמד איתו ‘תורה’ בימי ראשון. 

“יום בהיר אחד הגיש לי הרב קרפוב מכתב אישי מהרבי מליובאוויטש שמזמין אותי ליטול חלק בתהלוכת ל”ג בעומר, בהסבירו לי את חשיבות העניין. את חטאיי אני מזכיר היום, שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה מיהו אותו יהודי מבוגר מניו–יורק שיגיד לי מה לעשות? בפועל, באותה תהלוכה שהתקיימה מחוץ לעיר, נטלנו חלק כל בני המשפחה כשמסביב פסעו עשרות סוכני חרש של הק.ג.ב.”.

משפחת לייבמן הצעירה התגוררה במרחק שני בתים מראש ממשלת ברית המועצות, כך שהשמירה ברחוב הייתה קפדנית מאוד. “בזכותם יכולנו להשאיר את המכונית פתוחה בלילה מבלי לדאוג מפני גנבים, אך ככל שהשנים חלפו המצב במדינה הלך והידרדר. הגנבים קיבלו אומץ לעשות ככל העולה על רוחם, עד שיום אחד מצאנו את מכוניתנו מנופצת מול ביתו של ראש הממשלה. באותו יום נפל האסימון - ‘אם במקום הזה אנחנו לא מוגנים, אין לנו מה לעשות יותר ברוסיה’. החלטנו שבהזדמנות הראשונה נעלה ארצה”.

במשך הזמן הלכה וגדלה ההתקרבות של לייבמן לדרך התורה ומצוותיה. מה שחיזק אצלו את האמונה בבורא עולם היה סיפור פלא מפעים שהתרחש עם הילד. “בננו למד בבית ספר אליטיסטי במוסקבה שהיה ממוקם בסמוך לביתנו. באותו בית הספר למדו גם נכדיו של ראש הממשלה ברז’נייב, ונכדיו של ראש עיריית מוסקבה מר סוסיילוב. היה זה בית הספר היחיד שבחצרו פעלה בריכת שחיה. יום אחד כשהילד חזר הביתה והחל לגרד בכל חלקי גופו, חשדנו שמא זה בגלל הבריכה וקיווינו שזה יחלוף, אך כשהגירודים נמשכו, שלחנו אותו לבדיקות דם שם נמצא שהערכים של הסוכר בדמו היו גבוהים והחשד היה שהוא סוכרתי.

“הבשורה הזו נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. חששנו איך חייו יראו עם המחלה הארורה הזו. לפני שנכנסנו לבדיקות דם רציניות יותר, התפללתי לבורא עולם והבטחתי שאם התוצאה תהיה טובה, אני מבטיח שלא לאכול יותר ‘דבר אחר’. ידעתי אז שזה אחד האיסורים הגדולים בתורה, ומתוך הבטחה זו נכנסנו לבדיקות. מתוחים וחרדים המתנו לתוצאות שהדהימו את כולם והראו שערכי הדם סבירים; באורח לא מוסבר התברר כי בדיקת הדם הקודמת בטעות יסודה. הסיפור הזה הדהים אותי. הרגשתי שיד ה’ הייתה בדבר וזה חיזק אותי מאוד”.

כששערי ברית המועצות נפתחו בשנת תש”נ, ניצלה זאת משפחת לייבמן הצעירה. את כל רכושם הרב שכלל שני בתים, שתי מכוניות וחפצים רבים, חילקו בין בני משפחה וידידים. “בארץ ישראל קיבלו אותנו קרובי משפחה שהתגוררו בבאר יעקב”, אומר הרב עובדיה לייבמן. “זמן קצר לאחר בואנו מצאתי עבודה במקצועי, לאחר ששלחתי קורות חיים. רעייתי עברה מבחן של משרד הבריאות לרפואת עיניים, ולאחר שעברה אותו בהצלחה, פתחה קליניקה פרטית לרפואת עיניים באשדוד אותה היא מפעילה עד עצם היום הזה”.

