הרב שניאור זלמן הרצל

הנה צרור שאלות שאותן ישאל כל מי שרק יתעניין בנושא בו עוסק הספר החדש “הקץ”: מה זה בעצם “קץ”? אם בגמרא כבר נפסק ש”כלו כל הקיצין” - מה הם כל הקיצים שנאמרו על–ידי גדולי ישראל לאחר זמן הגמרא? מהו באמת פירושו של הביטוי ‘כלו כל הקיצין’ - האם הוא מבשר על כך שהגאולה קרובה יותר מאי פעם, או שאולי ח”ו להיפך? מהי פשר התשוקה של גדולי ישראל לחשב ולגלות את הקץ? ובכלל, מהו באמת יחסה של התורה לנושא ‘חישוב הקץ’, והרי ידועים דברי הגמרא ‘תיפח עצמן של מחשבי קיצין’? * כדי לעשות סדר בדברים, ישבנו לשיחה מרתקת עם הרב שניאור זלמן הרצל, מחבר הספר “הקץ”, הצגנו לו שאלות נוקבות בנושא וקיבלנו תשובות חדות וברורות * הקץ לחוסר הבהירות

בקרב הקהל הרחב נתפס המושג ‘קץ’ כנושא ערטילאי ושמיימי השייך למקובלים ויודעי נסתרות, כאשר לאדם רגיל אין יכולת להבינו ולכן אין כל ענין לעסוק בו. האם אתה קורא תיגר על ההנחה הזו?

אפשר בהחלט להבין על איזה רקע מגיעה ‘הנחה’ שכזו: כמו שאר הנושאים הקשורים לעניני גאולה ומשיח, גישה זו נובעת מחוסר לימוד עיוני, והסתמכות על ידע ‘מקיפי’ בנושא. ובדיוק על כך דיבר הרבי מלך המשיח בשיחת ש”פ בלק תנש”א, ש”הדבר בא בקושי (עס קומט אן שווער) - לחיות עם הזמן המיוחד שנמצאים על סף הגאולה”, כאשר הפתרון לכך הוא ללמוד תורה בעניני משיח וגאולה. לכן, תשובתי על שאלה מעין זו היא הוצאתו לאור של הספר ומתן האפשרות ללמוד את הדברים לעומק ובבהירות…

מה תענה למי שיקום ויטען: ‘העיסוק בנושא זה גורם ליהודים להסתייג מנושא הגאולה והאמונה המוחשית בביאת המשיח’?
טענה זו אינה חדשה. בשנים הראשונות לאחר שהרבי קיבל את הנשיאות הורה למזכירו הרה”ח ר’ שלום מענדל שי’ סימפסון לבקר אצל אחד העסקנים בארה”ב ולברר על יחסו לליובאוויטש. לאחר  הביקור כתב לרבי דו”ח ובו פירט שאותו עסקן גילה את אוזנו שהתרחק מליובאוויטש בעקבות ה”קול–קורא” של הרבי הריי”צ “לאלתר לגאולה” וכן כתיבת ה”ס”ת של משיח” שיזם הרבי הריי”צ בזמנו.
על המכתב המפורט השיב הרבי: “על–פי–זה צריך הוא להתרחק מן כל אלו שאמרו קץ והם: ר’ סעדי’ גאון, רש”י, רמב”ם, ראב”ע, בעלי התוס’ עה”ת, הרמב”ן, דון יוסף אבן יחייא, ר”י אברבנאל, אור החיים, הגר”א, מעשה אורג על המשניות. ועוד ועוד”…

כיצד לא נרתעו גדולי ישראל מלחשב את הקץ?
אך מהו באמת יחסה של התורה לנושא’ חישוב הקץ’, והרי ידועים דברי הגמרא: ‘תיפח עצמן של מחשבי קיצין ‘…ובמילים אחרות: כיצד לא הרתיע הדבר את כל אותם גדולי ישראל המנויים לעיל מלחשב ולהודיע את הקץ. האם אין הדברים סותרים?

אכן, הגמרא במסכת סנהדרין (צז, ב) אוסרת לחשב קץ, עד כדי ההתבטאות החריפה האמורה, והטעם לאיסור הוא שחישוב הקץ מחליש את האמונה בביאת המשיח, כיון שכשהעם היו רואים שהגאולה לא הגיעה בזמן הקץ - היו אומרים ששוב אינו בא. הרמב”ם אף פסק זאת בספרו (הל’ מלכים פי”ב, סוף ה”ב): “וכן לא יחשב הקיצין. אמרו חכמים: תפח רוחם של מחשבי קיצין. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר”.
לפי זה באמת צריך להבין כיצד “העיזו” גדולי ישראל לעבור על איסור זה, וכיצד לקחו על עצמם אחריות כבדה כל כך, למרות שהדבר עלול להחליש את האמונה בביאת המשיח.
יש מקורות שונים המבארים זאת, כמו הרמב”ן והאברבנאל, אך כאן כדאי להביא את ההסבר שמביא הרבי בלקוטי שיחות (חכ”ט ע’ 15 - והוא מבוסס על דברי הרמב”ם באגרת תימן) בתרגום ללה”ק:
“בפשטות מפרשים שב”תיפח עצמן של מחשבי קיצין” הכוונה (כבהמשך דברי הגמרא) “שהיו אומרים כיון שהגיע עת הקץ ולא בא שוב אינו בא”. וכמו שהרמב”ם מסביר (באגרת תימן) שזה מביא כשלון ותקלה לעם, כי “שמא יטעו בראותם שבאו הקיצים ולא בא”, יגרום הדבר להעדר האמונה בביאת המשיח, “לפיכך התפללו עליהם חכמים תיפח דעתם וישחת חשבונם”.
“מה שאין כן זה שגדולי ישראל גילו קיצים הי’ זה, אדרבא, לשם תכלית הכי נעלה (כמו שהרמב”ם ממליץ על הרס”ג בנוגע לענין הקיצים שהוא הודיע) שמאחר שבזמנים ההם היו ישראל בשפל המצב, והיו “בעלי סברות רבות נשחתות”, לכן קיבצו ומשכו גדולי ישראל את “המון העם על דרך חשבון הקיצים” ובזה חיזקו אותם באמונתם ועוררו אצלם את התקוה לגאולה, ע”י שהודיעו להם שהגאולה קרובה ממש לבוא, אף על פי שלולא זאת “התורה אסרה זה”.
כלומר: בדרך כלל אסור לחשב קץ, כי זה יכול להחליש את האמונה. אך במצב היוצא מן הכלל, כשהעם במצב ירוד “בעלי סברות רבות נשחתות”, ואין דרך אחרת לחזק את אמונתם רק על–ידי הודעה שהגאולה עומדת לבוא, יצאו גדולי ישראל ועוררו את העם לקוות לגאולה באמצעות חישובי קיצים, בבחינת “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.
מוסיף על כך הרבי, ומסביר, שהצדיקים האמיתיים רואים בעיניהם הרוחניות את ההתקדמות והעליה של בני ישראל על ידי קיום התורה והמצוות. הם גם יודעים מהי כמות עבודת השם (“הרכוש גדול”) הנדרשת מעם ישראל כדי לסיים את הגלות ולזכות לגאולה, וכאשר צדיק רואה שמתקרב ובא מצב של “שלימות” בעם ישראל, וכזו שמובילה לקראת גאולה, הוא מגלה לעם את שנת ה”קץ” - השנה בה מסוגל עם ישראל להשלים את המכסה הנדרשת ולזכות לגאולה.
מטרתו של הצדיק בגילוי הקץ, היא, כדי לעורר את העם להוסיף ולהתאמץ בלימוד התורה ובקיום המצוות, על מנת להעפיל לרמה הנדרשת ולהיות ראויים לכך שאכן תהיה זו שנת הגאולה. ואכן גילוי הקץ על ידי הצדיקים, נשא תמיד אופי של דרישה ותביעה מהעם להוסיף ולהגביר את העיסוק בעבודת השם.
מעשה זה - לא רק שהוא מותר, אלא שהוא אף מוכרח. במצב כזה שבו באפשרות העם להגיע על–ידי הוספה בתורה ומצוות לשלימות הנדרשת כדי לזכות לגאולה, מוכרח ונחוץ להודיעם על כך ולעוררם לנהוג בהתאם לזה. ובפרט שכדברי הרבי, גילוי הקץ הוא לא רק “התעוררות לתוספת בעבודת השם”, אלא גם “נתינת כח על זה”…

“כלו כל הקיצין” כבר בזמן הגמרא…
ישנם רבים שהמושגים בנושא הגאולה ומצב תקופתנו אינם לגמרי ברורים להם. הבה ננסה לעשות סדר בדברים… נפתח בשאלה: מהו באמת פירושו של המושג ‘כלו כל הקיצין’ - האם הוא מבשר על כך שהגאולה קרובה יותר מאי פעם, או שאולי ח”ו להיפך, ותוכנו שחלילה אנו רחוקים מהגאולה - הרבה יותר מכפי שחשבו מחשבי הקיצים?