בחלוף שנתיים נפטר אביו של לייבמן, והוא שב למוסקבה כדי להתאבל עליו. “בכל הימים הללו התגוררתי אצל אחותי שביתה היה ממוקם מול בית הכנסת ‘מארינה רושצ’ה’. ביום הראשון נכנסתי להתפלל ולומר שם ‘קדיש’, אך ביום השני כבר מצאתי שם תל חרבות. באותו לילה נשרף בית הכנסת עד היסוד. בסמוך עמד הרב בערל לאזאר, כאוב ותוהה מה עליו לעשות נוכח השריפה הקשה. התפתחה בנינו שיחה ערה, ומאז הפכתי להיות קרוב עם שלוחי הרבי בעיר ומהם למדתי רבות. השהות הקצרה במוסקבה ופטירת אבי גרמו לי להתעוררות פנימית רבה”.

לארץ ישראל חזר ר’ לייבמן עם כיפה לראשו. ימים ספורים לאחר–מכן, כשעבר במדרחוב של ראשון לציון, ניגש אליו השליח הרב יצחק גרוזמן והכניס אותו לבית חב”ד כדי להשלים מניין. “היה זה המפגש הראשון בינינו, ומאז הפכנו להיות חברים טובים. מאז הפכתי להיות משתתף קבוע בכל השיעורים והפעילויות של בית חב”ד”.

לבני הזוג לייבמן נולד בן שני, וברית המילה שלו התקיימה בעיצומו של כינוס גאולה ומשיח הראשון שהתקיים לאחר ג’ תמוז בהשתתפות אלפי חסידים, ונקרא שמו בישראל יוסף.

בחלוף כמה חודשים, החליט עובדיה לקבל על עצמו שמירת שבת. עם הזמן הגיע גם הזקן, ומאוחר יותר ביארצייט של אביו, כשניגש לעמוד, העירו לו שהנוהג לעמוד עם חליפה. מכאן הייתה הדרך קצרה ללבישת ‘סירטוק’ אותו רכש בכפר חב”ד.

פעילות שצמחה וגדלה

לאחר שהרב לייבמן הפך להיות חסיד, הוא הבין ביתר שאת את הערך של שליחות, והוא החל למסור שיעורי תורה בפני דוברי רוסית שחיפשו את דרך האמת. בתחילה התקיימו השיעורים בבית חב”ד המרכזי בראשון לציון, עד שהורגש צורך למצוא מקום מיוחד. “התייעצתי על כך עם הרב גרוזמן והוא זה שמצא בעבורנו את המקום בו אנו נמצאים כיום, מבנה בין שתי קומות במרכז העיר”.

הפעילות החלה עם חמשה יהודים ובתוך זמן קצר גדלה לכמה עשרות. יהודים מכל הגילאים הגיעו לשיעורים, כאשר לכל אחד סיפור חיים מרתק משלו. אם תשאלו את הרב לייבמן, הוא רחוק מלהיות שבע רצון. עשרות יהודים שהפכו את חייהם לחיים חסידיים, הם טיפה בים מול מאה אלף דוברי רוסית המתגוררים בראשון לציון. “יש לנו שני סוגי שיעורים, שיעורים עיוניים בהם משתתפים אנשים שחפצים ללמוד ולדעת, בדרך כלל המשתתפים בהם הם אנשים משכילים יותר, וישנם שיעורים חווייתיים יותר, עבור אלה שמחפשים את ‘הרגש’ ואת האור שבתורה”.

נוסף על השיעורים הקבועים, מפעיל בית חב”ד ‘מכון סמיכה’ שמופעל על ידי בנו, הרב לב לייבמן, שרק לאחרונה קיבל כושר לרב עיר. תלמידי המכון כבר עברו את הבחינה הראשונה וממשיכים לחלקים האחרים של ההסמכה. שיעוריו של הרב לייבמן קנו להם מעריצים גם בקרב יהודים המתגוררים הרחק מראשון לציון, ואפילו אצל גויים.