מקורו של המושג ‘כלו כל הקיצין’ הוא בגמרא במסכת סנהדרין (צז, ב) שלאחר חישובי קץ שונים מכמה תנאים, מביאה את מימרת רב: “אמר רב, כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים”.
ופירוש הדברים בפשטות הוא: כשם שמצינו בגמרא במסכת עבודה זרה מחלוקת בין רבי חנינא ומתניתא, מתי הוא גמר ‘זמן הימנע בואו’ של הגואל - אם ארבע מאות שנה אחרי חורבן הבית או ארבע מאות ושלש שנים אחר החורבן, כך חישבו תנאים ואמוראים אחרים את סיום זמן זה לפי חישוביהם השונים. זאת אומרת, שבקיצים אלו חישבו מתי עתיד להיגמר הזמן בו מצד הגזירה העליונה מוכרחים להיות בגלות, ואי–אפשר שתבוא הגאולה.
אך לאחר חישובי קץ אלו מביאה הגמרא את דברי רב: “כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים” - ופירוש הדברים הוא: איך שלא יהי’ חישוב המועד בו יסתיים ‘זמן הימנע בואו’, הרי שכעת כלו ועברו חישובי הזמנים של כל השיטות ולכן ברור שכבר הסתיים ‘זמן הימנע בואו’ של משיח, והדבר תלוי בתשובה ומעשים טובים.
וכפי שגם פסק זאת הרמב”ם בספרו (הלכות תשובה פ”ז ה”ה) “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”.

האם יש סתירה בין דברי הגמרא לקיצים של גדולי ישראל?
אם כבר בזמן הגמרא ‘כלו כל הקיצין’, מה פשר הקיצים שאמרו גדולי ישראל לאחר זמן הגמרא? האם לא מתברר בזה למפרע שלא כל הקיצים ‘כלו’, או שנאמר שיש הבדל בין הקיצים שנאמרו על–ידי התנאים והאמוראים לבין הקיצים שאמרו גדולי ישראל בכל הדורות שלאחר זמן הגמרא?
כדי לענות על שאלה זו צריך לעיין בדברי אחד מגדולי ישראל המפורסמים, הלא הוא רבינו דון יצחק אברבנאל. וכדאי לצטט כאן את מה שכותב בספרו ‘ישועות משיחו’ (החלק הראשו)ן:
“שנדע ונאמין אמונת אומן שנגזרו מלפניו יתברך בענין ביאת משיחו וגאולת עמו שלושה גבולי זמנים.
הא’, גבול זמן המנע בואו, והוא הזמן שתעמוד האומה בגלות בחיוב והכרח אין להשיב, שעד תשלומו ימנע שיבוא משיח.
והב’, גבול זמן אפשרות בואו, והוא הזמן שגזר השם ית’ אחר תשלום גבול המניעות, שתהיה באפשרות ביאת המשיח, אם יזכו ישראל בתשובה ובמעשים טובים יבוא משיח, ואם לא יזכו, תתאחר ביאתו עד תום גבול כל אותו הזמן האפשרי.
והג’, גבול זמן חיוב בואו, והיא העת המוגבלת שנגזרה מלפניו ית’ שלא תעבור שלא יבוא בו, אלא שעל כל פנים יבוא ולא יאחר. והוא קץ הפלאות ומועד קץ שזכר דניאל פעמים.
מדברי האברבנאל ברור שישנו זמן בגלותנו שמצד עצמו אינו ראוי לגאולה, ולכן בני ישראל מוכרחים לשהות בגלות עד סיום אותו הזמן, ובלשון האברבנאל נקרא זמן זה “זמן הימנע בואו” של משיח. וכאמור, על כך נסובים דברי הגמרא ש”כלו כל הקיצין” וממילא נסתיים זמן זה כבר בזמן הגמרא, והחל ‘זמן האפשרות’ בו תיתכן הגאולה אם יזכו ישראל, ובתקופה זו באמת יהיה ל”קץ” משמעות שונה לגמרי.
‘זמן האפשרות’ כשמו כן הוא - אפשרות בלבד, כי כאמור הדבר עדיין תלוי בתשובה ומעשים טובים של בני ישראל, שביכולתם לפעול את ביאת המשיח, אלא שלצורך כך עליהם להיות ראויים לכך.
לפי זה ניתן לומר שכל הקיצים שנאמרו על–ידי גדולי ישראל לאחר זמן הגמרא כש’כלו כל הקיצים’, היו קיצים השייכים ל’זמן האפשרות’, ומשמעות הקץ היא שזמן זה שהוא ‘זמן האפשרי לביאת המשיח’ יהפוך ל’זמן וודאי’ בו תבוא הגאולה בפועל.

משמעות הקץ - גילוי מועד סיום הגלות בפועל ממש
מהו פירוש המושג “קץ” - עת רצון, זמן מסוגל או מועד סוף הגלות?    
אצל רבים מקובל לחשוב שקץ פירושו “עת רצון” או “זמן מסוגל” לגאולה. אולם במחשבה מעמיקה יותר, נוסף לדברים האמורים, לא מסתבר לומר שזהו גדרו וענינו של קץ, שהרי ישנם הרבה זמנים שנחשבים כ”עת רצון” או “זמן מסוגל” לגאולה, ואף–על–פי–כן אינם מוגדרים כ”קץ”.
כמו לדוגמא, מה שאמרו חז”ל “בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל”, הרי בכל שנה ושנה כשמגיע זמן זה, מתעורר למעלה “עת רצון” לגאולה, וגם למטה אצל בני–ישראל מתעוררת ציפייה מיוחדת וקיווי ובטחון מחודשים, שאכן בחודש זה נזכה לגאולה בפועל ממש. אבל אף על פי כן, אף אחד לא מגדיר זאת כזמן של “קץ”.
מוכרחים לומר, אפוא, ש”קץ” הוא הרבה יותר מ’זמן מסוגל לגאולה’, וגם לא רק ‘עת רצון’ וכדומה, אלא זהו היום בו יזכו בני ישראל לסיים את הגלות בפועל ממש, אם יוסיפו בתורה ומצוות ברמה הנדרשת להשלמת העבודה בפועל. וכפי הפירוש המילולי של המושג “קץ”, וכפרש”י עה”פ (בראשית מא, א) ויהי מקץ: “כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ - סוף הוא”. כך שכשאומרים שזמן מסוים הוא “זמן הקץ”, ברור שהכוונה היא שזהו הזמן בו עתידים לסיים את הגלות בפועל ממש.
וכפי שאנו למדים מהביאור בלקוטי שיחות שהובא לעיל, שאכן זמן הקץ שנקטו גדולי ישראל הוא לא רק “עת רצון” או “זמן מסוגל” גרידא, אלא הוא הזמן בו עתיד מלך המשיח לבוא בפועל ממש ולהוציא את בני ישראל מהגלות לגאולה האמיתית והשלימה, אלא שזה גופא תלוי בעבודתם של ישראל.
לפי זה ניתן להבין מדוע למרות הקיצים שנאמרו על–ידי גדולי ישראל האמיתיים - עדיין, לצערנו, לא התממשה בפועל הגאולה. - אין זה שגדולי ישראל טעו ח”ו בחישוב הקץ, כי מלכתחילה הם לא עסקו בחישוב קץ! גילוי הקץ על ידם היה מושתת על ראייה רוחנית ברורה.
כלומר: בשונה ממחשבי קיצים שונים שביססו את הקץ שלהם על חישובים מסויימים בלבד (על–פי ספר דניאל וכדומה), הרי שגדולי ישראל האמיתיים כמו הרס”ג, הרמב”ם, הרמב”ן וכו’, סיפרו לעם את מה שרואות עיניהם הרוחניות. הם ראו את הזמן בו בני ישראל עתידים לצאת מהגלות בפועל ממש וגילו זאת לעם.
ומה שאנו רואים שסוף–סוף “טעו” כביכול גדולי ישראל בזמן הקץ האמיתי, כי הגאולה לא הגיעה בתאריך בו הם נקבו, את זה גופא הבהירו גדולי ישראל בעצמם - התממשות הקץ תלויה בעבודת בני ישראל, וזוהי הסיבה לכך שהם גילוהו.
כעת מובנת היטב גם התשוקה של גדולי ישראל לחשב ולגלות קץ: הם השתוקקו לגאולה, וכאשר ראו בעיניהם הרוחניות את הקץ, הזדרזו להודיע זאת לעם, וכך הודיעו להם שהקץ תלוי בסיום ושלימות עבודתם, והעניקו להם כוחות רוחניים לסיימה.