מספר ר’ עובדיה לייבמן: “את כל השיעורים התחלנו להקליט ולהעלות לאתר מיוחד באינטרנט. לאחרונה היה אחד שהפנה שאלות עמוקות על השיעורים שלי על אודות ספר התהילים. שאלותיו הדהימו אותי ובשלב מסוים שאלתי אם הוא יהודי? כשענה בשלילה, ביקשתי שיבדוק האם בשורשיו יש ניצוץ יהודי, אך הוא הפתיע אותי כאשר הזדהה ככומר חשוב באחת הכנסיות הנוצריות הנחשבות. הסתבר שהוא חבר בקבוצה של כמרים ששיתפו את השיעורים שלי ביניהם ומאזינים להם בקביעות. 

בין כך ובין כך, הרב לייבמן הפך לסמכות תורנית ורוחנית ויהודים רבים מברית המועצות מגיעים אליו כדי לשטוח את אשר על ליבם ולבקש ממנו עצה. בפיו של הרב לייבמן סיפורים רבים, אך הוא בורר את מילותיו בקפידה.

“יום אחד נכנס לבית חב”ד יהודי בשנות האמצע לחייו וסיפר שבתו החלה לחלום חלומות מפחידים בהם היא רואה דגים טורפים אותה. היא מלאת חרדה, מרבה לבכות ומתקשה להירדם, והוא אובד עצות.

“תחקרתי אותו על מעשיו ואז הסתבר לי שאותו יהודי ל”ע התנצר זמן מה קודם לכן. הוא סיפר לי שכאשר נכנס לבית הכנסת, איש לא התייחס אליו שם, והוא החליט להיכנס לכנסייה, שם זכה לכבוד רב עד שהתנצר. הסברתי לו שהספרים הנוצרים שהביא הביתה הם שמפחידים את הילדה, אך הוא התקשה להסכים לכך. ניהלנו ויכוח ער. באותם רגעים עמד לי הידע בנצרות שלמדתי בנערותי, כך שיכולתי להפריך בקלות את כל דברי ההבל שהלעיטו אותו בהם. הוא מצדו נדהם מהיכן הידע הרב שלי.

“ביקשתי ממנו לקבל על עצמו הנחת תפילין וקבענו גם חברותא בספר התניא. כעבור תקופה, הלה נטש את הנצרות, בתו מניחה קערה וספסל לנטילת ידיים ליד מיטתה ואומרת קריאת שמע שעל המיטה - ומאז החלומות פסקו”.

הסוד שהתגלה בתיק של אמא

בשנים–עשר שנות שליחותו זכה הרב לייבמן לקרב יהודים רבים לתורה ולמצוות. רבים מהם הפכו לחסידי חב”ד מן המניין, וכיום הם חלק אינטגראלי מקהילת חב”ד בראשון לציון. פגשנו במשפחה אחת, ר’ בנימין וגליה מלכוזוב שחזותם אינה מרמזת מאומה על עברם, אולם את תחילת הדרך אל חסידות חב”ד עשו בעזרתם של השליח הרב לייבמן ורעייתו.

“נולדתי וגדלתי בס. פטרבורג ובנימין נולד וגדל בווילנה, שנינו גדלנו בבתים רחוקים משמירת תורה ומצוות”, מספרת הגב’ גליה את סיפור חייה ושל בעלה. “מגיל צעיר מאוד חשתי דחיה חברתית ולא הבנתי מדוע. עד גיל ארבע עשרה כלל לא ידעתי שאני יהודיה, אך כנראה מי שהיה צריך לדעת ידע. כשפתחתי בגיל ארבע עשרה את תיקה של אימי, רפרפתי בתעודת הזהות וראיתי שכתוב שם שהיא בת לעם היהודי. כששאלתי אותה למשמעות הדבר, כעסה מאוד ואמרה שזה מידע לא חשוב בעבורי. אך כשהדחייה החברתית הפכה להיות מאסיבית יותר ויותר, הבנתי שיש קשר לזה. לא אשכח שבעת לימודיי בפקולטה לקלינאיות תקשורת וחינוך מיוחד, המורה הקריאה את שמי ואז שאלה בקול - ‘איך הסכימו להכניס לכאן יהודיה’?