כדאי להדגיש שבשיחותיו של הרבי מלך המשיח מצוטטים דברי רב אין ספור פעמים, תוך הדגשה שממאמר זה אנו למדים שכבר בזמן הגמרא נפסק ש”כלו כל הקיצין”. כך לדוגמא בלקוטי שיחות (חלק כ עמוד 432) כותב הרבי: “תורת אמת אומרת כלו כל הקיצין. . הגמרא אומרת בפשטות שהקץ כבר ישנו מזמן”… (“תורת אמת זאגט כלו כל הקיצין . . די גמרא זאגט בפשטות אז דער קץ איז שוין פון לאנג דא”). ועוד מוסיף הרבי ואומר שגם הקיצים שנאמרו על–ידי גדולי ישראל לאחר זמן הגמרא, כמו הקיצים של הרס”ג, הרמב”ם, הרמב”ן, וכן הקיצים שנאמרו בדורות האחרונים, כמו אלו שנאמרו ע”י נשיאי חב”ד (כ”ק אדמו”ר הזקן או כ”ק אדמו”ר הריי”צ) וגדולי ישראל נוספים, גם הם כבר “כלו”, ואם כן - מסיק הרבי שוב ושוב - זה שעדיין לא בא משיח צדקנו הוא דבר בלתי מובן כלל וכלל.

הקיצים שלא התממשו - התקדמות רוחנית לגאולה
האם ייתכן שגם אם הקיצים השונים לא היו מועד בוא הגאולה הסופית בפועל, התרחשו בהם ענינים רוחניים שמהווים התקדמות רוחנית בדרך לגאולה?
אכן כן. בזמנים בהם נקטו גדולי ישראל כזמני קץ, למרות שלא אירעה בהם הגאולה בפועל ממש, עם זאת נפעל בהם ענין ‘מעין הגאולה’:
בספר ‘בית אלקים’ להמבי”ט (ספי”ז) כותב: “ומתקיימים בהם קצת הבטחות הגאולה, וכמו שאמרו על הונא בר נתן שנתקיים בו (ישעי’ מט) ‘והיו מלכים אומניך’ . . ואם כן הרי הוא כעין גאולה בכל דור”.
גם בספר ‘מרגליות הים’ להר”א מרגליות (מסכת סנהדרין צז, ב) כתב (באופן שונה קצת): “אם כי עדיין לא נושענו בגאולה שלימה, עם כל זה ראינו כי לא מלבם, אך רוח ה’ נוססה בהם, ובהרבה מאותם זמנים שעליהם בישרו נפקדו ישראל, והיו מאורעות כבירות מעין חבלי משיח, אבל לא איכשר דרא ויצא מה שיצא”.
הסיפור המפורסם בענין זה הוא אודות הדפסת ה’לקוטי תורה’: כ”ק אדמו”ר הזקן אמר קץ על שנת ה’תר”ח. כשחלפה אותה שנה ולא זכו לגילוי המשיח, שאל כ”ק אדמו”ר מהר”ש את אביו כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: “מדוע לא בא משיח והרי היה קץ על שנה זו”? ענה לו הצמח צדק: “והרי נדפס הלקוטי תורה”. כששמע זאת כ”ק אדמו”ר מהר”ש, אמר לאביו: “צריכים את משיח למטה מעשרה טפחים”!
ובכמה מקומות מבואר בזה, שמכיון שכל ענינו של ה’לקוטי תורה’ הוא גילוי פנימיות התורה, ולעתיד–לבוא דבר זה יהיה בשלימותו - “ומלאה הארץ דעה את ה’”, הרי שההדפסה בשנת תר”ח היא גילוי מעין דלעתיד לבוא. כלומר: אילו זכינו, ובני ישראל היו משלימים את העבודה, היתה באה הגאולה האמיתית והשלימה בשנת תר”ח. אבל, בסופו של דבר נפעל בעולם הזה הגשמי ענין שהוא ‘מעין הגאולה’.
כיוצא בזה מצינו גם לגבי ה”קץ” של כ”ק אדמו”ר הרש”ב על שנת תרס”ו. וכמפורש בשיחת אחרון של פסח תש”ל - “אשר כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע קישר אמירתו של ההמשך בשנה זו (תרס”ו) עם ה”קץ” הנמצא בכמה ספרים על שנה ההיא”.
גם כאן, למרות שלא זכו לגאולה בפועל, זכו לגילוי מעין זה. כידוע שבהמשך המאמרים “יו”ט של ר”ה - תרס”ו” ניכרת שייכותו, יותר מדרושי חסידות אחרים, לגילוי דלעתיד לבוא. וכמפורש בשיחה האמורה: “שייכותה של “חכמה זו” לגאולה העתידה נראית יותר בהמשך זה”.
(בספר ילקוט משיח וגאולה על התורה, מעיר הרה”ח ר’ דוד שי’ דובאוו על ספר נוסף של אדמו”ר הזקן שנדפס בשנת קץ: בהמשך למה שמביא מדברי ה’גנזי יוסף’ (בפרשת ויחי) ש”אמרו הקדמונים ‘לא זכה בעתה’ בגימט’ תק”מ, והוא כמ”ש בזוהר חדש דאחר תק”מ יתער פורקנא ושארי לאנהרא זעיר זעיר עד י”ז שנין”, ו”כבר כתבתי לעיל בשם זהר חדש בשנת תקנ”ז ינהיר קב”ה לישראל”, ומעיר המלקט הנ”ל שבשנת תקנ”ז נדפס לראשונה ספר התניא של כ”ק אדמו”ר הזקן…).
כלו כל הקיצין כפשוטו ממש
בשיחת שבת פרשת תזריע–מצורע תנש”א התבטא הרבי “כלו כל הקיצין כפשוטו ממש” - האם יש בדברים משמעות מיוחדת נוספת מעבר לדברי הגמרא?
גם כאן התשובה היא חיובית, וכדי שהדברים יובנו היטב, אקדים: לפי דברי האברבנאל, ניתן לייחס את מאמר הגמרא “כלו כל הקיצין” לשני זמנים: א) סיום זמן הימנע בואו. ב) סיום זמן אפשרות בואו.
התייחסות לסיום הזמן הראשון, היא זו שמצינו מפורש במאמר הגמרא “אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים” (וכנ”ל בארוכה מדברי האברבנאל, והוא יותר מפורש בדברי המהר”ל שפירש כך את לשון הגמרא). אך גם על סיום הזמן השני שייך לומר מאמר זה, כשהכוונה תהי’ שנגמרו (“כלו”) כל הקיצין של “זמן אפשרות בואו”, ומכאן ואילך הוא כבר “זמן חיוב בואו”.
ובמילים אחרות: בסיום הזמן הראשון יהי’ פירוש ‘כלו כל הקיצין’ - שנגמרו כל החישובים לפי כל השיטות של התנאים והאמוראים בדבר הזמן בו אנו מוכרחים לשהות בגלות. אך בסיום הזמן השני יהי’ הפירוש שנגמרו ו’כלו כל הקיצין’ כפשוטו ממש, ולכן מכאן ואילך אין (ולא שייך שיהיו) עוד קיצים אלא צריכה להיות הגאולה בפועל ממש.
ובפשטות אלו הם דברי הרבי בשיחת ש”פ תזריע מצורע תנש”א - מוגה, וזה לשונו הקדוש בסעיף א שם: “בימינו אלה ממש (עם סיומו של חודש ניסן דהי’ תהא שנת אראנו נפלאות) “כלו כל הקיצין” (“קץ הימים” ו”קץ הימין”) כפשוטו ממש”.
על המילים המודגשות “כפשוטו ממש” מוסיף הרבי בהערה (מס’ 3) בזה הלשון: “נוסף לכך שבזמן הגמרא כבר “כלו כל הקיצין”“.
וממילא מובן, כפי שהרבי עצמו מדגיש פעמים לא מעטות, שכל זמן שהגאולה עדיין מתעכבת זהו מסיבה בלתי ידועה ומובנת כלל, ובמילים אחרות: אין כל סיבה לעיכוב הגאולה, ולנו, המשתוקקים לבואה, נותר רק לזרז את קיומה בפועל לפי ההוראות שקיבלנו מהרבי מלך המשיח, ובפרט אלו מהשנים תנש”א–תשנ”ב.

הייתכן לטעון שדברי הרבי היו ‘קץ’ שבעוונותינו לא התממש?
ואם יטען אי מי: ‘עלינו להיות ריאליים ומציאותיים ומאחר שחלף זמן כה רב, ככל הנראה דבריו של הרבי מלך המשיח, שהגאולה עתידה להתממש בדורנו זה, היו בכל זאת סוג של ‘קץ’ שבעוונותינו הרבים לא התממש’…
דברים כגון אלו כלל אינם יכולים להיקרא אפילו בשם טענה. הרי בעוד וכל האמור לעיל דן בענין הקץ - מה שגדולי ישראל בכל הדורות גילו קיצים שונים, בדורנו נתחדש ענין שונה לגמרי במהותו: בדורנו זה לא שמענו מהרבי קץ על שנה מסוימת. אלא נוסף לכך ש”כלו כל הקיצין כפשוטו ממש”, שמענו מהרבי נבואה בקשר לבואה של הגאולה בדורנו.