“עם סיום לימודי התואר, החלטתי לברר יותר על העם אליו אני שייכת. התחלתי לקרוא וללמוד והבנתי שבארץ ישראל מרוכזים מרבית בני עמי. בעקבות זאת החלטתי לעשות עלייה. הייתי רק בת עשרים ושלוש, תמימה מאוד. הבטחתי לעצמי מבלי להבין יותר מדי את משמעות ההבטחה, כי אנשא ליהודי בלבד. איפה יש סיכוי גדול יותר שזה יקרה? בארץ ישראל!”

בארץ ישראל נשלחה גליה לתוכנית מיוחדת לצעירים בקיבוץ רבדים שבדרום, שם פגשה את בעלה לעתיד בנימין, שהגיע לקיבוץ מווילנה. על–אף שגדל במשפחה רחוקה מאידישקייט, הוא הספיק להיחשף לפעילותו של השליח בעירו. בקיבוץ הוא כבר הסתובב כשכיפה לראשו.

“לאחר תקופה קצרה בקיבוץ, עברנו להתגורר במרכז קליטה באשקלון ומשם עברנו לראשון לציון. התחזקותו של בעלי בתורה ומצוות קפצה מדרגה כשהיה פוקד מדי יום את בית הכנסת הגדול בראשון לציון, שם השתתף בתפילות ובשיעורים אותם מסרו אברכים צעירים שהגיעו מקרית ספר”.

גליה מספרת כי היא הייתה גאה מאוד בבעלה שהכניס אותה טיפין טיפין לעולם של שמירת תורה ומצוות. “הרגע הכי מאושר של בעלי היה כאשר הכיר את הרב לייבמן שאף הוא היה מגיע מדי פעם לבית הכנסת. הם קבעו חברותא יחד והוא חשף בפניו את עולמה הקסום של תורת החסידות. כשהרב לייבמן נכנס לחיינו, פתאום כל הנושא של תורה ומצוות הפך להיות פנימי יותר; מצאתי את עצמי נסחפת בקסם של הרבי ושל תורת החסידות. התחלתי להשתתף בשיעורי תורה, ומהר מאוד ידענו שאנו רוצים לחיות חיים חסידים”.

לדבריה של הגב’ גליה, הדבר שהכי דיבר אליה הם השיעורים המיוחדים של הרב לייבמן. “ברוסיה חונכנו על עומק ולהעריך השכלה. ושיעוריו של הרב לייבמן עונים בדיוק על ההגדרה הזו, הם בנויים לתלפיות, עם מקורות ועומק לכל דבר. בעלי ביטא את זה כך: ‘אצל הליטאים התורה היא יבשה ונטולת חיים, אצל חב”ד התורה היא כמו סם חיים מרענן שפותח את הלב וממלא אותו בשמחה’”.

מהו סוד הצלחתכם? הרי היהודים שעלו מברית המועצות הם חשדנים יותר ונרתעים כאשר הם חשים שמישהו בא לשנות את אורח חייהם? 

“כאשר פועלים בצורה המונית, אכן קשה מאוד לעשות שינוי מהותי ופנימי. אנחנו הולכים על הכיוון של עבודה ‘אחד על אחד’. כשאני מבחין כיום במתפללי בית הכנסת חב”ד, אני שמח לראות שחצי בית כנסת הם מהמקורבים שלנו. אנחנו נותנים להם את מה שאנחנו יכולים ולאחר מכן שולחים אותם להתקדם במקומות אחרים. אם היינו משאירים אותם אצלנו, יכולנו לפתוח בית כנסת גדול עם עשרות מתפללים אבל אני לא רוצה שירגישו ‘מקורבים’ כל חייהם. הסוד הוא לפעול בצורה עמוקה ורצינית, לא שטחית.