בש”פ שופטים תנש”א דיבר הרבי בארוכה על כך שזכינו לנביא בדורנו וכו’, ובין היתר אמר (בתרגום ללה”ק):
“צריך לפרסם לכל אנשי הדור שזכינו והקב”ה בחר ומינה בעל–בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך לאנשי הדור, שהוא יהי’ “שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודה של כל בנ”י וכל אנשי הדור . . עד - לנבואה העיקרית - הנבואה ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש ‘הנה זה משיח בא’”…
ההבדל שבין שני העניינים - גילוי קץ ואמירת נבואה, הוא חד ביותר. ענין זה נתבאר בכמה מקומות ולדוגמא, כ”ק אדמו”ר הזקן כותב באחד ממאמריו (מאמרי אדמו”ר הזקן הקצרים עמוד שנה):
“חכם האמיתי בחכמת האמת יכול להשיג בחכמה עילאה בעולמות עליונים עד שישיג בחכמה עילאה העתידות. אבל בהשתלשלות העולמות יכול להיות שיתהפך הדבר, כי הוא רואה הענין בחכמה עילאה ואמת הוא שכן הדברים שם, אבל הענין ישנו גם בכל העולמות שלמטה עד שישתלשל הדבר לזה העולם השפל ויכול להיות שלא יקויים דברי החכם מפני כמה מניעות שיתהוו בזה העולם, ואעפ”כ אמת הי’ במקום שראה הוא וכו’ וד”ל.
מה שאין כן בחי’ נביא ניב שפתים הוא בחי’ דיבור והוא אמר ויהי כי ברוח פיו כל צבאם כו’. ולכן אם בא הענין בהשתלשלות עד שהגיעו לבחי’ דיבור בנביא בודאי יקויים כי כבר נעשה וד”ל”.
ובמילים פשוטות:
באמירת קץ, למרות ש”אמת הי’ במקום שראה הוא”, מכל מקום עדיין לא נפעל בעולם הזה הגשמי ענין הגאולה, ולכן ייתכן שהקץ לא יתממש בפועל, כי כאמור, סוף–סוף הדבר תלוי בבני ישראל שישלימו את עבודתם בגלות.
מה שאין כן באמירת נבואה, כבר בעת אמירתה נמשך ונפעל בעולם הזה הגשמי ענין הגאולה - כ”שהגיעו לבחי’ דיבור בנביא בודאי יקויים כי כבר נעשה”, ומה שחסר הוא רק זה שהדבר עדיין לא התגלה אצל בני ישראל.
וודאי שתתקיים נבואת הרבי ללא כל ספק
לפי זה מובן היטב מה שבהערה 116 בשיחת ש”פ שופטים הנ”ל, המתייחסת למילים “עד לנבואה העיקרית” כותב הרבי: “לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בודאות”, ומציין למאמרי אדמו”ר הזקן הקצרים (הנ”ל).
לפי שמאחר שכל ענינה של הנבואה הוא המשכת הענין לעולם הזה הגשמי, הרי כשזה נעשה (על ידי  דיבור הנביא) לא שייך שתהיה חרטת הקב”ה על כך. ומעתה ואילך אין ספק בדבר קיום הנבואה, שהרי המדובר הוא בנבואה לטובה שלא תיתכן בה חרטה.
וזוהי כוונת ההדגשה “שזהו בודאות” - היות וענין הגאולה נמשך לעולם הזה הגשמי וממילא לא שייכת בזה נסיגה. לא שייך לומר שיתכן שדורנו לא יזכה, ח”ו, לגאולה, בה בשעה שהוא כבר זכה, כי “הגיעו לבחי’ דיבור בנביא” שאז כלשון אדמו”ר הזקן “בודאי יקויים כי כבר נעשה”.
ואולי ניתן להגדיר זאת כך: לאחר שהנבואה נאמרה אין ענין הגאולה “מחוסר מעשה”, אלא רק “מחוסר גילוי” כלפי הנבראים, כי מבחינת המקבלים עוד לא נתגלה הענין שנאמר בנבואה. ולהעיר מדברי הרבי כמה פעמים שהכל כבר נמצא “וצריכים רק לפקוח את העיניים” (ש”פ וישלח תשנ”ב - ספר השיחות תשנ”ב ח”א עמוד 165 הערה 112).