“לפני שנתיים טסתי למוסקבה לקראת היארצייט של אבי. בשבת התארחתי אצל השליח הרב דוד קרפוב, לו אני חב את התקרבותי. בשבת בצהריים הייתי צריך להגיד ‘קדיש’, אך לצערי דווקא באותה שבת לא היה בבית הכנסת ‘מניין’. צעדנו אפוא לקמפוס של סטודנטים יהודים מתקרבים שמקיימים תפילות. כשהתקרבתי לקמפוס נדהמתי - בעבר התגוררתי בדיוק באותו קמפוס, וזה היה המקום היחיד שלא היה בו בית הכנסת ממול. כעת הרסו את הבית ובנו מבנה עבור צעירים יהודים ובמקום פועל גם בית כנסת…

“בדרך חזרה מבית הכנסת שאלתי את הרב קרפוב: הייתכן? הרי קירבת מאות יהודים ליהדותם ולליובאוויטש, ואין לך מניין משלך? הוא ענה לי בפשטות, שכל מי שהוא מקרב, הוא שולח לארץ ישראל. זה המוטו שלנו, אנחנו לא מחזיקים אותם אצלנו; כשהם לומדים ואנחנו מרגישים שהם יודעים מספיק, אנחנו שולחים אותם להמשיך ולהתקדם”.  

אחת הבעיות הקשות ביותר בעבודה עם עולים ממדינות ברית המועצות, זה נישואי התערובת, איך מתמודדים מול זה?

“זו בעיה קשה שאנחנו מתמודדים איתה יום יום. לפעמים נקרע הלב כשאתה רואה אדם שרוצה באמת להתקרב ליהדות, או כשאתה נפגש עם אדם שנראה נחמד ומכובד מאוד, אבל הוא לא יהודי. בקהילתנו ישנם שלושה יהודים שנשותיהן ל”ע גויות. אחד מהם שאל אותי לאחרונה האם עליו להיפרד מאשתו? זו שאלה כבדת משקל שצריכה לבוא מהאיש עצמו. הכי קל זה להגיד לעזוב, ומה יהיה איתו רגע אחד אחרי? מי ילווה אותו ומי יקח אחריות לגבי מצבו? אין ספק שההלכה ברורה בנושא הזה, אך צריך לעשות זאת בדרך חכמה ורגישה”.

הוראתו של הרבי היא לפרסם לכל אנשי הדור על ביאת משיח. איך אתם עושים זאת עם בני קהילתכם?

“יהודי שהגיע מרוסיה וכבר בפגישה הראשונה איתו נדבר על משיח, הוא עלול לברוח מפני שיחשוב שאנחנו מיסיונרים. אך לאחר שהוא כבר יבין ויידע את סדר הדורות, ילמד על משה רבינו ועל תרי”ג מצוות, או אז אנחנו מדברים על הרבי כמלך המשיח. רבים ממקורבינו מסתובבים עם אמונה חזקה ברבי כמלך המשיח. יהודים שעלו מרוסיה פחות מתחברים לסיסמאות ויותר מתחברים להבנה מעמיקה ומובנית”.

האם יש אנשים שכותבים לרבי באמצעותכם?

“בהחלט כן, אך אנחנו עושים זאת במשנה הזהירות, לא לפני שאני מוודא שהם מקבלים על עצמם לבצע מה שהרבי כותב להם. בשנה הראשונה לפעילותי באה אלי אישה שביקשה שתי ברכות, האחת להצליח בחיים ולמצוא עבודה טובה והשניה להינשא. תשובת הרבי הייתה שעליה לשמור שבת. אותה אישה אמרה לי שהיא מוכנה לחבוש פאה, אך לא לשמור שבת. מאז ועד היום 12 שנה אחרי, היא טרם מצאה עבודה ואף לא נישאה. לקחתי את זה בכאב לב גדול. מי שמפקפק, לא אכתוב איתו”.

גם הילדים בתמונה

לסיום מציין הרב לייבמן אספקט נוסף של פעילות עם בני הנוער וילדי העולים. “אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מקדיש את מירב זמני ומרצי רק בשיעורים למבוגרים, אך הרבי לא מרפה ומבקש שנשקיע גם בטף. בכל פעם שאני כותב לרבי על השיעורים ועל הפעילות עם המבוגרים, הרבי כותב לי גם על העבודה עם הצעירים. הרבי לא מוכן לוותר, ואנחנו אכן פועלים רבות גם עם הילדים והנוער. יש לנו חוגים מדי שבוע ופעילויות לקראת חגי ישראל ומועדיו. בכל שבת מתאספים אצלנו בנות רבות לפעילות ‘קבלת שבת’ בבית חב”ד - מה שמעניק השפעה טובה בהחלט”.