מכל זה ניתן להבין את גודל ההפלאה של נבואת הגאולה אותה גילה בדיבור נביא דורנו בש”פ שופטים תנש”א - בעוד ובמשך כל הדורות זכו בני ישראל לשמוע קיצים שונים (ולא רק קיצים המבוססים על חישובים שונים, אלא קיצים המבוססים על ראייה רוחנית אמיתית כפי שגילו צדיקים אמיתיים בדוגמת הרס”ג, הרמב”ם, אדמו”ר הזקן וכו’), הרי שבדורנו זה זכו אנשי הדור לשמוע נבואה ברורה אודות בוא הגאולה האמיתית והשלימה בדורנו זה (שממילא הוא הדור האחרון לגלות ודור ראשון לגאולה).
ולפי מה שנתבאר בדבר ג’ התקופות בגלות, ושבתקופתנו נמצאים אנו כבר ב”זמן חיוב בואו”, כי עם סיומו של חודש ניסן תנש”א כלו כל הקיצין כפשוטו ממש, כדברי הרבי, נמצא שתחילת ‘זמן החיוב’ חופף לזמן ההכרזה שמשיח כבר בא, ולתקופה בה נאמרה הנבואה אודות הגאולה.
וכידוע, גם לחלק השני שבדברי רב “ואין הדבר תלוי אלא בתשובה”, מתייחס הרבי (בשיחות ש”פ בלק תנש”א וש”פ נח תשנ”ב - מוגה), ואומר שאף זה כבר ישנו ובני ישראל כבר עשו תשובה זו בה תלויה הגאולה, ולכן “אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו”.
והיות וכבר נסתיימה העבודה שבה היתה תלויה הגאולה, הרי שלא שייך לדבר במושגי קץ (שמבטא שסוף–סוף הדבר תלוי בעבודת בני ישראל), אלא במושג של נבואה, המבטא תהליך שכבר נמשך לעולם הזה הגשמי ואנו מצפים ופועלים בכל רגע לשלימות גילויו.
ובפרט לאחר שכבר שמענו מהרבי דברים מפורשים ומוגהים ש”ישנה לא רק המציאות דמשיח אלא גם ההתגלות דמשיח”, וכן אודות שנת תנש”א, ש”בשנה זו נתקיימו דברי הילקוט שמעוני אודות השנה שמלך המשיח נגלה בו”, ועד “שעומדים כבר בשעה שמלך המשיח בא”, וש”השליחות היחידה שנותרה היא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”, וממילא אין ח”ו כל ספק וספק–ספיקא בדבר, והעיקר שתיכף ומיד יהי’ כל זה בפועל ובגלוי לעיני כל בשר ונזכה  לקבל את פני הרבי מלך המשיח ויגאלנו נאו ממש.
•
לסיום הראיון מבקש הרב הרצל להוסיף ולהבהיר: הדברים עליהם התמקדנו בראיון זה מבוססים על מקורות רבים בתורה שבכתב, תורה שבעל פה ובספרי חסידות. במסגרת ראיון אי–אפשר כמובן לפרט אותם. עיון בספר עצמו - מלבד התועלת והמעלה שעל ידי זה מקיימים את הוראת הרבי ללמוד עניני גאולה ומשיח - יביא להבנה ברורה ועמוקה יותר בנושא הקיצים.

אבא, כך כתוב בתורה!
מסופר על הנהגתם של כמה גדולי ישראל שנהגו לומר רמזים בכל שנה אודות ביאת המשיח, וכשנשאלו על כך, השיבו: שנינו (קידושין לב, א) “הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו אבא עברת על דברי תורה, אלא אומר לו: ‘אבא, כך כתוב בתורה’”. נמצא דמה שרמזו לביאת המשיח בשנה פלונית היה זה בבחינת ‘הערה’ לאבינו שבשמים: אבא, כך כתוב בתורה!
וידועה גם הנהגתו של הרבי מלך המשיח לתת ראשי תיבות לכל שנה בקשר לביאת משיח, החל מתהא שנת ביאת משיח והלאה…
ובנוגע לפועל כותב הרבי באגרת קודש (חכ”ו עמוד קכא): “מובא בשם הגאון הרש”ז מלובלין בעל “תורת חסד”, שכששאלו אותו בנוגע הקריאה דזכר עמלק, אם צריך לקרא זֵכֶר (ז’ צרוי’) או זֶכֶר (ז’ סגולה), הנה לאחרי אריכות השקו”ט בזה סיים “זֶכֶר (סגולה) - זֵכֶר (צרוי’), אַבּי גוט אָפּמעקן”. אף אנו נאמר בנוגע לחשבון הקץ: אם באופן כך או באופן אחר, אבל יהי רצון - שיבוא הקץ בפועל, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו”.